שלום לך, ארץ נהדרת

אורי זוהר

אורי זוהר היה נערץ עלי כבר כשהיה כוכב להקת הנח"ל. אחר כך הוא היה הבמאי שלי בלהקה ובסרט "כל ממזר מלך". ברבות השנים למדנו את כל שיגעונותיו, והיו לו בלי סוף. כשאבי נפטר רציתי לעזוב את להקת הנח"ל, כי הדבר האחרון שהיה לי אז בראש היה לשיר או לשחק במערכונים מצחיקים. אורי הגיע אלי הביתה ושיכנע אותי לחזור מייד ללהקה, אפילו עם זקן אבלים, אם צריך. היה לו כוח שכנוע רב, וחזרתי. זו היתה דרך מיוחדת ונכונה להתגבר על הכאב.

כמה חודשים אחר כך רציתי להביע לו את תודתי והבאתי לו סידור תפילה מהבית. אמרתי לו: "זה לאות תודה שהתעקשת שאחזור". אורי החזיק את הסידור ושאל אותי: "מה זה הספר הזה?" אני זוכר שהסברתי לו מהם שחרית, מנחה ומעריב, והוא אמר לי: "אני לא כל כך יודע להתפלל". ואז היה תורי להתעקש. אמרתי לו: "מה אכפת לך? תחזיק שיהיה אצלך, אולי פעם תרגיש צורך ותשתמש בו". מי היה מאמין.

איראן

היום כשאנחנו מדברים על איראן, אנחנו רואים בעיני רוחנו ארץ שחורה מלאה חומיינים, אחמדינג'אדים ונשים עטופות שחור מרוכזים באיזה מסגד דמיוני גדול, שבו הם מתפללים כל הזמן ויוצרים פצצות אטום. 

לפני שנים רבות יצרתי סרט בשם "אני ירושלמי", וכדי להחזיר קצת כסף מהוצאות ההפקה, שאותן מימנתי מכיסי ומהלוואות של אנשים טובים, נסעתי לקהילה היהודית באיראן, לעניין אותם בסיפורה המצולם של העיר ירושלים, שהיתה ועודנה "כוכב על" בלי צורך בשחקנים מפורסמים. זה היה בתחילת שנות השבעים, ואיראן היתה מידידותינו היותר טובות בעולם, ובוודאי במזרח התיכון.

לטוס לשם היה עניין של מה בכך, בערך כמו לטוס לקפריסין. כל עובדי תדיראן וכור נסעו לשם לנופש, היה לנו שם נספח צבאי, וכל צמרת צה"ל הסתובבה שם ונהנתה משיתוף פעולה מרשים. מארחיי סיירו איתי אז ברחבי טהרן, ומה שאני זוכר זה שחשתי כאילו אני במנהטן. נחשפתי לארץ יפהפייה, מודרנית, פתוחה ומכניסת אורחים, מה גם שנתקבלתי שם כאורח מארץ ישראל, דבר שהעלה את מניותיי, ולא רק בקרב היהודים.

אני בהחלט מאמין שכל היופי, הפתיחות וההיגיון המערבי עודם שם, ושהם רק חבויים במעבה הפחד של משמרות המהפכה. בבוא היום ושעת הכושר הם יפרצו החוצה ויחזרו להיות נורמליים כמו שהיו, ואז נחליף את אנטליה ואת יוון בטהרן, המלאה בשכיות טבע.

אירוויזיון

בשנים הראשונות אחרי שישראל הצטרפה לתחרות הציעו לי כמה פעמים לנסוע בתור נציג ישראל, אבל דחיתי זאת על הסף בגלל לוח זמנים עמוס. לא פעם נשאלתי על ידי אנשים איך קרה שלא נסעתי לייצג את המדינה באירוויזיון. ממרחק הזמן אני מבין ומודה שהסיבה שוויתרתי היא ההתרגשות והמתח הנלווים לתחרויות. במהלך הקריירה שלי השתתפתי בשלושה פסטיבלי זמר, וזה משהו שגבה ממני מחיר נפשי גבוה בגלל המתח שבדבר. הנחתי שאם אשתתף באירוויזיון אחווה מתח שהוא גבוה מזה שהכרתי, והחלטתי לוותר על החוויה. אני לא מרגיש החמצה. הצלחתי להסתובב בעולם בזכות המוסיקה שלי, ללא צורך בתחרות ובנקודות שיפוט.

בית ספר למוסיקה

רבים שרואים את תוכנית הטלוויזיה הזאת מספרים לי על החוויות מהתוכנית, ותמיד מתחילים במילה "בכיתי". אני תמיד מנסה לפתור לעצמי את התעלומה הזאת - מה שייך לכאן בכי? הרי התוכנית נועדה לשמח. לא מדובר בבכי של צער או עצב, אלא של התרגשות. מאוד מרגש להאזין לילד קטן ששר, משהו בתמימות שלו שובה לב, אבל זה לא רק זה. אלו השירים שמושרים בתוכנית, שחלקם קלאסיקות וסיפורי חיים מימי התהוות המדינה, שגם בלי הילדים אתה הולך איתם למחוזות של געגוע. הוסף לזה ילד ששר אותם בקול של זמיר, ואתה נמס וגם דומע. 

דגל ישראל

כשחברת קו אופ הונפקה בבורסה הניו־יורקית, לפני חמש עשרה שנה, עשו חגיגה גדולה לאחי הטוב, בנימין, שהיה אז מנכ"ל כור. לפי המנהג הרווח במקום, נתנו לו לפתוח יום של מסחר בבורסה, עם פטיש ופעמון ועם טלוויזיות מכל העולם שצופות במעמד, כדי להתחיל יום עבודה פיננסי עולמי. הכבוד המיוחד הזה ממשיך להיות מוענק חמש עשרה שנה אחר כך, שאז מכבדים את בעל החברה לסיים יום של בורסה, וגם אז טלוויזיות, פעמון ופטיש. דודי ויסמן, הבעלים של קו אופ, הזמין אותי במקום אחי המנוח להיות איש הטקס המיוחד הזה, המכה בפטיש לציון סיומו של יום מסחר.

אני זוכר שבבואנו לבניין ראיתי בין שלל הדגלים בחוץ את דגל ישראל, שהונף שם לכבודנו, וזה מילא את ליבי גאווה. עמדנו מתחתיו והצטלמנו, וניסינו שבכל התמונות לא יחסר מקומו של הדגל הזה, שהרחיב את ליבנו. כמעט איחרנו לטקס מרוב רצון להצטלם עם הדגל במקום הבינלאומי הזה. מיהרנו פנימה ואמרנו לעצמנו שאת שאר הצילומים נעשה כשנצא.

ואכן, בילינו כשעה בתוך הבניין, שבו קיבלו אותנו בכבוד רב, והטקס עבר והודעתי לעולם הכספים שיום מסחר נוסף חלף, ואז רצנו החוצה להשלים את הצילומים עם הדגל. הדגל כבר לא היה, כי האירוע הסתיים, ועמדנו כמה דקות נעלבים עד עמקי נשמתנו, עצובים כמו הלילה, על חסרונו של הדגל בין שאר הדגלים המתנופפים שם ברוח. רק אז הבנתי כמה הוא חשוב לי.

החלטת החלוקה

בכ"ט בנובמבר 1947 הייתי כמעט בן שמונה. אני זוכר כיצד ישבו כל בני המשפחה אצלנו בבית, בשכונת בית הכרם, כגוש אחד גדול, מכונסים ומשולבים, האחד בתוך ועל האחר, כשרדיו פיליפס ישן עם מנורות עומד בתחתית הערימה האנושית שלנו, והאזנו לתוצאות ההצבעה באו"ם, שבה הוחלט על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל - מדינה יהודית ומדינה ערבית. אני זוכר עד היום את נשיא העצרת קורא אחד לאחד את שמות המדינות, ואומר אחריהן - "יס", "נו" ו"אובסטיין".

מישהו עבר ברחוב השקט והחשוך, כבר באמצע ההצבעה, וצעק: "מדינה עברית!" ולאט לאט החלו אנשים להיאסף בחוץ, עם משהו שעבר מצעקה לזעקה: "מדינה עברית, עלייה חופשית!" ויצאנו החוצה כולנו, אבא ואמא, ארבעת אחיי וסבתא והצטרפנו לחוגגים, בשמחה של פעם בחיים. אני לא יודע אם הבנתי אז את משמעות ההצבעה, אבל היה זה יום העצמאות הכי חגיגי, הכי אמיתי, הכי מרגש, הכי שמח והכי נכון, מכל אלו שבאו אחריו. 

