הם ניצבו שם בגאווה, ברגע המרגש שבו בתם, טוראית מאיה ניב־פיירשטין, סיימה את מסע הכומתה שלה. שתי האימהות, מיכל ואור-לי, ואבא קובי הפתיעו את מאיה והעניקו לה את הכומתה הכתומה של אחיה הבכור, סמ"ר עומרי ניב־פיירשטין ז"ל, לוחם חילוץ והצלה בחטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף שנהרג בקרב גבורה נגד מחבלים בבסיס זיקים ב־7 באוקטובר.
"היה הכל במעמד הזה", משחזרת אור-לי. "ים של דמעות, התרגשות גדולה, וגם גאווה וצחוק. מנעד עצום של רגשות. שמחנו מאוד בשביל מאיה והיינו גם עצובים על עומרי, הפרח שלנו, הגיבור הגדול שהציל עם חבריו בסיס שלם, מנע את כיבושו - ושילם בחייו".
מאיה (19) עדיין נרגשת. "עומרי היה אחי הבכור. אהבתי אותו מאוד, ואני הכי גאה לקבל את הכומתה שלו ולהמשיך את דרכו. הייתי עצובה שלא קיבלתי את הכומתה מידיו. הוא חסר לי מאוד, כל רגע, כל יום".
עומרי, בן 20 וחצי נופלו, היה בנם הבכור של קובי (57) ושל מיכל אדלשטיין־ניב (47) ואור-ליי ניב (57). משפחה חמה, אוהבת ומיוחדת במינה.
"כשהתחברנו והחלטנו על התא המשפחתי המיוחד שלנו - זה לא היה כל כך נפוץ ומקובל", מסביר קובי, מתאם פרויקטים בחברה ממשלתית. "מההתחלה היינו מאוד גלויים עם שלושת ילדינו (עומרי, מאיה והאחות הקטנה מיקה בת ה־14), והם למדו לחיות עם התא המיוחד בגאווה, עם ערכים ושמירה על כבוד האדם באשר הוא. זה מאוד עיצב אותם כבני אדם טובים ומכילים".
קובי מספר שעומרי היה ילד דעתן ונמרץ, שרק רצה לשחק בחוץ עם כדור. מיכל, מנהלת פרויקטים בחברה למערכות התמצאות והכוונה, מוסיפה שהוא היה "תינוק מהמם, יפה וחייכן בטירוף. ידע לדקלם בגיל צעיר שמות של מכוניות וכבר בגיל הגן דרש ללבוש חולצות פסים עם מספר מלפנים. זרמנו איתו, אבל אחרי חודש הוא כבר ביקש את המספר מאחור" (צוחקת).
אור-לי, סא"ל במילואים שמכהנת כיום כסגנית וכממלאת מקום ראש עיריית גבעתיים, מטעימה שעומרי ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה ושדאג תמיד לאחרים. "הוא היה שואל את קובי 'אבא, מה שלומך? איך היה היום שלך?' מאוד דאג לכולנו".
הרגיע בהודעה: "הכל בסדר"
הם גידלו את ילדיהם במשותף, בשני בתים שונים. קובי אומר שאף שמדובר במורכבות משפחתית לא פשוטה - הילדים צלחו אותה. "מיום שנולדו הם ידעו את האמת, והבינו שכל אחד יכול להיות תמיד מה שהוא. בגלל זה עומרי והאחיות שלו ידעו לקבל כל אדם ולהיות רגישים וקשובים לכולם".
לפני שלוש שנים וחצי התגייס עומרי לחטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף. "הוא נלחם על זה. היה לו פרופיל 72, אבל הוא מאוד רצה תפקיד משמעותי וקרבי", מספרת מיכל. "הוא היה הכי חזק, ותמיד ראשון בכוח, נושא על גבו ערכת פריצה ששקלה 30 ק"ג. הוא אהב את העובדה שזו יחידה שמשלבת גם לוחמות וגם לוחמים. אמר שזה הוציא רוך מהלוחמים וחספוס מסוים בקרב הלוחמות".
ב־7 באוקטובר עומרי שהה עם חבריו לחטיבה בבסיס זיקים. בערב שמחת תורה נשארו בבסיס גם חיילי פלוגת הטירונים "תבור" שהתגייסו כחודשיים קודם לכן, והיו בהכשרת לוחמי חילוץ והצלה של פיקוד העורף, עם רוב הסגל שלה. מיכל מספרת שעומרי נסע במיוחד לקנות חלות לשבת, וכולם חגגו בשמחה עם שניצלים ושירי חג.
בשבת בבוקר התעוררו עומרי וחבריו לקול אזעקות צבע אדום. כולם נכנסו מייד למיגוניות. עומרי הספיק לכתוב להוריו "יש כאן אווירת מלחמה, עפים לנו רסיסים מעל הראש", אבל דאג להרגיע את אחותו הקטנה מיקה ש"הכל בסדר".
בתוך דקות הבין המ"פ, רס"ן אדיר עבודי ז"ל, שנהרג בהמשך הקרב, כי מחבלים מנסים לחדור לבסיס, ופקד על כל הסגל להחליף את הטירונים בעמדות השמירה, עם כדורים מוכנים בקנה.
"בתחילה חלק מהסגל עלה לעמדות והחלק האחר נשאר לשמור על הטירונים והטירוניות במיגוניות", מספרת אור-לי. "עומרי שמר על מיגונית הבנות. מהר מאוד הבינו בבסיס שיש מחבלים בשטח ולכן כל הלוחמים נדרשים לעלות לעמדות".
עומרי וחברתו לסגל התווכחו ביניהם מי ייצא ממיגונית הבנות. היא התעקשה, יצאה - ונורתה בראשה. עומרי מיהר אליה, ותחת אש צלפים וירי טילים נטל את הלוחמת הפגועה בידיו והוביל אותה למקום מוגן. הוא הספיק לטפל בלוחמת נוספת שנפצעה, ואז חש לעמדה במטרה להילחם במחבלים. באותה עמדה שהו כבר שלושה מחבריו הלוחמים.
הם נלחמו בחירוף נפש. עומרי לא ויתר, מצא דרך שבה היה יעיל יותר מול הפולשים, אך גם יותר חשוף - ולאורך הקרב העיקש חטף רימונים ורסיסים מאש המחבלים.
"רציתי שתלך לאורו של אחיה"
בתום הלחימה העקובה מדם, שבמהלכה חיסלו מחבלים רבים, הניסו אחרים לאחור ומנעו את כיבוש הבסיס (שהיה היחיד שלא נכבש באותו יום), נהרגו עומרי ושלושה מחבריו לעמדה מפגיעת אר.פי.ג'י ורימונים. עומרי נהרג בשעה 08:13. בין ההרוגים הנוספים היתה גם סגניתו של עבודי, סרן אור מוזס ז"ל, שלפני נפילתה חילצה פצוע קשה. לדאבון הלב, אחד מהטירונים בבסיס נהרג, ולוחמים נוספים נפצעו בקרבות אותו היום. בזכות אומץ ליבם של עומרי וחבריו ניצלו חייהם של 90 טירונים ו־30 אזרחים שמצאו מחסה בבסיס.
בעקבות מותו של עומרי נוצרו שני תקדימים: הכרה של משרד הביטחון בשתי אימהות שכולות כמשפחה, וכיתוב של שלושה הורים על מצבתו. לצד היגון הגדול, קובי, מיכל ואור-לי גאים בבנם, שבגבורתו הציל יותר מ־100 איש. חשים שאילו היה חי היה נועד להגיע לגדולות, בזכות טוב הלב, הכריזמה, הרגישות וכושר המנהיגות שאפיינו אותו בחייו.
ולא רק מאיה הלכה בדרכו. גם בת דודתו רב"ט שחר גלוזר, שהעריצה אותו, הגיעה לחטיבת החילוץ בעקבות מורשתו, וכך גם טוראית גאיה מירון, חברה קרובה של עומרי ומשפחתו, שהתגייסה אף היא כלוחמת בחטיבת החילוץ.
"מאיה רצתה יותר מכל לעשות את מסלול הלוחמה של אחיה הגדול והנערץ", מספר קובי. "אני די התנגדתי לכך. רציתי כמובן שהיא תעשה שירות משמעותי ותלך לאורו של עומרי, אבל חיפשנו דרך שהיא תוכל לעשות את זה בבטחה יחסית".
מאיה התגייסה לפני חמישה חודשים לחטיבת החילוץ והגיעה לקורס מדריכות חילוץ היוקרתי, שמכשיר את לוחמי החטיבה. "עומרי תמיד האיר לי את הדרך וגונן עלי. למרות הבדל הגיל הרגשנו לפעמים ממש כמו אחים תאומים. הוא היה חבר נפש שלי. היו לנו שיחות עמוקות, שיתפנו זה את זו בכל דבר.
"יותר מכל רציתי לקבל ממנו את הכומתה הכתומה. בחרתי במסלול של מדריכות חילוץ כדי להיות קרובה לעולם שלו. זה מסלול מאתגר, אבל אני לא מוותרת. מהרגע הראשון שהגעתי לחטיבה שבה הוא שירת שמעתי עליו דברים מדהימים, איזה איש מיוחד וטוב אחי האהוב היה.
"כשראיתי את הוריי בסוף מסע הכומתה הופתעתי. אבל אז נזכרתי: עומרי עשה את מסע הכומתה שלו בתקופת הקורונה, ואף שאסרו אז על ההורים להגיע לסיום המסע, מה אתה חושב שקרה? נכון, הם היו שם. ההורים היחידים.
"גדלתי בבית מיוחד, אחר, שמח מאוד. בכל מקום שאליו אני מגיעה מתעניינים מאוד בתא המשפחתי שלי, ומעולם, גם כשהייתי ילדה, לא התביישתי בכך. להפך, אני גאה במשפחה המיוחדת שבה גדלתי. כן, אני קוראת בבית 'אמא' לשתי אימהות, ולא פעם זה יוצר בלבול ושתיהן עונות לי, אבל יש בזה גם משהו נחמד" (צוחקת).
מוצף בכל קשת הרגשות
מאיה סיימה לפני שבועיים את הקורס. הוריה כאמור היו שם, עטו עליה בחיבוקים. "אנחנו גאים בה מאוד", דומעת אור-לי, ומיכל מוסיפה כי כולם מאושרים שהבת ממשיכה בדרכו של עומרי, יודעים שנכון לה עתיד מצליח. גם קובי מחבק את בתו ומודה שהוא "מוצף בכל הרגשות - שמחה ועצב, כאב ואושר".
כעת, כשגם האחות הצעירה בחרה בשירות צבאי עם משמעות ונתינה, הגעגועים של בני המשפחה לעומרי שלהם רק הולכים ומתגברים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו