שנה היא לא 1897 והקונגרס הציוני קצת מתפורר בספרי הלימוד לבגרות בהיסטוריה, ובכל זאת נחתנו בבאזל: צעירים רהוטים מחזירים את הרצל למרפסת במסגרת פריחה של ארגונים אקטיביסטיים פרו־ציוניים, ופורום מחתרתי אחד שמחבר את כולם לתנועת גל ונחשף כאן לראשונה. אני לא יודעת מתי ואיך צמחו פה כל כך הרבה ארגונים חוץ־פרלמנטריים שעוסקים בזהותה של המדינה מהצד השמרני של המפה הפוליטית; עד לפני עשור היתה קרקע חרבה ומבוקעת מיובש. היום יש למחנה הזה ידיים עמלניות רבות שרוקמות ציונות דור 2.0.
"פורום שוקא" (על שם המסעדה הירושלמית שבה נפגשו לראשונה) מחבר את העמותות והגופים שפועלים למען ישראל. הגילוי הנאות המתבקש הוא שחלקם חברים שלי ממעגלים שונים. כבר שלוש שנים שהם נפגשים אחת לחודש, מתחת לרדארים. יוצרים חממה להחלפת חומרים, דעות, ניסיון מקצועי ושיתופי פעולה. שרים וחברי כנסת כבר למדו להיעזר בתשתית המשותפת הזאת, לקבל מהם מידע וניירות עמדה, וליזום פגישות.
"לא מתבכיינים - עושים"
הנה דוגמה לאחד משיתופי הפעולה שצמחו בפגישות החודשיות הללו. לפני כחודש ביקשה אחת הסיעות בפרלמנט האירופי לבחון פנייה מטעם ארגון פרו־פלשתיני שביקש לתמוך בחמישה נערים פלשתינים חפים מפשע שנידונו על ידי בית דין צבאי ישראלי לעונשי מאסר כבדים. חמשת הנערים הללו היו אלו שהשליכו את האבנים שגרמו לרציחתה של הפעוטה אדל ביטון ז"ל, אולם הארגון שערך קמפיין למענם טען שהפעוטה נהרגה ב"תאונת דרכים מצערת".
"הוגשה שאילתא מהמועצה לזכויות האדם של האו"ם ופנו אלינו לקבל מידע", משחזרת יפעה סגל (32), יו"ר הפורום המשפטי הבינלאומי למען ישראל, "השאלות היו אם הפרלמנט האירופי מכיר בסמכות הכובש לשפוט את הנכבש ואם ההליך המשפטי לגבי חמשת הקטינים היה תקין. הצוות המשפטי שלנו ניסח מסמך משפטי שכולל את העובדות בנוגע לאירוע השלכת האבנים וגם בנוגע לתקינות ההליך המשפטי". משם נכנסה לפעולה ההיכרות עם ארגונים אחרים בפורום שוקא: "הפנים של ישראל" הפיצו את המסמך לחברי פרלמנט נוספים. "המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה" הפעילו לחצים מהצד שלהם. הפרלמנט האירופי החליט לא להגיב לשאילתא. נקודה לישראל.
"שוקא" הוא לא יוזמה ממוסדת אלא קבוצה של פעילים משלל ארגונים שהחליטו להיפגש על בסיס קבוע, מתוך הבנה שהקשרים החברתיים יביאו לשיתופי פעולה מקצועיים. בפורום חברים פעילים מ־30 ארגוני חברה אזרחית המזוהים עם המחנה הלאומי. הם יוזמים פגישות עם מרצים, נפגשים עם משלחות של מובילי דעת קהל מחו"ל, ולאחרונה החלו להיפגש עם חברי הכנסת החדשים.
לא כל הארגונים הם שמות מוכרים ברחוב הישראלי. בפורום חברות תנועות רבות־משתתפים שבהן "ישראל שלי", המונה כ־140 אלף חברים בפייסבוק, לצד לחמניות קטנות וטריות כמו תנועת "צעד ימינה" האנונימית. ארגונים חובקי תבל דוגמת "המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה", הפעיל בזירה הדיפלומטית ונגד הדה־לגיטימציה של ישראל באירופה, ותנועת "Global Action for Israel" או כאלו הפעילים בזירה הפנים־ישראלית כגון "האגודה לזכות הציבור לדעת", העוסקת בביקורת תקשורת.
