סמ"ר עידו ברויר מנס ציונה, לוחם בסיירת גולני, היה אמור להשתחרר משירות סדיר בעוד חודשיים. היו לו תוכניות גדולות והן נגדעו באחת. בערב החג דפקו קצינים של הצבא על דלת ביתה של משפחת ברויר ובישרו לגלית, אמו, על נפילת בנה בלבנון. אודי, האב, ערך קניות באותה עת.
"גלית שלחה לי הודעה, 'בוא הביתה'. הבטן שלי התהפכה. הרגשתי שמשהו קורה. כשהגעתי הביתה ראיתי את הקצינים. אמרתי להם, 'תגידו לי שהוא רק נפצע', אבל הם אמרו לי שהוא נהרג", מספר אודי.
הפעם האחרונה שהם דיברו עם עידו הייתה ביום שני. זמן קצר לפני שנכנסו ללבנון, אז התקשר להוריו. 'אני נכנס פנימה, אל תדאגו לי. עושים משהו קצר ויוצאים', אמר להם. "הוא תמיד השתדל לא להדאיג אותנו ולא סיפר לנו הרבה", אומר אודי, בביתו בנס ציונה.
על עידו הוא מספר: "תמיד אמרו על עידו שהעיניים שלו אומרת הכל. היו לו עיניים גדולות ומאירות וכל מי שהסתכל עליהן ידע שיש לו נשמה גדולה. עידו למד בתיכון בנס ציונה במגמת ספורט. ספורט הייתה האהבה הכי גדולה שלו. הוא עשה טריאטלונים, מרתונים, שיחק כדורגל וטניס והתאמן המון בחדר כושר. הוא היה בנוי לתלפיות, חזק בצורה מטורפת ולא רק פיזית, אלא גם מנטלית. הוא רצה לשרת בתפקיד משמעותי, לתרום ולהביא את היכולות שלו לידי ביטוי". עידו התגייס לסיירת גולני ובתום המסלול המפרך הוצע לו להיות מדריך לוחמה.
כשפרצה המלחמה התעקש להצטרף מידי פעם לצוות שלו בלחימה בעזה, תמיד בראש. "כשהוא סיים את התפקיד שלו כמדריך הוא התעקש לחזור לצוות שלו. ארבעה חודשים הוא היה איתם במוצב קדמי על גבול הלבנון. הם ביצעו מארבים ונכנסו ויצאו. אנחנו מאוד גאים בעידו ובדרך שלו, למרות המחיר הנוראי ששילמנו. אומרים שיש אנשים שחיים מעט שנים ומשיגים הרבה. ככה אנחנו מרגישים לגביו. עידו דיבר כל הזמן על כך שאנחנו במלחמת קיום והוא בחר בדרך הקשה, לחזור ולהילחם, מתוך הבנה שזה צו השעה. אנחנו גאים בדור הזה", אומר אודי.
עידו השאיר אחריו זוג הורים, אח גדול – עמית, ואחות קטנה, יהלי, חיילת בצה"ל. הלווייתו תתקיים היום (ראשון) בשעה חמש בבית העלמין בנס ציונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו