"אנחנו כבר עסק גדול, אי אפשר לנהל אותו כמו סטארט־אפ"

"יש אחד הכרחי וחשוב במיוחד, שלא קיים כלל בממשלת ישראל", אומר פרופ' יוג'ין קנדל כשהוא נשאל מהם הצעדים הכלכליים המהותיים הנחוצים בעשור הקרוב, כדי שישראל תגיע יציבה יותר ל־2035 או ל־2040.

"כדי לפתור בעיות קיומיות ארוכות טווח במדינה צריך שהממשלה תהיה אסטרטגית וקומפטנטית, תנהל סיכונים ותנצל הזדמנויות. בשביל זה צריך גוף חזק שיוכל לכנס אותה סביב אסטרטגיה אחידה. הבעיה היא איך לגייס את כלל הממשלה ולהציב בפני האזרחים תוכנית ברורה, שתשתנה עם הזמן, כמובן. צריך לקבוע כיוון, לזהות סיכונים גדולים והזדמנויות גדולות, ולומר: אנסה את ההזדמנויות ואטפל בסיכונים".

"לא רק ממשלת ישראל במבנה הנוכחי שלה לא מסוגלת לעסוק באסטרטגיה. גם כעַם אנחנו לא מאוד אסטרטגיים, אנחנו הרבה יותר מאלתרים. זאת הסיבה שהסטארטאפים שלנו מעולים, כי אנחנו יודעים לאלתר, אבל זאת בעיה כשהעולם שעומד מולך הוא אסטרטגי"

למי שעשויים לחשוד בו - תגובה פבלובית שכיחה בשיח הציבורי הישראלי - קנדל עונה מראש: "זאת לא אמירה פוליטית, זאת אמירה מבנית". נקודת המוצא לעצותיו הכלליות, וגם לתוכנית ספציפית שגיבש השנה, היא הכשל האסטרטגי המבני של מדינת ישראל, שהתגלה ב־7 באוקטובר.

"אין כלכלה בלי תקווה". קנדל / צילום: אבישג שאר-ישוב

"לא רק ממשלת ישראל במבנה הנוכחי שלה לא מסוגלת לעסוק באסטרטגיה", הוא מדגיש, "גם כעַם אנחנו לא מאוד אסטרטגיים, אנחנו הרבה יותר מאלתרים. זאת הסיבה שהסטארטאפים שלנו מעולים, כי אנחנו יודעים לאלתר, בניגוד לרוב החברות הגדולות שלנו".

אתה אומר שיש יתרונות ליכולת האלתור. אפשר לומר שזה משאב לאומי. מה הבעיה שמדינת ישראל תשתמש במשאב הטבעי הזה ותתנהל כמו סטארט־אפ מוצלח?

"זאת בעיה כשהעולם שעומד מולך הוא אסטרטגי. בלי אסטרטגיה אי אפשר לנצח, כי הרבה מהמתחרים שלנו הם אסטרטגיים. היינו סטארט־אפ ב־48', אפילו עד שנות ה־60, ואנחנו עדיין מתנהלים כך. אבל אנחנו כבר לא סטארט־אפ. אנחנו מדינה, בין 15 העשירות בעולם בתוצר לנפש, ואם היינו באירופה - בין 15 המדינות הגדולות בה בגודל האוכלוסייה".

קנדל, ששמו מוּכּר להרבה אוזניים ישראליות וגלובליות, אינו זר בעולם הסטארט־אפ. לאחר שכיהן כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה בין 2009 ל־2015, הוא היה מנכ"ל "סטארט־אפ ניישן סנטרל", וכשפרש משם מונה ליו"ר משותף של "סטארט־אפ ניישן פוליסי אינסטיטיוט", מכון מחקר ומדיניות שכעת נקרא RISE Israel. מטרתו, לפי אתר האינטרנט שלו, "לקדם כלכלה תחרותית, בת־קיימא ומוּכוונת חדשנות".

"אנחנו כבר עסק גדול", הוא ממשיך, "ואי אפשר לנהל אותו כמו סטארט־אפ. זה לא שאנחנו לא עושים כלום, אבל אין תוכנית סדורה שכל הממשלה עומדת מאחוריה".

איך זה מתבטא קונקרטית? נגיד, בניהול סיכונים שציינת?

"אין לישראל אפילו מסמך שממפה סיכונים עתידיים במגוון תחומים - חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים - ושואל איך אפשר להתמודד בהם. זה משפיע על התפקוד שלנו".

ואיך זה במדינות אחרות?

"בפינלנד, בדנמרק, בסינגפור ובניו זילנד, לדוגמה, עושים את זה באופן שוטף, ובכל שנה מעדכנים את המסמך. כשמנהלים סיכונים, אתה מנהל גם את ציפיות הציבור ובונה את אמונו, כי הציבור מבין שהמדינה חושבת קדימה ומובילה למקומות שהציבור תופס. פשוט אי אפשר להתנהל בלי תכנון לטווח ארוך. אנחנו, כעם, איכשהו התרגלנו לזה. אבל אין לנו הלוקסוס להתנהל בצורה פרטאצ'ית, כי אנחנו כל הזמן תחת איום. עלינו לבנות את האונייה הזאת כדי שהיא תוכל לשוט במהירות גבוהה במים סוערים".

את המילה "תקווה" אתה לא מזכיר.

"כלכלה זה ציפיות, קבלת החלטות לאורך זמן: צריכה, עבודה, השקעה. כשאתה מחליט היום ללמוד, אתה סבור שזאת השקעה שתיתן לך פירות בעתיד. יש בזה תקווה. אתה סבור שהמשק יתפתח ויצטרך אנשים משכילים. כך גם מי שמשקיע במפעל, וכך היה גם לפני 2,000 שנה. אנשים זרעו חיטה כי הם קיוו למזג אוויר נורמלי, ליבול ולביקוש. תקווה בכלכלה זה ציפיות חיוביות. ציפיות שליליות זה ייאוש. אז אם תרצה, אין כלכלה בלי תקווה".

להציל את המדינה

העצה המרכזית של קנדל בזמן הנוכחי, ובמבט ארוך טווח על עתיד הכלכלה הישראלית, היא לתקן את הסביבה הפוליטית והחברתית. כיום המעטפת סביב הכלכלה משפיעה יותר מכל החלטה מקצועית שיכולים לקבל שר האוצר, בנק ישראל וראש ממשלה מכל סוג.

כנראה כדי להציע מעטפת כזאת ולמלא את המחסור באסטרטגיה קנדל פרסם לאחרונה תוכנית לשיטת ממשל חדשה בישראל. שותפו לפרויקט, הכלכלן רון צור, מילא בעבר תפקידים בכירים בשירות הציבורי.

ההצעה היא לעבור למשטר פדרלי עם יותר אוטונומיה, על בסיס ערכי, למגזרי החברה הישראלית. הם מציעים להכיר בקיומן של שלוש קבוצות אוכלוסייה שהניגודים ביניהן לא ניתנים לגישור. מכאן הכוונה שתהיה הפרדה, לא גיאוגרפית, ל"אלומות", מעין קנטונים: יהודית־ליברלית, יהודית־תורנית וערבית. כל אזרח יבחר לאיזו מהשלוש להשתייך.

חוקה פדרלית תעסוק במנגנוני הניהול המשותף. הממשל הפדרלי יטפל בענייני חוץ וביטחון, ביטחון פנים, הגירה, בריאות, סביבה ותכנון, וניהול משקי המים והחשמל. בית משפט פדרלי יכריע במחלוקות בין האלומות. יהיה בנק מרכזי פדרלי. האלומות יגבו מיסים ויעבירו לממשל הפדרלי תקציב לפי מספר האזרחים והתל"ג שלהן. אלומה שלא תעביר את חלקה, תאבד מייצוגה בבית הנציגים הפדרלי. ב־15 השנים הראשונות האלומה היהודית־ליברלית תסבסד את האחרות.

לכולם, גברים ונשים, חרדים וערבים, יהיה שירות חובה, שחוץ משירות צבאי יכלול מוסדות בריאות וחינוך. האלומות שישלחו לצה"ל יותר חיילים יקבלו ייצוג גדול יותר במועצה שתקבע את מדיניות הביטחון.

"היו התרעות מ־8200, מהתצפיתניות ועוד, ואיכשהו זה לא בא לידי ביטוי. מקבלי ההחלטות, הרמטכ"ל, ראש הממשלה, כנראה לא ממש ידעו על זה, ואם ידעו, זה לא קיבל התייחסות. השאלה היא מי מנהל את הסיכונים במערכת הביטחון"

קנדל וצור רואים בזה פרויקט הצלה מול האויב האיראני. המטרה של שיטת הממשל המוצעת היא להגן על ערכיה של כל קבוצה, לייצר בממשל אחראיות פיסקלית, לייצר אפקטיביות ממשלתית ולהגיע ליציבות לדורות. "המניע הוא לתת מענה לחוסר היציבות הפוליטי. לחוסר הקומפטנטיות התפקודית של הממשלה במובן הרחב, בדרג הנבחר ובדרג המקצועי", אומר צור, "זאת אחת החולשות של מערכת שמבנית היא אנטי־חשיבה ארוכת טווח ואנטי־חשיבה ממלכתית ומערכתית - בלי קשר באיזו ממשלה מדובר".

קנדל מביא כדוגמה את הכוח והסמכות שיש למנכ"ל משרד האוצר בסינגפור. זמנו בידו, והוא מסוגל לנהל דיונים תיאורטיים נינוחים. ואילו בישראל יש קצר בין השר למנכ"ל או לראש אגף התקציבים. "אתה כל הזמן בטלפון., בכל 30 שניות מישהו נכנס או שולח ווטסאפ. יש כל הזמן התערבויות. אצלנו, אם יתקצבו שר לחמש שנים הוא יוציא את התקציב בשלושת החודשים הראשונים ואז ייצר משבר קואליציוני, ואנחנו נהיה בברוך מטורף". הוא מציין שבארץ כמעט בלתי אפשרי להחליף שר, ואילו לשר בסינגפור יש מדד הישגים והוא מקבל בונוסים בסוף השנה.

רגע, ראש אגף התקציבים בסינגפור מכתיב את סך כל התקציב?

"לא. הממשלה קובעת את מסגרת התקציב ל־5 שנים. הוא נותן הקצבות לשרים ל־80% מהתקציב. השר לא יעשה מחר בבוקר שטויות ואז ייצור משבר קואליציוני, כי אפשר להחליף שר. אני רוצה שהכי טובים ירצו להיות שרים. בסינגפור כולם רוצים להשתתף בשירות הציבורי".

סינגפור היא המודל של התוכנית שלכם?

"לא, זה רק מראה שממשל טוב אפשרי בארץ שקצת דומה לנו. יש להם משני הצדדים את מלזיה ואינדונזיה, מדינות מוסלמיות ענקיות ולא ידידותיות להם. זאת מדינה עם המון הוצאות ביטחון, עם שלוש-ארבע דתות ושלוש קבוצות אוכלוסייה".

אנחנו מדברים תוך כדי אכילה במסעדה יפנית, לא רחוק מהבורסה לניירות ערך שקנדל הוא היו"ר שלה. לעיקר השיחה אנחנו עוברים למשרדו הפינתי בבניין הבורסה.

"יש קואליציה ונבחרְתָּ לשר. אתה מייד אומר: אני רוצה ליישם מדיניות מסוימת. לפני רגע לא ידעת איזה שר תהיה, אין לך מושג מה קורה במשרד, ואתה כבר רוצה להוביל מדיניות? איזו יוהרה. שרים צריכים לשבת במשרד ולהציב מסגרת וכיוון. הדמוקרטיה מייצרת מסגרת, והקואליציה מייצרת כיוון. אני כופר באמירה הבסיסית: השר מוביל מדיניות. שׂמים אדם להוביל, למשל, מדיניות תחבורה, ואין לו שום ניסיון, וגם לא תמריצים, כי מה שמניע אותו זה מי יבחר בו בפריימריז הבאים. אין שיקולים ערכיים".

יובל שטייניץ היה טוב כשר אוצר. הוא לא היה מומחה.

"נכון, הוא היה שר האוצר האחרון שהיה מודע למגבלותיו", מודה קנדל. הוא גם מזכיר ששטייניץ הופיע לפגישות עם ראש הממשלה כשהוא חמוש ב־20 יועצים ממשרד האוצר.

ומה אם לא?

מה משקף 7 באוקטובר במונחי כשל מערכתי אסטרטגי? אתה אומר שמוסדות פיננסיים נערכים אפילו לסיכון בהסתברות של חצי אחוז. כאן זה אולי עשרות אחוזים.

"לא יודע אם היה סיכון של 50%. לכל ארגון יש תרחיש בסיסי, מה שאתה מצפה ומתכונן אליו. תחשוב על בנק - יש שיעורי ריבית מסוימים וכו', שולי עלייה וירידה, עלייה בביקוש לכסף, הלוואות, דברים שהם חלק מהעולם הבנקאי המשתנה. אז בא רגולטור ואומר: בתרחיש הבסיסי הכל טוב, אבל פשיטת רגל של בנק היא מאוד כואבת. לא רק לאנשים שפתאום נעלם להם הכסף, אלא לכלל המערכת הפיננסית. אנחנו רוצים להימנע מזה, לוודא שגם בתרחישים הרבה פחות סבירים לא תפשוט רגל, שגם בהסתברות של חצי אחוז לא תגיע לחדלות פירעון. כי אם אתה בקשיים, אתה מגיע לבנק ישראל, שירצה לפתוח לך חלון אשראי. בנק ישראל אומר: אני לא רוצה להגיע לשם, זה יוצר סכנות, אני רוצה לוודא שאתה בסדר, ולכן אני עושה לך סְטְרֶס טֶסְטינְג - מכניס אותך למצב ששער הריבית עולה ולווים פושטים רגל, ופתאום יש ירידה בתוצר".

עושים לו משהו כמו משחק מלחמה.

"לגמרי. מאוד סטנדרטי בניהול סיכונים. יש מה שנקרא בזל 2 - ארגון הבנקים בעולם, שיושב בבזל, ממליץ איך לנהל מערכות בנקאיות, ובנקים מרכזיים מיישמים. הנקודה היא שככל שהאירוע יותר כואב, כך שמים עליו יותר הגנות. במערכות האלה מנהל הסיכונים בארגון כפוף לדירקטוריון, לא לבנקאי, והדירקטוריון אחראי לניהול הסיכונים. כך בכל מערכת פיננסית. המנכ"ל אחראי לביזנס, שהבנק יצמח וכו'. מנהל הסיכונים דואג שברדיפת הביזנס לא נהיה כמו ב־2008 במערכת הבנקאית בארה"ב, שלקחו סיכונים כאלה שהבנקים פשטו את הרגל. אוקיי?"

בסדר, אבל נחזור למערכת ביטחונית ולהסתברות שיקרה משהו כמו 7 באוקטובר.

"אם נלך לשם, בצבא התכוננו לתרחיש של חדירה. 70-50 איש בשניים-שלושה מוקדים. השאלה היא אם ייצרו מנגנון לניהול סיכונים, שזו האסטרטגיה הבסיסית במצבי סיכון. שיגידו: אני רוצה להתכונן גם למה שעלול לקרות בהסתברות של חצי אחוז או רבע אחוז. האם מה שקרה לא היה יכול לקרות או להיות מדומיין בהסתברות של חצי אחוז? אני לא מאמין. השאלה היא מי הקצין האחראי לניהול סיכונים, כמו שיש מנהל סיכונים בבנק. היו התרעות מ־8200, מהתצפיתניות ועוד, ואיכשהו זה לא בא לידי ביטוי. מקבלי ההחלטות, הרמטכ"ל, ראש הממשלה, כנראה לא ממש ידעו על זה. ואם ידעו, זה לא קיבל התייחסות. השאלה היא מי מנהל הסיכונים במערכת הביטחון ולמי הוא כפוף.

"אחרי 73' יצרו את איפכא מסתברא באמ"ן, אבל הכפיפו אותה למי שאמורים לאשר קידום לאל"ם שעומד בראשה. אז עד כמה הוא ינהל את הסיכונים או יתיישר לפי תפיסת הממונים? זה כשל מבני, חוסר הבנה בבניית מערכת לניהול סיכונים. ואין מה להמציא אותה, היא קיימת בבנקאות, בקרנות פנסיה, בחברות ביטוח. יש מנהל סיכונים ומבקר פנימי בלתי תלויים, והחברה לא יכולה לעשות שטויות ושאף אחד לא ישים לב".

"פעמיים היה לנו ניהול אוטונומי של מדינה יהודית, וזה קרס בגללנו. אסור להגיע לפעם שלישית. אסור לאבד לרגע את המצפן, חייבים לערוך שינויים עמוקים במודל ההפעלה של המערכת. להיות מכוונים לתכלית של בית איתן לעם היהודי"

כשראיינתי פעם את ראש איפכא מסתברא, שאלתי אם יש מצב שמאפשר לקצין להישכב ליד הדלת של הרמטכ"ל ולצעוק את מה שהוא חושב. הוא צחק ואמר שכיום המערכת כה פתוחה, שלא צריך לבצע אקט כזה. לדעתי, הוא עצמו לא היה מודע לצורך להתייחס לאירוע מהסוג של 7 באוקטובר.

"לא, אבל הוא לא יכול להגיד לך שהתפקיד שלו בעצם מתייתר מבנית. לא צריך להמציא את הגלגל, יש תורה שלמה על ניהול סיכונים שהתפתחה ב־30 השנים האחרונות, בייחוד אחרי 2008. זה לא בחינם, יש עלויות, אבל הן שוות. תחשוב כמה היינו מוכנים להשקיע מראש כדי למנוע את 7 באוקטובר".

צור מוסיף: "יש השיח על המערכת הביטחונית ויש השיח על המערכת בכלל של מדינת ישראל. למערכת הביטחונית יש תכלית - התורה הידועה של הרתעה, התרעה והכרעה. כולם בנו על החלק הראשון, שחמאס מורתע. הרבה פחות על השני, ובוודאי פחות על השלישי. למודיעין יש מודוס אופרנדי, שזה הטלת ספק. לפי הגדרות הערכים של ארגוני הביטחון, הטלת ספק היא חלק מהדנ"א. זה לא תפקיד של קצין מסוים, זה חלק מהתפיסה. בהבניה של תהליך קבלת החלטות אם קצין ניהול הסיכונים מרגיש לא בטוח, הקברניט אמור לשאול: ומה אם לא? האחריות לא נעצרת בקומת הקצין המקצועי. הקברניט אחראי".

קנדל: "הקברניט האזרחי שמפקח על המערכת הביטחונית הוא זה שצריך לדרוש".

צור: "כשמדברים על המערכת המדינתית - המדינה לא היתה שם. היתה פה 'סערה מושלמת', כשל מקצה לקצה. וכשמחפשים את השורש, אפשר להתבונן אחורה ולראות את הדגלים האדומים לאורך הזמן. אבל בעיקרון, 7 אוקטובר משקף כשל מערכתי מבני, לא רק ביטחוני. עולם של חוסן בא מעולם של הנדסה. היכולת של מערכת להתמודד עם לחצים קיצוניים ואירועים חריגים - ביטחוניים, כלכליים ואחרים - ולמרות הכל לאפשר רציפות תפקודית ולחזור לפעילות".

קנדל: "כמו גשר. אי אפשר לבנות גשר שיעמוד רק בתנאים מסוימים. יש הבדל בין מערכת הביטחון והמערכת כולה, הממשלה, למה שהן יצרו מול האיום הרקטי. ארבע שכבות הגנה, טכנולוגיות מדהימות, הפתעות ושיפור - זה אסטרטגי לחלוטין. אם משהו לא יעבוד, דבר אחר יעבוד. ויש הממ"דים. הכל עלה אולי מאות מיליארדים. זה ניהול סיכונים. אבל אם מסתכלים בחמאס, פשוט החלטנו שהם מורתעים. מישהו היה אמור לשאול: ומה אם לא?"

התנאים להכרעה

איך זה מתחבר לעתיד הכלכלי או הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל? אתה לא אוהב את המילה "חברתי". ציינת שההבדלים במדיניות הכלכלית בין הקצוות לא גדולים, ושהכלכלה תלויה בתפקוד המערכת הפוליטית או האזרחית.

"המילה 'חברתי' שחוקה כמו המילה 'שלום'. הוויכוח הכלכלי הגדול, בין גישה סוציאליסטית לגישת השוק החופשי, הוכרע מזמן. מסוף שנות ה־80 אנחנו בכיוון של כלכלת שוק עם ליברליזציה. כולם רוצים קפיטליזם, עם הגנות. אף אחד, חוץ מהזויים, לא רוצה לחזור לשליטה ממשלתית ב־80% מהתוצר. אין חיה כזאת. לכן מדברים על כשליש מהתוצר עם הגנות שהממשלה תיזום. זה בשוליים. מוסכם שצריכה להיות אחריות תקציבית, גם אם זה לא נוח לכולם. אבל כלכלה היא לא פונקציה רק של אם יש או אין תקציב, היא בעיקר פונקציה של ציפיות לעתיד. ואם ציפיות הן לתוצאות לא טובות, אנשים לא ישקיעו. ובמדינה פתוחה הם יכולים לא להיות פה".

זהות והתארגנות מחדש. רון צור / צילום: אבישג שאר-ישוב

"עלינו להבין שאנחנו בתחרות עם העולם. ממשלות נוטות לשכוח שהן נמצאות כמדינה בתחרות עם העולם. הן אומרות: אני ממשלה ולא בתחרות עם אף אחד, אבל זאת גם תחרות עם ממשלות אחרות. נכון שאם לא תהיי אסטרטגית ותחרותית - אותך, כממשלה, לא יחליפו, אבל המדינה תסבול. ובישראל אנחנו בסיטואציה שמלבד האיומים שיש גם במדינות אחרות - טכנולוגיים, מאקרו־כלכליים, גיאופוליטיים - יש לנו האיום של כיכר פלשתין בטהרן. יש שם שעון שמכוּון לתקתק עד 1 בינואר 2040, המועד להשמדת ישראל. זאת מדינה, חלק מציר מסוים, ששמה כמטרה לא את טובת אזרחיה אלא את רעת האזרחים שלנו.

"כל הזמן דיברנו על הגרעין האיראני, אבל עד לא מזמן לא דיברו בציבור על מדיניות איראן, שמנסה לייצר מלחמת התשה נגד ישראל ולגרום לישראלים להתייאש ולעזוב. אם זה יקרה, תתחיל ספירלה של קושי כלכלי, קושי ביטחוני וכו', ונחווה קריסה פנימית. לא צריך פצצת אטום. נהיה נורא חלשים, והיתרון המספרי של אויבינו יבוא לידי ביטוי. זה יהיה סוף החלום הציוני.

"זה משפיע בטווח הארוך על הכלכלה יותר מכל דבר אחר שנעשה בטווח הקצר. ברור שצריך משמעת תקציבית ותקציבי פיתוח, אבל סטייה לפה או לשם לא תהרוס את המדינה. אבל אם האיום האיראני יתיש אותנו - נקרוס. אז איך אנחנו עומדים בפני הסכנה?"

בעבר אנשים התארגנו בזהות הפוליטית שלהם סביב השאלה הפלשתינית. היו אומרים: לֵך לכיוון השלום, תגיע להסדר, פתרת הרבה מהבעיה. עכשיו יודעים שזאת לא אופציה. השאלה היא איך תהיה ההתארגנות הפוליטית בעניין איראן.

"שאלת הזהות וההתארגנות מחדש היא במרכז העבודה שלנו", אומר צור. "הגיע הזמן שנשאל מה נכון לעשות לא בהתעלם מבעיות הביטחון, אלא בגללן. איך נייצר חוסן מבני בכל פרמטר: שלטוני־ממשלי, כלכלי וחברתי. דווקא בגלל אי־הוודאות העצומה - אנחנו לא שולטים במה שיעשו היריבים - נוכל ליצור איתנות פנימית שתאפשר לנו להיות עמידים יותר לאסונות, ובצורה נכונה יותר".

קנדל: "אויבינו כבר לא מסתירים שזה לא העניין הפלשתיני, שהם פשוט רוצים להעלים אותנו. אז נסתכל על האיום בעיניים פקוחות ונשאל איך להיות חסינים לאיום של התשה ונטישת קבוצות גדולות באוכלוסייה. יש ארבעה תנאים הכרחיים לחוסן, ואנחנו לא מתחילים ממה שכולם מתחילים: מערכת הביטחון. בשבילנו היא תוצאתית, זה תוצר.

"1. לפני הכל - חברה מלוכדת. לכידות חברתית גורמת לאנשים לרצות להיות פה. אם תאבד קשר עם אנשים אחרים בסביבה, תאמר למה שאהיה פה; 2. כלכלה תחרותית. אנחנו משק פתוח וחייבים למכור לעולם דברים שהעולם רוצה ושאנחנו תחרותיים בהם. לכן יקנו מאיתנו ולא מאחרים. כך נוכל לממן את כל מה שצריך; 3. ממשלה אפקטיבית, אסטרטגית ומנהלת סיכונים. למה? כי היא תיקח את הציבור המלוכד והמשאבים ותיצור את השימושים הכי משמעותיים; 4. משלושת אלה נקבל מערכת ביטחון מרתיעה, מתריעה ומכריעה. במצב הנוכחי וקדימה - הדברים הראשונים נמצאים בתהליך הרסני, לא פחות. אנחנו מנסרים בשיטתיות בשלושה מעמודי התווך. ובלי לכידות, כלכלה וממשלה יעילה, העמוד הרביעי פשוט יקרוס".

צור: "על הרצף, בכל הפרמטרים, המגמה שלילית. אנחנו חוששים שאם נמשיך בעסקים כרגיל, לא נגיע לחגיגות המאה. פעמיים היה לנו ניהול אוטונומי של מדינה יהודית, וזה קרס בגללנו. אסור להגיע לפעם שלישית. אסור לאבד את המצפן. נדרשים שינויי עומק במודל הפעלת המערכת. להיות מכוונים לתכלית של בית איתן לעם היהודי".

מקווי השבר לבנייה מחדש

הכל מתקשר ל"אלומות", וממה שפורסם אני יכול להגיד שהתוכנית נורא מורכבת. אני לא רואה נקודה ארכימדית שאיתה אתם יוצרים מערכת חדשה. ב־1949, לדוגמה, בגרמניה ההרוסה, היתה המצאה פשוטה – לייצב את המטבע. מהנקודה הארכימדית הזאת, ויחד עם האמריקנים, הכלכלה השתקמה מהר. אצלכם אין פשטות.

קנדל: "אדם עם מחלה קשה לא אומר: אני רוצה תרופה הכי פשוטה - הוא רוצה תרופה שתעזור לו".

לפני 30 שנה חשבו שבחירות אישיות הן הפתרון שממנו הכל יעמוד על מכונו.

"זאת הבעיה. בצעד הכי פשוט, בחירות אישיות, פיצלו את המערכת הפוליטית לחלקים קטנים. אנחנו באים עם מערכת שכל החלקים בה מסתדרים".

"התנאים ההכרחיים לחוסן הם לכידות חברתית, כלכלה תחרותית וממשלה אפקטיבית, אסטרטגית ומנהלת סיכונים. משלושת אלה נקבל מערכת ביטחון מכריעה. כיום אנחנו מנסרים בשיטתיות בשלושה מעמודי התווך"

אז בחברה הישראלית אין תרופת פלא.

"לא יכולה להיות. השיטה הנוכחית והנרטיב סביבה - כור היתוך - היו נחמדים כשהמדינה היתה קטנה והיתה הגמוניה של עדה אחת ומפלגה אחת. זה נגמר מזמן".

צור: "7 באוקטובר הביא אסון איום, אבל יצר הזדמנות להציל את עצמנו ולהתארגן מחדש. הנקודה הארכימדית היא להבין שיש פה שלוש קבוצות, שלכל אחת יש ערכים שלא ניתן לחבר. אם מבינים את החברה בקווי השבר האמיתיים שלה, אפשר להתחיל לבנות מחדש. שאלנו: מה מגדיר זהות בסיסית של האנשים".

החלוקה לאלומות מפחידה ומעלה על הדעת פיצול לאוטונומיות. הייתי מעדיף מדינת כל אזרחיה שתחבר את הערבים. אוטונומיה תדחף אותם באופן טבעי להתחבר לרשות הפלשתינית.

קנדל: "חס וחלילה, אין סיכוי שהם יתחברו לרשות. זה הדבר הכי גרוע מבחינתם, לא משתלם להם ולא אפשרי חוקית. אנחנו מציעים את ההפך מהחשש לפיצול המדינה".

בראייה קדימה, קנדל וצור צופים שאם לא נחולל את השינוי הדרוש, הריב בתוכנו יחריף יותר ויותר. "דמוגרפיית הריב תיטה לכיוון אחד. לא שמאל או ימין, אלא לכיוון חרדי יותר ויותר. והשתתפות החרדים בהייטק לא גדלה, זו אשליה".