עוד ישובים סביב השולחן בשוקא: המכון לאסטרטגיה ציונית, מכון מחקר יישומי העוסק בציונות; התנועה למשילות ודמוקרטיה, שפעילה למען חיזוק מעמדם של נבחרי הציבור; "קונצנזוס - לוחמים למען לוחמים", עמותה לגיבוי ציבורי ומשפטי לחיילי צה"ל; פורום גיוס העדה הנוצרית; "הפנים של ישראל", המקדמים הסברה פרו־ישראלית בעולם; "הקרן הציונית לישראל", שמקווה לאגם משאבים בעבור הארגונים האחרים (עוד גילוי נאות: אני נמנית עם חבר הנאמנים של הקרן); ומרכז אדם ואדמה לציונות, משפט וחברה.
והרשימה מתארכת. ארגון "זכויות אדם כחולבן"; סוכנות הידיעות "תצפית", שעובדת עם העיתונות העולמית; "אם תרצו"; "המשמר הציוני־דמוקרטי", שעוקב אחר פעילות הכנסת בהיבטים של חיזוק מעמד ישראל; תנועת "רגבים", הפועלת לשמירה על קרקעות המדינה; "הפורום המשפטי למען ישראל", הנאבק בכלים משפטיים למען האינטרסים של מדינת ישראל, ולצידו "הפורום המשפטי הבינלאומי למען ישראל"; ומכון החשיבה האמריקני "קרן תקווה", המטפח אינטלקטואלים יהודים בישראל ובתפוצות.
כמו כן, ב"שוקא" חברים ארגונים המזוהים עם הימין הישראלי דוגמת התנועה החרדית־לאומית "קוממיות", לצד ארגונים בעלי זהות פוליטית לא מובחנת. כעשרה ארגונים נוספים הם שותפים קבועים ב"שוקא" אך ביקשו לא להיחשף כאן, אולי מחשש לתיוג פוליטי (מוטעה) בצבעי ימין בעוד מדובר בארגונים כלל־ישראליים.
"מה משותף לכולנו?" שואל־עונה עדי ארבל (35), מהמכון לאסטרטגיה ציונית, "הראייה את טובת מדינת ישראל. כשיש ביקורת היא תהיה בונה, לטובת שיפור, ולא התבכיינות או שקרים.
"ראינו שבמפגשים פורמליים יצאנו חבורה של תרנגולים כשכל אחד מנסה לשכנע שהערימה שלו גבוהה יותר. דווקא במפגשים לא פורמליים, בבתי קפה, בבתים של חברים, כשאנחנו יושבים על כוס בירה, כולם שווים וחברים ואף אחד לא אומר לאחר: 'הפרויקט שלי הכי חשוב, בוא תצטרף אלי'".
"אם יש על השולחן מטרה שרוצים להשיג וניסיון להשיג חתימה גבוהה בדעת הקהל, אז 'ישראל שלי' יודעים לעבוד ברשתות החברתיות, ו'התנועה למשילות' יודעים לעתור לבג"ץ. 'אם תרצו' יביאו סטודנטים להפגנה", מדגים זיו מאור (31), מתמחה במשפטים ופעיל חברתי.
"אנחנו לא אנדרדוג"
עמית ברק (38) הוא מנהל הפעילות בארגון "הפנים של ישראל", שאירגן בין היתר משט של מלכות יופי מהעולם לישראל, וגם משמש רכז קשרי ממשל של פורום גיוס העדה הנוצרית. כשב"פורום הגיוס" רצו לקדם תיקים של הסתה ואלימות נגד חיילים נוצרים שהיו תקועים בפרקליטות ללא מענה, הפעיל ברק את הארגונים המקבילים, שישלחו מכתבים ליועץ המשפטי לממשלה. וכש"הפנים של ישראל" הביאו לארץ את פרופ' בן קרסון, שעשוי להפוך למועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, "רגבים" הוציאו אותו לסיור מוסק בדרום הארץ כדי שיכיר את סוגיית הבנייה הבדואית.
וכך נמתחת הרשת. מאיר דויטש (33), מנהל אגף מדיניות ב"רגבים", הוציא דו"ח על הבנייה הבלתי חוקית של האיחוד האירופי על אדמות המדינה בסביבות ירושלים, ומשם וויל רוט מ"המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה" הביא את הנתונים לשימוע בוועדת החוץ של הפרלמנט האירופי. דויטש ערך סיור מוסק בדרום גם לעמיתיו מ"שוקא", שהחלו להיות פעילים בעניין חוק הסדרת ההתיישבות הבדואית. "פתאום בדיונים של ועדת הפנים ישבנו שישה־שבעה ארגונים ציוניים ולא מאבק של ארגון בודד", הוא אומר.
"קיבלנו פנייה מארגון זכויות שנמצא תחת מועצת זכויות האדם בז'נבה", מספרת נווה דרומי (29), מנהלת "זכויות אדם כחולבן", "באופן מפתיע, הם ביקשו מידע על הפרת זכויות אדם נגד ישראלים. מייד קיבלתי קובץ מקיף מ'אם תרצו', שאספו עדויות אחרי צוק איתן על זכויות אדם של ישראלים שהופרו בידי חמאס, ובהן עדויות של תושבי שדרות ועוטף עזה".
השתי וערב הנמתח בין הארגונים, שקוף וחזק כקורים, קיים בכל הסוגיות הבוערות: הסברה, מהגרי עבודה, חוק הלאום, הגנה על נפגעי טרור, שיפור תדמית ישראל בעולם, הגנה על חיילי צה"ל, זכויות מיעוטים, חרמות אקדמיים וכלכליים ועוד. שמונה ארגונים החברים ב"שוקא" יושבים יחד בוועדת פרס מוסקוביץ' לציונות. הארגונים הרימו יחד את השדולה בכנסת למען המאבק בדה־לגיטימציה של ישראל, פעלו במאבק נגד שחרור מחבלים וקידמו במשותף את עצומת מאות הקצינים המילואימניקים במערכת הבחירות האחרונה שביקשו להפסיק את השימוש באנשי ביטחון בפוליטיקה. הם משתפים אלו את אלו בחומרים לטובת דו"חות, ניירות עמדה ופעילות משפטית.
"באחד ממפגשי הפורום הבנו שחסר ייצוג של עמותות ציוניות בוועדות הכנסת, אז חילקנו בינינו את ההשתתפות בוועדות לפי חשיבות", מספר ארבל. "יש חברי כנסת ועוזרים פרלמנטריים שהבינו שהם יכולים להיעזר בפורום, והיום פונים אלינו מיוזמתם".
לא במקרה אני מקפידה לציין את גילי הדוברים. כל השותפים הם בסביבות שנות ה־30 לחייהם. מה שקוראים, צעירים ויפים. כמחציתם חילונים כמו נווה דרומי, בת עמק יזרעאל, עמית ברק, אמוץ אייל (28) מ"תצפית", יפעה סגל מ"הפורום המשפטי הבינלאומי", וויל רוט (28) מ"המרכז ליחסי ישראל־אירופה", אלון שוורצר (28) מ"אם תרצו" ושרה העצני־כהן (31), יו"ר "ישראל שלי". האחרים דתיים מסוגים שונים.
בקבוצה הסגורה שלהם בפייסבוק הם מתייעצים זה עם זה לקראת ראיון רדיופוני, או מבקשים עצות בתחומים מגוונים. כשדרומי, למשל, עמדה להיפגש עם נוצרים מהזרם המנוניטי וביקשה מחברי הקבוצה מידע שימושי לגבי הזרם הזה בנצרות, "פורום הגיוס הנוצרי" מייד חיבר אותה למי שמסוגל להדריך אותה לגביהם. "הפורום מעצים", אומרת נילי בן־גיגי וולף (37), פעילה חברתית ועד לא מכבר מנכ"לית האגודה לזכות הציבור לדעת. "כשכל אחד פועל לבד, באפס אמצעים, בחלל נפרד, יש תחושת בדידות".
כשאני שואלת על מכנה משותף אחד לכולם, מטרת־על אחת שכולם יכולים להסכים איתה, יש זמזום של ויכוח באוויר. לבסוף הם מוכנים לחתום על "תוכנית באזל שניסח מקס נורדאו לפני כמעט 120 שנה: מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל המוכרת על פי משפט העמים".
זיו מאור: "האליטות בישראל גנבו מילים. מושגים כמו דמוקרטיה, ציונות וזכויות אדם נוכסו לצד אחד, והחידוש בפורום הוא שכשאני אומר כאן 'דמוקרטיה' או 'זכויות אדם' - כולם מבינים למה אני מתכוון. דמוקרטיה היא שלטון העם למשל, ולא שלטון של זכויות. 'שוקא' וארגוני השמאל הפוסט־ציוני יושבים על אותו לוח שחמט. אמנם הפעילות שלהם מקבלת יותר זרקור תקשורתי, אבל זה ראש מול ראש".
הדברים האחרונים מרגיזים את בן־גיגי וולף, שאגב נבחרה לאחרונה להיות האישה הראשונה במועצה הדתית בירושלים. חשוב לה להדגיש את היעדר הצבע הפוליטי של הפורום: "אם ההתכנסות הזאת היתה פוליטית, לא הייתי מוצאת את עצמי פה. כשנאבקים שנשים חרדיות יעלו לדבר בתחנת רדיו חרדית, או נגד תכנים פוגעניים לילדים בטלוויזיה, זו עשייה ציונית לא פוליטית. זה לא ימין מול שמאל אלא פרו־ציונים מול פוסט־ציונים".
מישהו זורק לאוויר: "הצד השני עושה אותו הדבר, רק עם כסף. אנחנו לא הולכים עם כסף של ממשלות חוץ והורסים בעולם את מה שנבנה כאן במאה השנים האחרונות", ובן־גיגי מתקנת אותו: "אנחנו לא מולם, לא נגדם, אלא מעצימים את הפעילות של הציונות". גם הטון של שרה העצני־כהן נחרץ כשהיא מבהירה: "אסור לנו להיתפס לפינה של הימני הבכיין. אנחנו לא אנדרדוג, לא אופוזיציה מול קואליציית ארגוני שמאל ולא מיעוט רדוף. אנחנו רוצים להוביל וליזום סדר יום אזרחי חיובי ובונה לישראל, התארגנות אזרחית ציונית מלמטה. אני נותנת פייט ל'שלום עכשיו', בין שהם קיימים ובין שלא".
אבל למדתם את השיטה מהשמאל. לאגם משאבים, לעבוד בקואליציות.
דויטש: "אנחנו לא פועלים כתמונת ראי של ארגונים ואנשים, אלא מול מציאות. כש'רגבים' ראתה את המצב של בנייה בלתי חוקית בדואית בנגב היא החליטה לפעול. רק אחר כך גילינו את עומק המעורבות של ארגונים פרו־פלשתיניים בנושא הזה".
"החלוקה של ימין ושמאל פשטה רגל", מוסיפים יפעה סגל ואלון שוורצר. "רוב הארגונים לא רוצים את הקיטלוג הזה. הפעילות שלנו פונה למכנה המשותף הישראלי הרחב. מי שמרים את ידו בעד מדינה יהודית ודמוקרטית מוזמן לקבוצה שלנו. רוב אזרחי ישראל יכולים להתחבר אלינו".
"המחנה הלאומי התבגר"
חשיפת הפורום בראיון לעיתון לוותה בהתלבטות. לבסוף הוכרע ש"שוקא" הגיע לנקודת בשלות שבה ההשפעה הציבורית שלו תצא נשכרת מחשיפה. "בהיעדר תקציבים גדולים אנחנו מנסים לבצע סנכרון חכם בין כל הפעילים כדי לא לבזבז משאבים", מסביר ארבל, שגם משמש רכז הפורום ומי שקובע את לוח הפגישות. "הכסף הגדול לא נמצא במחנה הלאומי, אין לנו ממשלות אירופיות שמממנות את הפעילות, אבל יש לנו גיבוי רחב מהעם ואמונה בצדקת הדרך. אזרחים ציונים שאכפת להם ושצריכים הכוונה יכולים למצוא דרכנו את הנתיב ליוזמות נוספות".
ליאור שורקה (34), מנכ"ל "הקרן הציונית החדשה", סבור שחברי "שוקא" מייצגים את הניסיון לבנות אליטה אלטרנטיבית. עמית ברק מסכים איתו; לדעתו, הארגונים שהוקמו בעשור האחרון מייצגים את הרוב הפסיבי של החברה הישראלית, "אחרת יגנבו לנו את המדינה".
אם כן, מה פתח את הרנסנס הזה? למה עכשיו? עינת קורמן (37) מ"הפורום המשפטי", הוותיק מבין ארגוני הפורום, סבורה שהתודעה הציונית גברה בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות.
"מגוון הגופים החוץ־פרלמנטריים הוא ביטוי להתבגרות של המחנה הציוני־לאומי", היא אומרת. "זה מחנה שכבר לא מסתפק בלהגיד 'לא רוצה, לא רוצה, אכלו לי, שתו לי' אלא מזהה את היכולות שלו ושואל מה אפשר לעשות". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו