7 צעדים, 10 שנים: איך מחזקים את מערכת הביטחון ובונים אותה לעשור הקרוב?

כל מי שעבר בשנים האחרונות בצומת גולני מכיר את ספינת האוויר הענקית, שעד לאחרונה עגנה לא רחוק משם. הבלון הלבן העצום, שנראה היטב למרחוק ונדמה כמשתייך לסט של סרט הוליוודי, הוא חלק ממערכת "טל שמיים", אחת מפסגות הטכנולוגיה הביטחונית של ישראל.

המערכת האווירית הזו, מהגדולות מסוגה בעולם, פותחה במשך שנים בשיתוף פעולה יוצא דופן בין משרד הביטחון הישראלי לסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים, ובהשקעה של מאות מיליוני דולרים.

היא כוללת מכ"ם משוכלל של חברת "אלתא", שנישא לגובה של כמה קילומטרים באמצעות אותה ספינת אוויר ענקית, ומספק משם תמונה מדויקת ורחבה של המרחב האווירי על פני המזרח התיכון כולו. הגובה הרב שבו משייט המכ"ם לא מאפשר לו רק לראות אל מעבר לעקמומיות של כדור הארץ, ובכך לספק התרעה מוקדמת מפני טילים בליסטיים העושים דרכם למדינת ישראל; הזווית שממנה צופה המכ"ם אל הקרקע גם מסייעת לו לזהות ביתר קלות עצמים מעופפים קטנים, כמו כטב"מים למשל, שהמכ"מים הקרקעיים מתקשים לאתר.

לא בכדי השקיעה מדינת ישראל הון עצום בפרויקט "טל שמיים". כפי שנוכחנו לראות פעם אחר פעם בשנה האחרונה, הכטב"מים ההתקפיים אינם העתיד של שדה הקרב, אלא ההווה שלו. נכון לכתיבת שורות אלו, כטב"מים של חיזבאללה תוקפים את גבול הצפון כמעט מדי יום, ונחילים שלהם כבר נשלחו אל עבר ישראל מאיראן, מתימן ומעיראק. לא במקרה במהלך המלחמה ביקר שר הביטחון יואב גלנט בבסיס חיל האוויר שמפעיל את "טל שמיים", והפריח משם עוד אחד מאיומיו כלפי חיזבאללה. רק שחיזבאללה, כך נראה, לא ממש התרשם, לפחות אז.

שלושה חודשים לאחר ביקורו של גלנט בבסיס הטיסו מחבלי חיזבאללה שני כטב"מים מתאבדים לעבר אותו בסיס עצמו. אחד מהם יורט, אך השני הצליח לפגוע בבלון "טל שמיים" ולמעשה לפנצ'ר אותו.

עקיצת הדבורה הזו גרמה למערכת כולה להתרסק אל הקרקע, והיא יצאה מכלל שימוש. התקיפה, אגב, התרחשה שבועות בודדים לפני שהמערכת היתה אמורה להפוך לראשונה למבצעית. בחיזבאללה אף טרחו לפרסם סרטון, שצילם כנראה כטב"ם אחר, ובו נראית מערכת "טל שמיים" לאחר הפגיעה בה - בלון שיצא ממנו כל האוויר.

1. רה־ארגון לשמיים

אם חיל האוויר הציב מערכות הגנה לזיהוי וליירוט כטב"מים סביב "טל שמיים", הן לא הופעלו או שלא עשו את עבודתן כנדרש. הפרויקט השאפתני, שנועד ליטול חלק מרכזי במערך ההגנה האווירית - הגנ"א כפי שקוראים לזה בחיל האוויר - נותר בפועל ללא הגנה. גם במקרים אחרים הצליחו טילי נ"ט, כטב"מים ורחפנים של חיזבאללה לפגוע במרכיבים אחרים של מערכת ההגנ"א הישראלית בגבול הצפון, ובתוך כך בבסיס הבקרה האווירית במירון. נדמה שבישראל איחרו להבין שהאויב סימן לעצמו את ההגנה האווירית כיעד.

חודשיים לאחר הפגיעה בבלון הגילוי של "טל שמיים" הוציאו תא"ל (מיל') רן כוכב, לשעבר מפקד ההגנה האווירית, ותא"ל (מיל') ערן אורטל, לשעבר מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית, מאמר אקדמי תחת הכותרת "לארגן את השמיים מחדש". לטענתם, המלחמה הנוכחית, ובפרט תקיפות הכטב"מים של חיזבאללה, "המחישו את העובדה כי העליונות האווירית הישראלית מאותגרת בשכבת 'השמיים הנמוכים'", בין היתר מפני שחיזבאללה פועל בנחישות רבה לנטרל את רכיבי ההגנה האווירית.

כוכב ואורטל ממליצים לארגן מחדש את תפיסת ההגנה על מערכות ההגנה האווירית, או כפי שהם מנסחים זאת בתמציתיות: לשפר את ההגנה על ההגנ"א. "האויב הבין שמה שמפריד בינו לבין הצלחה וגרימת נזק לישראל הוא ההגנה האווירית", מסביר תא"ל כוכב. "בדיוק כפי שחיל האוויר הישראלי תקף ותוקף את סוללות הנ"מ של האויב, ככה האויב תוקף את אמצעי ההגנה האווירית שלנו. הוא אומר 'אני אפגע בכיפת ברזל, ומייד אחר כך אני יכול לשגר מטח רציני לקריית שמונה, וכולו יפגע'. לכן אנחנו צריכים לקיים תהליך בניין כוח מהיר וסדור כדי להגן על ההגנ"א, שהפכה להיות המשאב האסטרטגי שעומד במרכז המלחמה".

לדברי כוכב, חיל האוויר מחויב לממש את המשימה שלו ולהגן על שמי ישראל גם בשכבת השמיים הנמוכה ביותר, זו שבה משוטטים "מעופפים" למיניהם. "אבל חיל האוויר בנה גישה של הגנה אווירית רב־שכבתית ותעדף בה נמוך, תרתי משמע, את הרוק"ק - הרום הקרוב לקרקע", אומר כוכב.

"מערך ההגנה האווירית עוסק ביירוט מוצלח של רקטות, טילים וטילי שיוט, ובחיל האוויר אמרו שמי שיפיל כטב"מים זה בעיקר מטוסי הקרב ומסוקי הקרב, ושסוללות ההגנה האווירית יעשו זאת איפה שהן יכולות, כל עוד הן לא עסוקות מדי ברקטות ובטילים. זה לא ממש עובד, כי עולמות הכטב"מים הלכו וצברו תאוצה. המעופפים למיניהם הם כלים זולים, לא מאוישים, שקל להפעיל ולייצר, והאיראנים אכן התחילו לפתח אותם בשנים האחרונות וייצרו אותם בכמויות עבור עצמם ועבור חיזבאללה. כך המעופפים הפכו להיות מעקף לשכבת ההגנה האווירית, וזה דבר שחייב להיפסק. ניתן לעשות זאת".

2. תנועה אל מעבר לידוע

הסיפור של "טל שמיים" הוא רק דוגמה אחת לאתגרים החדשים שמערכת הביטחון הישראלית נאלצת להתמודד איתם מאז 7 באוקטובר, אתגרים שחלקם ניפצו אקסיומות ישראליות והאירו אזורים שהמדינה הזניחה לאורך שנים. במסגרת הכתבה הזו פנינו לשורה של אנשי מערכת הביטחון לשעבר וחוקרים באקדמיה כדי לברר מהם לדעתם הכיוונים הרצויים, שבהם צריכה ישראל להתקדם בעשור הקרוב בתחום הביטחון, במסגרת הפקת לקחים מתוך מחדל 7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו. מתברר שאנחנו לא היחידים.

בחודשים האחרונים ערך גם האלוף שלומי בינדר סבב התייעצויות נרחב, שנועד להכינו לקראת כניסתו לתפקידו החדש, ראש אמ"ן. מול בני שיחו העלה בינדר סוגיה שמטרידה אותו במיוחד - תחום קבלת ההחלטות בצמרת המדינית־ביטחונית. בינדר, אולי מפני שלא רווה נחת ממה שראה בחדרי המלחמה, ביקש להבין, בין היתר, כיצד ניתן לייעל את מערכת היחסים בין צה"ל לדרג המדיני, ובמיוחד בין ראש אמ"ן לראש הממשלה.

החיכוך בין ראשי הצבא, ואנשי המודיעין בפרט, לראשי ההנהגה המדינית - הוא המקום שבו נוצרת האסטרטגיה. ואולם במהלך המלחמה האחרונה, וביתר שאת לקראתה, לעיתים קרובות היה נדמה כי לישראל אין אסטרטגיה קוהרנטית. "אסטרטגיה היא מושג שהזדהם בחברה הישראלית", אומר ד"ר דב תמרי, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בתולדות צה"ל. "בזמן האחרון כל אחד הוא 'יועץ אסטרטגי', וכל מה שעוסק בטווח שמעל לכמה שנים הוא 'אסטרטגי'. אבל אתה לא יכול לגבש אסטרטגיה כאשר המציאות משתנה מדי יום. לכן בעיניי המערכת הביטחונית והמערכת המדינית צריכות להיות כל הזמן במצב של למידה, של דיאלוג הדדי שאינו פוסק לעולם, מפני שרק כך אפשר להיערך למחר, אל הלא נודע".

בספר שיצא לאחרונה תחת השם "חיים במלחמה" מגולל תמרי, כיום בן 88, את קורותיו כחייל שלחם שכם אל שכם עם דמויות כמו מאיר הר־ציון ואריאל שרון. האוטוביוגרפיה המרתקת של תמרי, שלאחר שחרורו מצה"ל המשיך לקריירה אקדמית מרשימה, מתובלת גם בניתוח אקדמי מבריק של מערכת הביטחון הישראלית. אחד הניתוחים הללו מתייחס לשאלת האסטרטגיה.

ישראל, לדברי תמרי, כמו מדינות אחרות, נוטה לשאוף תמיד לסטטוס־קוו, גם כאשר המציאות מסביבה משתנה ללא הכר. מדינות, טוען תמרי, לרוב מתאימות את האסטרטגיה שלהן לאתמול במקום למחר. "ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית מבקשות על פי רוב יציבות של הידע, של המדיניות ושל היחסים עם העולם החיצון. דהיינו, אסטרטגיה שתחזיק זמן ממושך", כותב תמרי בספרו. "כל התנגשות עם מציאות משתנה רק מקשה עליהן את החיים".

תמרי מציע, כאמור, להשתמש ב"למידה" כדי לפתח אסטרטגיה אמיתית, גמישה, שצופה פני עתיד ומסוגלת להיערך לקראתו. "למידה בהקשר אסטרטגי פירושה תנועה אל מה שמעבר לידוע ולמובן לנו", הוא אומר.

אחת הדוגמאות לכך היא העיסוק בהתרעה לקראת מלחמה, שלדברי תמרי נמצא בליבת היסוד של מערכת היחסים בין צה"ל ואמ"ן לדרג המדיני. "אבל כפי שנוכחנו לדעת, התרעה אינה יכולה לפרט באיזה יום ובאיזו שעה תפרוץ מלחמה", אומר תמרי.

"ציפייה כזו אולי היתה נכונה בעבר, אם כי גם בעבר מעולם לא התקבלה בישראל התרעה לפני מלחמה. התרעה בימינו פירושה הבנת התהליכים המתרחשים אצל היריב, בסביבה שלנו וגם בתוכנו. בשביל התרעה כזו המערכת צריכה להתבונן, ללמוד ואולי גם להשתנות. תהליך כזה אפשר לקיים רק בדיאלוג, בשיח, שבו אנשי הצבא מלמדים את הפוליטיקאים, ולהפך. הבעיה היא שבמשך שנים ממשלות ישראל מסרבות ללמוד".

איך אפשר לגרום להן להתחיל ללמוד?

"על ידי כך שיוצרים מערכת פתוחה, שמתקיימת כל הזמן במגע שבין ראש הממשלה ושרי הממשלה לאנשי מערכת הביטחון. אלו יחסים המושתתים על דיון בין שווים, ללא תלות בעמדתו של 'גבוה' או 'נמוך'. לא תהיה תועלת רבה אם ארגוני המודיעין, וראשיהם במיוחד, לא יסגלו יכולת לשכנע וללמד את הממונים עליהם, כי עליהם להתפנות ללמידה שהיא הרבה מעבר לקריאת מסמכי מודיעין חיוניים".

נושא נוסף שאין ספק כי צריך לעבור טלטלה הוא תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. הדוקטרינה הצבאית הישראלית גובשה בידי ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, והתבססה על גישת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. אף שמעולם לא נוסחה במסמך רשמי, נהוג לתאר את תפיסת הביטחון כנשענת על שלושה מרכיבים מרכזיים: מתן התרעה מספקת למלחמה, הכרעת האויב מרגע שהמלחמה יצאה לדרך, והשגת הרתעה מצטברת לאורך זמן, לאחר הכרעות חוזרות ונשנות. ב־2006, לאחר עבודה של ועדה בראשות השר לשעבר דן מרידור, נוסף מרכיב רביעי לתפיסת הביטחון - התגוננות.

לדברי פרופ' אביתר מתניה, מי שייסד את מערך הסייבר הלאומי ועמד בראשו, ומכהן כעת כראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב וכראש מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל, תפיסת הביטחון העתידית של ישראל צריכה לכלול מרכיב חמישי - מניעה אסטרטגית. לזכותו של מתניה יש לציין כי את ההצעה הזו גיבש עוד לפני 7 באוקטובר, במסמך שפרסם יחד עם מנחם בכרך במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי.

"במניעה אסטרטגית הכוונה לבלימת בניין הכוח של האויב עוד לפני שהוא הופך לאיום, בשלל אמצעים - מדיניים, כלכליים וצבאיים כאחד", מסביר מתניה. "הדוגמה הקלאסית היא הפצצת הכור בעיראק בשנות ה־80 על ידי ממשלת בגין, עוד לפני שהפך לפעיל. הטענה שלי היא שככל שחולפות השנים, כך יש יותר ויותר איומים משמעותיים על מדינת ישראל, שלאו דווקא אפשר להרתיע מפני שימוש בהם. למשל, רקטות וטילים מדויקים, שנמצאים בידי חיזבאללה. לכן צריך לבטל את האיומים הללו עוד לפני שהם מבשילים מבצעית בצד השני".

ההחלטה לבצע מניעה אסטרטגית מורכבת וכרוכה בסיכונים. במסגרת המאמר גיבש מתניה מודל שיקל על מקבלי ההחלטות להבין מתי משתלם להם לצאת לתהליך של מניעה אסטרטגית. "למעשה, אתה חייב לשלם מחיר גבוה בהווה על משהו שאולי תרוויח ממנו רק בעתיד", הוא מסביר. "אם למשל היינו מחליטים לתקוף את המנהרות של חמאס לפני עשר שנים, ולא לאפשר להן להפוך לאיום שהן היום, היינו צריכים להשקיע הרבה משאבים ולקחת המון סיכונים מראש".

ממשלות ישראל, בעיקר בדור האחרון, לא ששות לקחת הימורים כאלה.

"נכון, אם כי במקרה של מנהרות חיזבאללה, למשל, כן היתה מניעה אסטרטגית בדמות מבצע 'מגן צפוני', שנטרל אותן. תחשוב שב־7 באוקטובר היו לחיזבאללה המנהרות האלה - איזה נזק עצום הן היו יכולות להסב".

ישראל יצאה למב"מ – המערכה שבין המלחמות. זו מניעה אסטרטגית?

"לא, מכיוון שהמב"מ עסק רק בסוריה ולא בלבנון, כי הורתענו בלבנון. כלומר, מראש המב"מ לא ניסה למנוע הכל. אבל מניעה היא לא רק צבאית - אפילו להפך. למנוע זה לא רק עם טילים ואש, אלא גם באמצעיים מדיניים, כלכליים ומשפטיים. הבעיה היא שלדעתי אנחנו חלשים יותר בהפעלת השריר של מניעה מדינית וכלכלית ביחס לשריר הצבאי. אין לנו על השולחן היכולת להפעיל שריר אחר פרט לשריר הצבאי".

3. חיזוק הקבינט והמל"ל

כדי לאפשר למערכת לגבש אסטרטגיה ולקבל החלטות בצורה הטובה ביותר, נדרש גם חיזוק המוסדות של אותה מערכת עצמה. "בקום המדינה המוסדות הביטחוניים היחידים היו בפועל צה"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון, שלרוב היו אותו אדם (בן־גוריון ואחריו לוי אשכול, א"א)", מסביר מתניה.

"מי שקבע את איום הייחוס והציג את החלופות בתחום הביטחון היה צה"ל, ומי שקיבל את ההחלטות היה ראש הממשלה. בזה, פחות או יותר, זה נגמר. מכיוון שמול עמדות הצבא לא הוצגו אלטרנטיבות, הוא הפך לשליט של הידע הביטחוני. הדרג המדיני אמנם אישר לצבא מה לעשות, אבל למעשה היה לגמרי תלוי בו ובהצעות שהעלה", הוא מדגיש.

האופן שבו נבנתה מערכת קבלת ההחלטות המדינית־ביטחונית הותיר חורים גדולים ביכולתה לתפקד ביעילות. בעקבות מלחמת יום הכיפורים המליצה ועדת אגרנט על כמה שינויים מבניים, שיאזנו את מערכת הביטחון וישפרו את התנהלותה. בתום תהליך שנמשך עוד כ־20 שנה מוסד לבסוף תפקידה של ועדת השרים לביטחון לאומי (הקבינט) והוקם המטה לביטחון לאומי (מל"ל). אלא שנראה כי הגופים הללו לא צברו את המעמד שהמחוקק קיווה שיקבלו.

"המל"ל אמנם מהווה כיום גוף מטה חשוב, שמתכלל את עבודת מערכת הביטחון ומייעץ לראש הממשלה, אך נשען בעיקר על האוטוריטה של ראשו, ועדיין לא תפס את הנפח שרצו שהוא יתפוס", אומר מתניה. "יש לו עוצמה ממסדית שלפני כן לא היתה קיימת כלל מחוץ למשרד הביטחון וצה"ל, שזה חשוב מאוד - אך העוצמה והיכולות עדיין מאוד מוגבלות, במיוחד בנושאים ביטחוניים קלאסיים שמערכת הביטחון והצבא תופסים להבנתם כנמצאים באחריותם המלאה".

כמו שאמרת, מעמדו של המל"ל מאוד תלוי בזהות ראש המל"ל, ויותר מכך - ברצונו הטוב של ראש הממשלה.

"נכון. נשאלת גם השאלה מה עוצמתו של ראש המל"ל במדינה שבה הרמטכ"ל נהנה מיוקרה וממעמד כה רמים? גם שאר ראשי הארגונים, כמו שב"כ והמוסד, תופסים את עצמם כיותר 'חשובים' מראש המל"ל, ולא תמיד ששים לשתף איתו פעולה. אך הבעיה העיקרית במל"ל היא שרובו מאויש ביוצאי מערכת הביטחון עם חשיבה שבדרך כלל זהה לזו של המערכת. לא ברור עד כמה המל"ל יכול, במצב הזה, לאתגר את החשיבה הביטחונית הקלאסית או לטפל בנושאים חשובים, ולא להשאיר אותם לטיפול הצבא, המוסד ושב"כ.

"נוסף על כך, ראש המל"ל מוגדר גם כיועץ לענייני ביטחון של ראש הממשלה. מה הוא עושה יותר - מייעץ או מנהל את עבודת המטה של הגוף שבראשו הוא עומד? לדעתי, כצעד ממשי ראשון צריך להפריד כבר עכשיו בין תפקיד ראש המל"ל לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, כך שראש המטה יהיה כפוף ליועץ. הייתי מציב בתפקידים האלה דמויות שהן לאו דווקא יוצאי מערכת הביטחון ומפקיד בידיהן יותר עוצמה. למשל, מעניק למל"ל נתח מסוים מתקציב הביטחון, שהוא יחלק בהתאם לראות עיניו, או מאלץ את ראשי גופי הביטחון לעבור דרך ראש המל"ל, ולא להתנהל ישירות מול ראש הממשלה".

תפקיד נוסף שהמל"ל אמור לבצע הוא לסייע לשרי הקבינט לקראת הישיבות הגורליות, שבהן מתקבלות החלטות בנושאים ביטחוניים. "הבעיה כאן היא שכמעט אין אנשים מחוץ למערכת הביטחונית בישראל שמבינים, או מתעסקים לאורך זמן, בנושאים של ביטחון לאומי", אומר מתניה. "שרי הקבינט, למשל, שיכולים להשפיע מאוד על קבלת ההחלטות, עסוקים במשרדים שלהם ואין להם זמן ללמוד את התחום המורכב הזה. המל"ל אמור לסייע להם, ואם אתה בקבינט זה מחייב אותך לשמוע סקירות, ללמוד, לבנות ידע ויכולות - מה שלא נראה שקורה כיום מספיק".

מדבריו של מתניה ניתן להבין שגם כיום תהליך קבלת ההחלטות נשען בעיקר על ראש הממשלה והרמטכ"ל, ותלוי מאוד במערכת היחסים שקיימת בין האנשים שממלאים את התפקידים הללו. "היו שרים וחברי כנסת בודדים - יובל שטייניץ, עפר שלח, דן מרידור - שהיתה להם הבנה מעמיקה בתחום הביטחון והשפעה על קבלת ההחלטות, אבל הם היו חריגים בנוף", אומר מתניה. "לכן גם המערכת המדינית צריכה לראות איך היא בונה פוליטיקאים שיידעו לקבל החלטות בתחום הביטחון. אחד המקומות שבהם ניתן לעשות זאת הוא ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שם ח"כים צעירים יכולים להשתפשף ולהציב אתגרים למערכת".

4. הבנת עומק אמיתית

בנובמבר 2010 נכנס אביב כוכבי לתפקידו כראש אמ"ן, והחל מייד בחיזוק הממד הטכנולוגי באגף המודיעין, על חשבון מודיעין השדה המסורתי. במסגרת זו, בין היתר, נסגרה יחידת "חצב", שהיתה אמונה על איסוף מודיעין גלוי, והופסקה לחלוטין הפרקטיקה של הפעלת סוכנים אנושיים בתוך רצועת עזה (תחום שעבר בלעדית לידי שב"כ).

על חשבון יכולות האיסוף המסורתיות הללו הופנו יותר ויותר משאבים לעולמות הסייבר, הבינה המלאכותית ולמידת המכונה. בהתאם, את התפקידים המקצועיים באמ"ן החלו למלא יותר ויותר אנשי טכנולוגיה, במקום מזרחנים יודעי ערבית המתמחים בהבנת התרבות הערבית והאסלאמית. דיוקנו של קצין המודיעין - הקמ"ן - הפך לכזה שבקיא בטכנולוגיה ובמערכות מידע, אך מנותק לחלוטין מהשפה, מהתרבות ומההיסטוריה הערבית.

התהליך הזה, שאולי נראה נכון בשעתו, התגלה כחרב פיפיות: ה"התמכרות" של אמ"ן לטכנולוגיה מתקדמת לא הצליחה למנוע את 7 באוקטובר. הסנסורים המתקדמים של אמ"ן לא עזרו, שכן אמ"ן התקשה לפענח ולהבין את המידע הרב שהגיע לידיו, והוא נותר עיוור לתהליכי העומק שהתרחשו ברצועה שכללו, בין היתר, את ההכנות הקדחתניות לקראת עימות טוטאלי עם ישראל.

"בשנים האחרונות אמ"ן השקיע את רוב המאמץ באיסוף מודיעין טכנולוגי מתוך הערכה שמדובר בערוץ ערכי יותר, וזנח את המאמץ להבנת החברה העזתית", אומר סא"ל (מיל') אבי שלו, לשעבר יועץ לענייני פלשתינים במתפ"ש ואיש חטיבת המחקר באמ"ן. "בעיניי זו תפיסה בלתי מאוזנת המשולה לאיבוד עשתונות מודיעיני. 7 באוקטובר הוכיח זאת".

שלו מציע להשיב למודיעין הישראלי את המאמץ הקלאסי להבנת תהליכי העומק בחברה הערבית והפלשתינית - דבר המחייב היכרות כמעט אינטימית עם אורחות חיים, תפיסות דתיות, חברתיות וערכיות, מגמות אזרחיות והלכי רוח ברחוב הערבי. השגת תובנות אלה מחייבת מעקב ואיסוף מידע שהוא ברובו גלוי, כפי שנעשה ביחידת "חצב" (היחידה נפתחה מחדש בעקבות מלחמת 7 באוקטובר, בהוראת ראש אמ"ן אהרן חליוה).

"החומר הגלוי בחברה הערבית מאוד איכותי מבחינה מודיעינית", מסביר שלו. "קח למשל את הסדרה 'אגרופי החירות', הפקה טלוויזיונית עזתית עטורת פרסים. היא מתארת, על פני 30 פרקים, שכל אחד מהם הוקרן באחד מערבי רמדאן לפני שנתיים, את תוכנית חמאס לכיבוש עוטף עזה ומפקדת אוגדת עזה ברעים.

"כשחמאס מוציא סדרה טלוויזיונית ונותן לה את הפרס לסדרה הכי טובה, והיא הופכת למדורת השבט של החברה הפלשתינית, הוא שם על השולחן את הרצונות והשאיפות שלו. אם אתה לא צופה בקולנוע פלשתיני, לא מקשיב לרדיו המקומי, לא קורא עיתון, לא בקיא במדיה החברתית של סטודנטים עזתים ואף לא מתעניין בתוכן הדרשה השבועית של השייח'ים בעזה - אין לך מושג מה קורה בעולם העזתי כי זנחת אותו לאנחות. אתה כמו עיוור שמסתמך רק על חוש הריח".

לדברי שלו, ההיכרות עם הערבים חייבת להישען לא רק על צפייה בטלוויזיה וקריאת עיתונים, אלא על הבנת עומק של הצד השני. זו הסיבה שהוא עצמו נרשם לאחר שחרורו מצה"ל ללימודים במכללת "אל־קסאמי" האסלאמית בבאקה אל־ערבייה. את חוויותיו תיאר בספר "יומן אל־קסאמי". "אני הסטודנט היהודי הראשון שכף רגלו דרכה אי־פעם במכללה", אומר שלו. "אם אתה שואל אותי מה לעשות כדי לשקם את המודיעין הישראלי - התשובה היא לשלוח את אנשי אמ"ן ללימודים במכללות ערביות. אם תשלח את הקאדטים המצטיינים של אמ"ן לשם, במקום להרווארד, הם יחזרו עם הבנת עומק של החברה הערבית וירכשו כלים שיאפשרו להם לזהות תפניות בחברה הערבית".

5. "ביטחון? לא רק צבא"

מומחה נוסף שמדבר על חינוך והשכלה כחלק מחיזוק הביטחון הלאומי הוא סא"ל (מיל') עמר דנק, חוקר במרכז "אלרום" באוניברסיטת תל אביב ומי ששירת בעבר בחטיבה האסטרטגית באגף התכנון בצה"ל.

"אחת ההנחות של תפיסת הביטחון היא שהביטחון שלנו מבוסס על חינוך והשכלה מתקדמים, כאלה שיכולים לייצר מספיק כוח אדם איכותי שיתגייס לצה"ל", אומר דנק. "היתרון של צה"ל על פני אויביו אינו כמותי אלא איכותי. אם ישראל לא תהיה מדינה מפותחת, היא לא תהיה מסוגלת לקיים צבא עם טכנולוגיה שמעניקה לישראל יתרון איכותי, שמאפשר לנו לפצות על פערי כוח האדם שיש לנו".

הטכנולוגיה לא מחליפה את הצורך בכוח אדם, אבל היא מרכיב מרכזי בניהול המלחמה של צה"ל. כדי שמצב זה יימשך, ישראל זקוקה לכלכלה פורחת שמסוגלת להחזיק את צורכי הביטחון של מדינת ישראל. "התפתחותה של הכלכלה בישראל מבוססת על שלושה דברים: יציבות ביטחונית אזורית, קשרים עמוקים עם מדינות המערב המפותחות, והיכולת הישראלית להעניק חינוך בהיקף רחב לאוכלוסייה, כדי שתייצר כוח אדם איכותי לצה"ל, לאקדמיה ולתעשייה", אומר דנק.

לדבריו, התפרקות הסדר העולמי הליברלי, שהיה מרכיב מרכזי ביכולתה של ארה"ב להבטיח יציבות במזרח התיכון, צפויה לחזק את התערערות היציבות האזורית. מגמה זו מחייבת את ישראל ביתר שאת לטפח כוח אדם איכותי, שיוכל להתמודד עם אתגרי הביטחון שצפויים בעשורים הקרובים.

"ביטחון לאומי הוא לא רק צבא חזק. הצבא הוא מרכיב מסוים בביטחון הלאומי, אבל הוא מרכיב חלקי ובעיקר קצר טווח בלבד. בלי כוח אדם איכותי שמייצר טכנולוגיות מתקדמות, שהן תוצר של אקדמיה חזקה ומערכת חינוך רחבה, לא יהיה יתרון לישראל על פני אויביה. אם בעוד עשור או שניים נגלה שיש לנו צבא שמבוסס על כוח אדם לא איכותי, וכלכלה מקרטעת שלא מסוגלת לייצר יתרון לתעשייה ולהייטק הישראליים - נקבל צבא חלש שלא יצליח לענות על אתגרי הביטחון של המזרח התיכון".

6. קץ המלחמה הקצרה

אחד האתגרים המשמעותיים שהתגלו במהלך המלחמה הוא התלות של ישראל בחימוש אמריקני. פעם אחר פעם נאלצה ישראל לתמרן בזירה הפוליטית והמדינית כדי להשיג מהממשל בוושינגטון פצצות חכמות ואמצעי לחימה אחרים, שיאפשרו את המשך הלחימה בעזה ובלבנון. האם ישראל צריכה לפתח יכולת חימוש עצמאית? ד"ר יעקב ליפשיץ, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר התעשייה הצבאית (תע"ש), לא בדיוק חושב כך.

"אם רוצים להסתכל על מה שיקרה בעוד עשר שנים בתעשיות הביטחוניות בישראל, צריך קודם כל להגדיר את שדה הקרב העתידי", הוא אומר. "אחת התכונות שמאפיינות את שדה הקרב העתידי היא ההיקף הגיאוגרפי שלו. אנחנו כבר לא מדברים על מלחמות שנערכות בסמוך לגבול עם ישראל, אלא גם הרחק ממנו. שדה הקרב הרלוונטי לא יהיה עוד רק ב'שטחים גובלים', אלא בעצם במזרח התיכון כולו. לכן בעתיד הביקוש לאמצעי לחימה יהיה מאוד מגוון. צה"ל יצטרך לצייד גם את הכוחות בשטח ולרכוש אמצעי לחימה שמתאימים לקרב יבשתי קרוב, אבל גם לרכוש נשק שמגיע למרחקים גדולים, כמו איראן ותימן".

מגוון אמצעי הלחימה העתידיים יאלץ את התעשייה הביטחונית במדינת ישראל לשנות את המבנה שלה, ולהסתמך יותר ויותר על חברות קטנות, על חשבון השליטה הכמעט בלעדית שיש כעת בשוק לשלוש החברות הביטחוניות המובילות בישראל – התעשייה האווירית ורפאל (הנמצאות בבעלות ממשלתית) ואלביט.

"אנחנו כבר לא מדברים על פלטפורמות יקרות, עם תהליך מחקר ופיתוח ארוך, כמו מטוסים וטנקים", אומר ליפשיץ, "אלא על מערכות נשק זולות ומתוחכמות, כמו רחפנים וכטב"מים. את המערכות האלה אפשר לייצר בחברות קטנות. אתה לא צריך חברה של 15 אלף עובדים כדי לייצר רחפן תקיפה, למשל. מילת המפתח כאן היא 'התמחות' - מגוון גדול של חברות שייצרו מגוון גדול של אמצעי לחימה. לכן אנחנו צפויים לראות שינוי באופי התעשייה ומשקל גבוה יותר לחברות יותר קטנות. התוצאה תהיה מבנה אחר של התעשייה, שבו גם החברות הגדולות של היום תהיינה יעילות יותר אם תהפוכנה לקונצרן של חברות בנות, תיצורנה שותפויות עם חברות קטנות ובינוניות וכו'".

אלא שגם אז מדינת ישראל לא תוכל להסתמך על תעשיית הנשק שלה בלבד כדי להתמודד עם מלחמה מתמשכת. "מאפיין נוסף של מלחמות העתיד הוא שכבר אי אפשר, למרבה הצער, לדבר על מלחמות קצרות", ממשיך ליפשיץ. "אני לא יודע אם זו גזירת גורל או תוצאה של ניהול לא חכם של המלחמה, אבל בכל זאת יש פה מגמה - מלחמת ששת הימים נמשכה שישה ימים, מלחמת יום הכיפורים כשלושה שבועות, ומלחמות לבנון וחרבות ברזל כבר היו ממושכות הרבה יותר.

"אנחנו כבר לא יכולים לדבר על תעשייה שמכינה מלאים של תחמושת מראש, אלא על תעשייה שמסוגלת לייצר תחמושת ואמצעי לחימה תוך כדי מלחמה. זה אומר שאנחנו צריכים תעשיית נשק רב־תכליתית שיכולה לייצר בשגרה מוצר מסוים, ובעת מלחמה להסב את פסי הייצור לייצור תחמושת ואמל"ח. בשביל שמפעלים יהיו מוכנים להחזיק כושר ייצור שאינו מנוצל, או יכולת הסבה שתאפשר לעבור מייצור 'אזרחי' למוצרים צבאיים, אין ברירה - יהיה פה צורך בתמיכה ממשלתית באיזושהי צורה.

"ברור לגמרי שצריכה להיות התקשרות ארוכת טווח של משרד הביטחון עם המפעלים האלה, שתבטיח שיהיו להם עודפי כושר ייצור. כלומר, בינתיים הם יוכלו לעשות מה שהם רוצים, אבל בעת חירום הם יצטרכו להיות מסוגלים להגיע לכמויות כאלה ואחרות שיוגדרו מראש. את זה נצטרך להבטיח מראש באמצעות סבסוד של תקציב הביטחון".

ישראל תוכל לסמוך בעתיד רק על עצמה בכל הנוגע לתחמושת ולאמצעי לחימה?

"הגישה שאומרת כי צריך להגיע לעצמאות מוחלטת היא בעיניי ראייה לא נכונה של הדברים. בגלל התארכות המלחמות אני בספק אם אפשר יהיה אפילו לייצר אך ורק בישראל את החימושים ה'טיפשים', כמו פגזי 155 מ"מ של ארטילריה או 120 מ"מ של שריון. אנחנו צריכים להבין במה אנחנו טובים ומה אנחנו יודעים לייצר ביעילות, ושם להתמחות. לגבי דברים אחרים - אין ברירה, נצטרך לקנות בחו"ל ונצטרך לקוות שגם יהיו מוכנים למכור לנו. זה כבר לא נוגע לצד של הכלכלה, אלא לצד של יחסים מדיניים".

7. חשופות בצריח

אתגר נוסף שדובר עליו רבות לאחר 7 באוקטובר הוא הצורך של צה"ל בהגדלת צבא היבשה הסדיר, בדגש על לוחמים שיגנו על גבולות המדינה. במסגרת זו אף האריכה הממשלה את שירות החובה, שקודם לכן עמד על 32 חודשים, לשלוש שנים.

אחד הפתרונות להרחבת הצבא הסדיר הוא גיוס חרדים, תהליך שמדינת ישראל מסתבכת איתו כבר שנים ארוכות. לאחרונה, בעקבות פסיקת בג"ץ בנושא, הוציא צה"ל צווי גיוס לכ־3,000 גברים חרדים. אלא שעד כה רובם המוחלט של המתגייסים פשוט לא הופיע בשערי הבקו"ם.

לעפרה אש, מנכ"לית פורום "דבורה", שפועל לקידום ייצוג שוויוני לנשים בממסד הביטחוני והמדיני, יש פתרון נוסף למחסור בלוחמים - הגברת גיוס הנשים לתפקידי לוחמה. "בגיוס נובמבר 2023, שנערך קצת אחרי פתיחת המלחמה, היה גידול של 12% בביקוש של נשים לתפקידי לוחמה", אומרת אש. "באופן כללי, אנחנו עומדים כיום על כמעט 50% מהנשים שמתגייסות לצה"ל. אם עושים קצת עבודה כדי לעודד יותר בנות להתגייס בכלל, ולתפקידי לוחמה בפרט, אפשר בקלות לגייס יותר בנות מאשר אותם 3,000 חרדים שמדברים עליהם. נכון שצריך לקיים שוויון בנטל, אבל במובן של מיצוי פוטנציאל ההון האנושי בידי צה"ל, בגזרה של גיוס הנשים אין מיצוי, וחבל".

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה הושק בצה"ל גדוד מעורב חמישי ללוחמות וללוחמים, שהצטרף למערך הגנת הגבולות. הגדודים הללו פועלים זה 20 שנה ומוצבים, לרוב, לאורך הגבול עם מצרים וירדן. מילוי המשימה הזו מאפשר לגדודי החי"ר, שמורכבים מלוחמים בלבד, להתרכז באבטחה ובלחימה של גזרות מורכבות יותר. "העסק הזה עובד", אומרת אש.

לדבריה, אין סיבה שבעתיד הקרוב צה"ל לא יקים עוד גדודים מעורבים. מעבר לכך, עמדת פורום דבורה היא שנשים יוכלו להשתלב בכל תפקידי הלוחמה בצה"ל, מסיירת מטכ"ל וכל היחידות המיוחדות ועד גולני ויתר גדודי החי"ר, השריון וההנדסה. הפורום תמך בעתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא, זכתה לכינוי "בג"ץ הלוחמות" ואילצה את צה"ל להרחיב במעט את יכולתן של נשים להשתלב גם ביחידות שעד כה היו סגורות בפניהן.

"הדרך עוד ארוכה", אומרת אש, "אבל אחרי שראינו לא מעט נשים בתפקידי לוחמה במהלך הלחימה בעזה, כולל מפקדות, לצד קצינות וחיילות שלחמו בחירוף נפש ב־7 באוקטובר, אין סיבה שצה"ל לא יפעל בהתאם".

שילוב נשים בתפקידי לוחמה, היא מוסיפה, יעשה הרבה יותר מאשר הגדלת מצבת כוח האדם בצה"ל. "להיות לוחמת זה משהו שנשאר בדנ"א שלך לכל החיים. שילוב נשים בתפקידים קרביים, מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, יאפשר לבנות האלה מוביליות חברתית, יקנה להן כישורי מנהיגות ויסייע להן להתפתח בצבא וגם באזרחות. המשמעות של מהלך כזה היא לא רק ביטחונית, אלא גם חברתית וכלכלית. איך שלא נבחן זאת, זה win-win".

שילוב לוחמות בצה"ל, לדברי אש, צריך להיות גם במסלולי פיקוד וקצונה, שיאפשרו לנשים להמשיך לקריירה מקצועית בתוך צה"ל, ואולי אפילו להגיע לדרגות הבכירות ביותר. "כיום בפורום מטכ"ל יש רק שלוש נשים", אומרת אש, "ועד שלא יישבו שם יותר נשים לא יהיה שינוי אמיתי".