אוריה ברלין היא בת 20 בלבד, אבל העיניים שלה ראו יותר ממה שרוב האנשים יראו בחייהם. תצפיתנית שחברותיה נרצחו ונחטפו, שחוותה את אימת השבת השחורה - ובחרה לחזור לעמדת התצפית בחזית המבצעית, לצד העברת סיורים לאח"מים בעוטף.
״הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו״, היא אומרת בשקט. ״למקום הדיפלומטי הציבורי הגעתי לגמרי במקרה, אבל זה נתן לי דרך להיות אחראית על חיי אדם בצורה אחרת״.
ברלין, בת 20 ממושב בת עובד, בת לשירלי וגלעד ואחות לנורי , יהל ותאיר. היא התגייסה ביולי 2023 להיות תצפיתנית לצידן של שירת ים עמר ונועם אברמוביץ׳ שנרצחו, ולצד אגם, לירי ונעמה - שחזרו מהשבי. ״אתה אוכל איתן, לומד איתם את המקצוע. הן באמת גיבורות״.
״כל כך רציתי את התפקיד, הייתי מאושרת, רציתי משהו משמעותי״, היא מספרת. ״קיבלתי את שיבוץ חלומותיי לחטיבה הצפונית בעזה. זה אומר להיות אחראית על קיבוצים כמו כפר עזה, נחל עוז, נתיב העשרה״.
את הקורס היא סיימה עם חברותיה, ש״נהיו מפורסמות בעל כורחן, אבל הן באמת אדירות״. טקס הסיום התקיים ב-4 באוקטובר. ב-5, יום למחרת (חמישי), הן התייצבו בבסיסים ברחבי הגזרה. ״כמו שאמרו, לא היינו אמורות לסגור שבת. בדרך כלל, אחרי קורס, יש רגילה (שבוע חופש - א״פ). כך באמת היה בכל הגזרות - סוריה, לבנון, איו״ש, מצרים, כולן. אבל רק לנו אמרו להישאר, כי הגזרה מתחממת. לא היינו אמורות לסגור שבת, זה לא היה בתכנון״, היא משחזרת בקול חנוק. ״אז סימנו כמה שמות במרקר מתוך הרשימה - ואלה מי שנשארו. אני אחד מהשמות האלה״.
המירקור הזה שינה את חייהן של התצפיתניות בגזרה, וגם את חייה שלה. ״הבנות הותיקות היו חמודות, השאירו לנו שוקולד על המיטה וכתבו בהצלחה בחפיפה, וככה התחלנו ללמוד - על הגזרה, מושגים כלליים, איך מדברים בקשר. כמובן שלא הספקנו הרבה״, היא אומרת בחיוך מריר.
כאמור, ברלין שובצה לתצפת על מרחב החטיבה הצפונית - כאשר היא עצמה שירתה במחנה רעים, אליו חדרו המחבלים ב-7 באוקטובר.
את סיפורו של אותו בוקר גורלי היא זוכרת בחדות מצמררת. ״היינו אמורות להתעורר קצת יותר מאוחר. בהתחלה, שמענו רק בומים, בלי צבע אדום. ואני חשבתי: טוב, זה אוקטובר, בטח איזה סופת ברקים״. קולה מתרכך. "נשארתי במיטה שלי, הסתכלתי על השמיים. ואמרתי לעצמי: איזה כיף, גשם, איך אני אוהבת״.
החיילות החדשות שהיו בשלב החפיפה היו בחדר משלהן, כשלפתע דפקה להן בדלת אחת הותיקות בבהלה. היא אמרה להן לרוץ למיגונית - והן רצו. בפיג׳מה, בלי נעליים ובלי הטלפון שלה, אוריה מצאה עצמה בלב התופת. ״חשבתי שכמו תמיד - טילים, עשר דקות במרחב מוגן ואפשר לחזור בחזרה״. כעבור מספר דקות, אותה תצפיתנית שהיתה כבר כמעט שנתיים בתפקיד, ועברה מבצעים רבים בגזרה, אמרה לחדשות: ״תשמעו, זה לא רגיל. זה בחיים לא היה ככה״.
אחת הבנות, שהיתה עם טלפון, התקשרה לקצינה שלהן - שישבה באותם הרגעים בחמ״ל. ״היא ראתה באותו רגע חדירה מטורפת של מחבלים, בהמשך את החטיפה ממעבר ארז ועוד הרבה מראות מזעזעים. היא אמרה על החדירה לבסיס: תהיו רגועות, תהיו בשקט במיגונית, הכל טוב״.
ברגעים האלה, ברלין אוחזת את דלת המיגונית בחוזקה ולא מרפה. הבנות, ששמעו את מה שהקצינה מספרת, החליטו שלא לומר לה דבר - אבל היא הבינה לבד. ״הן לא הראו לי כלום, הן ידעו שאני צריכה להישאר מרוכזת על הדלת״, היא מספרת. ״שמעתי קולות של גלגלים, חשבתי: יופי, זה חפק שבא לשמור עלינו ולקחת אותנו למקום יותר בטוח. מסתבר שאלו היו 40 מחבלים שרק רצו לחטוף ולרצוח״.
״הבנתי שיש פשיטה לפי היריות בחוץ. רק סיימתי מטווחים וטירונות, ידעתי בדיוק איך M16 נשמע, וזה היה שונה, כמו קלצ׳ניקוב אולי, עם שתי פעימות״, היא מתופפת בקצב מצמרר. ״הדבר הכי מפחיד היה שלא שמענו תגובה, לא שמענו יריה בודדת. כמובן שאחר כך הבנו שהמון לוחמים חירפו נפשם בהגנה עלינו״, היא אומרת בהערכה. ״שמענו סוג אחד של יריה ואמרנו: וואי, אין פה קרב. אני שומעת את זה כל-כך קרוב ומתחילה להשלים עם זה״.
הרגע שבו שמעה קריאות ״אללה ווכבאר״ ייחקק במוחה לנצח. ״זה היה כל כך קרוב. התחלתי לגולל מה שעשיתי, להצטער על דברים שאמרתי, כל הקלישאות״.
בעוד חברותיה מתקשרות להורים, אחת הנוכחות במיגונית מלמלה: ״יו, הם חוטפים אנשים״. אוריה הבינה מה קורה, וריכזה את כל כוחותיה לדלת. ״אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות אקטיבית, להרגיש שאני עושה משהו בשביל ההישרדות שלי. הסתובבתי אליהן ואמרתי - אף אחת לא נוגעת בדלת, אני על זה, תמשיכו להיות עם ההורים״.
היא שלחה הודעות להורים מידי פעם מהטלפונים של החברות, אבל רוב המתקפה היא לא נחשפה לפושים המחרידים, והחברות בחרו שלא להראות לה כלום, ״הן היו מדהימות״.
ביום שני הוסר האיום מהבסיס, והמשרתות בו נשלחו לביתן. ״ישבתי בבית כמה ימים ואמרתי לעצמי- אני לא יכולה לשבת פה כשהחברות שלי במנהרות או מתות. איך אני יושבת ואוכלת את האוכל של אמא שלי, ישנה במיטה שלי?״
במרכז לבריאות הנפש הביאו לתצפיתניות החדשות שעוד לא סיימו חפיפה מספר אפשרויות - להשתחרר, לעבור לתפקיד עורפי יותר. אבל ההחלטה שלה בצומת הדרכים הזו היתה אחרת. ״כל החלטה הרגישה כמו להשאיר אותן מאחור, כמו לדאוג לעצמי כשיש כאלה שלא יכולים לבחור לדאוג לעצמם - לא החברות המתות שלי, ולא אלה שבמנהרות. ביקשתי לחזור להיות תצפיתנית באותו המקום בדיוק״.
״היו בנות שבחרו אחרת, וזה מעולה. כל מי שבחרה להשתחרר או ללכת לג׳וב לא פחות טובה, אני גאה בהן״, היא מדגישה בהערכה. ״מבחינתי זה היה ברור - לחזור למקום של הטראומה, להסתכל לזה בעיניים ולהיות יותר חזקה מזה. הם רצו שאני אפסיק להגן על המדינה שלי ואני חוזרת בכל הכח, על אפם ועל חמתם״.
החזרה למחנה רעים לא היתה פשוטה. ״היו עדיין אזעקות כשחזרתי, זה היה מפחיד בהתחלה, קפצתי מכל בום. זה היה מאוד קשה, אבל גם מאוד מפתח״.
משחזרה לבסיס, היא התחילה ללמוד את הכל מחדש. היא לקחה חלק במבצעים רבים והרוויחה חברות לחיים. היא אפילו מצאה מנהרה בעזה - שקרויה כעת על שמה.
ומה המשפחה חשבה על זה? ובכן, הם תמכו למרות הקושי. ״ההורים שלי מאוד דאגו, אבל אמרו- אם את מרגישה שנכון, אנחנו איתך. הם חזקים, היה להם מאוד קשה, אבל הם שיחררו״.
ביוני האחרון הגיעה תפנית נוספת בסיפורה של אוריה. ״הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו לנשמה שלי, כל מה שהדחקתי בשביל לחזור לתפקיד השפיע עליי״, היא מספרת בכנות. ״רציתי לעשות משהו משמעותי אבל שלא מתעסק ישירות בחיי אדם לרגע״.
כשהנושא הוצף, יחד עם יכולותיה - הכריזמה, החדות והחוסן, בדובר צה״ל ביקשו ממנה להעביר סיורים לאח״מים - ולהתחיל לעסוק בדיפלומטיה ציבורית, תפקיד שהפך למשמעותי עבורה לא פחות מהתצפית.
״מגיעים הרבה אנשים פרו ישראלים שרוצים וצריכים לראות מקרוב, אבל יש הרבה כאלה שגם צריך לשכנע״, היא מבהירה. המפגש עם נשיאת הצלב האדום היה מהקשים ביותר עבורה. ״החברות שלי היו בתדרוך הזה עדיין בשבי, ואני יודעת שהיא אחראית באופן יחסית ישיר על המצב שלהן. כמה שעות לפני זה היא היתה במחנה פליטים בעזה, אחר כך ברשות הפלשתינית ביו״ש ושמעה הרבה סיפורים מהפלשתינים - ואז אני, רב״ט אוריה ברלין, האחראית הבלעדית להביא לה את הפרספקטיבה של צה״ל. אף אחד אחר מלבד ראש הממשלה לא נפגש איתה פה.
״הראיתי לה את סרטון החטיפה של הבנות, זה קשה בכל פעם - הצעקות, היריות. אלה החברות שלי, ישנתי איתן, ישבתי איתן.
"ראיתי בסוף התדרוך שהיא דומעת. היא אמרה לי: את יותר מידי צעירה בשביל לעבור דבר כזה. כשהיא שאלה אם לא קשה לי לספר את הסיפור הזה כל פעם מחדש, הבנתי שיש לי פה הזדמנות אדירה - ועניתי לה שלחברות שלי שחטופות כבר 466 ימים יותר קשה. היא לא ענתה״.
״זו הזדמנות מדהימה להשתיל מסרים פרו ישראלים בדמויות שמשפיעות בעולם הדיפלומטיה״, היא מסבירה. ״יש לי את הכבוד לספר את הסיפור של הבנות הגיבורות האלה. יש גם שאלות קשות, אבל זה זכות גדולה להיות הקול בשביל אלה שהקול שלהם נדם, או שלא שומעים את הקול שלהן מהמנהרות״.
מאיפה הכוחות? שאלתי אותה, והיא נאנחה. ״מהמשמעות. כשאתה רואה את החשיבות של מה שאתה עושה, אתה מונע מזה כל יום, גם ברגעים הקשים. אני אומרת לעצמי: להם (לחטופים - א״פ) יותר קשה עכשיו, תתגברי על עצמך, תעשי מה שאת צריכה לעשות בשבילם ובשביל כל ישראל. זה יותר גדול מצה״ל, זה יותר גדול מהם, זה יותר גדול מישראל״.
ההתמודדות היומיומית מורכבת.
״יש ימים שאין לי כוח״, היא מודה. ״יש ימים שאני עצובה וכועסת על מה שקרה. אבל יש מטרה גדולה יותר, ואני חושבת שגם כמדינה וגם אישית לא באמת נצליח להבין מה עברנו ואת כובד האירועים עד שכולם יחזרו״.
היא מספרת שהמפקדים ״מעולים ותומכים, כל הצבא תומך״, ושנמצאים שם עבורה לכל צרכיה. גם המשפחה ממשיכה להוות עוגן, וזכרן של החברות שמפעם בקרבה.
״חשוב לי לתת את הפן האישי בתדרוכים האלה ולהסביר לאישים הבכירים על הבנות ומראה שהן אנושיות, עם חלומות ורצונות כמו כל בן אדם.
"לפעמים מרגיש לי שמסתכלים על צה״ל כגוף מאיים, ואני באה להראות למקבלי ההחלטות ובכירים בדיפלומטיה ובממשל הבינלאומי שבסוף צה״ל זה גם בנות צעירות, בנות 18,19 ואולי 20, שרק רוצות להגן על המדינה שלהן ועל המשפחה והחברים״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו