ב־26 באפריל 2018, בסביבות השעה 12:45, החלו לצעוד 24 נערים ונערות במסלול טיול הגיבוש של מכינת בני ציון בנחל צפית. למרות התרעות חוזרות ונשנות על מזג האוויר הסוער הצפוי בתוואי, המדריך אביב ברדיצ'ב וראש המכינה יובל כאהן לא שינו דבר בתוכנית, שהמשיכה כסדרה.
חצי שעה לאחר מכן, ההחלטה המוטעית להמשיך בטיול הובילה לאסון הנוראי שגדע את חייהם של תשע נערות ונער, והפך את עולמן של עשר משפחות.
החניכים נכנסו בטור עורפי לערוץ הצר והמעוקל של נחל צפית, ובשעה 13:13, מי השיטפון זרמו במהירות במורד הנחל, סחפו עימם את עשרת החניכים, והטיחו אותם אל מותם בינות הסלעים שבמורד הנחל. כתוצאה מכך נהרגו אגם לוי, אילן בר שלום, אלה אור, גלי בללי, מעין ברהום, צור אלפי, רומי כהן, שני שמיר, יעל סדן ועדי רענן.
כאמור, הנאשמים המרכזיים שעומדים למשפט על המחדל הם המדריך וראש המכינה. בבוקר האסון, המדריך ברדיצ'ב קיבל מכמה מקורות התרעות בדבר החשש לירידת גשמים והיווצרות שיטפונות במהלך הטיול, אולם לא פעל כדי לבטלו.
כמה ימים לפני הטיול, שבתחילה תוכנן להתקיים בצאלים, הציע צוות המכינה לסגת מהרעיון. ראש המכינה כאהן לא אהב את ההחלטה, וביקש מהחניכים להביא ציוד למזג אוויר חורפי ושלח הודעות כמו "מקסימום יראו שיטפון בצאלים, שזה אחלה".
הרשעה או זיכוי? מחכים לפסיקת ביהמ"ש
באוקטובר 2019 הוגשו כתבי אישום נגד אביב ברדיצ'ב ויובל כאהן, המדריך וראש מכינת בני ציון, בהתאמה. בקיץ 2020 יצא לדרכו המשפט המתוקשר, שבמסגרתו מואשמים השניים בהמתה בקלות דעת. לאחר סיום ההליך של שמיעת העדויות לפני כחודשיים, שבו העידו כ־50 עדי תביעה וכמה עדי הגנה, המשפט, שנידון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נמצא כעת בשלב הסיכומים. המדינה, התובעת בתיק זה, טוענת כי בניגוד לאשמה של גרימת מוות ברשלנות, שבה הנאשם אינו מודע לסכנות, ברדיצ'ב וכאהן לקחו סיכון מודע.
התרחישים האפשריים כוללים הרשעה של השניים, או רק של אחד מהם, בעבירת המתה בקלות דעת או גרימת מוות ברשלנות. כמו כן קיימת סבירות, אם כי נמוכה, שהשניים יזוכו. ייתכן גם כי כל אחד מהנאשמים יורשע בעבירה אחרת שבגינה ענישה שונה.
על פניו, ניתן לומר שהעדויות שנשמעו נגד הנאשמים הן חזקות דיין, באופן שקשה לראות תרחיש שבו יסתיים המשפט ללא כל הרשעה. במסגרת העדויות, החניכים שניצלו באירוע תיארו בפני השופט את מזג האוויר ששרר באזור טרם יציאתם למסלול. אחד החניכים אף הציג תמונות שצילם בזמן אמת, שבהן רואים את השמיים הקודרים. תמונה שלכאורה נראה שהשפיעה עמוקות, והמחישה את גודל המחדל בצורה המיטבית. הטיעון המרכזי שנתמך על ידי העדויות הוא שהנאשמים היו מודעים לכל.
"מיום ליום נהיה יותר רע"
מעין ברהום שנספתה באסון מכינת בני ציון שבנחל צפית היתה חניכה בשבט הצופים "היובל", שתפס נתח משמעותי בחייה. טיולים, מסעות והדרכות היו חלק בלתי נפרד ממנה. ב־2019, כשנה לאחר האסון, נוצרה הזדמנות להנציח את זכרה באמצעות גדוד חדש שנוסף לשבט וכך נולד גדוד מעין. כיום, חניכי הגדוד על שמה כבר בכיתה ח'. לאחרונה הם עברו טקס "הבטחה" שתועד בסרטון מרגש שבו צעקו כולם יחד "אני אוהב את מעין". כמו כן, פעם בשנה ב־17.11, ביום הולדתה, עושים "יום מעין" בהשתתפות כל השכבה הבוגרת, שבו כיתות י'-י"ב צועדים במסלול קצר שהיה אהוב עליה.
עבור דורית, אמה, מדובר בהנצחה קיימת: "קן הצופים היה הבית השני של מעין, וגם אני הייתי חניכה בשבט 'היובל'. מצד אחד המחווה הזאת קורעת את הלב ומצד שני מחממת אותו, וזה בדיוק הפער - מגדיל את החלל וממלא את החלל".
על השנים שעברו מאז מותה אומרת האם: "מיום ליום נהיה יותר רע ואנחנו נמצאים במאבק משפטי וציבורי. המסקנות שפורסמו על האסון הן אגרוף בבטן. הכי כואב לנו שאנחנו מרגישים שקופים, לא מוכרים, ולא נספרים באף מקום".
כמה חודשים לפני גיל 16 מעין עשתה קעקוע בצורת שמש, שהפך לסימן ההכר שלה. לאחר מותה אמה עשתה קעקוע דומה. גם על רצפת התצפית שהוקמה לזכרה וצופה לעין לבן הוטבע פסיפס בצורת שמש. דורית עדיין זוכרת את הבית השמח שהיה להם לפני האסון: "הבית היה המרכז של הכל, תמיד מלא שקי שינה וחברים. הלימודים הלכו למעין בקלות, ולכן היא התמקדה בהדרכה וגם כיוונה גבוה בצבא. עכשיו אני כבר פוגשת את החברים והחברות שלה שהשתחררו מהצבא, טסו לטיול הגדול במזרח הרחוק או בדרום אמריקה עם הרבה חוויות וסיפורים - והכי חסרים לי הסיפורים והחוויות שלה".
"הזמן קצר והאהבה מרובה"
אלה אור שנספתה באסון נחל צפית היתה כמעט בת 18 במותה. הוריה הכואבים פעלו רבות להנצחת בתם, ולבסוף עשו זאת על ידי הקמת סוכה ומצפה לזכרה. הסוכה לזכרה הוקמה בחורשת עוז וגאו"ן בצומת גוש עציון, והמצפה לזכרה מוקם בימים אלו בעיר הולדתה, מעלה אדומים.
"אלה היתה מש"צית בתיכון אמי"ת בנות במעלה אדומים. היא היתה בכיתה י"ב והדריכה בנות בכיתות ז', ח' וט' לאהבת הארץ", מספרת אמה, שרית אנג'ל אור. "היא עצמה אהבה מאוד את הטבע, וכיוון שהיה לה רישיון נהיגה היא טיילה הרבה. למשל, לפני כל מבחן בבית הספר היא היתה יורדת עם החברות שלה לפיקניק בעין פואר ובעין פרת, שם היו יושבות ומנגנות בגיטרה".
בחזית הסוכה שהוקמה לזכרה נכתבה כתובת הסטטוס שהופיעה במכשיר הסלולרי שלה: "הזמן קצר והאהבה מרובה". לדברי אמה, "אנחנו מתנהלים לפי המסר הזה ביומיום שלנו". על הסוכה היא אומרת כי זו "פעולת ההנצחה הראשונה שלנו לאלה. מדובר בסוכה פעילה מאוד, והמבקרים בה שולחים אלינו תמונות מרגשות". מקרה מרגש שכזה אירע בשנה שעברה, בעת ירידת שלג בגוש עציון. "בחור הציע נישואים לזוגתו במקום, ופיזר תמונות שלהם על כל השלג בסוכה", מספרת האם. "התמונות שהוא שלח לנו ריגשו אותנו מאוד".
על האסון הנורא ועל האחראים לו, אומרת שרית אנג'ל אור: "לצערנו היתה פשלה. כהורים, עצוב לנו שוועדת הבדיקה הממשלתית, שהוקמה שלוש שנים לאחר האסון ובראשה שופטת, פרסמה דו"ח חמור מאוד, אבל כזה שלא יושם בשטח. בעלי התפקידים השונים שבגללם התחולל האסון לא קיבלו על כך אחריות מוסרית".
עם זאת, בסוף דבריה שולחת האם מסר אופטימי: "אני אדם שבחר בחיים ודבק בחיים, אני אמשיך לחיות ולשמוח, אלו גם המסרים שהשאירה לנו אלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו