אם לנער בפנימיית “בני ארזים”: “הכניסה לשם – ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים”

בשיתוף בני ארזים

הורות לילד עם בעיות נפשיות והפרעות התנהגותיות קשות היא אחת המשימות המורכבות ביותר, בייחוד כשמדובר בנער שנמצא במצב של הסתגרות חברתית. במקרה של רונית, אמו של תומר (כל השמות בכתבה בדויים), נער בן 17.5, זה היה אתגר יומיומי שנראה כמעט בלתי ניתן לפתרון. בעיות תקשורת עם הסביבה, קושי במציאת מסגרת מתאימה ותסכול עמוק אפיינו את חייהם במשך שנים.

לפני כשלוש שנים תומר נכנס למרכז טיפולי “בני ארזים” ועבר שינוי של 180 מעלות. המעבר לפנימייה ובית הספר, שבהם כל נער זוכה להתייחסות אישית ומקצועית, סייע לנער לפרוץ את המחסומים ולבנות מחדש את הביטחון העצמי שלו. האם מתארת את השינוי שחל בילד שלה – מנער סגור ומבודד לחברתי ושמח, שמעורב בכל תחומי החיים.

זהו סיפור על נער שהצליח, באמצעות תהליך טיפולי נכון, לחזור לחיים פעילים, לחברה ולהשתלב בעבודה. ננסה להבין מה היו המכשולים הגדולים ביותר בדרך ואיך ההורים והצוות המקצועי הצליחו לנתב את הנער במסלול כל כך מאתגר.

“היינו בתהליך של הוצאה מהבית”, סיפרה רונית בהתחלה. “תומר אובחן מעט לפני כן על הרצף האוטיסטי, היו לו חרדות קשות. במשך 3.5 שנים הוא לא היה במסגרות חינוכיות. ניסינו כל מיני דברים, הוא היה פעמיים באשפוזי יום. בכל פעם הוא נפל מחדש לבור עוד יותר עמוק והמצב שלו הלך והידרדר. אמרו שאין להם איך לעזור לו”.

תוכלי לספר מה עבר עליכם באותה תקופה?

“לא ממש היה לי ילד, אפשר לקרוא לזה ככה. לפני שהוא נכנס ל”בני ארזים” הוא היה סגור בחדר שלו בחושך, עם הטלפון הנייד, הוא הפך את היום ואת הלילה ואני לא רוצה בכלל לדבר על היגיינה אישית. הוא הפסיק לדבר והיה עם השמנת יתר מטורפת, 130 קילו, שהתחילה בגלל תרופות פסיכיאטריות שהוא קיבל. אחר כך זה כבר הפך להיות אכילה רגשית. הוא סבל מפגיעה בתפקודי כבד. היו לו התקפי זעם שנעו סביב כל מה שקשור לאוכל. הוא היה יכול להעיף ולשבור כיסאות. הוא היה לובש קפוצ’ון שחור ורק מסתגר”.

“בהתחלה הייתי בהיסטריה”, שיתפה רונית. “לא אכלתי ולא ישנתי. קשה להגדיר מה תומר היה לפני כן. הוא היה כמו בקומה או סוג של זומבי. לא משהו תפקודי”.

זה השלב שבו “בני ארזים” נכנסו לתמונה?

“היה לי חשש גדול מאוד אם להכניס אותו לשם. הבנתי שזה מוצא אחרון, שאין לנו מה להפסיד. תומר לא ידע מילה בעברית כי עלינו לארץ מספר שנים לפני כן. הוא אמר לי את כל הדברים הכי קשים שהוא היה יכול לחשוב עליהם כדי להימנע מללכת לשם. השינוי היה פשוט מיידי, כמו קסם. כשנסעתי איתו ברכב חזרה הביתה באחד הפעמים הוא אמר לי ‘אמא, את יודעת. אם לא הייתי נכנס לשם, לא הייתי יוצא מהמצב שהייתי בו’. מבחינתי זה אומר הכל”.

את יכולה לנסות להסביר מה עובד שם שלא עבד במקומות אחרים?

“הם דואגים להפעיל את הילדים ב”בני ארזים” מסביב לשעון. אין להם רגע משעמם. בפנימייה ובבית הספר הם לומדים, נמצאים בשיחות, הם כל הזמן פעילים וכל הזמן רואים אותם ומסתכלים עליהם. גם ד”ר בלנק (מייסדת “בני ארזים”) עצמה מסתובבת ורואה את הילדים. יש עדכונים שוטפים ויש המשכיות, שזה דבר שהוא חשוב בעיניי”.

“שינוי מקצה לקצה”

אי אפשר להתעלם מהתפקיד המרכזי של הצוות המקצועי בפנימייה ובבית הספר, שיודע כיצד לתמוך בנערים לאורך התהליך. רונית מציינת את ההשקעה וההתמדה של אנשי הצוות, שנמצאים שם לא רק ברגעי משבר, אלא גם ברגעים הקטנים של ההתקדמות: “הם עושים שם עבודה נהדרת, מאוד מאוד אכפת להם”.

איך השינוי בא לידי ביטוי?

“לקחו לו את הטלפון, הוא ירד במשקל בצורה דרסטית. בערך 50 קילו. תיקח בחשבון שאלו שנים של בין גילים 14 ל-17, נערים גובהים. הוא גם חזר להיות הספורטאי שהוא היה. עכשיו אתה רואה ילד חתיך עם שרירי ידיים וחזה מאוד מפותחים. ילד שעושה ספורט בנבחרות. ילד עצמאי שמתנהל בתחבורה ציבורית”.

.

רונית ממשיכה לתאר את השיפור: “הוא הפך לנער שמדבר ולומד וצוחק. יש לו חוש הומור. הוא עושה ספורט ועובד ויודע לבשל ולהכין כל מיני דברים. הוא עוזר בבית. אי אפשר לדמיין, זאת אומרת שינוי מקצה לקצה. הוא לא מקבל אף תרופה כבר שנה וחצי”.

איך הם עשו את זה?

“מראים לנערים מה החוזק שלהם, מראים להם שמסוגלים לעשות הכל. ד”ר בלנק הורידה אותו בהדרגה מכל התרופות. באשפוזים בהם היה רק מעלים את המינון. לא עשו איתו כלום. נתנו לו להישאר במיטה שלו עם הטלפון שלו. בתי החולים מרימים ידיים. ב”בני ארזים” נמצאים שם איתך ומראים לך איך אתה יכול להצליח. זה מעצים שהם יכולים להגיע ליעדים האלה בלי שום תרופה. מתווים שינוי התנהגותי הכולל הכנה לחיים. עכשיו תומר יוכל לצאת והוא יודע איך לנהל משק בית”.

מה ההתרשמות שלך מד”ר בלנק?

“אני מבינה למה ד”ר בלנק יכולה להיראות מפחידה בפעם הראשונה. יש לה את השיטות שלה. מגיעים כל מיני מקרי קצה שמסגרות אחרות לא הצליחו להתמודד איתם או שבתי החולים לא הצליחו. הם פשוט הרימו ידיים והיא עושה איתם קסמים”.

.

חלק בלתי נפרד מההתקדמות של תומר היה היכולת שלו להשתלב במקום עבודה בחופשים. “הוא מצא בעצמו עבודה ואפילו סידר לחבר שלו עבודה באותו מקום”, מתגאה רונית. “יש להם שבועיים חופש והוא חזר לעבוד במקום שעבד בחופשת הקיץ”.

שני ימי הולדת

לאחר תקופה ארוכה שבה התמודד תומר עם חוסר רצון לתקשר עם הסביבה, אחד השינויים המשמעותיים ביותר היה היכולת שלו לחזור וליצור קשרים חברתיים: “הוא סופר חברותי, יש לו מלא חברים, שהוא כל הזמן נפגש איתם, גם בסופי שבוע דרך הפנימייה. הוא מגיע הביתה פעמיים באמצע השבוע לישון וגם בשישי-שבת”.

אחד ההיבטים הייחודיים בפנימיית “בני ארזים” הוא הרשת התומכת שנוצרת בין ההורים של הנערים: “מפנים אליי הורים שעוברים דברים דומים. אני כבר לא זוכרת כמה אנשים עברו דרכי לפני שנכנסו “לבני ארזים”, המונים. קשה להם לדמיין איך אותו דבר יכול להיות גם אצלם. הורדתי להם לחלוטין את מפלס החרדה מהכניסה וחיזקתי אותם. זה פשוט סיפור הצלחה אחרי סיפור הצלחה ואנשים בהלם כי הורים במצב של ייאוש. אני מסתכלת על זה כהחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים”.

רונית לא מצליחה להסתיר את ההתרגשות שלה: “אני מציינת לתומר שני ימי הולדת. הוא בדיוק נכנס לפנימיה ביום של ה”וחצי”. הוא נולד מחדש. לא היה לי ילד, פשוט לא היה לי ילד. זה לא היה הבן שלי. אני איבדתי את הבן שלי וקיבלתי אותו מתנה. קיבלתי אותו בדגם משופר. מבחינתי, מה שד”ר בלנק עושה, וכל המערכת הזאת שמתנהלת בניצוחה, זה פשוט קסם. מצליחים להגיע לילדים האבודים האלה ולהחזיר אותם לחיים שמחים ומאושרים, חיי תפקוד, ואחר כך הם יכולים להשתלב בקהילה. עצוב שיש כל כך הרבה בתי חולים ופחות מדי מקומות כמו “בני ארזים”. יש מקרים שעלולים להיגמר בצורה טרגית בגלל נטיות אובדניות. לא הגיוני שיש רק מסגרת אחת כזו”.

מה התוכניות לעתיד?

“אנחנו צריכים לבחון את האפשרויות שפתוחות בפניו. גיוס לצבא או שירות לאומי. זה בעצם הכניס אותו למסלול”.

השינוי שעבר תומר לא היה רק פיזי אלא גם נפשי וחברתי. רונית חוזרת ומציינת בהערכה רבה את הדרך הארוכה שעבר בנה והקשר העמוק שהתפתח בינו לבין הסביבה החדשה שלו. הסיפור האישי הזה ממחיש כיצד מסגרת מתאימה, המשלבת חינוך, טיפול ותמיכה קהילתית, יכולה לחולל שינוי משמעותי בחיי נערים המתמודדים עם הפרעות התנהגותיות קשות.

בשיתוף בני ארזים