פצע פתוח

"זו היתה טראומה לכולם". אנשי פלוגת הסיור במחנה עמוס, לפני האסון // צילום: באדיבות יאיר הרוניאן // "זו היתה טראומה לכולם". אנשי פלוגת הסיור במחנה עמוס, לפני האסון

שום דבר לא יכול היה להכין את 40 אנשי פלוגת הסיור, רובם מילואימניקים מבוגרים יחסית, שחצו מזמן את גיל 30, לתופת שפקד אותם בבוקר 6 ביוני, היום השני של מלחמת ששת הימים. הפלוגה, שהורכבה ברובה מאנשי קיבוצים ומושבים מאזור חוף הכרמל ועמק יזרעאל, עסקה במשימות סיור ואבטחה לאורך קו התפר באזור ג'נין וחנתה בחורשת איקליפטוסים במחנה עמוס, ליד עפולה. תפקידה העתידי במלחמה היה להצטרף לחטיבת 45 של השריון בכיבוש אזור עמק דותן.

בשעה 06:30 בבוקר, כשחלק מהאנשים עדיין ישנים והאחרים עושים את דרכם למקלחות ובחזרה, או עסוקים בהכנות ליציאה לשטח, חלף מעליהם במהירות צל גדול ומאיים, ומייד אחר כך נשמע פיצוץ עז. זה היה מטוס טופולב 16 עיראקי, שהצליח לחדור לשמי ישראל, הפיל פצצות בנתניה, שלא התפוצצו, ופנה לכיוון בסיס חיל האוויר ברמת דוד. אנשי יחידות נ"מ מבסיסי מגידו ורמת דוד ירו לעברו, וכך גם מטוס מיראז' מטייסת 117 ברמת דוד, שהוקפץ לעברו.

הטופולב, מפציץ דו־מנועי גדול מתוצרת סובייטית, נפל והתרסק בדיוק על החורשה שבה שהו אנשי פלוגת הסיור. לרוע המזל, היו במקום גם מצבורים גדולים של חביות דלק ותחמושת, שהתרסקות המטוס גרמה להן להתפוצץ בזו אחר זו ברעש מחריש אוזניים.

החורשה הפכה למרחץ דמים. 16 חיילים נהרגו, עשרה נפצעו ופונו לבית החולים "העמק" בעפולה. אבל בהמולת המלחמה ושמחת הניצחון ההרואי, נדחק האסון לשולי החדשות. עיתונות התקופה דיווחה עליו רק בקצרה, ולא נערך תחקיר צה"לי לאחר המלחמה. אנדרטה לזכר ההרוגים, שתשעה מהם נקברו בקבר אחים בחיפה, מאחר שלא היה אפשר לזהות את גופותיהם, הוקמה במחנה עמוס לפני חמש שנים. אלה ששרדו נושאים עימם את צלקות האירוע עד היום.

מטוס טופולב. הצליח לחדור לשמי ישראל ללא הפרעה // צילום: מתוך ויקיפדיה

• • •

"בסך הכל היינו בפלוגה 40 חבר'ה, ביחד עם אנשי המנהלה", נזכר משה ביטמן (76) מקיבוץ דליה, שהיה אז בן 26 וחצי, אחד הצעירים בפלוגה. "היו לנו בסביבות עשרה ג'יפים, חלקם מחומשים ומזוּודים עם כל מיני אלתורים שבנו המסגרים בקיבוצים באזור. היינו קצת פלמ"חניקים כאלה.

"חלק מהחבר'ה זיוודו את הג'יפים, חלק הלכו להתרחץ ולהתגלח. אני הייתי בדרך מהמקלחת בחזרה למאהל יחד עם עוד שלושה חבר'ה, בהם ראובן טל מקיבוץ מגידו, שהיה דמות מרכזית מאוד בפלוגה. באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי את המגבת במקלחת, וזה כנראה מה שהציל את חיי. התחלתי לחזור לכיוון המקלחות, כשפתאום ראיתי מעלי צל ענק.

"גדלתי בדרום תל אביב, וכילד בן 8 חוויתי כמה פעמים את הפצצות המטוסים המצריים על העיר במלחמת השחרור, שבהן נהרגו כ־200 אזרחים ומאות נפצעו. הפצצה אחת אני זוכר במיוחד, זו שהתרחשה ב־15 במאי 1948. מטוסי ספיטפייר מצריים טסו בשמי העיר והפציצו את אזור התחנה המרכזית. שיחקתי אז עם חברים מחוץ לבית וחשבתי שהצל של המטוסים הוא של להקת יונים ענקיות במיוחד. אדם שלא הכרתי תפס אותי בעורף ולקח אותי בריצה למקלט הסמוך. רק מאוחר יותר הסבירו לי שאלה היו מטוסי קרב.

"צילו של הטופולב שראיתי בשמיים מעל הבסיס הזכיר לי מייד את זה של המטוסים המצריים שראיתי בילדותי, ואיך שראיתי אותו מתקרב מעלינו רצתי בטירוף לכיוון הנגדי. אפילו לא הספקתי לצעוק משהו כדי להזהיר את החברים שלי, הייתי פשוט מתוכנת כמו רובוט ורצתי בכיוון ההפוך מהכיוון שאליו הלך הצל.

"אחרי כמה שניות היתה התפוצצות איומה. עפתי באוויר, ואז התחיל הגיהינום של דנטה. ראיתי אנשים רצים עם מדים בוערים, אנשים שפניהם עלו באש. הכל התמלא בעשן סמיך, ואי אפשר היה לראות כלום.

"חבר מקיבוץ דליה, יוקי גרוסמן, שהיה מוצב בסוללת הנ"מ בבסיס מגידו הסמוך וירה על הטופולב מהקרקע, סיפר לי שהפטרייה שעלתה ממקום ההתרסקות היתה כל כך ענקית, שזה נראה לו כמו פצצת אטום. המטוס התפוצץ על מצבור חביות הדלק, וזה בעצם מה שגרם לפיצוץ הענק ולפטריית העשן, שהיתמרה לגובה וראו אותה בכל האזור.

"מעוצמת ההדף עפתי לתעלה והתחפרתי בקרקע. חפרתי בציפורניים גומחה, כשמסביב פיצוצים ורעש של תחמושת מתנפצת. אני זוכר שהיו כמה רגעים שאפילו לא היה לי מושג איפה אני נמצא, איפה ימין ושמאל ואיפה הצפון והדרום. לא הייתי במרחק גדול ממקום הפיצוץ. לקח לי זמן להתאושש מההלם, מהצעקות ומהתופת שראיתי שם.

"ברגעים האלה כל דקה נראית כנצח, אז אחרי מספר נצחים כאלה התחלתי להבין מה קרה. כשנהיה שקט מסביב קמתי, יצאתי מהגומחה שלי והצטרפתי לכוחות החילוץ, שהגיעו ברכבים מעפולה, מיישובי הסביבה ומהבסיסים הסמוכים במגידו וברמת דוד.

"אחרי כמה שניות היתה התפוצצות איומה. עפתי באוויר, ואז התחיל הגיהינום של דנטה". משה ביטמן // צילום: מהאלבום הפרטי

"כל האזור היה בית מטבחיים קשה ביותר. באמת משהו נורא ואיום. דבר אחד שלא אשכח משם הוא את הפינוי של ראובן, שרק כמה דקות קודם הלך לצידי שמח וטוב לב, ועכשיו היה שרוף כולו. הוא לא היה בהכרה, אבל עדיין חי. אני ועוד מישהו נשאנו אותו על הידיים לאמבולנס שהגיע לשטח.

"בבית החולים קבעו שיש לו יותר מ־90 אחוזי כוויות, וכעבור כמה ימים הוא נפטר. ראובן היה אחת הדמויות המרכזיות בפלוגה. הוא היה בנו של יוסף טל, פרופסור למוסיקה שזכה בפרס ישראל, והיה ספורטאי מחונן בכדורגל, כדורעף וכדורסל וגם אתלט מצטיין. באמת משהו מיוחד".

• • •

לאסון במחנה עמוס קדמה דרמה גדולה. בשעות הבוקר המוקדמות קלטו מערכות המכ"ם הישראליות מטוס בודד, שטס מעל ירדן לכיוון ישראל. אנשי הבקרה סברו בטעות שמדובר באחד ממטוסי הווטור הישראליים, שחזרו מתקיפה במדינות ערב. מה שגרם למסקנה השגויה היה כנראה העובדה שאין זה אופייני למטוס יחיד לצאת לגיחת תקיפה, ולכן יש להניח שהוא משתייך ללהק ששב מתקיפה. בדיעבד, דווקא העובדה שמדובר במטוס יחיד היתה אמורה להדליק את הנורות האדומות.

בשעה 06:00 לערך חצה הטופולב את גבול ישראל, באזור טול כרם. הוא המשיך ללא הפרעה מערבה, לעבר מישור החוף. כשהגיע מעל לעיר נתניה כבר היה ברור לחיל האוויר שמדובר במטוס עוין. דיווח על המטוס העומד להפציץ הועבר להג"א, וברחבי העיר נשמעה אזעקה.

המטוס הטיל שלוש פצצות גדולות ברחוב הרצל שבמרכז העיר, אולם למרבה המזל, הן לא התפוצצו, בגלל שגיאה של אנשי הקרקע העיראקים, שלא חימשו אותן כראוי לפני המראתו.

למרות זאת, מהרסיסים בנפילת הפצצות נהרגה ויולט דיין בת ה־37, אם לשלושה, ששהתה באותה עת במרפסת ביתה. היא זירזה את בני המשפחה לרוץ למקלט, אבל לא הספיקה להיכנס בעצמה, ונהרגה במקום.

הפצצות גרמו גם לפציעתם של חמישה עוברי אורח ולנזק גדול לבניינים. בשלב זה, כשזוהה הטופולב מעל שמי נתניה, נשלח לכיוונו זוג מטוסי מיראז' חד־מושביים מטייסת 117, שהיתה ממוקמת בבסיס רמת דוד שליד מגדל העמק. הטייס העיראקי עשה את דרכו לכיוון הבסיס, אבל לא זיהה אותו ופתח בירי מקלע על מנחת מגידו, שבו הוצבו מטוסי דמה.

אחר כך ביצע הטופולב סיבוב בגובה נמוך, כדי לבצע יעף תקיפה נוסף, ותוך כדי סיבוב חלף מעל לשדה התעופה של רמת דוד. המקלען האחורי במפציץ זיהה את מסלולי השדה ופתח באש מקלעים לעברם. סוללות הנ"מ בבסיס ירו עליו, והוא נפגע מאש תותח נ"מ ישראלי מדגם בופורס 70-L ועלה לגובה גבוה יותר.

במקביל, התמקם מאחורי הטופולב אחד משני מטוסי המיראז' שהוזנקו לעברו, שהוטס על ידי אמנון ארד.

"התיישבתי על הטופולב מאחור, העברתי את המתג למצב של ירי הטיל, ויריתי". אמנון ארד // צילום: אייל מרגולין/ג'יני

"בבוקר 6 ביוני הייתי בכוננות ליירוט כלי טיס עוינים, אם יחדרו למרחב האווירי של ישראל", מספר ארד (80), בן קיבוץ כפר גלעדי שבו הוא חי גם היום. "בסביבות 06:00 הוזנקנו, אני והטייס הנוסף אבי לניר, על ידי הבקרה. הם אמרו לנו, 'טוסו לכיוון מזרח, יש מטוס אויב בשמי ישראל'. לא היה ברור של איזו מדינה המטוס ומאיזה דגם.

"המראתי עם אבי לכיוון מזרח. באותה תקופה לבקרה היה קושי לאתר ולראות מטוסים שטסו בגובה נמוך, אז ברחבי הארץ היו פזורים תצפיתנים, שהיו מקושרים לבקרה. התצפיתנים דיווחו לבקרה על מטוס רב־מנועי, ומהבקרה שלחו אותנו בהתחלה לכיוון שכם, ואז לנתניה, ואז שוב לשכם, ואז לים.

"לאבי נגמר הדלק, והוא חזר לבסיס. גם אני כבר הייתי בדרך חזרה, וממש בהכנה לקראת הנחיתה ברמת דוד ראיתי מטוס גדול עובר מעל הבסיס ופונה לכיוון מגדל העמק. כשהוא ביצע את הפנייה, אני בעצם הייתי מאחוריו, כי הגעתי מכיוון הכרמל. הייתי כבר בקשר עם המגדל, בתצורת טיסה לקראת נחיתה, אבל הם אמרו לי שזה הטופולב העיראקי שחיפשנו.

"נכנסתי מאחוריו, כשבאותו זמן יורים עליו נ"מ מהבסיס. המטוס היה מחוץ לטווח שלהם, כי בזמן אותו ירי הוא טס בגובה קילומטר בערך, והפגזים התפוצצו לפני שהגיעו אליו. ראיתי את הכדורים שלהם מתפוצצים באוויר. נזהרתי גם אני שלא יפגעו בי והתחלתי להתכונן ליירוט.

"היו לי שני טילים מסוג שפריר 1 של רפא"ל, זה טיל שאני הייתי שותף לטיסות הניסוי והפיתוח שלו. החיסרון שלו הוא שההפעלה שלו התבצעה באמצעות ההדק שמפעיל גם את תותחי המטוס, והיה מפסק שהיית חייב להעביר בין מצב תותחים למצב שפריר.

"התיישבתי על הטופולב מאחור, העברתי את המתג למצב של ירי הטיל, ויריתי. כשראיתי שהטיל יוצא לכיוון הטופולב, הכנסתי את הראש כדי להחליף בחזרה את המפסק ולעבור למצב תותחים, וכשהסתכלתי שוב, ראיתי את הטופולב עושה מין חצי גלגול כזה, ומתנגש בקרקע. לא ראיתי את הטיל פוגע בו, אבל זה היה בערך חצי דקה אחרי שיריתי, אז מבחינת הזמנים זה הסתדר היטב. הטיל פגע בו.

"הייתי במהירות שנקראת מהירות סגירה, שזו מהירות גבוהה, כלומר בעודף מהירות לעומת הטופולב. אחרי שראיתי אותו מתרסק נסקתי למעלה ויצאתי לכיוון אחר. דיווחתי לבסיס על הפגיעה ונחתתי. הייתי מאושר שפגעתי, כי הייתי שותף בפיתוח הטיל הזה, שהיה אחד מטילי הנ"מ הראשונים שנורו בחיל האוויר.

"לא ראיתי היכן המטוס פגע. אחרי כמה זמן שמעתי תיאוריה, שלפיה הטייס העיראקי ניסה לרסק את המטוס בכוונה על אנשי המילואים בשטח. מי שאומר את זה הוא פנטזיונר. הזמן שעבר מהרגע שבו יריתי עליו את הטיל ועד שהוא התרסק היה בערך דקה. הטייס לא היה יכול לעשות שום דבר, בטח לא לכוון איפה להתרסק. הוא עשה היפוך ונכנס בקרקע.

"כשחזרתי לבסיס אמרו לי שאלה אנשי הנ"מ מהקרקע שפגעו במטוס. הסברתי שהטופולב היה בכלל מחוץ לטווח שלהם. הביאו את זה למפקד חיל האוויר דאז מוטי הוד, והוא החליט לתת חצי הפלה לי וחצי להם, כלומר 50:50. אבל אני לא מתעסק בזה. אני יריתי בו, ראיתי אותו מתרסק, וראיתי את כדורי הנ"מ מתפוצצים בחצי הדרך בין הבסיס לבין הטופולב.

"רק כמה שעות מאוחר יותר נודע לי שבהתרסקות נהרגו 16 חבר'ה במחנה עמוס. זו היתה בשורה קשה מאוד, אבל ידעתי שזו לא האחריות שלי. הכיוון שאליו טס המטוס בזמן שיריתי בו הוא דרום. הוא יצא ממגדל העמק לכיוון דרום, כשהיישובים באזור הזה פזורים בשטח בצפיפות נמוכה. הוא לא היה, למשל, מעל עפולה, אלא מעל שטח שרובו חקלאי. לכן לא התייחסתי בכלל לנושא של לאן הוא ייפול, אלא התרכזתי פשוט בהפלה עצמה.

"מבחינתי, התוצאות שהיו צריכות להיות הן שאני אפגע בו והוא יתרסק, כי רוב השטח מתחתינו היה פתוח. המטוס גם היה בגובה רב יחסית, כלומר לא היה ברור לאן הוא ימשיך והיכן יתרסק".

ארד, שהשתתף במהלך המלחמה בגיחות הפצצה רבות במצרים, בסוריה ובירדן, המשיך לשרת בחיל האוויר. הוא פיקד על טייסת סקייהוקים ועל טייסת פאנטומים, עסק באפיון ואבחון מטוסי העתיד והיה שותף בפיתוח מטוס הלביא. במלחמת יום כיפור, שהחלה עשרה ימים לאחר שסיים לפקד על טייסת פאנטומים בדרגת סגן אלוף, הופל מטוסו והוא נפל בשבי הלבנוני. כעבור חודשיים שוחרר במסגרת עיסקת חילופי שבויים.

• • •

לוחם נוסף בפלוגת הסיור במחנה עמוס, שחייו ניצלו בנס, הוא יאיר הרוניאן (76) מחדרה. "השתחררתי משירות סדיר ב־1965, ובתקופת ההמתנה לפני המלחמה לא קראו לי עדיין למילואים. בסוף מאי הרמתי טלפון ליחידה, וקצין הקישור אמר לי, 'בוא, אנחנו מקימים יחידת סיור, נצרף אותך'.

"קיבלנו ג'יפים שחלק מהם היו בכלל אזרחיים, והיינו צריכים להקים עליהם חצובות לשים את המקלעים. עשינו את זה בבתי מלאכה של הקיבוצים באזור. הספקנו גם להתאמן קצת על נסיעה בשטח ועשינו תרגילים.

"היום הראשון של המלחמה תפס אותנו במחנה עמוס, שם היה בסיס ההתארגנויות שלנו. אני הייתי כבר נשוי והיה לי ילד בן עשרה חודשים. כשהתחילה המלחמה, אשתי לקחה את הילד ועברה לגור אצל אחי, שהתגורר עם משפחתו בשכנות אלינו בחדרה.

"בלילה של 5 ביוני הלכנו לישון בחורשת האיקליפטוסים ליד מחנה עמוס. המ"מ שלי היה דן אבידן מקיבוץ עין השופט (שנפל בשבי המצרי בתקופת מלחמת ההתשה; י"פ), וכל הלילה הוא שמע חדשות בטרנזיסטור שלו. תוך כדי האזנה הוא נרדם. אני לא יכולתי להירדם בגלל זה, אז כיביתי לו את הרדיו, ובכל פעם שעשיתי את זה, הוא התעורר והדליק שוב.

"בקושי הספקתי לשים משחת גילוח על הפנים, ושמעתי 'ויששש' חזק מעלי". יאיר הרוניאן // צילום: אפרת אשל

"בסביבות חמש וחצי ניגש אלי הרס"פ שלנו ואמר לי, 'הרוניאן, מה אתה מסתובב מצד לצד?'. אמרתי לו, 'הטרנזיסטור של דן לא נותן לי לישון'. הוא אמר, 'קום, לך להתקלח ולהתגלח, אני כבר מכין קפה'. הוא שם פח כזה של מים על מדורה.

"ניגשתי למקלחת, בקושי הספקתי לשים משחת גילוח על הפנים, ושמעתי 'ויששש' חזק מעלי. ידעתי שבקרבת מקום נמצא בסיס רמת דוד של חיל האוויר, אז הנחתי שזה מטוס שלנו ולא ממש התייחסתי. פתאום שמעתי פיצוץ אדיר. בלי לחשוב הרבה קפצתי החוצה מהמקלחת ונשכבתי על האדמה.

"אחרי כמה שניות, אולי דקה, קמתי ורצתי לכיוון שהחבר'ה שכבו, עניין של 20 או 30 מטר, ואז התחילו להתפוצץ חביות הדלק שהיו לידנו, ולא יכולתי להתקרב. היו פיצוצים אדירים. אחרי כמה דקות הם פסקו, וכשהתקרבתי למקום לא ראיתי כלום מרוב עשן. הצלחתי לזהות ג'יפ הפוך, ועוד ג'יפ שרוף, אבל לא ראיתי אנשים בכלל.

"פחדתי שיהיו עוד פיצוצים, וחשבתי שהדבר הכי טוב יהיה ללכת לש"ג ולראות אולי הגיע לשם מישהו שברח מהפיצוצים. רצתי לשם, והשומר אמר לי שכבר פינו הרבה פצועים. חיכיתי שם, ואחרי חצי שעה התחילו לחזור אנשים מהפלוגה, שעזרו בפינוי הפצועים לבית החולים. בשלב הזה לא ידענו מי נשאר בחיים, מי נפצע ומי נהרג. זה היה עניין של מזל. מ־16 החבר'ה שהלכו לא מצאו כמעט כלום. הגופות נשרפו לגמרי.

"אחרי כמה שעות התאספנו, כל אלה ששרדו את התופת, ואירגַנו רשימה מדויקת מי נהרג ומי נפצע. אחרי שסיימנו את הרישום שלחו אותנו הביתה לכמה שעות להרגיע את המשפחות, כי טלפונים לא היו בבסיס. לאט לאט נפלה עלי ההבנה שחצי מהפלוגה הלכה. היו שם חברי קיבוצים ומושבניקים מהאזור, זו היתה מכה נוראה.

"אני הייתי בין הצעירים בפלוגה, הרוב היו מעל 30, בני 35, היו גם בני 40, ואחרי המלחמה הפלוגה הזו פורקה. המשכתי לעשות מילואים עד גיל 42, אבל לא שמרתי על קשר עם אנשי הפלוגה. כל אחד התפזר לעיסוקיו. במשך שנים הייתי עולה לקבר האחים בחיפה, שבו נקברו תשעה מההרוגים. לפני שלוש שנים ראיתי שאני כבר לא מכיר אף אחד והפסקתי ללכת".

חשבת באותם רגעים, או בשנים שאחרי, שהיה אפשר למנוע את האסון הזה?

"באותו רגע אתה לא חושב על דברים כמו למה המטוס הופל דווקא מעלינו. המלחמה נמשכה, ואותנו לקחו כבר למחרת לגדה, לטהר כפרים מצלפים אחרי שעברו בהם כוחות שריון. היינו בכפר יעבד ובכפרים נוספים באזור ג'נין. אני חושב ששלחו אותנו לשם כדי שנצא מהטראומה. לפחות אצלי, זה די הצליח".

ביטמן: "היינו במוראל נמוך מאוד. השתתפנו בקרבות מול חוליות צלפים, וחיסלנו אותן. כוחות צבא אמיתיים כבר לא היו בכפרים, אבל חלק מהחיילים הירדנים נטמעו באוכלוסייה האזרחית, יצרו כיסי התנגדות והיו בהחלט כוח מטריד. לאחר מכן ירדנו ליריחו, והגענו לירושלים יומיים אחרי ששוחררה.

"במשך כמה חודשים אחרי האסון היו לי סיוטים בלילה. לפחות שניים מהפלוגה נזקקו לטיפול נפשי ושוחררו מהמילואים על ידי קב"ן. זו היתה טראומה לכולם".

• • •

אחרי המלחמה חזר הרוניאן לביתו בחדרה. הוא עבד 33 שנים כמורה בחווה חקלאית בעיר. כיום הוא פנסיונר, אב לשלושה בנים ובת וסב לשישה נכדים. אחת מנכדותיו סיימה לאחרונה קורס קצינים.

משה ביטמן ורעייתו מרים, ציירת מקיבוץ דליה, נסעו אחרי המלחמה למספר שנים בלונדון בשליחות תנועת השומר הצעיר. לאחר מכן ניהל ביטמן תיכון אזורי מקצועי, היה מפקח ארצי במשרד החינוך ויצא לגמלאות. בעשר השנים האחרונות הוא אחראי לתכנים הפדגוגיים באגף החינוך של תנועת ויצ"ו העולמית. הוא אב לבת ולבן, שחיים גם הם בקיבוץ דליה עם משפחותיהם. הוא לא שמר על קשר רציף עם חבריו לפלוגה.

"צה"ל אפילו לא חקר אז את האירוע, כאילו זה לא היה. אף אחד לא זימן אותנו, לא שאלו מה קרה שם. עזבו אותנו לאנחות. הרגשנו שמנסים להשכיח את הסיפור, אבל לא הפעלנו לחץ לחקור אותו.

"רק לפני חמש שנים השלים צה"ל תחקיר פורמלי, והקים במחנה עמוס חדר זיכרון ואנדרטה גדולה. עשו טקס חנוכה לאנדרטה, שאליו הוזמנו המשפחות השכולות והניצולים".