האיש שנכנס לבית העלמין היהודי בקהיר עורר מייד את חשדו של יוסף דוידסקו, בלש בריטי ממוצא יהודי שהתחפש לקברן. אותו אדם נשא בידו זר פרחים והלך ישירות לעבר שני הקברים הנפיצים ביותר במזרח התיכון נכון לאותו יום. הסיבה לחשד היתה מוצדקת.
היה זה, על פי חלק מהדיווחים, 22 במארס 1945, היום שבו נתלו בקהיר לוחמי הלח"י אליהו בית צורי ואליהו חכים, שני עולי הגרדום שהתנקשו בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון - והאיש עשה את דרכו לעבר קבריהם.
הלילה ההוא, בבית הקברות שבו נקברו שני הגיבורים, הפך גם לתחילת סופו הטרגי של האיש שעזר להם מאחורי הקלעים, איש שסיפורו נשכח לחלוטין ברבות השנים. הוא נתפס בבית הקברות והתאבד בכלא לאחר עינויים קשים. שמו הוא רפאל סדובסקי.
שנים עברו מאז אותו אירוע, אולם "שני אליהו" מוכרים בבתים רבים בישראל, בעוד סדובסקי נותר אלמוני לחלוטין. אין רחובות על שמו, באתר "יזכור" לא הצליחו מעולם למצוא תמונה שלו, שלוש פסקאות בלבד מספרות את סיפורו באופן חלקי, ואפילו גוגל כמעט שכח שהיה אדם כזה בעולם.
בגן הנעדרים בהר הרצל, בין מאות השמות של הלוחמים האלמונים שמסרו את חייהם - רובם קודם להקמת מדינת ישראל או בשלהי מלחמת העצמאות - מוזכר גם שמו. אלמוני בין אלמונים. משפחתו, שמפוזרת בעולם, התכחשה לו בשל סיפורו השנוי במחלוקת וגם בגלל נסיבות מותו, ונדמה שחייו יוצאי הדופן, ששוזרים בתוכם חלק מסיפור המלחמה על הקמת מדינת ישראל, נמחקו לחלוטין. ואז הגיע קיריל גייבורונסקי.
"ביום הזיכרון 2017 הייתי צלם בחיל האוויר. שירתי בקריה ולא עשיתי יותר מדי", נזכר גייבורונסקי (25), אז חייל בסדיר והיום איש מחלקת הדוברות של האוניברסיטה העברית בירושלים. באותו יום זיכרון שמע ברדיו על עמותה שאותה לא הכיר עד אז, עמותת "לתת פנים לנופלים". מייסדת העמותה, דורית פרי, לקחה על עצמה משימה שלעיתים נדמית ככמעט בלתי אפשרית - למצוא ולהעניק פנים ללוחמים האנונימיים שנהרגו לפני קום המדינה, שמקום קבורתם לא נודע ושבפועל נשכחו מזמן.
"אמרתי לעצמי למה לא לנסות, יצרתי עם דורית קשר, ולמרות שהיא הסתייגה בהתחלה מהעובדה שאני חייל ואמרה שהם מחפשים אנשים מבוגרים עם רקע בגניאלוגיה - חקר שורשים - ובהיסטוריה, היא הסכימה לתת לי צ'אנס. רפאל סדובסקי היה הפרויקט הראשון שלי, המחקר על אודותיו נמשך כבר חמש שנים ועדיין לא סיימתי, כי מסיימים רק כשמוצאים 100 אחוז. לכן, יכול להיות שלעולם לא אסיים".
ההזדמנות שנתנה פרי לגייבורונסקי השתלמה. הוא חפר לעומק, חיטט בארכיונים בעברית, בצרפתית ובאנגלית, יצר קשר עם בני משפחה שסייעו בניסיון לגלות מי האיש שעליו ידעו כל כך מעט - וחשף עולם ומלואו.
"חיפשתי בכל מיני אתרים, מצאתי ספר טלפונים עתיק באנגלית שבו היו שני סדובסקי וכך גיליתי מי היו ההורים שלו. יצרתי קשר עם אחיין שלו בבריטניה והגעתי לפרוטוקול המשפט בארכיון ההגנה בתל אביב. מדובר בפרוטוקול של עשרות עמודים, שחלקם נעלמו, כולל החלק האחרון - אחרי שהוא התאבד. אלו היו דפים עתיקים ודקים, שבהם סיפר את כל השתלשלות העניינים. זה היה מרתק".
כך, שכבה אחר שכבה ופריט מידע אחרי פריט מידע, חשף גייבורונסקי את סיפורו הנשכח של רפאל סדובסקי, האיש שביקש להפוך לגיבור וסיים את חייו בטרגדיה של ממש. האדם שסייע לאליהו בית צורי ולאליהו חכים להוציא לפועל את אחת ההתנקשויות הנועזות ביותר בתולדות המדינה שבדרך, נתפס, נכלא, עונה - וסיפר הכל.
עד היום, מקום קבורתו המדויק של סדובסקי טרם נודע וגייבורונסקי מחפש אותו בקדחתנות. כעת, בפעם הראשונה, מובא כאן סיפורו של האיש מאחורי הקלעים, "תומך הלחימה", כפי שמכנה אותו דורית פרי. האיש שסייע ללוחמי הלח"י (לוחמי חירות ישראל), אולם במובנים מסוימים הפיל על הארגון חורבן לאחר מכן, כשנשבר בחקירה.
"לפגוע בקודש הקודשים"
"רצינו לפגוע בקודש הקודשים של האימפריה הבריטית", סיפר בסדרה "עמוד האש" נתן ילין מור ז"ל, מפקד הפעולות המבצעיות של הלח"י ולימים עיתונאי וחבר כנסת. "ידנו לא היתה עדיין ארוכה דיה כדי להגיע ללונדון, אבל הלורד מוין ישב במצרים. על ידי זה רצינו לבטא לכל העמים המדוכאים שהבריטים הם ככל האדם, שאפשר לפגוע ולהילחם בהם, ושאם כל העמים יפתחו במלחמה הזו, הבריטים לא יאריכו ימים כשליטים קולוניאליסטים".
באותם ימים, המאבק על ארץ ישראל היה בשיאו והובל על ידי שלוש מחתרות: ההגנה הגדולה והוותיקה, האצ"ל והלח"י - ארגון בן ארבע שנים בלבד בעת ביצוע ההתנקשות, שאותו הוביל אברהם ("יאיר") שטרן, עד הירצחו בידי בלש בריטי ב־1942.
הלח"י הוביל פעולות נועזות, אך גם שנויות במחלוקת: חברי הארגון פוצצו את בניין הבולשת הבריטית בירושלים, תקפו שוטרים ברחובות והטמינו מוקשים במכוניותיהם. באוגוסט 1944 החלו בלח"י בניסיונות התנקשות בבכירים בריטים בארץ ישראל ומחוצה לה, ובהם ניסיון התנקשות שלא צלח בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל, והתנקשות בתומאס ג'יימס וילקין, שהיה אחד האחראים לרצח אברהם שטרן.
"חיילים אלמונים הננו, בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים. משורה משחרר רק המוות", היה המנון הארגון שכתב שטרן, ועל פיו פעלו אנשיו. לכן, כשהחלו בתכנון ההתנקשויות בבכירים הבריטים, הלורד מוין - שנחשב לאנטי־ציוני מובהק ולאדם שפעל באופן אקטיבי נגד הקמת מדינה יהודית - היה יעד מועדף. למשימה נבחרו שניים, אליהו בית צורי ואליהו חכים.
"כשנשלח חכים לקהיר, ניתנה לו רשות לבוא במגע עם רפאל סדובסקי, עסקן רביזיוניסטי שהיה מוכן לעזור, אך היה ידוע כפטפטן", סיפר איש לח"י במכתב למערכת "העולם הזה".
"ההוראה: אם אפשר היה להסתדר בלעדיו, מוטב. אם לא - מותר לנצלו. חכים החליט לנצלו וקיבל ממנו את תמונת הלורד וחומר על תנועותיו".
תחקירו של גייבורונסקי שופך אור על השאלה מיהו סדובסקי וכיצד הגיע למצב שבו סייע לשני האליהו במשימתם, שבדיעבד היתה משימת התאבדות. הוריו של רפאל, זליג ואליזבת ליסה, הגיעו לקהיר מפולין בתחילת המאה ה־20. אביו פתח עסק לציור שלטים בעיר ואמו היתה מיילדת. רפאל נולד ב־1915, ראשון מבין ארבעה ילדים. אחריו נולדו זלמן אחיו ושתי אחיותיו - לוסי ואיווט.
המשפחה היתה יהודית־ציונית מוכרת ומבוססת בעיר ותרמה רבות למען ארץ ישראל, ורפאל המשיך את דרכם של הוריו בכל הנוגע לפעילות הציונית.
כבר בגיל צעיר נודע בכישוריו ובשקדנותו ולמד בבית הספר היהודי על שם הרצל בעיר, שם התבלט בפעילותו הציונית. בגיל 18 שימש נציג מטעם קק"ל בבית ספרו ואסף תרומות שנשלחו לישראל.
ב־1934, כשהיה בן 19, שימש נציב הבחירות של התנועה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר) בקהיר, ולאחר מכן אף מונה לתפקיד גזבר ומזכיר סניף הצה"ר במצרים, וזכה לנאום בכנס תנועתי בנוכחות מנהיג התנועה זאב ז'בוטינסקי. בתקופה זו התקבל לעבודה כמורה לצרפתית, לאנגלית ולמתמטיקה בבית ספר ממשלתי בקהיר, ובמקביל סייע גם לעסק המשפחתי. בגיל 22 נשלח לייצג את העסק של אביו בכנס בינלאומי לפרסום בפריז, דבר שסיפק לקיריל גייבורונסקי את אחת התמונות הבודדות שמצא, בעזרת בני משפחה ברחבי העולם.
לצד פעילותו כנציג התנועה הרביזיוניסטית, החל סדובסקי גם בפעילות מחתרתית וב־1943 התנדב להיות איש קשר של הלח"י במצרים.
יפה תבואה (גרינברג) ז"ל, לוחמת הארגון שסייעה להתנקשות בלורד מוין, סיפרה כי "הוא היה אדם נחמד מאוד שעזר לנו (ללח"י) מאוד. הוא היה מורה יהודי ממשפחה טובה. הייתי אצלם בבית, הכרתי את אחיותיו. היה להם בית נחמד והם קיבלו אותי יפה. אם הייתי צריכה משהו בקהיר, הייתי מייד פונה אליו".
לדברי ג'ראלד פרנק, עיתונאי אמריקני שסיקר את משפטם של חכים ובית צורי וכתב את הספר "המעש" על פרשת ההתנקשות בלורד מוין, בדגש על משפטו של סדובסקי, מוסיף כי "מן הראוי שנעמוד על טיבו של סדובסקי, שכן נועד לו תפקיד בלתי רגיל בפרשה זו.
"הוא היה רומנטיקן, מעין גלגול של ביירון, נלהב לכל מעשה נועז - ועם זאת היה עשוי פחות מכל אדם להיות איש מחתרת. הוא היה אדם כבן 29, פניו עגולות ושפם וזקנקן שחורים וגזוזים שיוו להן ארשת של ייחוד.
"הוא היה רווק, מורה לאנגלית, צרפתית ומתמטיקה בבית ספר ממשלתי; אדם בעל קסם אישי ותרבותי, מלא התלהבות, שהתייחס על משפחה יהודית עתיקה ועל כן הכיר את הכל ודלתות רבות נפתחו לפניו".
בלח"י החליטו להיעזר בבכיר הציוני המקומי ויצרו עימו קשר. "יוסף (סטינר) גלילי (ממארגני ההתנקשות; ח"ג) ידע על נקודות מפגש של ציונים יהודים לאומיים וביניהם היה יהודי ששמו היה סדובסקי, מורה במקצועו", סיפר איש הלח"י אריה קוריצקי שכונה "בנימין" בראיון לאתר העמותה להנצחת מורשת הארגון.
"הוא היה בחור תרבותי מאוד, אינטליגנטי מאוד ובעל זיכרון יוצא מגדר הרגיל. גלילי ידע שבזמנו הוא היה מזכירו של ז'בוטינסקי, בתקופה שבה שהה במצרים. היתה למשפחתו חנות והיינו נפגשים בחנות. הוא הכיר אותי בתור חייל".
אף שלוחמי הלח"י נעזרו בסדובסקי, הם לא סמכו עליו במאת האחוזים ולכן השתמשו בשמות בדויים. "הוא לא הכיר את שם המשפחה של גלילי וגם לא את שלי", סיפר קוריצקי, "שכן ידענו שהוא בעל זיכרון טוב, ועל כן יש להיזהר. באנו לביתו, שם ניהלנו שיחות, ולאחר מכן הלכנו לקולנוע יחד. הוא לא ידע במה אנחנו עוסקים, אלא שאנחנו חיילים עברים שצריך לעזור להם. גלילי החזיק מחסן בחנות שלהם והם לא ידעו בכלל מה הכילו הדברים שאוחסנו אצלם".
סדובסקי התגייס למשימת הסיוע להתנקשות בכל כוחו. "הוא שכר לשני האליהו דירה במרכז העיר, ליד המטה שאליו היה אמור הלורד מוין להגיע, ועזר להם למשל להשיג אופניים שבאמצעותם הם ניסו להימלט לאחר ההתנקשות", מספר גייבורונסקי.
לא ברור כמה בדיוק ידע רפאל על פרטי ההתנקשות, אך אין ספק שהוא לקח חלק חשוב בהוצאתה לפועל. בין היתר, נפגש פעמים רבות עם חכים ובית צורי, בכל רחבי מצרים. השלושה ישבו בבתי קפה מקומיים ושוחחו, הוא ערך איתם תצפיות על מקום המגורים של הלורד וסייע בהעברת מסרים.
"הוא היה פטפטן ואין לסמוך עליו כי יידע לשמור סוד", כתב פרנק בספרו. "הוא היה רברבן, רגשני עד כדי נוירוטיות, ובהיותו נתון ללחץ - היה עלול לגלות את כל הידוע לו. אך משום שסדובסקי הכיר את קהיר, משום שהיה מלא ידיעות כרימון, משום שיכול היה למלא שליחויות שלא היו בגדר אפשרותו של זר, משום שחי במחיצת הוריו האדוקים שהיו מכובדים על כל ומשום שביתו יכול לשמש בית ועד לאנשי הלח"י - נזקקו לעזרתו".
"אל תשתמשו באופניים"
ב־6 בנובמבר 1944 יצאה ההתנקשות לדרך. אליהו חכים ואליהו בית צורי, ששהו בקהיר במשך כמה שבועות, גילו שהלורד מוין עזב את משרדו בשעות הצהריים ללא רוב שומריו והחליטו לארוב למכוניתו בסמוך לביתו. כשכלי הרכב הגיע לבית פתח חכים את הדלת, הרג את הלורד בשלוש יריות וירה גם בשומרו. לאחר מכן נמלטו השניים מהמקום באמצעות אופניים שארגן להם סדובסקי.
השניים השתמשו באופניים, כלי תחבורה נפוץ בקהיר של אותם ימים, על דעת עצמם ובניגוד לדעתו של מפקד הפעולה יצחק שמיר, לימים מפקד הלח"י וראש ממשלת ישראל. "הזהרתי אותם לבל ישתמשו באופניים והייתי תמיד נגד נסיגה באופניים", סיפר שמיר לימים. "אמרתי להם - לאופניים אין את אותה מהירות שמרחיקה אותך ממקום הסכנה, ומצד שני קל מאוד לעצור אותם".
הוא הדגיש כי "היה לי ברור שהפעולה שקולה כנגד כל הסיכויים, אבל קיוויתי מאוד שהם יחזרו. לא חשבתי לרגע שזו פעולה שיש בה התאבדות, אבל הנחתי שזה יכול לקרות".
השניים נמלטו מהמקום באמצעות אופניים בתקווה לעבור גשר מעל הנילוס ולהיבלע בין המוני המצרים במרכז קהיר, אך כשהיו בדרכם לשוק הומה אדם זיהה אותם שוטר והצליח לירות באליהו בית צורי. חכים, שחזר על מנת לעזור לחברו, נתפס גם הוא. השניים הועמדו לדין בפני בית דין צבאי במצרים ונידונו בתוך שבועות ספורים למוות.
"אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ובשוד רכושנו", אמר אליהו חכים במשפטו. במכתב להוריו כתב את המשפט שהפך לאחת האמירות החשובות בשנות קום המדינה ועד היום: "צריך לדעת לא רק איך להילחם, אלא גם איך ליפול".
ב־22 במארס 1945 הוצאו להורג חכים ובית צורי בתלייה בכיכר בקהיר, כשהם שרים את "התקווה". השניים נקברו בבית העלמין היהודי בעיר. שנים לאחר מכן, ב־1975, הועלו הגופות לישראל ביוזמת שמיר, והם נקברו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.
פטפטנות מסוכנת
בינתיים, בלח"י, התלבטו מה לעשות עם סדובסקי. "נפגשתי איתו אחרי זה", סיפר קוריצקי. "הוא היה מאוד מבולבל, חשבנו אפילו שאולי כדאי באיזושהי דרך לסלק אותו ממצרים. גלילי ואני ידענו שאם הוא ייתפס - הוא יגלה.
"הוא חלש אופי, יהודי מצרי גלותי. היו כל מיני תוכניות איך לסלק אותו. לא להרוג אותו, אבל לסלק אותו מהמקום. התייעצנו, אבל משהו קונקרטי לא עלה על דעתנו".
בדיעבד, זו היתה טעות חמורה. זמן קצר לאחר הוצאתם להורג של שני עולי הגרדום הגיע סדובסקי לבית העלמין היהודי ובידו זר פרחים, ניגש לקבריהם של בית צורי וחכים והתייחד עם זכרם.
זו היתה טעות קשה ביותר, ולא ברור מה עבר בראשו כשקשר את עצמו לשניים. בצד ארב כאמור יוסף דוידסקו, בלש יהודי שהתחזה לקברן, שהוצב במקום מכיוון שהבריטים חששו מאוד שאנשי לח"י ינסו לחטוף את גופותיהם של שני עולי הגרדום.
מאוחר יותר באו אנשי הלח"י חשבון עם דוידסקו, יוצא מחתרת ניל"י המפורסמת, והוציאו אותו להורג באשמת בגידה.
"בחוגי חיילים מספרים שדוידסקו מזכרון יעקב היה אותו בלש שהתחפש לקברן ואסר את רפאל סדובסקי", נכתב במסר שאיתר גייבורונסקי. היה זה מאוחר מדי עבור סדובסקי, שנעצר והועמד למשפט בגין סיועו להתנקשות. החשש הכבד של אנשי הלח"י מפני הפטפטנות של סדובסקי היה מוצדק, מכיוון שהוא נשבר בחקירה ובעינויים בבית הסוהר לזרים בקהיר וסיפר את כל מה שידוע לו על הפעילות המסווגת במדינה - מוסר על מגש של כסף את עמיתיו לשעבר.
ואכן, פטפטנותו המסוכנת של סדובסקי מתועדת היטב, שורה אחר שורה, דף אחרי דף, 86 במספר.
בפרוטוקולים שמוגדרים "סודי ביותר", מובאים ציטוטים מתוך חקירתו. סדובסקי היה בכלא במשך חודשים ארוכים ועבר עינויים קשים מנשוא, על כן קשה לשפוט אותו בראי הזמן, אך לא ניתן להימנע משפשוף עיניים כשקוראים את החומרים שהצליח גייבורונסקי לאתר בארכיון הפלמ"ח. סדובסקי חשף פעילים ומקומות מפגש, סיפר כיצד פעלו לוחמי הלח"י, באילו דרכים השיגו נשק ועוד.
באחת מחקירותיו האחרונות הוא חשף את התכנונים האחרונים לקראת ההתנקשות בלורד מוין.
"ביום ראשון, 5 בנובמבר, נפגש עם חכים ובית צורי ושם גילה בית צורי לסדובסקי שהם עומדים לרצוח את הלורד מוין למחרת. 'נסיים את העבודה מחר ואחר כך נהיה בבית' - כלומר בפלשתינה", תיאר החוקר את הדברים.
באותו ערב, הוא מספר, אישרו בית צורי וחכים שוב כי הם מתכוונים להוציא את ההתנקשות לפועל.
"לפי התכנון הם היו אמורים להיות מחוץ לקהיר בשעה 15:00, מה שאומר שהרצח אמור היה להתבצע בסביבות השעות 14:00-13:00".
בחקירתו סיפר סדובסקי כי "הם אמרו לי שהם ישתמשו באקדחים כדי לבצע את הפשע, אבל שיחזיקו גם רימונים, לשימוש במידת הצורך".
השניים, סיפר סדובסקי, סיכמו עימו כי ישאירו חפצים ששימשו אותם להתנקשות בחנות פרחים סמוכה, והוא יאסוף אותם. בסמוך לשעה 10:00 בבוקר, עוד קודם להתנקשות, הגיע סדובסקי לחנות ואמר לבעלים שאולי ישאירו לו חבילה, אך כשחזר בשעה 16:00 ושאל את הבעלים - זה השיב כי לא הותירו לו דבר.
"סדובסקי הצהיר שהחל לדאוג", כתב החוקר, "הוא הכין לעצמו אליבי עוד קודם לכן ולכן לא היה מודאג בנוגע לעצמו, אך חשש מאוד לחבריו. בשעות הערב נודע לו מכותרות העיתונים שהם נעצרו. הוא לא חשב על הסכנה שנחשף לה, אך היה עצוב על מה שקרה לשני חבריו".
שורת מעצרים
החומר שהעביר סדובסקי על הלח"י הוביל לשורה של מעצרים בארץ ישראל ובמצרים. בסוכנות הידיעות רויטרס דיווחו כי "בוצעו מאסרים חשובים בארץ ישראל ובמצרים, ביניהם חיילים".
כתב עיתון "המשקיף" ה. ניכולסון ציין כי "מאסרים חשובים בוצעו בזמן האחרון בארץ ישראל ובמצרים בקשר לרצח הלורד מוין, שבגללו נתלו שני יהודים מא"י בקהיר בראשית שנה זו. המאסרים כללו מספר חיילים, בכללם נשים ולפחות חבר חשוב אחד (סיטנר יוסף) של הארגון הצבאי היהודי.
"רוב המאסרים החדשים והרבה מהאינפורמציה הנוספת שנאספה עתה נבעו מהודאותיו של יהודי אחר (סדובסקי רפאל). בין העצורים היו אנשים שהכיר היטב, והיו קשורים להתנקשות - יפה גרינברג, יוסף סיטנר, בנימין גפנר, רות גרוסברד, גרשון הורוביץ ועוד".
ייתכן כי גם לחץ פנימי מצד יהודי קהיר הוביל לכך שסדובסקי חשף מידע. ארגון לח"י היה שנוי במחלוקת בקרב יהודי ארץ ישראל והעולם, והיו רבים, גם במחתרות האחרות, שראו בהם בוגדים וגיס חמישי, שמסכנים את כל המפעל הציוני במעשיהם.
בעדותו בפני הבולשת הבריטית אכן טען סדובסקי כי בקהילה היהודית לחצו עליו למסור מידע. "באו אלי לבית הסוהר כל הראשים של יהדות מצרים והסבירו לי כי רצח הלורד מוין מהווה סכנה לכל היהודים בארץ הזאת", אמר, "בגללי, אמרו, יתחילו לשחוט את היהודים במצרים. בגללי. אני! מה עשיתי?"
סדובסקי לא הצליח לעמוד בעינויים, במאסר ובמשפט המתוקשר. ב־1 בספטמבר 1945, קרוב לשישה חודשים לאחר שנעצר, הוא נמצא ללא רוח חיים בתאו בבית הסוהר.
"בעיתונות הצרפתית הופיעה מודעת אבל צנועה על מותו של רפאל סדובסקי, בן 30", נכתב בעיתון "הבקר". על פי העיתון, "מאחורי מודעה זו מסתתרת פרשת האיש, שבהודאה בת 300 עמוד (כך נטען אז) עזר למשטרה לערוך מאסרים חשובים במצרים ובארץ ישראל בקשר לרצח הלורד מוין. רפאל סדובסקי התאבד בסוף השבוע שעבר בתאו בבית הכלא, באמצעות שרוך שהוציא מהפיג'מה שלבש".
בסוכנות רויטרס ידעו לספר כי "יהודי צעיר, שנעצר זמנית בבית הכלא לזרים, התאבד אתמול בעשותו מהפיג'מה שלו חבל. האדם הצעיר הזה, שהיה ידוע יפה בחוגים האוניברסיטאיים ביחד עם עוד אנשים, נעצר לפני חודשים אחדים. נראה שעל ידי התאבדותו רצה למחות נגד החזקתו במעצר.
"בשעת מאסרו כתב את הודאתו הארוכה, שלה נודעת חשיבות רבה לקראת משפטם של כמה אנשים, ובהם חיילים וחיילות, ולפחות אחד מראשי הארגון הצבאי הלאומי. חקירות שהמשטרה הארץ־ישראלית והמצרית עורכות זה 10 חודשים העלו אינפורמציה כבירת ערך בנוגע לפעולות הטרוריסטיות היהודיות".
רפאל סדובסקי נקבר ככל הנראה בבית העלמין היהודי בקהיר, אך עד היום לא ידוע היכן בדיוק. כחלק מתחקירו ניסה גייבורונסקי לאתר את קברו על מנת לשים קץ לתעלומה, אך בינתיים ללא הועיל.
"בית העלמין היהודי בקהיר סבל מבעיה של ונדליזם, הכיתובים נמחקו ולרבים מהקברים אין מצבה שעליה אפשר לקרוא מי קבור שם", הוא מסביר. "אחד הקברים שנשארו שלמים הוא קבר אביו של רפאל, גרשון צבי סדובסקי, אבל אני מתכוון לנסוע למצרים כדי לנסות למצוא את הקבר של רפאל עצמו. כעת, מכיוון שלא ידוע היכן נקבר, הוא מוגדר כחייל שמקום קבורתו לא נודע".
מעגל משפחתי
חמש שנים ארך התחקיר של גייבורונסקי, שהחל בשם בלבד. 11 אותיות חרותות על לוח שיש גדול בין מאות שמות אחרים, תחת הכותרת "חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע". 77 שנים אחרי הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שלוותה בתפיסתו של רפאל סדובסקי ובהתאבדותו, נותרו עדיין שאלות כבדות משקל שלהן אין תשובות, ואולי לעולם לא יהיו.
מדוע סמכו עליו אנשי הלח"י אף שידעו מראש שהוא לא אמין? כיצד הגיבו בני משפחתו לידיעות על תפיסתו? ומה הוביל אותו לעשות את מה שעשה - החל מתמיכתו הברורה בלח"י ועד דרכו האחרונה והטרגית?
בין השאלות הפתוחות יש גם סימן שאלה בנוגע לגורלו, אף שייתכן מאוד שמדובר בקונספירציה בלבד. מכתב עלום שנשלח מלוחמת לח"י בנובמבר 1945, חודשיים לאחר הידיעות על התאבדותו, מעלה ספק בכך שאכן שם קץ לחייו. "נודע לי מאלכסנדריה כי סדובסקי חי וקיים", כתבה אותה לוחמת. "הוא גידל זקן והמשטרה המצרית עוזרת לו לצאת את מצרים, בתור פרס עבור מה שעשה בשבילם".
נוסף על כך, מתוך 86 עמודי הפרוטוקול, חסרים חלקיו האחרונים, מה שמעלה את השאלה - למה? מה ניסו הבריטים להסתיר? "זה החלק הכי מעניין", אומר גייבורונסקי. "כי זה מעלה את השאלה מה באמת קרה לו".
למרות התיאוריות המרתקות, גייבורונסקי איתר בחיפושיו גם כתבה בצרפתית על הלווייתו של רפאל סדובסקי בבית הכנסת היהודי, בסמוך לבית העלמין, כך שסביר להניח שהוא אכן נפטר כפי שדווח.
יש לציין כי כיום מונצח סדובסקי באתר הלח"י, דבר שאינו מובן מאליו. ייתכן שבחלוף הזמן הבינו לוחמי ולוחמות המחתרת שהסיפור מורכב יותר מכפי שהיה נראה אז לעין. לצד זאת, סיפורו נשכח, או הושכח, לאור בגידתו.
"האם סדובסקי היה בוגד?", תוהה גייבורונסקי, "אני לא חושב שמקומי הוא לשפוט את המצב שלו ואת מה שעבר במעצר. אף אחד לא יודע איך יגיב בסיטואציות האלו. אני חושב שהעובדה שהתעלמו ממנו ולא זוכרים אותו היום היא עוול. זה מה שמכעיס בפרשה הזו, היו אנשים לא מוכרים שסייעו מאחורי הקלעים בהתנקשות ואף אחד לא זוכר אותם".
"הוא עשה טעות, נכון", מוסיפה דורית פרי. "כנראה שמדובר היה באדם רגיש מאוד, עם כאב לב גדול. אני לא יודעת אם הוא חש רגשות אשמה או צער ולכן החליט ללכת לבית העלמין לפקוד את קברם. יכול להיות שמרוב צער הוא חשב שעשה טעות, אולי רצה לבקש את סליחתם, ונעצר.
"בבית הסוהר הוא נאלץ לעמוד בניסיון לא פשוט בכלל. אף אחד לא היה רוצה לעמוד במצב שלו. אסור לנו לשפוט אותו היום, אלא רק ללמוד מהמעשה שלו טרם המעצר. כל אחד יכול לעשות מעשה קטן, ומעשה קטן ועוד מעשה קטן מביאים בסוף למעשה גדול. זהו סיפורה של המדינה".
כחלק מתחקירו הצליח גייבורונסקי לסגור גם מעגל משפחתי. "תוך כדי עבודה גיליתי שיש המון אנשים בשם 'סדובסקי' בעולם, לכן חשבתי שלא אוכל למצוא את קרובי משפחתו, אבל כשמיקדתי את החיפוש במצרים מצאתי באתר של חברת 'MyHeritage'' אדם שהתברר בדיעבד כאחיין שלו, צ'ארלס, שמתגורר בבריטניה".
צ'ארלס הוא בנה של איווט, אחותו הצעירה של רפאל, שעדיין בחיים אך אינה מדברת על אחיה.
"יצרתי עם צ'ארלס קשר והוא אישר שרפאל הוא דוד שלו, אבל שלא מדברים על זה במשפחה. זה מושתק", אומר גייבורונסקי. "האחיינים שלו היו בשוק שמישהו מחפש אותו, חלקם לא ידעו כלום על מה שהתרחש. צ'ארלס שלח לי תמונות שלו מכל מיני טיולים במצרים ובפריז ואלו התמונות היחידות שנותרו ממנו. לאחרונה פנה אלי עוד אחיין בפייסבוק והתעניין בממצאים".
פנים ושם
כעת, לאחר סיום הרוב המוחלט של התחקיר, הוא יעלה באתר הארגון "לתת פנים לנופלים" כמצגת הכוללת צילומים ומידע רב שנאסף. במקביל נעשתה פנייה לאתר "יזכור", על מנת לתקן טעויות שנכתבו מבלי דעת בטקסט הקצר על סדובסקי ולהוסיף תמונות ומידע. 77 שנים לאחר מותו הטרגי, אדם שהיה אנונימי לחלוטין קיבל שם ופנים.
עד כה נאסף בצורה דומה מידע על 270 חללים שמקום קבורתם לא נודע, ובעמותה עושים מאמצים לפתוח בתחקירים על רבים נוספים מתוך כ־1,000 לוחמים ולוחמות שנהרגו לפני נובמבר 1948, אז קיבל כל אזרח מספר תעודת זהות.
"אנחנו מחזירים נצר אחרון לעם ישראל", אומרת פרי. "קשה לי לעמוד מול מצבה ריקה. אני בת לניצולת שואה שאומרת כל בוקר תודה על כך שיש לי מדינה. כבר עם קום המדינה היו כאלו שהשתמטו וישבו בבתי קפה, ולעומתם היו כאלו שיכלו להיות פקידים או סתם לא להתגייס, ובמקום זה לקחו נשק ובנו לי מדינה. יש לי חוב אישי כלפי אלה שבנו את המדינה ולכן שמתי לעצמי ייעוד שאעשה כל שביכולתי להשלים את סיפור חייהם.
"יש לנו 83 מתנדבים שעוסקים במלאכה החשובה הזו, ולמרות שאני מתעסקת בחיילים מתים, אני לא מדוכאת אלא שמחה שאני מחיה אותם. יש לנו לוחמים במדינה שמקום קבורתם לא נודע ואין להם באתר 'יזכור' סיפור או תמונה. אנחנו מנכיחים אותם מחדש בחיינו, נותנים להם מקום, מחיים אותם מחדש. אנחנו לא שכחנו.
"רפאל סדובסקי הוא לוחם עלום עם סיפור חיים שלא הכרנו. כולנו מכירים את עולי הגרדום, אבל לא את האנשים שמאחוריהם, אנשי הצללים שסייעו להם. אנחנו תמיד רואים את אלה שקיבלו את עיטור העוז, אבל שוכחים את אלו שסייעו להם לבצע את משימתם. אין לי ספק שרפאל סיכן את נפשו לא פחות מכל אחד אחר במבצע הזה - והוא שילם בחייו. יש לנו חוב של כבוד לאלו שמסרו את נפשם כדי שתהיה לנו מדינה, אלה שהיו בפרונט ואלה שהיו מאחור".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו