האזכרה במלאת 27 שנים לאסון המסוקים נערכה אתמול (רביעי) בבסיס ההנצחה של צה"ל בלטרון ולא באנדרטה לזכר הנופלים בקיבוץ דפנה בצפון הארץ. הסיבה לכך היא המצב הביטחוני הבעייתי בצפון וכן העובדה שאנשי הקיבוץ, כולל תלמידי בית הספר הר וגיא, שתמיד השתתפו באזכרות, פונו מבתיהם.
22 שנים לאסון המסוקים (ארכיון - 30.01.2019) // עופר פרימן/Frames production
יו"ר "יד לבנים" אלי בן שם שבנו קובי נפל באסון שפקד את ישראל בשנת 1997, כואב את העובדה שהשנה האזכרה לא מתקיימת באזור שבו התרחשה הטרגדיה. "התחושה שאי אפשר להתקרב לאנדרטה ולעשות שם את יום העיון שלנו ואת האזכרה עם ילדי בית הספר הר וגיא, היא קשה מאד", הוא אומר בשיחה עם ''ישראל היום''.
"קשה מאד שלא לעשות את הטקס שם, זה להיות רחוק ממקום הנפילה. מעבר לכך עד השנה הרמטכ"ל ובכירים רבים בצה"ל השתתפו בטקס יחד עם נשיא המדינה. השנה אף אחד לא אישר את הגעתו לטקס וכולם ענו לנו שאם הם יוכלו אז הם יבואו אבל זה לא בטוח. אנחנו מבינים את זה, אנחנו מבינים את המצב ואת העובדה שכיום צמרת צה"ל לא יכולה להגיע, אבל זה קשה, אסון המסוקים הוא האסון הגדול ביותר שקרה לצה"ל מאז הקמתו ותמיד הוא צוין בצורה הרבה יותר גדולה עם המון אישי ציבור. ההקטנה של הטקס קשה למשפחות''.
621 משפחות נוספו השנה - "זו כמות של כ-15 שנה בדרך כלל, וזה כואב מאוד"
מעבר לקושי בצמצום הטקס ובשינוי המיקום, דיבר אלי בן שם בכאב עצום על משפחות הנופלים שנוספו לארגון "יד לבנים" בעקבות מלחמת חרבות ברזל. "המצב הזה של כל כך הרבה משפחות שנוספו השנה קורעת את המשפחות הוותיקות, זה כואב לנו. למשל הייתי בניחום אבלים אצל משפחה ואחרי כן כשחזרתי הביתה ישנתי מהשעה 18:00 בערב עד השעה 21:00".
"המציאות הזו פותחת את הפצע שלנו מחדש. בימים הראשונים למלחמה היו 90 הלוויות ביום והאנשים שלנו השתתפו בכל הלוויות האלו. כל הלוויה כזו פותחת את הפצעים מחדש וזה כאב עצום. יש לנו כ-1,500 מתנדבים בארגון והיה למשל יום עם 89 הלוויות בהר הרצל, האנשים שלי ישנו בהר. אין מצב כזה שלא נגיע ולא נחבק משפחה ולא נהיה איתה בשבעה שלה למרות כל הכאב", הוא אומר.
400 יתומים בגילאים צעירים מאד - 2,000 אחים מתחת גיל 18
נקודה כואבת מאד לבן שם היא הגילים הצעירים של האלמנות והיתומים במלחמת חרבות ברזל. "בדרך כלל אנחנו מטפלים בהורים מעל גיל 60, אנשים שהם כבר מבוגרים, ובאלו "יד לבנים" בדרך כלל מטפל. אבל כאן יש לנו המון אלמנות צעירות. יש לנו הרבה יתומים בגילאים קטנים, 2,000 אחים שכולים מתחת גיל 18 וכל זה בבת אחת. מערכת הביטחון ואנחנו ממש יוצאים מגדרנו לעזור לכולם אבל זה משהו שלא היה לנו, זה ממש שידוד מערכות כללי".
"המצב פשוט בלתי נתפס, ומנכ"ל משרד הביטחון הקצה לנו משאבים נוספים ואנחנו ממציאים את עצמנו מחדש, אבל זמן רב לא טיפלנו בכאלו גילים צעירים. צה"ל גייס למילואים 80 קצינות נפגעים, אבל זה לא מספיק, חסרים גם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, וגם אנחנו שממש מגיעים לכל משפחה, גם לנו זה לוקח עכשיו יותר זמן, אבל אנחנו לא נשאיר שום משפחה בלי הליווי והעזרה שלנו. וצריך להבין כל ביקור כזה, כל השתתפות בהלוויה זה ממש מסירות נפש של המתנדבים שלנו כי זה פותח שוב ושוב את הפצע שלא מגליד עם השנים, ובכל זאת אנחנו באים לכל מקום באהבה".
"אני כל יום בוחר מחדש לחיות וזה לא פשוט"
בן שם מתייחס לליווי שהארגון שלו נותן למשפחות, והוא מתאר כיצד הפעילים עוזרים להקים את בני המשפחה מחדש על הרגליים כשמדובר במבצע איתנים כואב במיוחד: "משפחה שכולה זה לצערי כמו תינוק שנולד. זה בית שנהרס וצריך עכשיו להקים אותו מחדש, וזה ממש לא קל. אנשים לא הולכים לעבודה, לא יוצאים מהמיטה שלהם, הילדים לא הולכים לבית הספר ואנחנו מגיעים למשפחה הזו ויחד פועלים להחזיר אותה אל השגרה. למשל יש זוג הורים שכל בוקר, במקום לעבוד, נוסע לבקר את הקבר של הבת שלהם. אמרתי להם שזה לא בריא ושהם צריכים לבחור בחיים ולהמשיך הלאה. ואני בעצמי יודע מה זה לבחור בחיים הלאה, אני קם בבוקר עם הבן שלי והולך לישון אתו בלילה, אני כל יום בוחר מחדש לחיות וזה לא פשוט".
"לא כל יום יש את אותם כוחות, זה מאבק מתמיד. והמאבק הזה בחודשים האחרונים הוא מלא בכאב. הנה, היום יש לנו 3 הלוויות, ובשבוע שעבר היה יום עם 20 הלוויות, צריך להגיע אל המשפחות האלו, לעטוף אותן ואנו מוסרים על כך את הנפש שלנו ממש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו