ארבע שנים לאסון צפית: החיילת המצטיינת תציין את זכר חברתה שנהרגה

"בארבע השנים האחרונות אני הולכת בדרך של מעיין בניסיון לחפש את הצדק. ארבע שנים אנחנו לא ממש חיים, לאחר שהחיים שלנו התהפכו בשנייה, בגל אחד, בשיטפון מיותר לגמרי". כך מספרת בכאב דורית ברהום, אמה של מעיין ברהום ז"ל שנהרגה באסון צפית.

ב־26 באפריל 2018 היתה מעיין בטיול בנחל צפית בנגב יחד עם 24 צעירים וצעירות, שישה תלמידי מכינת בני ציון ו־18 תלמידי כיתות י"ב שביקשו ללמוד במכינה, כשהשיטפון היכה בהם. תשע נערות ונער נספו באסון, מעיין היתה האחרונה שאותרה.

התקווה וההתפכחות

"את מעיין פגשתי בתיכון בויאר בירושלים. היינו יחד באותה השכבה, אבל במסע לפולין בכיתה י"א הקשר התחזק מאוד והפכנו חברות טובות", נזכרת סמ"ר ע',  מפקדת ביחידה מסווגת בחיל התותחנים. חרף העובדה שמעיין גרה בירושלים וע' גרה ביישוב ליד בית שמש, הקשר ביניהן הפך הדוק במהרה.

"יום לפני שמעיין נסעה לטיול, הלכנו יחד לתחנת האוטובוס. היא ממש התרגשה. למחרת דיברנו בבוקר והיא שלחה לי תמונה. בדיעבד זו היתה התמונה האחרונה שהיא שלחה לי".

בצהרי היום שבו יצאה מעיין לטיול החלו להתפרסם הידיעות הראשונות על אירוע נורא. "התקשרו אלינו עם תמונה של מסוק בשטח, אמרו שקרה משהו בדרום", מספרת דורית, "לא ידענו על מה מדברים, ניזונו מהתקשורת".

גם ע' היתה באותו מצב. "לא חשדתי בכלום. קיבלתי התראות מאתרי חדשות על טיול שנקלע לשיטפון, חברים התחילו לשאול מתי בפעם האחרונה דיברתי עם מעיין. אני זוכרת את עצמי יושבת חמש שעות מול הטלוויזיה. בכל פעם הודיעו שזיהו מישהו, וזו לא מעיין. זה נותן בוסט של תקווה, שאולי היא הצליחה לטפס על סלע".

למחרת התקוות נגוזו. דורית: "מצאו אותה באחת בלילה, בגלגלי משאית שנסחפה לכיוון ים המלח. איבדתי את הילדה היחידה שלי, ואנחנו רק מנסים להרים את עצמנו ולא מצליחים".

"שיבינו את האחריות"

ארבע שנים מאוחר יותר, ע' צפויה לקבל את אות מצטיין הנשיא ביום העצמאות - ומעיין איתה. "היה לי ברור שאני לוקחת את האסון הזה הלאה, לא מגיע למעיין שנשכח את האסון הזה". בבית הספר בויאר בנו חצר שמש על שמה של מעיין, וע' נוהגת להביא לשם את פקודיה הלוחמים.

השמש היתה סימן ההיכר של מעיין, בקעקוע שהיה על ידה וקועקע גם על ידה של אמה, דורית. סמ"ר ע': "לא סתם בחרנו להנציח אותה באמצעות שמש - היא היתה חיוך אחד ענק. כעת זה המחזור השני בפיקודי, וכל החלטה שאני מקבלת, אם זה אוכל או ניווט, היא בראי האסון. אני רוצה להנציח אותה, שאנשים יזכרו, יכירו, יספרו, יידעו שיש אחריות על הכתפיים - בטח בתפקידים מבצעיים, כך שיש לכל החלטה שלנו השלכות על חיים של אנשים".

דורית מנהלת במקביל מאבק מול ראש המכינה יובל כאהן, והמדריך אביב ברדיצ'ב, במסגרת ההליך הפלילי מולם בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. "המשפט מתנהל בסחבת נוראית. אלו שני אנשים שבחסות המכינה שלחו עשרה ילדים למוות נורא. התחושה היא שלאף אחד במדינה לא אכפת מגרירת הרגליים של התהליך הפלילי. חינכנו את מעיין להילחם על צדק ולתקן עוולות, אבל איש לא עושה את זה בשבילנו.

"אני רואה התרסקות של מערכת המכינות מבחינת ערכים. איפה הערבות ההדדית? היו מאז עוד שלושה אירועים שיכלו להיגמר באסון. לא עשו כלום כדי למנוע את האסון הבא. הזלזול בחיי אדם עדיין קיים".