הגמרא במסכת שבת קובעת ש"חוסן, זה סדר נשים". כידוע, יש שישה סדרי משנה, וביניהם סדר נשים. חז"ל קובעים שקיים קשר הדוק בין חוסן האומה, חוסן החברה וחוסן התא המשפחתי לבין נשות האומה, החברה והמשפחה.
אמרה זו של חכמינו רק מחזקת את מה שראינו במו עינינו לאורך ההיסטוריה שלנו, וביתר שאת במאות הימים האחרונים, מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל: נשים הן אמנם "המין החלש" מבחינה פיזיולוגית - ויסלחו לי פה לוחמות השוויון המגדרי המוחלט - אבל בכל הנוגע לחוסן נפשי, ליציקת משמעות, לקבלת אחריות, נשים מוכיחות יכולות על־טבעיות.
זה מתחיל כבר בספר בראשית. רחל אמנו מטיחה בבעלה, יעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". אין פה בקשה או דרישה אגואיסטית של "מגיע לי". יש פה אמירה ברורה ונוקבת: יש לי תכונות, יש לי יכולות, יש לי איברים המאפשרים לי לחיות בממד שהוא מעבר לקיום הפרטי שלי. אם אני לא עושה שימוש בהם למען מטרה גדולה יותר, נצחית יותר - אז אני כמו מתה. וכמוה גם אנחנו, בניה.
היא חוזרת על כך בלידת בנה הראשון: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי". החרפה נמחקה. אגב, היא אומרת "אסף", אך קוראת לבנה יוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר". היא כבר במשימה הבאה. לא נחה לרגע. את התכונה הזו ירשנו ממנה.
לאורך כל חודשי המלחמה, וביתר שאת לאחר נפילת בננו, סעדיה־יעקב הי"ד, התחוור לי הצורך האקוטי של העם שלנו במבט אימהי. הרי מהו כוח־העל של אמא? למצוא נקודה חזקה בילד שלה ולהעצים אותה עד השמיים. להזכיר לילדה שלה מי היא, מהם כוחותיה, מהו ייעודה בעולם.
עלינו לסגל מבט אימהי על העם שלנו. מבט מעצים, מבט מקווה, מבט סומך ומאמין. נכון, לא מדובר בדרך כלל באירועים גרנדיוזיים של גבורה עילאית, אלא במאמץ יומיומי, עיקש, סבלן וטובעני, שפירותיו לא נראים מייד לעין - אך הם מרהיבים ביופיים, בגבורתם ובביטחון בצדקת דרכם.
משחר לידתו, העם שלנו הפך את פירמידת הצרכים של מאסלו, הקובעת שללא בסיס איתן של קיום פיזי מינימלי - אוכל, שינה, גג מעל הראש - לא ניתן להגיע למימוש עצמי. לא ניתן לחפש משמעות. ואנחנו, עם ישראל? אנחנו טוענים בדיוק את ההפך: קודם כל משמעות. כשאנחנו יוצקים משמעות לחיים שלנו, לקיום שלנו, אנחנו מסוגלים לשאת כל כאב. כל היעדר.
המשפט של ניטשה, שרופא הנפש הגדול ויקטור פראנקל אימץ כבסיס לתורת הנפש שלו, מהדהד לנו בראש מבלי שאנו מבחינים בכך: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". את ה"למה" הזה עלינו לתחזק, כי הוא זקוק לפיגומים. עלינו לחזור לשורשי הקיום שלנו: למה אנחנו חיים? מה מעשינו בארץ הזאת? מהו ייעודנו? וכששורשים אלו מחוזקים, אמנם הכאב נותר בעינו - אבל ניתן לשאת אותו. לנשום לצידו, לפעול, לצאת למשימות, למחוק את החרפה.
שאלו אותי אינספור פעמים מאיפה אני שואבת את הכוחות, את התקווה. התשובה פשוטה: מן העם האהוב והאוהב שלי. מהתעקשותו מעוררת ההשראה לקוות. מסירובו לקבל את המציאות כפי שהיא. מחיפושו המתמיד אחר אמת גדולה. עם שעבורו "התקווה" אינה רק המנון
פעם למדתי באיזו סדנה על הבדלים בין גברים לבין נשים. אחד הדברים שבזמנו הכי הצחיקו אותי - אם כי היום אני מבינה שיש בהבחנה הזו הרבה חוכמה - נגע למצב הבית לפני הספונג'ה הגדולה: בעוד הנשים רואות כיסאות על שולחן, שטיח מגולגל ומנורת סלון על הספה שכולם יחזרו למקומם לאחר השטיפה - גבר נתפס על הרגע, וקשה לו יותר, בהכללה מאוד גסה, לדמיין את תמונת העתיד. הוא נטוע בהווה. בתקופה שבה ההווה לא משהו, היכולת הנשית הזו לדמיין עולם טוב וטהור יותר ולפעול למען השגתו היא מרפא לנפש הלאומית.
שאלו אותי אינספור פעמים מאיפה אני שואבת את הכוחות, את התקווה. התשובה פשוטה: מן העם האהוב והאוהב שלי. מהתעקשותו מעוררת ההשראה לקוות. מסירובו לקבל את המציאות כפי שהיא. מחיפושו המתמיד אחר אמת גדולה. עם שעבורו "התקווה" אינה רק המנון, אלא תכונת נפש יסודית ומרכזית. עם הצמא לטוב, לגדולה, מתוך ענווה.
אנחנו מתקרבים לימי פורים, שבהם נקרא על אסתר המלכה שנשאה באחריות, פעלה ואף סיכנה את עצמה - ובכך הצילה עם שלם. "לעת כזאת הגעת למלכות", אומר לה מרדכי, ומתוך כך אסתר יוצאת למשימה: "ותלבש אסתר מלכות". כל־כולה מלכות.
עם אהוב שלי, בגדי המלכות שלך נמצאים בארון. אנו מחכים לך, ומצפים שתלבש אותם. בענווה ובגאווה, בעוז ובגבורה. "התנערי מעפר, קומי, לבשי בגדי תפארתך: עמי!". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו