המורה גרינג

אני לא בטוחה שאמא שלך תסכים שתלמדי אצל האיש הזה", אומרת לבתי אדריאנה, נערה אמריקנית מתוקה בת 13, כשהן יושבות על הרצפה בסלון ביתנו בפרבר של דאלאס, טקסס, עוברות על רשימת המורים לקראת פתיחת שנת הלימודים.

הימים הם ימי סוף הקיץ, 2016. אני עומדת במטבח ושומעת אותן מדברות. משהו במשפט של אדריאנה נשמע לי טורד מנוחה. "על מי את מדברת?" אני לא מתאפקת ומתערבת בשיחה.

"המורה להיסטוריה, את לא מכירה את שמו?" היא שואלת בהפתעה.

"מיסטר גורינג", אני אומרת מייד. הרי הוא לימד את הבן שלי בשנה הראשונה שלנו בטקסס.

"מיסטר גרינג", היא מתקנת אותי בחיוך מהוסס. ופתאום, במכה אחת, הלב שלי צונח לרצפה.

"איך את יודעת?" אני שואלת.

"למדתי איתו היסטוריה בשנה שעברה", היא אומרת. "אחרי שסיים ללמד על תקופת מלחמת העולם השנייה, הוא פנה אלינו ואמר: 'זוכרים את הסיפור של הרמן גרינג, שהיה מספר 2 במפלגה הנאצית? הוא היה בן משפחתי. לא בחרתי בכך, ואני לא גאה בכך, אבל זאת עובדה'. כולם בכיתה היו בהלם. לא רציתי לספר לכם את זה אז, כי ידעתי שאתם יהודים מישראל, לא ידעתי איך תגיבו..."

איך לא חשבתי על כך קודם, אני מלקה את עצמי. אבל איך יכולתי לחשוב? הוא תמיד קרא לו גורינג, הבן שלי. גורינג, במבטא טקסני מתגלגל כזה. וכשהוא למד אצלו, לפני ארבע שנים, המורה לא נתן שום רמז.

ברגע אחד אני מבינה שהשיחה התמימה הזאת היא עבורי תחילתו של מסע. שלא אניח לסיפור עד שאברר אותו עד תום. מי האיש, מה הוא יודע ומה לא, ומה הסיכוי שילדיי הישראלים, דור חמישי לשואה, ילמדו היסטוריה, בטקסס, עם קרוב משפחה של אחד מבכירי הפושעים הנאצים.

זה סיפור על בני אדם. על עולם קטן, שזימן מפגש בין אנשים משני קצוות שונים, שכל אחד מהם הוא המשכו של אירוע היסטורי טראומתי שהתרחש עוד לפני שנולדו, אך הוא חי וקיים ונוכח במה שהפכו להיות. לא חיפשתי את הסיפור הזה: הוא הגיע לפתחי והזמין אותי פנימה. אז העזתי ופתחתי דלת כדי להקשיב.

הוריה של סבתא שלי, אלה וחנוך איסלר, היו אנשים דלי אמצעים שחיו עם ארבעת ילדיהם בעיר דורטמונד שבגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה. בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, הם חשו את האנטישמיות הגואה והחליטו לשלוח את הילדים לארץ ישראל, אחד אחרי השני, מהגדול עד הקטן.

סבתא שלי, רחל, שהיתה שלישית במניין הילדים, הגיעה לארץ ב־1936 עם עליית הנוער ונשלחה לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. נערה בת 15, לבדה, שהתגעגעה כל כך לאמא שלה. אחותה הצעירה, תרצה, נותרה אחרונה בבית ההורים, שהתקשו להיפרד.

האם אלה, חולת געגועים, חסכה מארק למארק, וב־1937 באה באונייה לבקר את שלושת ילדיה בארץ ישראל. היא שהתה בארץ חודש, נודדת בין הילדים שפוזרו ביישובים שונים, יודעת שקרעה אותם ממנה לטובת הצלתם. הם, מצידם, התחננו שתישאר; לכולם היה ברור שהחזרה לגרמניה מסוכנת. אבל היא לא היתה מוכנה להשאיר את בעלה לבד, ונפרדה מילדיה בדמעות. בשובה הביתה שלחה לארץ את תרצה, הבת הצעירה. היא תהיה האחרונה שרואה אותם בחיים.

הבן הבכור, ד"ר יחיאל איסלר, היה כבר נשוי בעת הזו לבתו של ד"ר הרמן בדט, יהודי גרמני שכיהן כחבר פרלמנט בתקופת רפובליקת ויימאר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הגרמני, ושם גם פגש במקרה בהרמן גרינג. בסוף המלחמה קיבל אות גבורה.

בזכות קשריו והיכרותו של בדט עם אנשים בכירים, קיבלו ארבעת הילדים בארץ דיווחים ממקורות ראשונים על הנעשה עם הוריהם בגרמניה. משנת 1939 הוא ניסה להפעיל את קשריו כדי להוציא את אלה וחנוך מהמדינה, ללא הצלחה. ב־1940 כתבו השניים לילדיהם כי הם עומדים להיות מגורשים לפולין, ואחר כך ניתק קשר המכתבים.

באפריל 1942 נשלחו אלה וחנוך למחנה ההשמדה מיידנק. הם היו בני 44. סבתא שלי ואחיה לא סלחו לעצמם, כל חייהם, על ההחמצה. הם הקפידו להעביר את סיפורם של הוריהם לילדיהם, וילדיהם העבירו אותו הלאה, מדור לדור.

את הסיפור הזה שמעתי אינסוף פעמים. כילדה קראתי כל ספר שואה שהתגלגל לידיי, כל חומר קריאה המבוסס על עדויות ועל פרטים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הכרתי את השמות של בכירי המפלגה הנאצית, פיתחתי רגישות רבה לכל פיסת מידע, ואת הסקרנות הזאת והעניין בסיפורי המשפחה העברתי גם לילדיי.

בשנת 2012 עברתי עם משפחתי לפרבר של דאלאס, טקסס, בעקבות עבודתו של בעלי. את שכונת המגורים בחרנו בגלל איכות בתי הספר, הגם שהיינו המשפחה הישראלית היחידה בסביבה. הילדים החלו ללכת לבית ספר אמריקני־ציבורי והתמודדו עם שפה חדשה וסביבה חדשה. 

בני הבכור, יפתח, היה אז בן 13. אחד המורים שקיבלו את פניו בשנתו הראשונה בבית הספר היה מיסטר גורינג, המורה להיסטוריה בשכבת כיתות ז'. הוא לימד היסטוריה של המאה העשרים והתגלה כמורה מצוין, גם אם קפדן ונוקשה, וזכה עד מהרה להערצת התלמידים. מעולם לא פגשתי בו פנים אל פנים.

בסוף השנה כתבתי לו מכתב תודה ארוך וחם, על הסבלנות הרבה ועל העזרה שנתן לבן שלי. את "מיסטר גורינג" הזכיר יפתח רק כחלק מהזיכרונות של חבלי הקליטה, תמיד לטובה.

בקיץ האחרון עמדה בתנו הצעירה, לו, להתחיל את לימודיה באותו בית ספר שבו למד יפתח כשהגענו לדאלאס. שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים היא קיבלה את רשימת המורים שילמדו אותה. ואז באה השיחה ההיא עם חברתה אדריאנה, בסלון ביתי.

למחרת, יד המקרה, נערך בבית הספר "ערב פתוח" להורים. ערב חגיגי, ואני עומדת מול מר גרינג. הוא לא יודע מי אני, אני יודעת שהוא נצר למשפחת הצורר. מגישה לו יד רועדת ואומרת: "אני אמא של יפתח, הוא מאוד אהב את השיעורים איתך. אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל אנחנו יהודים מישראל. נודע לי לאחרונה מאחת התלמידות שלך על קרבת משפחתך להרמן גרינג. אני דור רביעי לשואה, ומאוד מעניין אותי לשמוע את סיפורך".

ההלם ניכר על פניו של המורה. מאחוריי משתרך תור של הורים שמבקשים לשוחח איתו. אחרי רגע ארוך של היסוס הוא אומר: "אם זה חשוב לך, תשלחי לי שאלות במייל, אשתדל לענות עליהן".

מלחמה קטנה מתחוללת בתוכי. איך אתן להזדמנות כזאת להתמסמס. אני מתעקשת בנימוס, מודעת לסיטואציה הבעייתית שבה תפסתי אותו, ללא שום הכנה. זוג הורים חסרי סבלנות כבר מעירים לו מעבר לכתפי, ואולי בשל כך, הוא מתרצה באי נוחות ומסכים להיפגש בעוד שבועיים. את מועד הפגישה נתאם מאוחר יותר במייל.

בשבועיים האלה אני לומדת את תולדות משפחת גרינג. ארנסט גרינג היה דיפלומט גרמני, שהעביר את מיטב שנותיו בהאיטי. הוא היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה היו לו ארבעה ילדים, ומאשתו השנייה, פרנצ'סקה טיפנברון, עוד ארבעה, הבנים הרמן ואלברט ושתי בנות.

בשלהי 1892, כשהיא בהריון, הפליגה פרנצ'סקה מהאיטי לגרמניה כדי ללדת שם. הבן הרמן נולד בחבל בוואריה ב־12 בינואר 1893. כעבור שלושה חודשים השאירה אותו אמו בידי חברי משפחה וחזרה לשהות לצד בעלה בהאיטי. הפעם הבאה שבה תפגוש אותו תהיה כעבור שלוש שנים, כשתשוב לגרמניה ללידת אחיו, אלברט. האח היה כנראה תוצאה מרומן שניהלה פרנצ'סקה עם רופא גרמני ממוצא יהודי, ידיד המשפחה, שגם שימש סנדק של שני הילדים.

הרמן גדל להיות ילד חכם, קשה ומרדן. בגיל 16 נשלח לפנימייה צבאית, ואמו כתבה ביומנה: "כשהרמן שלי יהיה גדול, יקרה אחד מהשניים: הוא יגדל להיות מנהיג דגול - או מפלצת איומה". אלברט, האח הצעיר, התנגד לרעיונות המפלגה הנאצית וניצל לא פעם את שמו כדי לתעתע בפקידים הנאציים ולהציל יהודים. הוא יסיים את חייו ב־1966 בדרום אמריקה, בבדידות ובדלות איומה. 

אחרי שבועיים, מצוידת בכל הפרטים, אני יוצאת לפגישה איתו בשבע בבוקר, שעה וחצי לפני תחילת יום הלימודים. יודעת שזה לא יהיה מפגש פשוט.

בדיוק בשעה היעודה אני מקישה על דלת הכיתה. גרינג פותח לי את הדלת ומזמין אותי לשבת. הלב שלי פועם בחוזקה. אני מגלגלת בראש משפטים עדינים לפתוח בהם, מודעת לחרדה שהוא חש. ששנינו חשים.

"אני לא שופטת אותך", אני אומרת מייד, מנסה להפיג את המתח בחדר. "אני יודעת שבדיוק כמוני, נולדת הרבה אחרי השואה. אני רק מבקשת להבין את הקשר המשפחתי. על מה גדלת, מה הביא אותך ללמוד וללמד היסטוריה של המאה העשרים".

אני מספרת לו על המשפחה שלי. על הוריה של סבתא שלי, שחיו בדורטמונד והושמדו במיידנק. הוא מקשיב בסבלנות. גבו זקוף, כפות ידיו מונחות סגורות על השולחן. על פניו הבעה קפואה.

"את דור רביעי לשואה", הוא בורר את מילותיו. "אני דור שלישי. לעולם לא אשווה בינינו, אבל גם להיות חלק ממשפחה שקשורה בדמות כזאת כמו הרמן גרינג, זה עול שלוקחים לדרך. העניין כאן הוא משא השם".