זיכרון ילדות

זה היה בכיתה א' בבית הספר בית הכרם בירושלים, כשמורתי, רמה סמסונוב־וייץ ז"ל, בחרה שישה ילדים שירקדו איזה ריקוד רועים באחת ממסיבות השנה. הייתי אחד מהשישה, ולאחר כמה ניסיונות שכנראה לא צלחו לי, היא ביקשה ממני לחזור למקום והחליפה אותי בילד אחר. אני מאמין שאילו תיארה לעצמה המורה רמה מה זה יחולל בנפשו של ילד בן שש, אולי היתה מחכה מעט עם ההדחה הזאת. הראיה - הנה, עשרות שנים אחר כך אני עדיין זוכר זאת, ומספר את דבר הצריבה ההיא בלב הקטן, שלא נשכחה מעולם ולעולם לא תישכח.

הרבה שנים אחר כך, כשחזרה רמה מארה"ב כזמרת אופרה, ואני חיפשתי זמרים וזמרות ל"רומנסרו ספרדי", באתי לביתה לבקש שתצטרף לצוות המופע עם יוסי בנאי ואברהם פררה ולטקסטים של יצחק נבון. היא הסכימה בשמחה. בטרם יצאתי מביתה אמרתי לה: "אני מתעלם מן העלבון הגדול שגרמת לי לפני שנים בנוכחות כל הכיתה, ואני סולח לך". היא לא ידעה על מה אני מדבר. אני דווקא כן. לאחרונה נפטרה מורתי האצילית, וביקרתי אותה לפני מותה בבית החולים. אפילו ברגעיה האחרונים היה היתה יפה ועדינה כמו בימים ההם.

חברים

כמו לרבים וטובים, גם לי יש דף פייסבוק, המונה כעשרת אלפים חברים, אם כי המונח "חברוּת" תופס בימינו משמעות אחרת לגמרי. האם חברות נרכשות באמצעות קליק קטן ומהיר? האם חברות היא לא דבר אישי, הכולל רעות על פני דרך ארוכה?

אנשים חושבים שאם הם חברים שלי בפייסבוק, הם נגישים אלי יותר. אני לא בטוח שאני יכול לקרוא לחבריי במחשב "חברים". בחיי האמיתיים יש לי כמה חברים, כמספר אצבעות כף יד, והם הרבה יותר משמעותיים לי מעשרת אלפים חברים וירטואליים.

טכנולוגיה

אני לא מכיר מכשיר אייפון שעמוס בכל האפליקציות והחידושים יותר משלי. במאה הנוכחית יש פיתוחים טכנולוגיים שהם עונג אמיתי, ואני מאוד נהנה מהמכשיר, שהפך למחשב שלי. יש לי ארבעה נכדים, בני שש, ארבע, שלוש וארבעה חודשים, ושלושת הגדולים כבר שקועים עמוק במשחקים שבמכשיר הזה. אני מסתכל עליהם ומתגאה לומר שכל דבר שאני רואה אצל נכדיי - גם אני מבין. מצד שני, אני לומד מהם המון על השימוש באייפון. מי היה מאמין שהיוצרות יתחלפו ונכדינו יהפכו להיות מורינו?

יוני נתניהו

מייסדה ובוראה של סיירת מטכ"ל היה אברהם ארנן ז"ל, שהיה נערץ בקרב לוחמי הסיירת, ולא פחות בקרב המעריצים האחרים בלי המדים. אני הייתי בין המעריצים האלה. היינו כל העת מתארים לנו בדמיוננו את סיפורי הגבורה העלומים של החיילים המסתוריים ששמם "היחידה". ברבות השנים נפגשתי הרבה עם ארנן, בכל מיני מעמדים, כי הפכנו חברים בלב ובנפש.

פעם, כשקבענו לאכול יחדיו, הוא הגיע עם בחור מאוד מיוחד, שהרשים אותי בדמותו האצילית, אבל בעיקר בשקט שלו ובשלווה הסטואית שהישרה. היתה לו מקטרת, ולאורך כל הארוחה הוא אמר אולי שלושה משפטים. אחרי כשעה הוא נאלץ לעזוב, ואני נשארתי עם ארנן, שאמר לי: "ראית עכשיו את מי שיהיה בעוד כמה שנים רמטכ"ל, ועוד הרבה יותר מזה. היום הוא 'רק' מפקד הסיירת. קוראים לו יוני נתניהו". ככה הכרתי אגדה בעודה בחיים. 

ישראל

זה הבית שלי, במלוא מובן המילה. בימי הסרטים "קזבלן" ו"מבצע יונתן" היה לי סוכן בלוס אנג'לס, שדיבר איתי על מומנטום מקצועי, שמחייב שהות באמריקה כדי לנסות להשתלב שם בתעשיית הסרטים כשחקן. זה היה ב־1973, ולקח לי שבוע אחד בלבד עד שמצאתי את עצמי על המטוס בדרך חזרה, חוזר אל החמצן, אל החברים, אל השפה. אל המקום היחיד בעולם שאיני מרגיש בו זר או אורח.

בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים סבל העולם כולו ממחסור בדלק, שמחירו האמיר לגבהים בלתי אפשריים. הופעתי בלוס אנג'לס וראיתי שם, במדינה הכי נאורה בעולם, הכי פתוחה, ששומרת בקפדנות כמעט דתית על זכויות האדם, מכוניות עם סטיקרים שאומרים: "שרוף יהודים ולא דלק". מכיוון שמחירי הדלק האמירו בכל העולם, ובגלל המלחמה באזורנו, היו מי שראו לנכון להאשים בכך את היהודים ואת ישראל. זה היה רגע קטן של שיעור גדול, שיש ליהודים מקום אחד בטוח, רק אחד, ששמו מדינת ישראל.

מלחמה 

לא מלחמות רבות לנו בארץ, אלא מלחמה אחת ארוכה ונמשכת, עם הפסקות באמצע. אני, עם יתר חבריי למקצוע, מצאתי את עצמי פעמים רבות בין החיילים, בתוך המלחמות, רצים להם בין הרגליים, מסתתרים באימה מן הפגזים, בין אבני הבזלת השחורות של רמת הגולן או בחולות הזהב הבוערים של מדבר סיני. היינו מופיעים חמש ועשר הופעות ביום, בקולות ניחרים, עם אקורדיון מלא חול, לנים היכן שאפשר עם החיילים על כל דיונה רכה, מספרים להם מה נשמע בתל אביב כאילו זה עתה באנו ממנה, למרות שבעצם הסתובבנו ימים רבים בשטח.

פעם אחת, באמצע הופעה מאולתרת לסוללה של תותח, ראיתי חיילים רצים ממני ונוטשים אותי לטובת ג'יפ שהגיע משום מקום. הם רצו והשאירו אותי בודד ומבוהל. היה זה הרב גורן בג'יפ, והוא עבר בין החיילים לחלק להם ספרי תהילים קטנים. מי שלא ראה איך החיילים חוטפים ממנו את הספרונים כאילו היו שכפ"צים, לא יבין לעולם כמה נוראה היתה המלחמה ההיא.

סרטים

אנחנו משופעים היום בחברות סרטים והפקה ובבעלי מקצוע נפלאים, ויש לנו תעשייה מפוארת, שיש בהחלט במה להתגאות בה. אבל אני זוכר ימים שבהם כל תעשיית הסרטים הישראלית היתה בנויה משני טבריינים, שבילדותם התחילו להקרין על סדינים חלקי סרטים ישנים שמצאו במחסני בית הקולנוע הטברייני, וגבו כסף מהילדים בשכונה. הם היו שני מאהבים גדולים של הקולנוע הישראלי, וקראו להם מנחם גולן ויורם גלובוס. ברבות השנים הפכו למעצמה והעסיקו בסרטיהם עשרות שחקנים ובמאים. הם היו כל התעשייה.

היום, כשהסרט הישראלי פורח וזורח וממלא אותנו בגאווה בארץ ובעולם, ראוי לזכור את השניים האלה, שעשו לעיתים סרטים בכסף של בתיהם הממושכנים ושל החסכונות ששמרו לימי סגריר.

קזבלן

כשנקראתי ארצה ב־1966 לשחק את "קזבלן", לא ידעתי שנקראתי למעשה לבחינה. מישהו לקח על עצמו אחריות גדולה כשקרא לי מאמריקה וביקש ממני להפסיק שם את לימודי המשחק ובימוי הטלוויזיה. עמדתי על הבמה באולם אלהמברה בחושך אימתני שאפף את האולם ומול יוצרי ההצגה - חיים חפר, דובי זלצר, יורם קניוק, דן אלמגור, המפיק גיורא גודיק והבמאי יואל זילברג. לא התרגשתי מכל הנבחרת, כי "ידעתי" שבאתי לשחק את התפקיד.

אחרי ששרתי שיר אחד שנקרא "יש מקום", אמרו לי לעשות קטע מההצגה עם מי שהיה אמור לנהל את ההצגה. ואז אמרתי לנוכחים, ביהירות של מי שהיה בשלישיית גשר הירקון: "עם כל הכבוד, עד כאן. אני לא באתי להיבחן, אני הוזמנתי לשחק". איימתי שאעזוב את הבמה. ברגע הזה קפץ יואל זילברג, החזיק בראשי ולחש לי בצעקה לתוך האוזן: "תעשה מה שאומרים לך. לא תתחרט, ועוד תודה לי כל ימיך".

עשיתי מה שהוא ביקש ממני לעשות, ואיני מתחרט ולא אתחרט כל ימיי, בדיוק כפי שאמר לי. אני זוכר את המעמד ההוא ולא חדל להודות ליואל היקר, ומצטער בכל לב על לכתו מאיתנו לפני כחודשיים.

שמעון פרס

את כל המועמדים להחליפו (לפחות מן השמועה...) אני מכיר, אוהב, אפילו מעריץ. אבל לא בכל יום אנחנו זוכים לנשיא שאין לנו כמותו. אז אם כבר יש לנו אחד כזה, שנחשב לאישיות המדינית המקובלת ביותר על כל מנהיגי העולם, יותר מכל מנהיג אחר בתבל, הייתי מציע להשאירו שם לכל ימיו. עד מאה ועשרים!

תחביבים

יש לי תחביב שהוא ירושה מאבי. הוא היה אוסף עיתונים, אפילו כאלה שיצאו פעם אחת ולא יספו. כשהייתי מחטט בין העיתונים, לחפש בהם דברים שמעניינים אותי, הייתי מקפיד להחזיר אותם למקום, אבל הוא תמיד ידע והרגיש, גם אם הזזתי עיתון במילימטר. גם אני אוסף עיתונים, אבל לא רק. אני אוסף הכל: מפתחות, שרשראות מסבחה, כובעים, מכונות תפירה, חנוכיות - בקיצור, כל דבר.

בעיקר אני שומר דברים שכותבים לי. אני לא מתכוון רק למכתבים - אותם הרי ודאי שאשמור - אני מתכוון אפילו לפתק בסגנון "הייתי" או "אגיע מחר" או "דבר איתי אחר כך". שלא לדבר על פתקים מורכבים יותר - ואז אני לוקח את הפתק, שם בתיק ורושם את שם הכותב. ככה זה מצטבר. ראו הוזהרתם. 

תיאטרון

בפעם הראשונה שראיתי את ההצגה "ביקור הגברת הזקנה", בהשתתפות אהרון מסקין ואלישבע מיכאלי, הייתי תלמיד בית ספר. אני זוכר שכאשר הצגות של הבימה או הקאמרי היו עולות לירושלים, היינו מתכוננים בכיתה כמה שבועות לפני כן. מדברים בהצגה, לומדים אותה, וביום ההצגה - זו היתה חגיגה. היינו מתלבשים למענה בחולצות לבנות, כאילו יום חג לנו, וכאילו, להבדיל, הלכנו לבית הכנסת. אני זוכר שהייתי ממתין לשחקנים מחוץ לקולנוע אדיסון, ביציאה האחורית, כדי לנסות לפענח את הסוד הגדול שבהם. מנסה להבין איך זה שדאיתי בגללם למרומי התרגשות, איך צחקתי ובכיתי בגללם בזמן ההצגה, שהרי לא ייתכן שאנשים רגילים מסוגלים לגרום לכך.

הייתי מביט בהם, אולי אגלה משהו נסתר ועלום בפניהם, משהו זוהר, שמימי, אולי הילה או קדושה. ככה הבטתי בו, במסקין, כשיצא מן התיאטרון, וכמעט התעלפתי כשחלף על פניי. לא יכולתי לדבר או לנשום. אחרי הרבה שנים הוצע לי לשחק את התפקיד בהבימה. באתי אליו בקדושה, רוחו של מסקין מלווה את ניסיוני. למזלי, פגשתי שם צוות שחקנים מיומן ומחבק, ועוד שניים: במאי נפלא שהקל עלי את משא התפקיד, אילן רונן, ושחקנית נפלאה ושמה גילה אלמגור, שעזרה לי בעיניה ובדמותה להתפלל את התפקיד בכל ערב. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו