נשות הברזל: אימהות, רעיות, בנות, כלות, חיילות

אימהות

אימהות של חיילים לא ישנות כשהם בעזה. גם אם הצלחת להירדם סביב 3 לפנות בוקר, את יותר מדי מודעת מכדי לשרוד את הזריחה בעיניים עצומות. את לא נכנסת לרשתות חברתיות מאז שהכל התחיל, אבל זה מציץ מן החרכים, ותמונות של חיילים מתפללים בין דחפורי ענק על חוף הים בעזה מתערבבות לך עם תמונות הטנק שנע באיטיות, ואת תוהה אולי הוא שם עכשיו.

5 בבוקר. את ההודעות עם השמות משחררים תמיד ב־6. נדמה לך שראית את הנעליים הצבאיות האדומות שהוא תמיד חולץ בחוצפתו באמצע הסלון - ואת פוקחת עיניים. הבית ריק. ראשית כסלו. קר. אימהות שהשינה נודדת מהן כבר שישה שבועות עוקבות אחר שינויי מזג האוויר, ערות לכל תמורה בעונת המעבר הזאת. לפנות בוקר יותר קר מאשר ב־11 בלילה. אולי מוטב לישון במכנסיים ארוכים מראש. אם ידפקו בדלת, עדיף להיות ערוכה לכל תרחיש.

נשים

גם נשים צעירות במלחמה הזאת לא מסוגלות לעצום עיניים, עוד לפני שלב העדויות הבנו מה אנחנו רואות. נכנסנו להלם מג'יפים לבנים שדהרו בחופשיות ברחובות אופקים, התקשינו לעכל את השיחות המתחננות מהבתים בקיבוצים, אבל כאשר תצפיתנית חטופה צולמה מאחור, הכתם על המכנסיים הבהיר לנו היטב מה קרה שם קודם. אל תפרשנו לנו, אנחנו שם. והיא עומדת בלב סדום, מושכים אותה בשיער מתא המטען על המושב הקדמי, השכל מבין והרחם מתכווץ.

את ההודעה עם השמות משחררים תמיד ב־6. אימהות שהשינה נודדת מהן כבר שישה שבועות מחכות שהחייל ידפוק בדלת אבל לא רוצות לשמוע מישהו מקיש בכזאת שעה. אולי מוטב לישון במכנסיים ארוכים, מראש. ערוכה לכל תרחיש

רופאות נשים מדווחות מאז תחילת המלחמה על גל חסר תקדים של מטופלות המתלוננות על כאבים והתכווצויות בבטן התחתונה, ועל דימומים תכופים וממושכים, בלתי מוסברים לכאורה, מהרחם. אנחנו מזדהות וכואבות מהמקום הכי אישי שלנו, כל אמא מעל קבר, כל אישה בהיריון שהאהוב שלה נהרג, כל חיילת שחוללה, כל ילדה שלא מצאו וצעצועיה נקברו בלעדיה.

אחד הביטויים להזדהות הנשית הזאת היא אופנת החתונות הספונטניות - אנחנו מזדהות עם מי שלא הספיקו לממש את אהבתן, אנחנו לא רוצות להישאר וחצי תאוותנו בידנו, אנחנו רומנטיות מכדי למות לפני או כדי להתאלמן ברווקותנו. ברגע האמת, כיסא כלה וקבלת פנים לא עושים לנו את זה בכלל. משהו בתודעה הלאומית שלנו נחווה הפעם באופן מגדרי במיוחד. מעולם לא נפגעו כל-כך הרבה נשים בכל-כך הרבה חזיתות של קרב. של חיים.

השיער שלנו, הגוף שלנו, הבגדים שלנו, הבית שלנו, הילדים שלנו. לא השאירו לנו כלום. גם האמונה המסורתית אשר לפיה יש תרבויות שאמנם בזות לפמיניזם אך מכבדות אותנו בקטע עתיק - נגוזה. סבא שלי התייסר עד יומו האחרון בשאלה אם הנאצים קודם הוציאו לאמא שלו את שן הזהב ואז רצחו אותה, או שנתנו לה למות ורק אז התעללו. ואני מוצאת את עצמי מתפללת, למרות הזעזוע מאונס של גופות, שהלוואי שהן מתו קודם. הסיסטרהוד הנשי מדמם כבר שישה שבועות. אנחנו הפרחים הכי לא מוגנים בעולם.

רחם

לילות בלי שינה פוגשים יולדת בשבי. אני עוד מרגישה את התפרים מהלידה של החייל הבכור שלי. הגוף זוכר הכל. זר לא יבין, ורק נשים אינן זרות. זה אמיתי? התודעה מכחישה, ואת מתחילה ללעוס את המילים הבלתי אפשריות האלה. איך לידה בשבי?

מרתפים מטונפים, אינסוף מצבים משפילים, על איזה יצוע יכולה להתקיים לידה כזאת? אני לא רוצה לחשוב מה הם עושים שם עם חבל הטבור. ולמה שמעתי שהייתה לידה ולא שמעתי על תינוק? תדמייני את התינוק, אני מצווה על עצמי, בטוח יש תינוק, יש סיפורים על לידות באושוויץ שדווקא נתנו תקווה.

אבל אפילו אושוויץ נראה לי מאיים פחות, ואיפה סבא שלי עם המספר על היד שיוכיח אחרת או שיתאכזב מהנאיביות היהודית שמתאבדת כל יום מחדש. את ההלוויה של בנות משפחת די הוא עוד ראה בטלוויזיה, וכשהאבא צעק "עם ישראל חי" מעל שלוש גופות בבית העלמין בכפר עציון, אחרי וידוא הריגה שנערך בבקעת הירדן, סבא מצא דרך לא להיחנק מהדמעות: הוא עשה חשבון כמה נרצחו כל יום באושוויץ וכמה נרצחים פה, והתנחם בזה שעדיין לא עקפנו את הזוועות של הגולה.

אם הוא היה כאן כדי לעקוב אחרי הקצב האקספוננציאלי של הנשים האומללות, הוא היה מת.

אני לא רוצה לחשוב מה הם עושים עם חבל הטבור. אפילו אושוויץ נראה לי מאיים פחות, ואיפה סבא שלי עם המספר על היד שיוכיח אחרת. אם הוא היה כאן כדי לעקוב אחר הקצב האקספוננציאלי של הנשים האומללות, הוא היה מת

חיילות

בהלכה כתוב שחלק מחובות הגבר בנישואיו נתונות לדיון, אבל אין מה לדבר שהוא חייב לפדות אותה אם היא נופלת בשבי. אישה בשבי הבהילה מאוד את חז"ל. לא ברור אם כי מתעללים בה, או מפני התירוץ הידוע "שלא תתערב בין הכותים" (התבוללות), אבל זה נראה מאוד לא רלוונטי כשמסתכלים במסכת קידושין. לעומת זאת, כשמסתכלים ב"טלגרם" חושבים שזה נכתב אתמול.

הבת שלי התגייסה בחודש האחרון, עם הרבה אחרות. אני לא רוצה שהיא תהיה בשום תפקיד ששם אותה בחזית מול אויב. אף פעם. בנות יותר חכמות מבנים, זה לא משפט מתריס ולא מתעליין, זאת עובדה. נשים יועילו לצבא בקביעת אסטרטגיה, נשים בכושר מעולה, נשים לא צריכות אישור מגברים כדי לשרת איפה שבא להן ולהימצא באיזה מרחב שהן ימצאו לנכון. אבל קל יותר להתעלל בנו. את הנתון הזה אנחנו צריכות לשקלל לעצמנו, כי כמו שהעסק מתנהל, מי שהבטיח לילדתו הקטנה לפני השינה שזאת תהיה המלחמה האחרונה, חשב שהיא כבר נרדמה.