אני סוקרת את פניו. שיערו מאפיר, יש לו מצח גבוה, ובעינו האחת פזילה קלה, שמקשה עלי להבחין אם מבטו מופנה אלי במהלך השיחה. כשאני נזכרת בתמונה של הרמן גרינג, מכה בי פתאום הדמיון המצמרר.

גרינג מדבר ברצף, משתדל לשמור על טון אחיד, אינפורמטיבי. אני מנסה להדביק את הקצב, לרשום את הדברים שארצה להרחיב איתו בהמשך. כשהוא מבחין בכך, הוא נדרך. "למה לך כל זה?"

פנים בית ספרו של המורה גרינג. "אנחנו נפרדים בלחיצת יד, נדמה לי שהוקל לו מעט"

אני מבטיחה לו שלא אעשה עם הפרטים שום דבר בלי לקבל את רשותו. הוא מתרצה וממשיך.

"בואי ואספר לך. אני גדלתי בצילו של סיפור שניסו להצניע. כל שידעתי הוא שאנחנו קשורים ל'גרינג ההוא'. אסור היה לשאול מעבר. את המעט שאני יודע היום אספתי לאורך השנים, טיפה אחר טיפה. זה היה עניין להתבייש בו.

"משפחתו של סבא שלי עזבה את גרמניה ב־1898 ועברה לקנזס, בעקבות שמועות שבאמריקה אפשר להתחיל חיים חדשים. אט־אט נבנתה שם מעין מושבה של מהגרים ממוצא גרמני. הם הקימו חוות ועמלו על הגשמת החלום האמריקני.

"אבל המציאות היתה רחוקה מהחלום. החיים בחווה היו קשים, צנועים, והקשר עם המשפחה שנשארה בגרמניה נשמר באמצעות מכתבים שהיו מגיעים מדי פעם. היה קשה לשמור על קשר בתקופה ההיא, במרחקים האלה. ב־1906 המשפחה של סבא שלי חזרה לגרמניה, אבל כעבור שנתיים החליטו שמקומם בכל זאת בקנזס וחזרו. 

"אחרי מלחמת העולם הראשונה, גרמניה התמודדה עם חורבן גדול והיתה נתונה תחת הסגר ימי, שעתה הקשה ביותר. הרמן גרינג, בן דוד של סבא שלי, היה טייס קרב פצוע, פטריוט, עטור תהילה. הוא ניצח ב־21 קרבות אוויר וביוני 1918 קיבל את אות 'פור לה מריט', העיטור הצבאי הגבוה ביותר של צבא גרמניה. המשפחה היתה גאה בהישגים שלו.

"את צריכה לזכור שהמשפחה חיה אז בסביבה של יוצאי גרמניה, לכולם היו בני משפחה שנותרו בגרמניה. סבא שלי היה גרינג, הם היו גרינג. הוא הפך בעיניהם לסמל. היתה לו יכולת ביטוי מרשימה, והיתה לו השפעה מאגית על אנשים.

"בשנות העשרים, המשפחה עקבה מרחוק אחרי מסלול ההתפתחות הפוליטית של הרמן גרינג. הם ניזונו ממכתבים ומקריאה בעיתונים. באירופה היתה תקופה סוערת".

ב־1921 פוגש הרמן גרינג את אדולף היטלר. היטלר בדיוק הקים אז את המפלגה הנאצית, ונשען על קשריו הצבאיים והחברתיים של גרינג כדי לגייס כספים ותומכים. גרינג סולל, למעשה, את דרכו לשלטון: הוא נתפס כגיבור מלחמה ומהווה ניגוד לאספסוף שמקיף את היטלר בראשית דרכו הפוליטית. חברותם של השניים כה סימביוטית, שהיטלר מצוטט כאומר: "לעולם לא אהיה בודד כל עוד גרינג לצידי".

ב־1934, כשהוא כבר קנצלר גרמניה, ממנה היטלר את הרמן גרינג למפקד הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני.

בשנות השלושים, משפחת גרינג בארה"ב גדלה ומתרחבת. "בקיץ 1939 מחליט סבא שלי לערוך מפגש משפחתי ב־1 בספטמבר. הוא שולח מכתב לבן דוד שלו, הרמן, שהתמנה בינתיים לדרגת גנרל פילדמרשל של הלופטוואפה, ומזמין אותו לבוא עם משפחתו למפגש בקנזס.

"כעבור כמה שבועות מגיע לחווה מכתב תשובה, על המעטפה מתנוסס שמו של הכותב: 'הרמן גרינג'. סבא שלי פותח את המעטפה בהתרגשות. במכתב כותב הרמן, בכתב ידו:

"'אני מודה לך על ההזמנה, הייתי שמח לבוא לפגוש את המשפחה, להכיר את הדור החדש ולראות את החווה שבניתם. אבל בתאריך שבו מתוכנן המפגש לא אוכל לעזוב את אדמת גרמניה'".

"המשפחה התאכזבה, אבל אף אחד לא ידע אז את מה שיתברר בהמשך", הוא מדגיש. חשוב לו כל כך להבהיר שבנקודת הזמן ההיא, איש מבני משפחתו לא שיער מה עומד להתרחש באירופה וכמה גדולה תהיה מעורבותו של בן המשפחה בזוועות.

ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, התעוררו בני המשפחה בקנזס לידיעות שהגיעו מאירופה. בבוקר אותו היום, שעון גרמניה, פלש צבא גרמניה לפולין.

"ב־3 בספטמבר, שעות בודדות לאחר שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, הגיעו לחווה בקנזס אנשי מודיעין מטעם הממשל האמריקני, ובידם צו חיפוש", ממשיך גרינג. "סבא שלי נחקר. הוא נשאל שוב ושוב על טיב יחסיו עם הרמן גרינג.

"במהלך החיפוש הם מצאו את המכתב מהרמן והחרימו אותו. התוכן שלו חיזק את מה שסיפר להם סבא שלי: שהם אכן קרובי משפחה, אבל הקשר מתבסס על מכתבים בלבד.

"מאותו היום, כך סיפר לי אבא שלי, שהיה הצעיר מבין שלושת בניו של סבא, החיים שלהם התהפכו. בסביבה שבה חיה המשפחה כבר לא היו גאים יותר בהרמן גרינג. מאותו רגע, המשפחה ניסתה לטשטש כל קשר. השם גרינג הפך בבת אחת משם של אביר מלחמה פטריוט לשם מלוכלך. כתם גדול הוטל על משפחתנו.

"ככל שהגיעו יותר פרטים על מה שקרה באירופה, כך התחושה היתה קשה יותר. גם בתוך המשפחה, גם בקרב הקהילה שבה הם חיו". הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור.

המלחמה עוררה ברחבי ארה"ב קריאות חריפות נגד המפלגה הנאצית והעומדים בראשה, וגם נגד הציבור הגרמני בכללותו. ב־19 בפברואר 1942 פירסם הנשיא פרנקלין רוזוולט את "צו נשיאותי מס' 9066", שבו הסמיך את מזכיר המלחמה להגדיר שטחים מסוימים בארה"ב כאזורים צבאיים. בפועל, סלל הצו את הדרך לכליאתם של תושבים יוצאי יפן, ובהמשך גם יוצאי גרמניה, במחנות מעצר. 

מאותה עת נדרשו כל האזרחים הגרמנים בארה"ב להירשם במשרדי הממשלה הפדרלית. כ־11 אלף אזרחים גרמנים נכלאו, חלקם לתקופה קצרה ואחרים לשנים רבות. גרמנים רבים הביעו את נאמנותם לארה"ב, בעיקר בגינוי המפלגה הנאצית ובגיוס לצבא, והתכחשו לארץ מוצאם.

גרינג מציץ בשעונו וממשיך. "בסוף 1942, כנראה לנוכח ההתמודדות המכאיבה עם המידע מאירופה ותגובות המכרים, החליטו שני אחיו הבוגרים של אבא שלי להתגייס לצבא ארה"ב. סבתא שלי עודדה אותם לעשות את זה, למרות שהבינה היטב שהיא מסכנת בזה את חייהם - הכל כדי להפגין נאמנות לעם האמריקני ולנתק את הסיפור של הרמן גרינג מסיפור חייהם, כדי לנקות את שם המשפחה שלהם בקנזס. 

"הדודים שלי התגייסו ונשלחו להילחם באירופה. הסבים שלי מאוד דאגו להם, אבל הרגישו גם איזושהי הקלה, זה היה מעשה פטריוטי שאפשר להסתתר מאחוריו. בכל פעם שמישהו העלה בפניהם את השם של הרמן גרינג, הם מייד הזכירו שיש להם שני בנים שנלחמים עבור ארה"ב. אני לא יודע איך הם שרדו רגשית את השנים האלה, אני בא ממשפחה קשוחה שבה לא היה נהוג לדבר על רגשות. אבל אין לי ספק שהמתח היה עצום.

"במהלך המלחמה ניתק הקשר בין המשפחה שלי בקנזס לבין הפלג שנותר בגרמניה. בסופה חזרו דודים שלי הביתה. הם לא רצו לשתף את הוריהם במה שעבר עליהם, אבל כל אחד מהם נתן שלוש שנים מחייו לטובת המדינה ולטובת המשפחה. סבא וסבתא שלי ניסו להשיב את החיים למסלולם והחליטו לנתק כל קשר עם המשפחה בגרמניה, כדי להגן על עצמם ולהתנער מהמעשים".

ב־8 במאי 1945 נעצר הרמן גרינג באוסטריה על ידי כוחות בעלות הברית. הוא היה הפושע הנאצי הבכיר ביותר שנתפס בחיים. במשפטי נירנברג הגן על עקרונות המשטר הנאצי, ולא הביע חרטה. השופטים תיארו אותו כאדם בעל איי.קיו גבוה במיוחד, רהוט וקר רוח.

הטריבונל הבינלאומי מצא אותו אשם בפשעי מלחמה ואחראי לכל עוולות המשטר הנאצי, לרבות השמדת היהודים, וציין שהיה האדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על התנהלותו של היטלר לאורך כל שנות המלחמה. הוא נידון למוות בתלייה, אך התאבד בתאו בבליעת ציאניד ב־15 באוקטובר 1946, שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין.

"כל העולם הכיר אז את שמו של הרמן גרינג", ממשיך מר גרינג את סיפורו. "תביני מה זה לחיות בידיעה שכולם מייחסים למשפחה שלך את הקשר הישיר אליו".

ניכר בו שהשיחה קשה לו, פותחת פצעים מן העבר. מחזירה אותו לבושה שליוותה את ימי ילדותו. הוריו התחתנו בקנזס באמצע שנות החמישים. אמא שלו ביקשה מאביו שסיפור המשפחה יטושטש, לטובת הילדים שייוולדו.

"היא חששה מהמטען שניאלץ לסחוב על גבנו וביקשה לחסוך מאיתנו את הנטל שנשאו אבי ומשפחתו. עד שנות השבעים, השם הזה נתפס בקנזס כאות קלון, שם שצריך להתבייש בו. אנשים עשו אוטומטית את החיבור, ואנחנו התביישנו והתפתלנו וניסינו להסביר".

אני שואלת אותו למה לא החליפו את שם המשפחה. הוא עונה במשיכת כתפיים ילדותית כמעט: "שאלה טובה, אף פעם לא חשבתי על זה. אבל הסבים וההורים שלי היו כל חייהם מוקפים באנשים שממילא ידעו והכירו את הקשר". באופן מוזר, אני אומרת, גם בני משפחתם של אייכמן, הס והימלר ממשיכים לשאת עד היום את שם המשפחה, אף שכולם מתארים בראיונות איך מטען השם גורם להם לחיות בצילו הכבד של העבר.

"מעניין, לא ידעתי על כך", הוא משיב.

הוא בשנות החמישים לחייו. נשוי ואב לשני בנים בסוף שנות העשרה. "בחרתי להיות מורה להיסטוריה. אף פעם לא נתתי לעצמי דין וחשבון עד כמה זה קשור לשם המשפחה שלי, אבל בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שאם זה שמי, לפחות שיהיה לזה אפקט על חייהם של תלמידיי. אולי זו הדרך שלי להעביר מסר.

"לכן, בשנתיים האחרונות אני מסיים את שנת הלימודים בחשיפת העובדה הזו. אני עושה את זה באופן מבוקר, זה בשליטה שלי ואני מייד מסביר שלא בחרתי בכך ושאני מגנה את כל מה שמזוהה עם הנאצים. זו התרומה הקטנה שלי", הוא אומר במבוכה.

"הדור הצעיר כבר אינו מכיר את השם 'גרינג' כמו בעבר, ויש בכך הקלה גדולה בשבילי. אבל עדיין קיימת תמיד החרדה שמישהו ישאל. להיות בן משפחת גרינג זו משקולת כבדה שמצריכה הסברים, קשה להסתובב עם זה", הוא פוכר את אצבעותיו ומביט בהן.

"זה לא רק השם. יש משהו מאוד דומיננטי במבנה הפנים של הגברים במשפחה. יש לי עין עצלה, גם לאבא שלי היתה, גם לסבא שלי, וגם להרמן גרינג. מבנה הפנים דומה. קשה לי לומר את זה, אבל אני דומה לו.

"לפעמים, כשאני מביט במראה, וככל שאני מתבגר ומתקרב לגיל שבו היה הרמן גרינג בתמונותיו המפורסמות, זה עובר לי בראש. לא מאפשר לי לברוח מזה".

אני שואלת אותו אם הוא מכיר את סיפורו של אלברט גרינג, מניחה שקל יהיה לו לדבר עליו. "אתה יודע, הוא 'האח הטוב'", אני אומרת, וגרינג עוצר אותי. "לא שמעתי עליו".

בית הספר בדאלאס, שבו מלמד המורה גרינג. "את כנראה מכירה את סיפור המשפחה שלי טוב ממני"

אני מספרת לו את הפרטים, בטוחה שתכף ייזכר. הוא שוב קוטע אותי. "המשפחה שלי כל כך התנגדה לדבֵּר, שחונכתי לא להיכנס לזה. למדתי היסטוריה באוניברסיטה, אני מכיר את סיפורו של הרמן גרינג מההיבט ההיסטורי, אבל אין לי שום מידע על הפן המשפחתי הרחב. תביני, זה היה טאבו.

"מעולם לא ביקרתי בגרמניה. גם אבא שלי לא. אבא שלי כבר לא בחיים. אחיו שגדול ממנו, אחד מהשניים שגויסו למלחמה, עדיין חי, הוא בן 97 היום, סובל מדמנציה וחי בבית אבות בסן אנטוניו. אבל זה לא משנה, גם לפני כן לא דיבר מעולם. איש מהם לא דיבר. את יהודייה מישראל, ובאופן מוזר, את כנראה מכירה את סיפור המשפחה שלי טוב ממני".

"תרצה שאתרגם לך חומרים שפורסמו בעברית על המשפחה המורחבת שלך, על אלברט גרינג וסיפור חייו?" אני שואלת, והוא אומר שישמח. אני מספרת לו על בת אחיינו של הרמן גרינג, בטינה גרינג, שגם את שמה לא שמע מעולם. היא נולדה וגדלה בגרמניה, נישאה לאמריקני, ובשנים האחרונות מתגוררת עם משפחתה בניו מקסיקו, מרחק שמונה שעות נסיעה מהמקום שבו אנחנו יושבים. גם היא, כמוהו, נולדה אחרי המלחמה. גם היא מתמודדת עם שדי העבר, ושניהם בערך בני אותו הגיל.

"תראה איזה עולם קטן", אני אומרת לו רגע לפני שהכיתה מתמלאת בתלמידים, "מה הסיכוי שהילדים שלי מישראל, דור חמישי לשואה, ילמדו היסטוריה של המאה העשרים עם קרוב משפחתו של הרמן גרינג. מה הסיכוי שאני אתרגם עבורך את תולדות השושלת שהוריך הקפידו כל כך להסתיר?..."

אנחנו נפרדים בלחיצת יד. נדמה לי שהוקל לו מעט.

כחודש לאחר הפגישה אני שולחת לו מסמך ארוך, עמוס פרטים, שאותו תירגמתי בעבודת נמלים, על תולדות משפחתו. "תודה רבה לך על העבודה שעשית", הוא כותב לי. "אני מעריך את זה מאוד".

לאחר שבועות רבים אני שוב יוצרת איתו קשר במייל, מתעניינת בנימוס אם קרא את המסמך. הוא משיב מייד: "טרם, אני צריך למצוא את הזמן הנכון ואת העוז לקרוא בזה". פתאום אני מבינה שזה לא הזמן שחסר, אלא העוז. זה המטען שכל דור סוחב על גבו, שעובר עם מילים, ולפעמים דווקא בהיעדרן. האם יש לי היכולת לחמול על צאצאי המשפחה הזאת? האם יש לנו יכולת כחברה?

אני חושבת על הסימבוליות של המפגש הזה. על אדריאנה, חברתה של בתי, נערה אמריקנית, נוצרייה, שברגישותה הבינה את כוחה של מקריות, שבעצם האמירה שלה, "לא בטוח שאמא שלך תסכים שתלמדי אצלו", גרמה לי לחשוב מה המסר שלי לבתי. לשאול את עצמי אם אני מסוגלת להקשיב לאיש הזה.

בהקדמה לספרה "ההורים שחיים דרכי", כותבת הפסיכואנליטיקאית פרופ' יולנדה גמפל על בני הדור השני והשלישי לשואה: "החיים הם זרם אינסופי, וכל אדם נעגן בזרם שאליו הוא משתייך. אין הוא יכול להינתק, לא מאבות אבותיו, לא ממי שהולידו אותו, ואף לא מצאצאיו, שיבטיחו את המשכיותו. שושלת השתייכות משמעה לחוש בגופך את נוכחותם של הוריך, של סביך, ולחוש שגופך עצמך חי בגופם של ילדיך".

גמפל מדמה את טראומת השואה לפצצה רדיואקטיבית, ואת הקשר בין הדורות לנשורת הקרינה, שבה ההשפעות עוברות מדור לדור, גם בלי מילים. ברור לי שהיא צודקת, שהרמתי את הסיפור הזה מפתחי דווקא משום שהעבר כל כך נוכח. אני נזכרת באמא של סבתי, אלה איסלר, שנרצחה כשהיתה בת גילי היום, בידיעה שאת ילדיה הצילה. שהשושלת תימשך. גם שושלות הצד שכנגד ממשיכות להתקיים.

גרינג אחרי מעצרו ב־1945

אני שואלת את גרינג אם יאשר לי לפרסם את סיפורו בישראל, והוא כותב מייד: "כן, זו 'חבילה עוברת' של בעיית זהות, שנמסרת מדור לדור. תוכלי להשתמש בכל הפרטים שחלקתי איתך, אבל היום, בעידן המדיה החברתית, אני פוחד מפרסום. אנא, אל תזכירי את שמי הפרטי ואל תפרסמי את תמונתי. כי אם אחזור שוב להיות מזוהה בכל מקום עם סיפורו של הרמן, זה יהיה שוב כמו כתם שחור. כבר קשה לי לסחוב את המטען הזה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו