"הבנתי שעשינו משהו גדול": המלאכיות של גדוד 13

"אש לחילוץ, אש לחילוץ", קרא מג"ד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג ז"ל בקשר. "אש לחילוץ", שמעו אותו לוחמות יחידת רוכ"ש ("רוכב שמיים") שצפו בגזרה שלו מלמעלה, ונכנסו מייד לפעולה. במשך יותר משעתיים הן ליוו את הגדוד שהחל להיכנס לשטח הרצועה, כשהן שומרות עליו מאש האויב. הן ראו מלמעלה איך המחבלים מנסים להתקרב אל הנמ"רים הצה"ליים, ובזכות פקודה והכוונה של הכוחות, נסוגים. הן ארבע בחורות צעירות, לוחמות במילואים, שהיו העיניים והמגן של הגדודים הלוחמים בשטח.

ארבע החיילות, בנות צוות גאון, הלכו לישון לאחר הקרב בתחושה כבדה שהאש שהומטרה שם גרמה לאבידות רבות לכוחותינו. רק בבוקר גילו שבזכות הכוחות שהפעילו, חיילי גדוד 13 של גולני סיימו את הקרב הקשה שהתחולל שם כמעט ללא פגע. חברות צוות שברגע האמת הוכיחו שוב שאין כמו החיילות הלוחמות.

"למרות שהיה לי ברור שיקראו לנו, כל היחס לחיילות במלחמה הזו הפתיע אותי", אומרת רס"ל ר', חברת הצוות. ב־7 באוקטובר היא התחילה להרים טלפונים וביקשה להתגייס לשירות מילואים. יומיים אחר כך היא כבר היתה בדרום. ובכל זאת "הפתיע אותי שהורידו אותנו דרומה וחלק מהלוחמות נכנסו לשטח הרצועה. חשבנו שקודם יכניסו רק צוותי בנים, אבל הבנות נמצאות כאן בכל המלחמה הזו. והעובדה שהצלחנו למלא את התפקיד שלנו בצורה הטובה ביותר רק מוכיחה שאנחנו יכולות לעשות הכל".

מלבד המפקדת, המשרתת עדיין, שלוש חברות הצוות הגיעו לקרב ההוא בשירות מילואים. א' ו־ר' בנות 23. ס' בת 24. יחידת רוכ"ש שבה הן משרתות היא יחידה מובחרת המשתייכת לחטיבה 215 של התותחנים. התפקיד שלהן הוא קריטי. באמצעות כלי טיס מאויש מרחוק (כטמ"מ), חברות הצוות אחראיות לתת תמונת מצב עדכנית ומודיעין חזותי לכוח הגדוד המתמרן בשטח הפתוח. בהתאם לתמונת המצב הן אחראיות להזנקת מסוקי קרב או ליווי של כוחות נוספים כדי להגן עליהם.

"אנחנו עוד עיניים בשטח"

"בפועל אנחנו עוד עיניים בשטח, שעוזרות לזהות את האויב מרחוק", אומרת המפקדת, סגן ס"ת.

ב־1 בנובמבר הן עלו למה שהיה נראה כמו משימה שגרתית של איסוף מודיעין יחד עם גדוד 13 של גולני. הן התמקמו על גבעה גבוהה המשקיפה אל השטח הפתוח, ולא ציפו לזהות כוח גדול כל כך של האויב. "הכרנו את הגדוד מההכנה לתמרון", ממשיכה ס"ת, "אני אישית דיברתי לא מעט פעמים עם המג"ד תומר ז"ל בהכנות לקראת הכניסה לעזה. תומר היה שונה ממג"דים אחרים. רואים את זה ברוח הלחימה שלו ובדרך שבה הוא ראה את הלוחמים בשטח. בקרב ההוא הוא ניצל. מאוד כאב לי לשמוע שכחודש לאחר מכן הוא נהרג".

כשתומר הודיע בקשר על אש המופנית כלפי כוחותינו, הן נכנסו לפעילות שיא. "בעזרת המטוס ראינו בעמדת ההפעלה המון אש שהופנתה כלפי הכלים של כוחותינו", ס"ת משחזרת את האירוע. "זה היה מצב מורכב. בהתחלה הגדוד קיבל פקודה שלא לצאת מהכלים כדי לשמור על כוחותינו. הם נסעו עם מדפים וצריחים סגורים, ולא היתה להם שום יכולת לדעת מה קורה מחוץ לנמ"ר. ולכן העובדה שהיינו שם עם הגדוד, היתה  קריטית עבורם".

צוות גאון לא הוריד את העיניים מהשטח, כפי שזה נצפה מהמטוס הזעיר. דקה אחר דקה, הן הצליחו לכוון מסוקי קרב למקום ההיתקלות, בשילוב ירי ומרגמות.

רס"ל ס' לא ציפתה להיתקלות כזו בשטח. יש לה שיער בהיר ארוך ועיניים בורקות. היא הבינה את חשיבות התפקיד, וקריאת החיילים לסיוע ארטילרי עדיין מהדהדת בראשה. "ראינו פתאום כמות אש מטורפת שנורית לעבר החיילים שלנו. אלה חיילים שהיינו איתם בהכנות לקראת הקרב, אנשים שאנחנו מכירות. ואנחנו מכווינות את הכוחות ואת המסוק, ומקוות שפקודות האש שניתנו באמת עזרו לכוחותינו, אבל אין לנו מושג איך האירוע ייגמר".

רס"ל א' נזכרת איך ראתה פתאום פיצוץ לצד הטנק. היא אוספת את שיערה הכהה לקוקו גבוה ומזדקפת. היא ידעה שהן מגיעות ללחימה, אבל לא שיערה עד כמה המצב עלול להיות מסוכן. "אני חושבת שרק אז הבנתי את גודל האירוע. כי אנחנו לא יודעות אם הפיצוץ הוא מהמסוק שכיוונו, ואז הוא עוזר לחיילים, או שזה כוח אויב. ואז את שומעת בקשר שזה כנראה נ"ט, וחייבת לפעול כדי לכוון תגובה.

"תביני, המחבלים התקרבו כל כך שהיה נראה שהם רוצים להניח מטענים על הכלים. אבל האש שכיוונו אליהם הצליחה להבריח אותם. וברגע שס"ת עלתה בקשר כולם היו בשקט, כי הבינו שהדיווח שלה יכול להציל להם את החיים. זו תחושה מדהימה, לראות טנק שזז לכיוון הנכון בהתאם לדיווחים שלנו, ויורה פגז שמצליח להרחיק את המחבלים. וזו הסיבה שבגללה באתי לתפקיד הזה. בדיוק בשביל הרגע הזה".

ר': "בשלב מסוים נורתה כל כך הרבה אש מהגדוד ואל הגדוד, שזה היה מטורף. אנחנו כוח שצופה מלמעלה, אין לנו באמת יכולת להגיד אם כוחותינו נפגעו. עד ששמענו בקשר 'חדל אש', והבנו שהאירוע כנראה נגמר".

אחרי כשעתיים של קרב אינטנסיבי, שבמהלכו החיילות הפעילו גורמי אש חיצוניים כמו מרגמות מהגדוד שהגן מבחוץ או ארטילריה מהמסוק, השטח נדם. הדיווחים מהגדוד על ירי והתקפות פסקו. האויב כבר לא נראה בשטח. חיילות צוות גאון סיימו בתחושה קשה. לטוב ולרע, הן לא אחראיות לפינוי פצועים, ולא למצב הכוח שלאחר הקרב. אבל הלב התקשה להפריד בין כמות האש הגדולה שהן ראו בשטח, לבין חיילי הגדוד שאיתם החלו את ההכנות לתמרון.

"אני יצאתי מהאירוע הזה בתחושה מאוד קשה", אומרת ס'. "הייתי בטוחה שיש לגדוד לא מעט הרוגים ופצועים, בגלל כמות האש הגדולה. הייתי בטוחה שרק בעוד כמה ימים נשמע על גודל האובדן".

בבוקר שאחרי: הקלה גדולה

ר': "במלחמה, התקשורת מסורבלת ובעייתית. גם הגדוד והלוחמים בשטח מחולקים לכלים, והמג"ד לא יכול לעבור כלי־כלי לראות שכולם בסדר. רק כשהם יוצאים לגמרי מאזור סכנה, הם יכולים לבדוק אם יש פצועים. ובמקרה הזה עברו כמה שעות עד שהגיעו למקום בטוח.

"היה לנו קשה להכיל את כל מה שראינו בקרב הזה, כי ראינו בעיקר מחבלים יורים על הכוחות שלנו עם המון אש. ראינו חוליות של מחבלים שרוצים לפגוע בחיילים שלנו מטווח קרוב. היה גם חשש שינסו לחטוף חיילים. כצוות, היתה לנו מועקה גדולה, כי לא ידענו עם איזה חדשות אנחנו הולכות להתעורר בבוקר. היינו בטוחות שראינו עכשיו את גדוד 13 מתפרק".

אבל בבוקר היום שאחרי הקרב, נאמר לצוות גאון שגדוד 13 יצא מהשטח רק עם שבעה פצועים קל משאיפת עשן. הן הצליחו להגן על החיילים מאש האויב. "התברר לי שראשי האוגדה שמעו אותי מדברת עם המג"ד והסמג"ד, ומכוונת את המסוק לכיוונם", המפקדת ס"ת נבוכה. "האירוע הזה אפילו הגיע לרמת המטכ"ל. כשהבינו שלא היו שם פצועים, הבנתי שעשינו משהו גדול. עניין אותי אם צוותים נוספים של רוכ"ש חוו היתקלויות כאלה, והתברר לי שלא. שהכל היה עלינו".

ס': "מישהו מהיחידה בא אלי והתלהב כל כך לראות אותי. הוא אמר לי 'וואו, אתן לא מבינות מה עשיתן. כל האוגדה צפתה בכן אתמול, והקשיבו לדיווחים שלכן בקשר'. רק אז הבנתי שזה היה אירוע מטורף שבו הצלחנו למנוע פגיעה גדולה בחיילים שלנו".

א': "המג"ד, תומר, כל הזמן נתן לחיילים כוחות בקשר. שמענו אותו אומר שהם ייצאו מזה חזקים, ושיש להם כוחות ששומרים עליהם. זה היה מצמרר, להיות העיניים שבשמיים ולחפש באטרף את האויב, ולא להפסיק לסרוק כדי שהם חלילה לא ייפגעו.

"זו גאווה גדולה שהיו לנו ממצאים טובים, ואפילו הצלחנו לעזור בחיסול האויב בסוף. זו סיטואציה קשה, שהתוצאה שלה מדהימה ומראה את החשיבות של העבודה שלנו".