החודש ימלאו 100 שנים להולדתו של שמעון פרס. מדינאי רב פעלים שהטביע חותם כמעט בכל צומת מרכזי בתולדות המדינה, פוליטיקאי נצחי, ראש ממשלה לשעבר, נשיא לשעבר, חתן פרס נובל לשלום. אדם שב־93 שנותיו, עד מותו ב־2016, משך אליו תמיד יחס של אהבה או תיעוב - אך איש מעולם לא נותר אדיש כלפיו.
שמעון פרס ז"ל נטמן בחלקת גדולי האומה
בין 1978 ל־1988, לאורך עשור קריטי ומלא תהפוכות, שימש בועז אפלבאום ראש המטה וראש לשכתו של פרס. ליווה אותו מימיו בראשות האופוזיציה ועד שסיים את תפקידו כראש הממשלה השמיני של ישראל. את ימי השפל והגאות מאז, בעשור שכלל התמודדות עם שסע חברתי עמוק, אתגרים כלכליים עצומים ומאבקים ביטחוניים, הוא נוצר היטב בזיכרונו.
"הייתי וראיתי", אפלבאום נחרץ. "אציע לכם כותרת על פרס: 'האיש שרצה לאכול הכל'. זוכר שישבנו פעם שמעון, יוסי שריד ואני במזנון הח"כים, ויוסי אמר לשמעון: 'אפילו את הפירורים שנופלים מהשולחן אתה אוסף ולא משאיר'".
את פרס הכיר אפלבאום (77) לראשונה בצעירותו, כשלמד באוניברסיטה העברית בירושלים והיה מראשי ארגון הסטודנטים הארצי של מפלגת העבודה, שנקראה אז המערך. יותר מאוחר שימש יועץ כלכלי של שר המסחר והתעשייה חיים בר־לב, ואחרי המהפך ב־1977, כשהליכוד עלה לשלטון ובר־לב הפך למזכ"ל המפלגה, שידך הרמטכ"ל לשעבר את עוזרו הצעיר לפרס, שהפך לראש האופוזיציה.
"המפלגה היתה ריקה מאדם, הבניין ברחוב הירקון 110 היה שומם", אפלבאום נזכר. "לא היה כסף לרכוש בולים, כי מפלגה שספגה זפטה אחרי הבחירות משולה לפושט רגל פוליטית, כלכלית ומורלית. אבל שמעון, מהיום שנפגשנו, היה עילוי וגם בעל צד אפל. בלשכתו, במפלגה, היה מגיף תריסים ויושב באפלה. זה תאם את אופיו כאיש סתרים".
פרס נדרש לשקם את ההריסות שנוצרו אחרי המהפך. הסופר וההיסטוריון מיכאל בר־זוהר (85), שהיה אז פעיל במטה הבחירות של פרס לראשות המפלגה, נזכר: "בקרבות על ראשות המפלגה שמעון הפסיד לרבין לא פעם, אבל אחרי המהפך רבין זז, כי הוא לא היה מסוגל לבנות את המפלגה מחדש.
"שמעון, לעומתו, היה מדינאי אדיר - אבל פוליטיקאי בינוני ומטה. במקום לטפח את מקורביו הוא תמיד התאמץ עבור אנשי המעגל הרחוק יותר. בבחירות של 1977, למשל, הוא הציב אותי במקום ה־55 ברשימה, במקום שאהיה במקום 32 הריאלי, שהיה שמור למקום השני במחוז תל אביב. הוא עשה זאת כדי לקרב אליו את אנשי אחדות העבודה. ושתבין: שבועיים לפני כן הוא עשה לי מסיבה".
אפלבאום: "באופן כללי, אפשר לומר שאצל שמעון הכל היה אינסטרומנטלי, ויחסו לאנשים היה בהתאם לצורך שלו בהם".
באותם ימים פרח הליכוד בשלטון בראשות מנחם בגין, האיש שנלחם כמעט שלושה עשורים להגיע למעמדו הרם. "שמעון תיעב את בגין, שמצידו כלל לא החשיב את פרס, אבל היה מזמין אותו בכל זאת אחת לכמה זמן, למטרות עדכון של ראש האופוזיציה, מה שברבות הימים הפך לנורמה", אומר אפלבאום. "אני זוכר שיום אחד הגענו אל בגין, והוא קידם את פנינו במילים 'הנה האופוזיציה של הוד מלכותה'".
כראש האופוזיציה צפה פרס מהצד בבגין, איש הימין, עושה היסטוריה וזוכה חודשים ספורים אחרי המהפך לביקור היסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת, בדרך לחתימה על הסכם השלום. אפלבאום שולף מכתב ישן, מנובמבר 1978, שכתב פרנץ יוזף שטראוס, שהיה נשיא בוואריה ושר ההגנה המערב־גרמני.
"מר פרס, יש עימי מידע סודי שלבטח יעניין אותך, מהוועידה של חזית הסירוב שהתקיימה לאחרונה בדמשק", כתב שטראוס. "במפגש, בסוף ספטמבר, מדינות הסירוב קיבלו החלטות כיצד להגיב קונקרטית על בגידת סאדאת. השאלה המרכזית היתה אם לכונן עם בריה"מ ברית הגנה, ובעקבות זאת לאפשר הצבתם של כוחות צבא רוסיים בסוריה".
אפלבאום: "זה מסמך היסטורי מדהים. שטראוס היה למעשה שליחו הסודי של שמעון, כראש האופוזיציה, מאחורי גבו של בגין. אחרי פריצת הדרך עם סאדאת שמעון רצה מנהיג ערבי משלו, לא כדי לעשות שלום כראש אופוזיציה אלא כדי להכשיר את הקרקע לימים שיהיה בעצמו ראש הממשלה. הוא כיוון לנשיא סוריה, חאפז אל־אסד (אביו של בשאר, א"ל), ופה היה לו ממש זבוב בחדר".
אך בעוד פרס מתכנן להשיב את המערך לראשות הממשלה, לקראת הבחירות שעמדו להיערך ב־1981 הונחתה עליו מכה לא צפויה. ב־1979 פרסם יריבו הגדול, יצחק רבין, את האוטוביוגרפיה "פנקס שירות", שבה סגר בין היתר חשבון אישי עם פרס.
"שמעון קיבל את זה רע מאוד", נזכר בר־זוהר, שהתמנה אז לראש מטה הבחירות של המערך. "זו היתה שערורייה, ואפילו קמה דרישה במפלגה לגרש את רבין. אבל שמעון בלם את המהלך, למרות שחלק מהדברים שפורסמו בספר לא היו מדויקים. בפרק על מבצע אנטבה, למשל, רבין הפך את שמעון למי שרק הפריע, בעוד בפועל פרס תרם רבות".
אפלבאום: "שמעון היה רגיש, ורבין העליב אותו עם הכינוי הבלתי נשכח 'חתרן בלתי נלאה'. זה משפט שלא רבין הגה, אלא סופר הצללים של הספר, העיתונאי דב גולדשטיין, שיצר את שורת המחץ הגאונית. הצעתי לשמעון לא להגיב לזה, אבל הוא נכנס לאמוק. אמרתי: 'אם תגיב, יקנו את הספר בכל העולם' - אבל זה הטריף אותו. היה צועק אז לרבין בכל הזדמנות: 'אני כתבתי עליך ספרים? מי כתב על מי?'
"זה היה הטמפרמנט של שמעון. רבין אמר לי פעם: 'כששמעון אומר בוקר טוב - תהיה משוכנע שהירח עולה'. שמעון היה הרבה יותר מושחז ומבריק, אבל לדעתי הוא קינא ברבין על העובדה שהיה גנרל".
חזרות על המספר האישי
לקראת הבחירות הקרבות מי שבחר להתמודד נגד פרס בקרב על ראשות המפלגה היה דווקא סגן ראש הממשלה לשעבר, יגאל אלון. "נהיה קמפיין פנימי", אפלבאום נזכר. "שמעון לקח את ההתמודדות ברצינות. כאב לו שאחרי ייסורי המהפך עוד קראו עליו תיגר בתוך המפלגה. שמעון היה במיטבו כשנכנסו בו. אז הייתי מביא בכוונה לאסיפות פרובוקטורים שיצעקו קריאות ביניים, ואז הוא היה הכי מושחז.
"אבל אז קרה דבר מדהים. בתוכנית הטלוויזיה 'שעה טובה' עם מני פאר, ששודרה בימי שישי בערוץ הראשון, הופיע האסטרולוג הנודע הרצל ליפשיץ והודיע שבהתמודדות בין פרס לבין אלון - יגאל ינצח. ביום ראשון פרס הגיע ללשכה ממוטט. באותם ימים 'שעה טובה' היתה התוכנית הכי פופולרית. אמרנו שבתגובה צריך להביא ידעוני משלנו שירים את המורל. מצאו עורך דין קבליסט מירושלים, שאמר לשמעון כי אם ההכרעה על זהות מועמד המפלגה תידחה ותיערך אחרי 15 במארס 1980, הוא ינצח. שמעון אכן דחה, וב־29 בפברואר יגאל אלון נפטר מדום לב".
אך גם אחרי מותו הטרגי והפתאומי של אלון, המאבק במפלגה לא נותר יתום. "כל חייו של שמעון מישהו עמד מולו", צוחק בר־זוהר. "הוא היה רגיל להילחם, ותמיד זה קרה לו במצב של מגננה. אחרי מותו של אלון, כשבמפלגה חשבו שסוף־סוף יש מועמד מוסכם, אשתו של יגאל, רות, ביקשה מרבין 'קח את הדגל'. היא עשתה את זה בהלוויה עצמה - ורבין התייצב".
רבין התמודד מול פרס על ראשות המערך - אבל הפסיד בגדול. מייד אחרי ניצחונו פרס החל לתכנן את כוורת השרים המיועדת ליום שאחרי הבחירות הכלליות, אבל גם הפעם ציפתה לו הפתעה.
"מועמדו לתיק הביטחון היה חיים בר־לב, שכבר בנה לעצמו קבינט קטן של אלופים כדי להכין תוכנית עבודה", נזכר אפלבאום. "יום אחד הגיעו לפרס הסוקרת מינה צמח והפרסומאי אליעזר ז'ורבין, והממו אותו עם סקר שקבע שאם רבין יעמוד בראש המערך - הוא ינצח את הליכוד".
בר־זוהר, שחיבר ב־2006 את הביוגרפיה של פרס, "כעוף החול", מוסיף: "רבין היה הרבה יותר פופולרי ומזוהה עם ביטחון מאשר בר־לב. למרות שכרמטכ"ל בר־לב יצא למבצעים מסוכנים, בציבור הוא היה פחות מקובל מאשר רבין, אולי בגלל שדיבר באיטיות ונחשב ל'פלגמט'. אז התחיל לחץ על שמעון לשנות את המינוי".
"ששמעון יזוז מהחלטתו מרצון?" צוחק אפלבאום. "הוא שיגר משלחת לבר־לב, לבקש שיוותר על תיק הביטחון האופציונלי. שלח אליו את משה (מוסה) חריף, ישראל גלילי ואריק נחמקין. בר־לב, מצידו, כינה אותם 'משלחת מלאכי רעים' ואמר להם: 'שאוותר? זה לא שלי. מצידי קחו אתם את תיק הביטחון'. אז הוחלט שרבין יהיה שר הביטחון הבא".
פרס לא היה איש צבא, ועל פרט זה חגג אריאל שרון, ששאף לכהן כשר ביטחון בממשלתו של בגין. במערכת הבחירות הסוערת של 1981 נהג שרון להזכיר לפרס שוב ושוב את עברו הצבאי.
בר־זוהר זוכר היטב את הנקודה הרגישה. "כשכתבתי את הביוגרפיה של שמעון, היה בינינו עימות. הוא התלונן 'למה כתבת שלא שירתי בצה"ל במלחמת העצמאות?' עניתי: 'התיק האישי שלך מצה"ל נמצא בידיי, וכתוב שגויסת ב־1 באוגוסט 1948, אבל כעבור שבוע הגיוס בוטל וסיימת את המלחמה כפקיד'. הדבר הוציא אותו מכליו. 'למה כתבת?' המשיך. עניתי לו שזו האמת. הוא ביקש: 'תוציא את זה מהספר'. אמרתי לו: 'תביא הוכחה ששירת, ואז לא רק שאוציא - גם אתוודה בפומבי על הטעות'".
גם אפלבאום לא שוכח את הרגישות הרבה שליוותה את העיסוק בעברו הביטחוני של פרס. "גנרלים הילכו על שמעון קסם. שרון צרח מעל כל במה שמי שלא שירת לא יכול להיות ראש ממשלה, אז שמעון שלח אותי בסתר לחיים ישראלי, שהיה עוזרם המיתולוגי של שרי הביטחון, וישראלי הוציא מאחת המגירות מספר אישי ונתן לי, בשביל פרס. אני זוכר שאמרתי לשמעון: 'בוא נעשה חזרות, ובכל פעם שאריק יגיד שלא שירת תענה - 'המספר האישי שלי הוא...'.
"עשינו חזרות, אבל הכל היה לחינם, כי זה לא נקלט בתודעה הציבורית. בסוף שמעון אמר: 'אני יכול להגיד כל מספר, העיקר שישנו אחד על השולחן'. ההשוואות פגעו בו".
החופש של דודו טופז
ככל שחלפו הימים, כך מערכת הבחירות של 1981 התחממה. בגין, שהלך וחיזק את מעמדו, נפגש עם סאדאת בסיני, וכעבור שלושה ימים, ב־7 ביוני 1981, פחות מחודש לבחירות, השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור האטומי בעיראק במבצע הרואי שקיבל תהודה עולמית.
"היינו אז בעדיפות על הליכוד בכל הסקרים", בר־זוהר משחזר. "הוויכוח העיקרי עם שמעון היה על הגלישה של המפלגה שמאלה, לכיוון תנועת רצ. אמרתי לו: 'אנחנו צריכים להילחם על המרכז, שם מאגר הקולות'. לדעתי, כראש מטה הבחירות,הפצצת הכור היתה פעולה חשובה וחיובית, וכך חשבו גם רוב מצביעי המפלגה, אבל שמעון התנגד.
"הוא כתב לבגין מכתב סודי, עוד לפני הפצצת הכור: 'אל תצא לפעולה, כי נהיה בודדים בעולם כערער בערבה'. נבואתו לא התגשמה, ואחרי ההפצצה ראיתי תנודות בסקרים עקב תגובת המפלגה. באתי אליו כראש מטה הבחירות וביקשתי: 'תחזור בך'. הוא לא רצה, אז הודעתי לו שאני עוזב את התפקיד".
המכה הבאה נחתה ב־27 ביוני, שלושה ימים לפני הבחירות, כשבכיכר מלכי ישראל בתל אביב נערכה העצרת הראשית של המערך. אפלבאום נזכר: "כמה שבועות קודם לכן ניגש אלי נחום פסה, שהיה ראש אגף הארגון במטה הבחירות, ואמר שחסרים לו מאות אלפי שקלים ושאעזור לגייסם. פסה הסביר שרוצים להביא את דודו טופז כמנחה העצרת, ושטופז נמצא בהופעות באילת, ולכן צריך להטיסו לתל אביב - ובחזרה. שאלתי, 'אין מנחה יותר זול?' ופסה ענה שיש כבר חוזה.
"ואז בא נאום הצ'חצ'חים של טופז, שהרס אותנו, ובגין עשה ממנו מטעמים. בגין, למעשה, חימם את הגזרה בצורה הכי צינית ואכזרית, עשה לשמעון בית ספר".
הבנתם מייד את חומרת הנזק של נאום הצ'חצ'חים?
אפלבאום: "מה שהרגיז אותי באותם רגעים לא היה אותה מילה, אלא החופש שטופז נתן לעצמו. שאלתי את פסה: 'למה לא ביקשת לראות בכתב את מה שהוא עומד להגיד?' אבל אפילו אני, עם כל הרגישויות, לא קלטתי את חומרת האמירה. בגין ברוב ערמומיותו שיחק חופשי על המגרש, וזה עבד לרעתנו".
השסע החברתי הלך וגאה לקראת הבחירות, ועימו גילויי האלימות על רקע חילוקי הדעות הפוליטיים. "בעצרת בחירות בפתח תקווה חטפתי קלח תירס שנזרק לעבר שמעון", מספר אפלבאום. "חמ"ל הליכוד הוציא את השמועה ש'אמו של פרס ערבייה', ושמעון נורא נפגע. הוא כל הזמן ניסה לחזר אחרי המזרחים, אבל זה לא עבד, כי לא היתה לו בשורה אליהם. במהלך הקמפיין ב־1981 הצעתי לו שיבקש מהם סליחה קולקטיבית, והוא סירב - 'זה לא אני'. כיבדתי את הכנות".
בר־זוהר, שנכנס באותן בחירות לכנסת מטעם המערך, לא שוכח את התקופה הסוערת. "קיבלו את פרס בצעקות וזרקו עליו עגבניות. בבית שאן מישהו הגיע עם מוט ברזל, תמונה שהשתמשנו בה בשידורי התעמולה שלנו. הטקטיקה של שמעון היתה לעמוד מולם, במקום לטפח את האזורים שבהם הוא זכה לתמיכה גדולה. זה היה למעשה בזבוז אנרגיה.
"אני זוכר שפעם הוא צלצל אלי ב־6 בבוקר ואמר: 'יש ישיבה דחופה, הספרדים עוזבים אותנו'. בישיבה נכחו נציגי כל העדות - לובים, מרוקאים, תימנים. אני ועוד אחד היינו הבולגרים. כל אחד אמר משהו, עד שבסוף חנניה דהאן מבת ים קם והסביר: 'שמעון, במקום שלכם, האשכנזים, יש לב, לנו הספרדים יש מיתרים. ואתה לא יודע לנגן על המיתרים כמו בגין'. שמעון אמר: 'שטויות, המרוקאים הם אנשים חכמים'. חנניה המשיך: 'נכון, אבל גם נורא רגישים'".
קשה להתעלם מהדמיון שבין התקופה המתוחה ההיא לבין השסע החברתי שישראל חווה כיום.
בר־זוהר: "לדעתי המצב אז היה חמור בהרבה. היום אני לא רואה נכונות לאלימות בשדרות, בירוחם או בבית שאן, כמו ב־1981. היום יותר מדברים. אז היה רצון של עדות המזרח להתנגש פיזית, כי היה זעם נגד מפלגת העבודה והאשכנזים. אבל שמעון חזר אליהם פעם אחר פעם".
בערב הבחירות עצמו שררה במערך אופטימיות, בזכות מדגם הטלוויזיה שחזה יתרון קל למפלגה על פני הליכוד. במטה החלו לחגוג. "זה היה במרתף מלון דבורה בתל אביב", אפלבאום נזכר. "אריק לביא שר, וכששמעון נכנס לאולם הצהיר מי שהצהיר: 'ראש הממשלה הבא של ישראל!' אני חשבתי שכדאי לחכות, זכרתי את הקטסטרופה של 1977".
נתוני האמת אכן דרדרו את מצב הרוח. הליכוד השיג 48 מנדטים, המערך הסתפק ב־47. תדמית ה"לוזר" שדבקה בפרס לאורך השנים קיבלה באותם ימים חיזוק. "שמעון היה איש של קצוות", אפלבאום משחזר. "לפעמים היה לוקח אותי לים, ושם היינו יושבים על כיסאות ונהגתי להקריא לו ידיעות פיקנטיות מהעיתונים. גם ביום שאחרי הבחירות ישבנו שם והקראתי לו שטויות. מצב רוחו היה קטסטרופלי, וזה היה אמיץ מצידו לרדת לחוף, כי הציבור היה עדיין עוין. אבל בשביל שמעון זה היה כמו לעשות דווקא. הוא היה איש חסון ולא הססן, וזה היה צד שהערצתי אצלו".
שעון רולקס במזוודה
מספסלי האופוזיציה ראה פרס איך יריבו בגין מוביל ביוני 1982 את ישראל לבוץ של מלחמת לבנון הראשונה, שגבתה 654 נופלים ופערה שבר חברתי שהוציא המונים לרחובות. בגין עצמו, שלא התאושש מאותם ימים קשים, אמר בישיבת ממשלה את המילים המפורסמות "איני יכול עוד", והסתגר בביתו. ב־15 בספטמבר 1983 הגיש מזכיר הממשלה, דן מרידור, בשמו מכתב התפטרות לנשיא.
לנעלי מנהיג הליכוד נכנס יצחק שמיר, שקיבל את המנדט להרכיב את הממשלה הבאה. "שמיר בז לשמעון על שלא היה לוחם, אבל אולי גם קצת קינא בו על שהיה איש רנסנס, עם כל כך הרבה שטחי התעניינות", משחזר אפלבאום. "שמעון, מצידו, היה משוכנע שבבחירות הבאות הוא יאכל את שמיר בלי מלח".
בבחירות לכנסת ה־11, שנערכו ב־23 ביולי 1984, לא הצליח המערך להקים ממשלה, אף שזכה ב־44 מנדטים - שלושה יותר מהליכוד. גם ממשלת ימין לא התרוממה, אחרי שהליכוד דחה אפשרות ליצור קואליציה עם הימין הקיצוני. לשני הצדדים לא נותרה ברירה אלא להקים ממשלת אחדות, עם רוטציה: בשנתיים הראשונות פרס יהיה ראש הממשלה, ובשנתיים שאחר כך שמיר.
אפלבאום: "ארגנתי לשמעון מסיבת יום הולדת 60. הוא תמיד היה מציין שיהיה ראש הממשלה בגיל 62, ממש כמו דוד בן־גוריון. היתה חשובה לו ההשוואה. בעוד שמעון חותך את העוגה נשמע פתאום קול סרקסטי באולם, דווקא מפי חבר נפש שלו, הסופר שבתי טבת, שהיה הביוגרף של בן־גוריון. טבת אמר: 'פעם ראשונה שאני רואה את שמעון חותך משהו'. זה היה משפט אכזרי. שמעון ידע לחתוך, במיוחד כשהיה ראש הממשלה".
אפלבאום זוכר היטב את היום, 13 בספטמבר 1984, שבו הגיעו פרס והוא ללשכת ראש הממשלה בירושלים, לחפיפה עם שמיר, שעבר לתפקיד ממלא המקום ושר החוץ. "שמעון ושמיר ישבו בארבע עיניים, ואני עשיתי חפיפה עם יחיאל קדישאי, שהיה ראש הלשכה. אחרי עשר דקות פרס קרא לי.
"נכנסתי לחדרו, ושמעון אמר: 'מר שמיר ביקש שאמנה את בנימין נתניהו לשגריר באו"ם, כי פרופ' יהודה בלום מסיים את כהונתו. לך תניע את הגלגלים'. ניגשתי לדלת לצאת, ואז הוא הוסיף: 'עניתי למר שמיר את מה שאמר לוי אשכול אחרי חופתו עם מרים, כשבגין ביקש ממנו להעלות לארץ את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי: 'כטוב עליו לב המלך ביום חגו, עד חצי המלכות'. הוא היה מדושן עונג".
הוא אהב כבוד?
"כבוד, פרסום וכוח. כסף לא עניין אותו, ובתחום הזה פעם אחת אפילו הצלתי אותו. היה מיליונר שתיווך ערב הקמת הממשלה ב־84'. יום אחד הנהג של פרס יצא מאחת הפגישות עם מזוודה ואמר לי: 'תראה מה קיבלנו'. חשכו עיניי: שעון רולקס משובץ יהלומים וזהב. צלצלתי מייד לאשתו של שמעון, סוניה, ואמרתי: 'את הולכת לקבל פצצה, כדאי שתטפלי בה'. כשהנהג הגיע עם המזוודה היא אמרה לו: 'סע ותחזיר אותה מייד'".
אפלבאום מספר שיחסיהם של שמיר ופרס לא עלו מעולם על פסים של קרבה. "את המשא ומתן להקמת ממשלת האחדות שמעון לא קיים עם שמיר, אלא עם אריק שרון, שהיה נציג הליכוד בארבע עיניים. אני זוכר ששאלתי את שמעון: 'איך אתה נפגש עם האיש שצעק שאתה לא ראוי להיות ראש ממשלה?' והוא ענה: 'איתו אפשר לקבור גוויות בבטון'".
לא ניסית לתווך בין פרס לשמיר?
"החשבתי מאוד את שמיר. אני זוכר שביקשתי מאנשי משרד החוץ שינפיקו חומרים עליו, כדי שאארגן לשמעון תיק עם נאומים, ראיונות וכתבות. שמעון דפדף באדישות בתיק ושאל: 'יש עוד משהו על סדר היום?' הוא לא החשיב את שמיר".
ביוני 1985, כשפרס ראש ממשלת האחדות, נסוג צה"ל לגבולות רצועת הביטחון בלבנון, ושם שהה עד היציאה הסופית במאי 2000. "שרון, שהיה שר המסחר והתעשייה בממשלת האחדות, השמיץ את שמעון על הנסיגה, כי לבנון היתה הבייבי שלו", משחזר אפלבאום. "בתגובה שמעון החליט להדיח אותו וללכת לבחירות, אבל סוניה עמדה מולו ואמרה לו: 'שוב יגידו שאתה לא מקיים הסכמים'. היה לה כוח, היא היתה אישה חזקה וחכמה, ושמעון חזר בו".
בר־זוהר: "פרס הגיע לפופולריות של 70% בקרב הציבור, אבל הוא לא רצה שיראו בו אדם שמפר את מילתו לשמיר, כי רבים האשימו אותו בחוסר אמינות. לדעתי, זו היתה שגיאה גדולה שלו. אין לי ספק שהוא היה מנצח אם היו הולכים לבחירות".
ב־21 במאי, פחות מחודש לפני הנסיגה בלבנון, היה פרס מעורב בעוד צעד שעורר מחלוקת ציבורית - עסקת ג'יבריל, שבמסגרתה הסכימה ישראל לשחרר 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים, ובהם קוזו אוקמוטו, ג'יבריל רג'וב ואחמד יאסין, תמורת שלושת שבויי צה"ל - חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף.
"בנימין נתניהו, שהיה אז שגריר ישראל באו"ם, מינוי אישי של פרס, לא החמיץ הזדמנות לבקר את העסקה", נזכר אפלבאום. "נכנסתי לשמעון ואמרתי: 'תמנה מישהו אחר במקומו'. שמעון שאל: 'את מי?' עניתי: 'יעל דיין, אישה בעלת כושר ביטוי, וגם בתו של משה דיין'. הוא אמר: 'לך לשר החוץ (שמיר, א"ל), ואם תסגרו זה מקובל עלי'. ישבתי עם שמיר ארבע פעמים, ובסוף שמיר אמר: 'על כל מילה טובה שתגיד על ביבי, אני יכול למצוא רעה, אבל מה אתה מביא לי קומוניסטית?' ודיין ירדה מסדר היום".
העישון חירב את השואו
בתקופת פרס הוחל בתוכנית הייצוב הכלכלית, שהורידה בתוך זמן קצר את האינפלציה השנתית בישראל מרמה שנתית משתוללת של 440% לכ־20% בלבד. כאן ניהל פרס קרב קרדיטים מתוקשר עם שר האוצר בממשלתו, יצחק מודעי, איש הליכוד.
אפלבאום טוען שאי אפשר לגמד את חלקו של מודעי בהצלחה. בר־זוהר, לעומתו, חושב אחרת: "פרס פתר את הבעיה הכלכלית, ולא מודעי. בלילות, כשמודעי הלך לישון, שמעון היה מכנס את המטה המורחב עם אנשי הכלכלה וההסתדרות, ובסוף היו מספרים לשר האוצר מה הוחלט. גם את הנסיגה בלבנון פרס הצליח להשיג בתמיכה, אף על פי שזו היתה ממשלת קיפאון. בתקופתו היחסים עם אמריקה הגיעו לשיא. שמעון היה ראש ממשלה מצוין".
אפלבאום שולף מאחת ממגירותיו פתקים שראש הממשלה פרס שלח לשר הביטחון שלו רבין, במסגרת עבודתם השגרתית המשותפת. תכתובות שנוגעות לחוב הכספי של ישראל לארה"ב ולסיוע הביטחוני ממנה. "העבודה גיבשה אותם, אבל העוינות ההדדית נותרה לדעתי עד לעצרת השלום ב־1995, שאחריה יצחק נרצח. כשהם עבדו לא הרגשת עליהם כלום. שניהם נרתמו לעגלה בצורה אחראית, הגונה ומחייבת".
אפלבאום מציג גם צילומי עבר שלו. באחת התמונות הוא נראה צועד ליד ראש הממשלה פרס בפריז, כשעימם שגריר ישראל בצרפת לשעבר. "היה לשמעון פק"ל שכלל פגישות עם אינטלקטואלים", הוא מחייך למראה התמונה.
"עשינו אז כנס בפריז, והזמר איב מונטאן הודיע שלא יוכל להגיע, כי אשתו, השחקנית סימון סיניורה, חולה. הזמין אותנו להגיע לביתו. זה היה יום שישי, וכדי לא לחלל את השבת ולהרגיז את החרדים בממשלת האחדות הלכנו ברגל. היתה רק תקלה אחת: שמעון עישן בפגישה, לשכת העיתונות צילמה, התמונות הופצו - וזה חירב את כל השואו של שמירת השבת".
פרס אהב מאוד טקסיות.
"כן. הביקור הראשון שארגנתי לו כראש ממשלה היה בצרפת, אצל חברו פרנסואה מיטראן, שהורה לארגן לו יחס של ראש מדינה, למרות שלפי הפרוטוקול הנשיא הוא ראש המדינה. זה כלל הנחת זר על קבר החייל האלמוני, ארמון מיוחד לאירוח ו־21 מטחי כבוד של תותחים בנמל התעופה. אני זוכר שירדנו מהמטוס ושמעון שאל: 'אתה סופר את המטחים?' הוא היה מאושר".
אפלבאום מספר שלאורך שנים ניסה פרס להשיג פריצות דרך ביחסים עם אויבותיה של ישראל. "ראש ממשלת מלטה ניסה לתווך בינינו לבין שליט לוב מועמר קדאפי, אבל בביקור שערכנו ברומא שמעון הציע לבעלים של פיאט, ג'ובאני אניילי, להקים מפעל באשקלון. אפילו התחלנו לגלגל את הרעיון. בדיעבד התברר שקדאפי היה בעל עניין בפיאט, וכשנודע לו שאניילי מנהל משא על הקמת מפעל בישראל הוא שבר את מסלול ההידברות. חבל, כי זה התקדם לא רע".
"בסוף נגמר לו ממני"
פרס עזב את לשכת ראש הממשלה ב־20 באוקטובר 1986, ונכנס ללשכת שר החוץ במסגרת חילופי הרוטציה עם שמיר. באפריל 1987 נפגש עם המלך חוסיין בלונדון, ושם חתמו השניים על הסכם שהיה כפוף לאישור הממשלות, "הסכם לונדון", שהתווה מסגרת לוועידה בינלאומית שתמצא פתרון לסכסוך הערבי־ישראלי.
בר־זוהר: "שמעון, שלא העריך את שמיר, פגש את חוסיין כשר חוץ מבלי ליידע את ראש הממשלה עד הסוף. כשהוא בא לשמיר וסיפר על ההסכם, שמיר יצא מכליו. שמיר ביקש לראות את ההסכם ולצלם אותו לארכיון, אבל שמעון סירב מחשש שהמסמך יודלף. זה היה יכול להיות הישג עצום, הסכם שלום עם ירדן שהיה חוסך את הסכם אוסלו. אבל שמיר לא סלח לשמעון ועצר את המהלך של הסכם לונדון".
למשרד החוץ פרס כבר לא לקח איתו את אפלבאום, שנשאר כרל"ש במשרד ראש הממשלה - תפקיד משני וללא תוכן ממשי. "כנראה הגיעו מים עד נפש", מסביר בחיוך אפלבאום, שכיום כותב ספרים ומחזות. "אני אדם עצמאי עם השקפות על כל דבר ועניין, ולשמעון נגמר מזה".
באוגוסט 1989 מונה אפלבאום ליו"ר דירקטוריון המועצה להסדר הימורים בספורט, ומאז קשריו עם פרס הלכו והתפוגגו. "הוא הזמין אותי מדי פעם לארוחות בוקר. שתה כוס מיץ לימון ואמר 'רוצה להגיע לגילי? זה הסוד'. הפילוג בינינו נוצר במארס 1990, כששמעון ניסה לבצע את 'התרגיל המסריח' - פירוק ממשלת האחדות הלאומית והקמת ממשלת מיעוט בראשותו. היתה לנו אז שיחה שמבחינתי היתה שיחה מפסקת. אחרי רצח רבין שלחתי אליו מברק: 'אני לא רוצה להחניף, לא רוצה ג'וב, רק לאחל לך הצלחה עצומה מעומק הלב'".
בר־זוהר מתגורר עד היום ברחוב אופנהיימר בתל אביב, מרחק בית אחד מהבית שבו התגורר פרס. "כשיצאה הביוגרפיה שכתבתי עליו, עשינו מסיבה. בנאום אמרתי לשמעון: 'מה שעשית בחיים לא חשוב, מה שחשוב זה מה שכתבתי עליך, כי אחרי זמן יעריכו אותך על פי מה שההיסטוריונים ישאירו'".
הצלחת לפצח את דמותו?
בר־זוהר: "אם אתה רוצה להבין את אופיו של שמעון, לך לילדותו בפולין. יום אחד הלך לסבתו בחברת חבר, קצת בריון. השניים שיחקו מי מפיל את מי, והחבר הפיל את שמעון, שקם ואמר: 'עוד פעם'. אחרי הפעם הרביעית סבתו של שמעון צעקה שיחדלו, אבל שמעון ענה לה: 'אולי בפעם הבאה אני אנצח'. זה פרס - כל חייו נפל וקם. לסופר עמוס עוז היתה אמירה יפה עליו: 'חברי שמעון נופל וקם, כי עיניו בכוכבים'".
eyal1iris@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו