"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף י' עמוד ב'.
לאפרת נורסי יש תפקיד קדוש בצבא: היא מטפלת בגופות חללות צה"ל. ב-7 באוקטובר בעלה הוקפץ למילואים, בנה הבכור התחיל את המסע חזרה מאוסטרליה בכדי להתגייס גם הוא ובנה השני, המשרת בפקד"מ בסדיר, יצא כבר ב-07:00. אפרת עלתה על מדים גם היא, השאירה בבית בישוב מיתר את שני בניה הקטנים ונסעה למחנה שורה. כשתשוב הביתה, אחרי ימים רבים, כבר לא תהיה אותו אדם.
אפרת היא בכלל עורכת דין. כשצריך אותה היא מתנדבת בחברה קדישא של היישוב. זהו גם תפקידה במילואים. יחידות המטפלות בחללות של הרבנות הצבאית קיימת כבר 12 שנה. עד לפני זמן לא רב הנשים שבה היו מתנדבות, ולפני שנתיים, בלחץ הרבצ"ר, ראש אכ"א ונוספים, הן הכו לנשות מילואים מן המניין.
"המשימה היתה נוראית, אבל אני חושבת שהרבנות היתה מוכנה. לא ויתרנו על כלום: מבחינתנו אין דבר כזה 99% בטחון בזיהוי, יש רק 100%, ולא משנה הכמות".
ההשקעה הרבה בחיול נשים אלה באה מתוך הבנת החשיבות של טיפול בחללות על ידי נשים. האתגר היה להפוך את 15 הנשים האלה, שלא שירתו בצבא כי כולן דתיות ושירתו בשירות לאומי, לחיילות מילואים.
"זה היה מאוד מורכב וחריג לגייס אותנו לצבא ישירות למילואים. הגענו לבקו"ם 15 זקנות, ועברנו שרשרת חיול כמו נער צעיר: דיסקית, צילומים, הכל. זה היה מצחיק מאוד, ומאוד מרגש." היא צוחקת.
מה שריגש את אפרת בנוסף לכל זה היא העובדה שאביה שירת המחנה שורה עד גיל 70, כמתכנת של מערכת טביעות האצבע. בשרות המילואים שלה, מצאה את עצמה אפרת משתמשת שוב ושוב במערכת שבנה אביה, בכדי לזהות את הנופלות.
עד 7 באוקטובר, גויסו אפרת וחברותיה לימי מילואים ביחידה לטיפול בחיילות שנהרגו בתאונות דרכים, נפטרו ממחלות או התאבדו. מ-7 באוקטובר הן מגוייסת למילואים. חלקן בבסיס וחלקן בכוננות 24/7. בשלושת החודשים הראשונים שהו בבסיס כל הזמן, לעיתים אפילו לא חזרו לישון בבית, כי היה חבל להן לבזבז זמן על הנסיעה.
היחידה בה משרתת אפרת מטפלת רק בחללי צה"ל. בגלל שבתחילת המלחמה היתה כמות אדירה של חללים והמכון באבו כביר לא יכול היה להכיל כמות כזו, הוקצה חצי מהמתקן למשטרה שטיפלו באזרחים שנרצחו.
גם היום נמצאת אפרת בבסיס שלושה ימים בשבוע ומטפלת בעיקר בחפצי החללים. "יש לנו מחלקה מיוחדת ומאוד מקצועית שמטפלת בזה. אם יש חפצים שאפשר להחזיר למשפחה, אנחנו מאוד משתדלים לעשות את זה. לכאורה, כשיש חפצים מגואלים בדם, צריך לקבור אותם 'כי הדם הוא הנפש'. אבל אנחנו מוצאים דרך להשיב אותם למשפחה, כמובן בשיתוף עם הרבנים".
"נניח – פנקס שהיה לחייל בתיק, אנחנו משקיעות הרבה מאוד זמן בשביל למצוא דרך לנקות אותו ולהחזיר אותו למשפחה. אפילו פתק קטן בכיס, או חטיף, או חשבונית, אנחנו יודעים שזה מאוד מאוד משמעותי למשפחות".
"היו הרבה פעמים שהמשפחות כתבו לנו מכתבי תודה והעבירו לנו דרך קציני הנפגעים, אחרי שהם קיבלו את ה'ארגזים הכחולים' של חפצי החלל שלהם. אנחנו מתעדות, מנקות, מסדרות ואורזות את החפצים האלה בצורה הכי מכובדת שניתן. הם מתארים כמה משמעות היתה לכל דבר קטן בעיניהם. ואז את מרגישה שעשית משהו טוב. אני לא יכולה לדמיין את המצב שהמשפחות האלה נמצאות בו, אז כל טיפה של נחמה שאנחנו מביאות להן עוזרת".
הייתן צריכות לעבור הכשרה?
"כל הנשים ביחידה הן מטפלות בחברה קדישא גם באזרחות. בנוסף לידע איתו באנו, עברנו הכשרות, תרגילים, ימי עיון. מבחינת רמת הכשירות שלנו - היינו מוכנות ברמה מצוינת. אבל כמות שאיתה היינו צריכות להתמודד ב-7 באוקטובר – אף אחד לא היה יכול לדמיין".
"כשהקימו את מחנה שורה שאלו אותנו בשביל מה אנחנו צריכים כל כך הרבה חדרי טיפול. תודה לאל שהקימו את המתקן הגדול הזה שמתוכנן כל כך טוב. זה ללא ספק עזר לנו לעמוד במשימה".
"המשימה היתה נוראית, אבל אני חושבת שהרבנות באיזשהו מקום היתה מוכנה. הם הצליחו להביא לזיהוי של חללי צה"ל בזמן מאוד קצר. יש לנו שיתוף פעולה עם האמריקנים מבחינת מעבדת ה-DNA. הם התפעלו איך עשינו את זה בזמן כל כך קצר. ולא ויתרנו על שום דבר. מבחינתנו אין דבר כזה 99 אחוזים ביטחון בזיהוי, יש רק 100 אחוזים, ולא משנה הכמות".
"אני יודעת שיש לי משימה ואני רואה מול העיניים משפחה שאי הודאות מטריפה אותה", מספרת אפרת. "זאת סיטואציה שאני לא יכולה לדמיין אותה. אני יודעת שהמטרה שלי זה להביא לזיהוי כמה שיותר מהר שלפחות תהיה למשפחה ודאות".
איך נעשה תהליך הזיהוי? אפרת מפרטת ארבע דרכים של זיהוי, מהקל אל הכבד, כאשר תמיד נדרשות שתי אינדיקציות בכדי לקבוע בוודאות.
- היכרות אישית. לחללי שמחת תורה אינדיקציה זו לא היתה רלוונטית כי הם הגיעו בערמות במשאיות. פעמים רבות לא היה ברור מאיפה אספו את החלל ולא היה איתו איש שיזהה אותו.
- טביעות אצבע. את המערכת הזו הטמיע אביה של אפרת, כאמור. העובדה שהמערכת היתה מוכנה, תרמה למהירות הזיהוי. למערכת לוקח דקות להתאים בין טביעת האצבע שנתן החייל בבקו"ם ביום הגיוס לבין זו של החלל.
- משנ"ן = מרשם שיניים. בשרשרת החיול בבקו"ם דואג צה"ל לעשות צילום שיניים פנורמי. כשמגיע חלל, אנשי יחידת הזיהוי הרפואית (יחידה 6017) שמורכבת מרופאים ורופאי שיניים, משווים בין שיני החלל לבין צילומי השיניים שבארכיון.
- DNA. בסמוך למחנה שורה, יש מעבדה גנומית עצמאית של ענף זו"ק (זיהוי וקבורה). במהלך המלחמה המעבדה תוגברה במכשירים נוספים בכדי להאיץ את הזיהוי. כיום ניתן להריץ במקום מספר דגימות במקביל.
בחדר הטיפולים אליו מובא החלל, יש מכשיר רנטגן שיכול לצלם את השיניים, כלים ללקיחת דגימת DNA ומכשיר ללקיחת טביעות אצבע. כל זה נשמע מאוד טכני, אבל אפרת מבקשת להדגיש שהתהליך כולו נעשה בחרדת קודש.
"אחרי שזיהינו אותה, אנחנו מכינים את החללה לקבורה. הדלת נעולה ויש שלט שמסביר למה. אנחנו ארבע נשים בחדר והנפטרת, יחד אנחנו נושאות תפילה שאנחנו מבקשות שכל מה שאנחנו עושות יהיה לשם שמיים, מדליקות נר נשמה בחדר, נוטלות ידיים, עוטות כפפות ומתחילות את הטיפול. לכל אורך ההכנה לקבורה אנחנו לא מדברות בדברי חול. אנחנו עושות הכל ברגישות. אם אנחנו צריכות להפוך או להזיז אותה, אנחנו מבקשות ממנה סליחה".
"לאורך התהליך כולו יש מוזיקה שמתנגנת לי בראש..." מספרת אפרת וקולה נחנק. היא עוצרת, לוקחת נשימה ומסבירה למה היא מתרגשת. "בסך הכל זאת בחורה צעירה שכל החיים היו לפניה. היא הרוגת מלכות שאי אפשר לעמוד במחיצתה. ולי יש את הזכות לעמוד במחיצתה, ויש לי את הזכות לעמוד שם ולהודות לה על זה שהיא מסרה את נפשה למען עם ישראל וארץ ישראל".
"הם בגיל של הילדים שלי, והיינו בסיטואציות שהמצב הפיזי של החללות היה מאוד לא פשוט. ואני יודעת שהילדה המתוקה הזאת ששוכבת עכשיו על השולחן מולי, נהרגה בשביל שאני אוכל להמשיך לחיות כאן, בזכותה, בזכות האומץ והגבורה שלה אני נמצאת פה. לכן השליחות והזכות שלי עומדות מולי כל הזמן. להלביש את הנשמה הטהורה הזאת בתכריכים, להכניס אותה לארון, לעטוף בדגל ישראל, ולהגיד למשפחה שהידיים שלי טיפלו בילדה שלה כאילו היא בת משפחה, ועשיתי את זה מכל הלב".
לאורך כל התהליך רואה אפרת בעיני רוחה את משפחתה של זו שהיא מטפלת בה. לכן, גם כשהגופה במצב לא פשוט, היא מתאמצת מאוד להוריד ממנה שרשרת או טבעת בכדי לתת למשפחה. "אני חושבת עם אמא ואבא שלה, אם יש לה חבר, טיפלנו גם בחללות נשואות עם ילדים, ויש לי זכות לעשות את המעשה שנשלחתי לעשות".
בטח היו לך רגעים שנשברת.
"אני אישית לא נשברת, כי באופי שלי אני משימתית. יש משפחות שמחכות לתשובות, ולא הרגשתי שיש לי פריבילגיה להישבר. אבל היה איזה רגע בימים הראשונים (אני לא זוכרת איזה יום זה היה, היינו ערות ימים שלמים ברצף). דיברתי עם אחותי הגדולה, וסיפרתי לה שאני מבקשת מהקב"ה שיפסיק לשלוח לי משאיות".
"אני יודעת שהילדה המתוקה הזאת ששוכבת עכשיו על השולחן מולי, נהרגה בשביל שאני אוכל להמשיך לחיות כאן, בזכותה, בזכות האומץ והגבורה שלה אני נמצאת פה"
"היו כמויות בלתי נגמרות. אנחנו פורקות את הרכב ומגיע עוד רכב ועוד רכב. זה היה נראה פשוט אין סופי, ולחשוב שמאחורי כל שק כזה יש כל כך הרבה אנשים שהלב שלהם נקרע באותו רגע. זה פשוט בלתי נתפס. זה לא שלא ראיתי ולא טיפלתי בחללים בחיים שלי. אבל הכמות היתה מאוד מאוד קשה".
יהודי שנפטר עובר תהליך של טהרה. הרוגי מלכות, כלומר כאלה שנפלו בקרב או בפיגוע, לא צריך לטהר. "הם ברמה של הקדושה הכי גבוהה שיש. לא צריך לטהר אותם כי הם כבר טהורים." מסבירה אפרת.
היא מספרת על משפחות רבות שרוצות לראות את יקיריהן בפעם האחרונה. "כשאנחנו מכינות חללות לקבורה אנחנו מציינים אם אפשר לבצע פרידה או לא, תלוי במצב של הגופה. כשזה בלתי אפשרי, קציני הנפגעים מתווכים את זה למשפחה. כשאנחנו שמים אותה בארון, אנחנו מנסות לשים אותה בצורה כזאת שאפשר יהיה לחשוף את הפנים ושהן יהיו נקיות ומסודרות".
"יש אצלנו במתקן חדרי פרידה מיוחדים, אבל אני מאוד לא ממליצה למשפחות לראות. גם בשבילי, שאין לי קשר אישי לחללה, זה לא קל. ואני חושבת על הורה שצריך להיחשף לזה... מצד שני אני יכולה להבין את הצד של המשפחה שצריכות את סגירת המעגל הזאת".
לאחר כל זה, מלוות הנשים את החיילת שבארון לקומנדקר שייקח אותה לבין העלמין. בדרך הן שרות לה "כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים". ליד הרכב עשרה גברים אומרים קדיש והרכב נוסע.
בכמה חיילות טיפלת במלחמה הזאת?
התשובה קורעת את הלב. "ביותר מידי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו