פיליפ רות לא אהב שכינו אותו סופר אמריקני־יהודי. "אני לא כותב ביהודית", הוא אמר, "אני כותב באמריקנית. רוב הספרים מתרחשים באמריקה. גדלתי באמריקה. אני אמריקני. ולכן אני סופר אמריקני".
אך בכל ספר מעשרות הספרים שכתב ופרסם, פיליפ רות כתב בעיקר על עצמו, על מי שהיה בזמן שכתב ופרסם אותו: הוא היה אמריקני. והוא היה יהודי. והוא היה מניוארק, ניו ג'רזי. והוא היה גבר. ומאהב. וסופר. כל אלה היו בתוך הדמויות שהובילו את ספריו, ומכיוון שהספרים שלו יצאו במשך שבעה עשורים, מסוף שנות ה־50 של המאה ה־20 ועד תחילת העשור השני של המאה ה־21, התפאורה השתנתה. בספרים הראשונים היו חיילים צעירים בני עוד־לא־20, ובאחרונים היו זקנים מתפוררים בני 80, ובין לבין היו כל הגילים, והשנים הפרועות, המתמתנות, המתבגרות, גיל־גיל ומשבריו וקשייו וחרדותיו.
במובן הזה הוא דווקא לא היה הסופר הכי יצירתי או בעל דמיון מופלג; הוא תמיד נשאר קרוב אל עצמו, אבל הוא היה קרוב אל עצמו כמו שמעטים הצליחו. הוא כתב בכנות מוחלטת, יש שיאמרו בחוסר בושה מוחלט, יותר מכל סופר לפניו ואולי גם אחריו. הוא אמר פעם, בהקשר הזה, על אחד מהספרים הנועזים ביותר שלו, "התיאטרון של מיקי שבת": "רציתי לראות כמה רחוק אני יכול ללכת. מאוד חשוב להשיל צנזורה עצמית. בושה זה לא לסופרים. אתה צריך להיות חסר בושה. אמנם אתה לא צריך להיות משוגע או דוחה, אבל לא הייתי יכול לכתוב את 'שבת' אם היתה בי בושה. יש לי ממנה בחיים האמיתיים אבל לא כשאני כותב".
מהרגע הראשון הפתיחות הזו עצבנה אנשים. הסיפור הראשון שלו - "Defender of the Faith", שפורסם ב"ניו יורקר" ב־58' ועסק בחיילים יהודים תחמנים (שמבקשים לנוח בשבת, אף שהם לא באמת שומרים אותה) - הוביל למכתבים זועמים למערכת, לביטול מינויים מצד יהודים ולטלפונים מארגוני הקהילה. קראו לו אנטישמי ויהודי־שונא־עצמו. הסיפור הזה הופיע בספר הראשון שלו, "שלום לך, קולומבוס", שהיו בו סיפורים נוספים שנגעו בעצבים יהודיים חשופים: בסיפור אחד היה יהודי בגיל העמידה שבגד באשתו; באחר היתה בחורה יהודייה שהשתמשה בדיאפרגמה. עוד יהודים נעלבו, ורבנים נשאו דרשות נגדו. בתגובה, רות ציטט את בשביס־זינגר, שנשאל כמה עשורים לפניו למה הוא כותב על זונות וסרסורים יהודים וענה, "מה רציתם, שאכתוב על זונות וסרסורים פורטוגלים?"
בעזרת סול בלו שכתב על שיקגו, וברנרד מלמוד שכתב על ברוקלין, רות הבין שכוחו הוא בכתיבה על המקום שהוא מכיר ועל האנשים שהוא מכיר. המקום שלו היה ניוארק, ניו ג'רזי, עיירה קטנה שמוכרת בעיקר בזכות נמל תעופה שמשרת את ניו יורק ושמככבת ברבים מספריו; והאנשים שלו הם אנשי הקהילה היהודית. עוד לפני מותו כבר קראו לרחוב בניוארק על שמו, אבל כדי להתחיל לכתוב עליה הוא יצא ממנה בגיל 16 - לפנימייה, לצבא ולבסוף לניו יורק. כמו ג'ויס שכתב על דבלין מרחוק, פוקנר שברח מהדרום כדי לכתוב רק עליו והמינגוויי שכתב על מישיגן מפריז, הוא לא חזר לניוארק - אבל לא הפסיק לחזור אליה בספריו.
"מה מעיק על פורטנוי" היה הספר שהקפיץ אותו לדרגת תופעה ספרותית. רומן שלם שהוא מונולוג של מטופל אצל הפסיכואנליטיקאי שלו (המטפל אומר רק משפט אחד, המשפט האחרון של הספר). זה פרפורמנס מהמם, פרובוקטיבי, חכם, נועז ושופך מצחוק של אסוציאציות חופשיות, ללא צנזורה. הוא ביטא בו את מצוקותיו המיניות של בחור צעיר, את מצוקותיו הקיבתיות של אביו ואת מצוקותיה הפולניות של אמו היהודייה. הוא אפילו מסתיים בביקור בישראל.
העיסוק הגלוי בסקס הפך את הספר לסקנדל וללהיט, ובחודש הראשון לצאתו הוא מכר 350 אלף עותקים. רות איבד את האנונימיות שלו, וגם לראשונה בחייו הרוויח כסף. הוא קנה דירה בניו יורק ועוד בית בקונטיקט, שבו יכתוב את שאר ספריו. בעניין תרגום הספר הזה, שעליו עבדתי ויצא בשנת 2005 (זה היה תרגום שני של הספר לעברית; הראשון, של חיים גליקשטיין, יצא ב־1970), אומר רק כך: כשאתה מתרגם, כותב מחדש ספר וקורא אותו אינספור פעמים, אתה מגלה את חולשותיו, את התפרים הגסים. אבל מתוך 20 ומשהו ספרים שתרגמתי, היו שניים שהחוויה היתה שונה, ובכל קריאה נהניתי יותר, השתאיתי ולמדתי על כתיבה. "מה מעיק על פורטנוי" הוא אחד מהם (השני הוא "תשעה סיפורים" של ג'יי. די. סלינג'ר).
בסוף שנות ה־70 החל לפרסם את ספרי נתן צוקרמן - האלטר־אגו שלו - שהמשיך לספר את סיפור חייו של רות עצמו (הוא אמר עליו, "להרבה סופרים יש שחקן. זאת מסכה, ומסכה נותנת חופש"): שלושת הראשונים היו על כתיבה, על תהילה ועל כאב. בשנות ה־80 הגיעה נקודת מפנה עם "החצי השני", שהיה רומן מורכב בהרבה מבחינת נקודת המבט שלו ומשחקו עם ריאליזם, וגם נכנס לראשונה לשאלות של היסטוריה ופוליטיקה שילוו אותו בהמשך. הן כנראה יגיעו לשיאן ב"הקנוניה נגד אמריקה" מ־2004, שתיאר מציאות אלטרנטיבית שבה נבחר בשנות ה־40 המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב צ'ארלס לינדברג, שרוחש סימפטיה למשטר הנאצי. ב"החצי השני" רות חזר לישראל, הפעם לגדה המערבית, שבה מתגורר בהתנחלות אחיו של נתן צוקרמן. הוא יחזור לישראל ב"מבצע שיילוק", שמתרחש בירושלים בזמן משפט דמיאניוק.
אבל הפוליטיקה לא החליפה את המשך התעסקותו בנושאים החביבים עליו. ב"התיאטרון של מיקי שבת", אחד משני ספרים שלו שזכו בפרס הלאומי בארה"ב, הוא כתב: "אני מת על בגידות. איך אפשר לדמיין עולם בלי בגידות? לא יכול להיות עונש חמור מספיק לממזר המשוגע שהמציא את הרעיון של נאמנות". לאורך כל הדרך הוא ממשיך להשתמש במציאות - הפוליטית, החברתית וכמובן האישית שלו - כנקודת מוצא לכל הסיפורים. "אני לא יכול להמציא מכלום", אמר, "אני צריך מציאות להמציא ממנה. אני צריך לשפשף שני מקלות של מציאות יחד כדי להצית אש. אש של מציאות".
הוא הפסיק לכתוב בשנת 2010. ארבעת ספריו האחרונים היו דקי גזרה, כמעט נובלות, ועסקו כולם בתהליך ההזדקנות ובהשפעתו על אלו העומדים למות. ב"כלאדם", הטוב שבהם לטעמי, הוא נותן לדמות את כאבי הגב הכרוניים שלו (שמנעו ממנו לכתוב בישיבה). "המפלה" נפתח במשפט "הוא איבד את הקסם שלו", ועוסק בשחקן תיאטרון שמאבד את כוחו ואת אהובתו, ומתאבד. "זקנה היא מרחץ דמים", הוא אמר, "אתה מסתכל בספר הטלפונים שלך וזה כמו טיול בבית קברות".
* אסף גברון הוא סופר; הרומן האחרון שלו, "שמונה־עשרה מלקות", ראה אור בהוצאת ספרי עליית הגג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו