"הם איתנו ברוחם": סגן המפקד מניר עוז על החברים שאיבד, ועל ההבנה - "אין לנו בית אחר"

"איך זה להיות תושב ניר עוז לשעבר, שכל כך מחובר לקיבוץ, ולהילחם שם?", שאלתי את סגן־אלוף תום שסיים קו בנצרים לאחרונה. הוא שתק לרגע ארוך וענה: "אגיד לך את האמת, בעיקר עסוקים בהדחקה. לא אשקר, לא חשבתי על זה כל יום, כי הדרך היחידה שאוכל להמשיך בתפקיד שלי בסיטואציה הזו תלויה באפשרות שאשכנע את עצמי שאתעסק בזה בעתיד, כשיהיה ניתן.

"כמות ההלוויות שלא הייתי בהן בשנה האחרונה, כמות האזכרות - אני אפילו לא יכול לספור אותן. בתקופה מסוימת הייתי ביחידה ללוחמה בטרור (לוט"ר) במנהלת תיאום פעולות אכיפה במשטרה (מתפ"א), וב־7 באוקטובר חברים שלי מהיחידה נהרגו, ביניהם גם חבר מאוד יקר. וזה עוד לפני שאני מדבר על כל מה שקרה בניר עוז. כל כך הרבה מעגלים, והדרך היחידה להמשיך הלאה היא להניח את זה בצד. אטפל בזה כשיהיה לי זמן. מתי זה יהיה? מי יודע".

היה זה ראיון שבור, כואב, מרגש, מעצים, ובעיקר - לא דומה לשום ראיון אחר שאי־פעם ערכתי עם קצין בצה"ל. תקווה לצד שכול, אבל ותקומה בכפיפה אחת, אהבת אדם ואהבת הארץ, מילים שהפכו לקלישאות אך שבפיו של תום הן הופכות להגיוניות. יום בלבד לאחר בר־המצווה של בנו שוחחנו על החברים שנחטפו ונרצחו בקיבוץ הולדתו, על המשפחות האבלות, על הלוחמים, המילואימניקים, הגיבורים, על ארבעה מלוחמיו שהקריבו את חייהם רק לפני שבועות בודדים למען הגנת המדינה, ועל חיים שנעצרו ב־7 באוקטובר.

סא"ל תום הוא סגן מפקד גדוד הסיור 6130 בחטיבת ירושלים. הוא נולד וגדל בקיבוץ ניר עוז, אשר הפך לסמל החורבן של 7 באוקטובר, שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו. אף שהוא מתגורר כיום בתל אביב עם רעייתו שרון ועם שלושת ילדיו - יואב, אורי ואמילי - הוא מחובר בנימי נפשו למקום שגידל אותו.

"אבא שלי היה מזכיר הקיבוץ תקופה ארוכה, ואמא שלי ניהלה את המעבדה של נירלט. הם היו מאוד מושרשים בקיבוץ. אחד הדברים שאני מודה עליהם זה שהם לא היו צריכים לעבור את 7 באוקטובר, לפחות החוויה הזו נחסכה מהם".

ב־2001 הוא התגייס לגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, והשתחרר אחרי שירות כסמל מחלקת מרגמות. לאחר מכן שירת ביחידת הסיור המיוחדת של המשטרה, אך חזר לקבע כשקיבל הצעה ממפקד בסיס חוות השומר לפקד על תוכנית ייחודית להכשרת לוחמים קרביים.

עד לפני שנתיים הוא היה מפקד הבסיס שאליו נכנס יותר מעשור קודם לכן עם דרגות סמל ראשון. בשנים האחרונות היה במקביל גם סגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת ירושלים, שהיא חטיבת מילואים, תפקיד שעליו נאלץ לוותר כשהפך למפקד חוות השומר. ב־2022 הפך למפקד צוות במכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם), תפקיד שהוא ממלא עד היום.

"7 באוקטובר מבחינתי התחיל בבית, בתל אביב. אזעקות, אני מכניס את הילדים לממ"ד ומנסה לקבל תמונת מצב. בשלב מסוים אני מחליט לנסוע דרומה לשדה תימן, לימ"ח של החטיבה". תום כלל לא היה בתפקידו כסגן מפקד הגדס"ר בשלב ההוא, אך זה לא הפריע לו לשעוט לקרב. "פגשתי שם את המח"ט ואת הסמח"ט ואמרתי להם: בואו נחלק תפקידים. כך קיבלתי את התפקיד הקודם שלי, ומאז אני פה".

תוקפים כל הזמן

תום ולוחמיו נכנסו לקרבות. "עסקנו בטיהור המרחב באזור העוטף ושדרות, ימים מאוד מתוחים ומשמעותיים. קשה לתאר את זה למי שלא היו שם בימים ההם, אבל היו שם ריחות, דברים שילוו את האנשים עוד הרבה מאוד זמן".

בעוד הוא פועל בגזרתו החלה לחלחל בו ההבנה מה קרה בקיבוץ הולדתו. "כשאני מנסה להסביר לאנשים מה זה 7 באוקטובר בשבילי, אני אומר שהמעגל המשפחתי הקרוב שלי הוא הרבה יותר רחב מאשר המעגל הגנטי. צריך להבין, אני גדלתי בתקופה של הלינה המשותפת. בגיל שלושה חודשים עברתי מבית ההורים לבית התינוקות, ומשם לבית הילדים ולבית הנעורים. נילי מרגלית, שנחטפה מביתה בכפר עזה ושוחררה, היא בת קבוצה שלי וגדלנו ביחד כמו אחים. גם שחר באטלר, הרבש"ץ של ניר עוז, וגם נועם פרי, בתו של חיים פרי ז"ל שגופתו הושבה לארץ לפני שבועות בודדים.

"מה זה בשבילי 7 באוקטובר? נסה לקחת את כל האירועים המשמעותיים ביותר של החיים שלך, תכניס אותם לתוך קופסה ותנער חזק - חלק מהדברים יעופו החוצה, ומה שבפנים לעולם לא יהיה כמו שהיה".

לוחמי החטיבה הירושלמית ומפקדיה לחמו בגבורה בתמרון ברצועת עזה, ולאחר מכן גם ביצעו פעילות מבצעית בצפון. כעת הם לקראת סיום קו, סבב שלישי במספר, במסדרון נצרים.

באמצע אוגוסט התרחש האירוע הקשה ביותר של גדוד הסיור במלחמה. כוח של הגדס"ר נכנס למבנה בפאתי שכונת זייתון, ולפתע הופעל עליהם מטען. מחקירת האירוע התברר כי הלוחמים לא זיהו מטען שהוסתר בקיר החיצוני של המבנה, והוא הופעל בידי מחבלים שצפו בנעשה במצלמה. שלושה לוחמים נפלו בתקרית הקשה: אביתר עטואר, דניל פצ'ניוק וניתאי מיטודי, זכרם לברכה.

"צריך להבין שאנחנו לא באמת יושבים על המסדרון, אלא עסוקים בפעילות התקפית כל הזמן. ממשיכים להכות באויב שמנסה לחדש את כוחו ולהחליש את מערכי הפיקוד והשליטה שיכולים לאפשר לו לבצע את 7 באוקטובר הבא. צריך להבין שמדובר באויב מאוד מתוחכם ולא פראייר".

נפילת הלוחמים היא הסיבה המרכזית לכך שתום מתראיין. "הם נהרגו בגופם, אבל ברוחם הם איתנו כל הזמן. למשפחות שלהם אמרתי שמדובר בשלושה מורים שלנו בערכיהם וברוחם. אביתר לימד אותנו על נתינה אינסופית ועל מוכנות לקבל על עצמו כל דבר שרק צריך. דניל לימד אותנו מקצועיות ואיתנות, לא לוותר לעצמך וכל הזמן למשוך את הצוות קדימה בנחישות. וניתאי, שהיה מורה לאהבת האחר, לרעות ולחברות, לימד אותנו איך מדביקים את הצוות יחד".

ימים ספורים לאחר מכן ספג הגדס"ר מכה נוספת: יוחאי חי גלאם, מפקד צוות, נהרג מירי צלף. "הוא היה מורה גדול למנהיגות בגובה העיניים, עם נכונות לעשות הכל עבור הצוות שלך. הצוות שלו לא הצליח להתחבר לקצינים אחרים, אבל יוחאי היה מנהיג טבעי. כשהוא הסתכל עליהם בגובה העיניים הם הלכו אחריו בלי שאלות".

"כמעט שנה עברה מאז פרוץ המלחמה ואנחנו רואים את השחיקה. אנשים שהמשפחות שלהם כבר לא יודעות לסבול את אורך המילואים, שהמעסיקים כבר לא יודעים להכיל את זה"

למרות המכות הלא פשוטות, מבהיר תום, לוחמיו ממשיכים קדימה בכל הכוח. "האירועים לא פגעו ברוח של האנשים פה. המשכנו בהתקפה אחרי המטען ואחרי האירוע של יוחאי, ונמשיך עד שיגידו לנו שסיימנו את חלקנו פה ונוחלף. אנחנו מנצלים כל הזדמנות שיש לנו לפגוע באויב. אנחנו כאן חזקים כדי לשמר את ההישג של צה"ל, אחד הבולטים במלחמה, ואולי ממנו יופעל הלחץ להשבת החטופים. הדרג המדיני יעשה מה שהוא רואה לנכון - אנחנו כאן כדי לייצר את ההישגים הצבאיים שיאפשרו לו לעשות זאת".

הכי ישראלי שיש

הוא מבקש להדגיש את גבורת לוחמיו ואת מסירותם ללחימה. "כמעט שנה עברה מאז פרוץ המלחמה, ואנחנו רואים את השחיקה, רואים אנשים שהמשפחות שלהם כבר לא יודעות לסבול את אורך המילואים, מעסיקים שכבר לא יודעים להכיל את זה. אני רואה כאן חבורה של גיבורים, אנשים שכבר מגיעים ל־200 ימי מילואים בשנה קלנדרית, שהחליטו לשים את החיים שלהם על הולד מתוך הבנה שכדי לשמור על הבית צריך להקריב. והם מקריבים פה יום־יום".

"הלוואי שהמודעות החברתית שהיתה בנובמבר ובדצמבר 2023 היתה נמשכת גם כיום, אבל זה לא המצב. אני מבין שהמדינה צריכה להמשיך הלאה, אבל אני אומר לך שהאנשים האלו צריכים לקבל את כל ההערכה שמגיעה להם. יש פה אנשים שוויתרו על החיים שלהם כדי שלכולנו יהיה פה בית. כבר עושים כאן 'לוטו תאריכים' מתי יקראו לנו בפעם הבאה. כדי שהם יבואו בפעם הבאה אנחנו חייבים לדעת להוקיר אותם. היום שבו המילואימניקים האלו לא יתייצבו יהיה יום קשה מאוד. לכן, ביום שאתם רואים אותם חוזרים הביתה מאובקים - תסתכלו להם בעיניים, תחבקו אותם, תגידו להם תודה".

לאחרונה חגג אורי, בנו של תום, בר־מצווה. תום מציין שמדובר היה בתחושה סוריאליסטית עבורו - יציאה של 24 שעות מעזה, הסרת המדים ותחושה של חיים אזרחיים אחרי כמעט שנה. "בלילה לפני בר־המצווה הגעתי בחצות למשפחה של יוחאי גלאם ז"ל. סיפרתי שאני הולך לבר־מצווה, ואמרתי שזה מרגיש כמו הדבר הישראלי ביותר שיש - כמו יום הזיכרון ואז יום העצמאות. אני חייב להרים את הראש ולחייך, אף על פי שמה שעובר לי בראש זה שאתם עולים לקבר באותה השעה.

אני רואה כאן חבורה של גיבורים, אנשים שכבר מגיעים ל־200 ימי מילואים בשנה קלנדרית, שהחליטו לשים את החיים שלהם על הולד מתוך הבנה שכדי לשמור על הבית צריך להקריב. והם מקריבים פה יום־יום".

"אתה הולך עם משקולות. משקולות של צער על הלב, משקולות של אחריות על הכתפיים. בירכתי את אורי מול כל הקהל, ואני מסתכל על דוד שלי, דני אלגרט, שעצר את החיים שלו כדי להילחם שאחיו איציק יחזור. הסתכלתי על לילי דנציג. לפני כמה חודשים קצרים הם ציינו את בת־המצווה של הבת שלהם, וגופתו של אלכס הוחזרה כמה ימים קודם לכן. אמרתי לה שקשה לי לשמוח, אבל שאני רוצה לעצור לרגע ולדעת להוקיר את הרגעים הטובים שלנו בחיים. זה לא מפחית את הכאב ואת הצער".

"אין לנו בית אחר"

"אף אחד לא פרץ שם בשמחה", ממשיך תום. "הלכנו בתהלוכה לכיוון הכותל, וכולם היו עם חצי לב שבור. כי איציק היה צריך להיות איתנו שם, ואלכס היה צריך להיות איתנו שם. אנחנו הולכים בעולם של חוסרים. בבר־המצווה שמעתי שיחות חולין על ריאליטי. אנחנו לא שם. יש פה אנשים שהחיים שלהם נעצרו, אנשים בקהילת ניר עוז, משפחות החטופים. אנחנו חייבים להבין שכדי להמשיך להתקיים באותה מדינה נפלאה אי אפשר להמשיך עם הדיכוטומיה בין האנשים שהחיים שלהם נעצרו - משפחות החטופים, הלוחמים במילואים - לבין האנשים שהמשיכו הלאה".

איך זה להיות על ציר נצרים ולצפות על בארי בכל יום?

"כילד גדלתי בניר עוז עם עובדים שהיו מגיעים מהרצועה בבוקר, עובדים איתנו ואז חוזרים לעזה בערב. גדלנו - אני לא רוצה לומר 'בתמימות', אבל בשאיפה למשהו אחר. כולנו התעוררנו אחרי 7 באוקטובר, ואני אומר לך שכשאני מסתכל על הצד השני של הגדר ומנסה לדמיין את היום שאחרי, אני רוצה לראות שהעם שלי בטוח.

"זה קריטי שהמשפחות שרוצות ושמרגישות שהן מסוגלות יחזרו לבתיהן, ושנחזק את ההתיישבות בנגב המערבי. כשאני גדלתי לא קראו לאזור הזה 'עוטף עזה', כאילו אנחנו צריכים להתנצל על כך שאנחנו מתיישבים בחבל הארץ הזה. גדלנו בצפון הנגב, בנגב המערבי - כך זה צריך להיקרא. זה ביתי".

איך אפשר להמשיך אחרי מה שקרה לנו?

"לפני שהילדים שלי נולדו אמרתי לאשתי: 'את מביאה אותם לעולם, ולכן את תתני להם שמות, רק בבקשה שימי בשמות שלהם את האותיות א' ו־י''. אתה יודע מה האותיות האלו? א"י - ארץ ישראל.

"יש לי אח שגר בארה"ב, ובכל פעם אני אומר לו שכשהדברים יהיו קשים שם - שיברח לפה. זה הבית שלי הבית הזה. אני לוקח מ־7 באוקטובר את ההבנה שאין לנו בית אחר, ושלא יהיה בשום מקום אחר. אני יודע שאני רוצה לשלוט בגורלי, ועם שרוצה לשלוט בגורלו צריך לדעת להגן על ביתו. זה מה שאנחנו עושים כאן".