ראיתי אותן מדי פעם לאורך התקופה שחלפה, אבל כשהן נכנסות לחדר, חמש השנים נראות עליהן בבת אחת. הן עדיין יפות, על הפנים נסוכה אותה אמונה עוצמתית, אבל על העור חרוצים גם קווים חדשים. הן התבגרו בחמש שנים. אולי יותר. הבנים נשארו באותו גיל שבו נחטפו ונרצחו: איל בן 19 פחות חודש, נפתלי בן 17 פחות חודש, גיל־עד בן 16 וחמישה חודשים.
חטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014 בגוש עציון בידי מחבלי חמאס, אחד מהם ממשוחררי עסקת שליט, היתה אירוע מתמשך. במשך שבועיים וחצי עקבו החברה הישראלית והעם היהודי בתפוצות בלב הולם אחר מאמצי החיפוש והתפללו לשלום הנערים. לאחר 18 ימים נמצאו גופותיהם. בהלוויה שלהם השתתפו עשרות אלפים. 18 הימים הללו היו אי של אחדות.
ביום רביעי הקרוב, ערב יום העצמאות, יעמדו איריס יפרח (48), רחלי פרנקל (50) ובת גלים שער (47) בהר הרצל וישיאו משואה לכבוד רוח האחדות הזאת, ולתפארת מדינת ישראל. זו הפעם הראשונה שבה שלושה אישים מדליקים יחד משואה אחת. מאז רצח בניהן השקיעו המשפחות בטיפוח הקשר בין חלקי העם השונים, באחווה, בשיח. הנשים ייסדו את "יום האחדות" ואת פרס ירושלים לאחדות ישראל, המוענק בכל שנה לאישים או לארגונים, ושורה של מיזמים נוספים.
איריס נשארה באותו מקום עבודה, פקידה בחברת הביטוח מגדל. היא אמא לשבעה, שניים מהם חיילים, בצנחנים ובנח"ל קרבי, ועוד אחד לפני גיוס. הצעירה בין הילדים בכיתה ב'. בעלה אורי הוא מנהל פרויקטים בתחום התשתיות והכבישים. הם מתגוררים באלעד.
רחלי מלמדת תלמוד והלכה לנשים במדרשות, ראש תוכנית ההלכה במדרשת "מתן" ויועצת הלכה במדרשת "נשמת". גם היא אמא לשבעה, הגדולים משרתים בחיל המודיעין ובשירות הלאומי, הצעיר תלמיד כיתה ג'. בעלה אבי הוא ניצב משנה במשטרה, ראש המחלקה למענה אזרחי, שעוסקת, בין היתר, בהערכת מסוכנוּת. הם מתגוררים ביישוב נוף איילון.
בת גלים לא חזרה לעבודתה כמחנכת. היא משקיעה את זמנה בחיבורים בחברה הישראלית, מרצה בישראל ובחו"ל, ובוחנת אפשרויות לעסוק בניהול חינוכי. בעלה אופיר הוא רואה חשבון ועורך דין. שניהם הקימו לאחרונה את עמותת "Sonshine - מאירים את העולם לזכרם" לחיזוק האופטימיות בעם בעיתות משבר. הם מתגוררים בטלמון, הורים לשישה. בתם הגדולה נשואה ואם לילדה, והצעירה בכיתה ג'.
לקבוצת הווטסאפ הפעילה למדי של ששת ההורים ("חוץ ממתכונים יש שיתוף של הכל") קוראים "גאו"ן", ראשי התיבות של שמות הבנים. "גאון לא במובן של גאווה, אלא של כוח, מסוגלות", מבהירה איריס. הילדים שלהם, בגילאים קרובים, חברים טובים. הם נפגשים בפעילויות של ארגון "משפחה אחת", ש"נִרמֵל עבורם את חוויית השכול: הם פוגשים שם עוד ילדים שעברו משהו".
• • •
אנחנו יושבות במודיעין. הן שלוש - והן אחת. מדברות על השנים שעברו, מה קרה לנו כעם, מה קרה להן כאימהות, כנשים. לפני הפגישה איתי, פגשו לראשונה את שאר מדליקי המשואות.
"הם מעוררי השראה באמת", אומרת רחלי. "כבוד זה דבר מפחיד. עדיף להחזיק את זה כמטחווי קשת מהגוף. אני מרגישה שזה לא שלנו, לא אנחנו יצרנו את זה. במקסימום לא קלקלנו".
"אני כואבת את הסיבה שבגללה התגלגלתי לזה, אבל זו זכות גדולה", מחדדת בת גלים. "אני לא מצטנעת. המשואה היא לכבוד הרוח הישראלית־יהודית שנחשפה אז. עם שלם עצר את נשימתו ואת שגרת חייו בגלל שלושה ילדים שלא חזרו הביתה. זה לא קורה בשום מקום בעולם".
בשנה שעברה השיא משואה אבא של בעלה של רחלי, הפרופסור למתמטיקה אביעזרי פרנקל, מחלוצי מדעי המחשב בישראל. "הוא באמת עשה משהו בשביל הכבוד להדליק משואה", היא אומרת. "הוא מייצג חיים של עשייה, חיבור בין תורה ומדע, תרומה לביטחון ישראל, פרויקט השו"ת. אצלנו המשואה היא של עם ישראל, לא שלי. היא מזכירה לאנשים רגע שמשמעותי להם לזכור. כחברה, היינו במיטבנו. עמדנו יחד. ויש כמיהה לזה".
איריס: "השמענו קול ששומעים ברחוב, בשכונה, בקופת החולים, בבנק, קול שמבטא רצון לחיות בשלום, בכבוד הדדי. הרוח שהתגלתה בימי החטיפה קיימת כל הזמן. בבית ובשכונה, אדם לאדם - אדם. לא זאב. נמאס מהמנגינה של המריבה. אנשים רוצים מנגינה אחרת".
רחלי ממשיכה אותן: "בעצרות בקהילות יהודיות בחו"ל עמדו יחד אולטרה־אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים ויהודים לא מזוהים. הזקנים של הקהילה זכרו רגע כזה אולי רק אחרי הניצחון בששת הימים. באיטליה הודיעו כל בתי המסחר היהודיים שהם סוגרים את החנויות שלהם בזמן הלוויית הנערים.
"באופקים פגשתי אישה מזרחית מבוגרת, שסיפרה איך בהלוויית הנערים צעדה בסלעים, כי החניה היתה רחוקה, והיה לה קשה לצעוד, ובחור ישיבה חרדי שרצה לעזור לה הושיט לה מוט של דגל ישראל, וככה הלך איתה את כל הדרך. זו תמונה שמספרת סיפור.
"אלה הפנים האמיתיות שלנו. חברה ש־37 שנים אחרי קרב דואגת להחזיר את זכריה באומל מהמלחמה, יש לה דנ"א של ערבות הדדית. זה כמעט גנטי. אפשר להטביע את הרוח הזאת בים של טוקבקים מרושעים, ואפשר לעודד אותה".
"תקשורתית יש בולטות של האימהות מול האבות, אבל בתוך הזוגות זה נון־אישיו". מימין: אורי ואיריס יפרח, אופיר ובת גלים שער ורחלי ואבי פרנקל, חודש לאחר החטיפה ב־2014
אני מזכירה להן שאנחנו בקושי חודש אחרי תקופת בחירות שהיתה רווית שנאה. "למפלגות קוראים מפלגות בגלל הפלגנות", אומרת בת גלים. "זה התפקיד של פוליטיקאים, למרות שלא חייבים להתנהג ככה. נכון, קשה לשמור על שיאים כמו מה שהיה בקיץ ההוא, אבל צריך לזכור את היכולות שלנו.
"יש פער בין מה שהתקשורת מראה לבין העולם האמיתי. בכל שנה לפחות 150 ארגונים מגישים מועמדות לפרס האחדות. אנחנו רואים, למשל, חיבורים של החברה החרדית, שלא היו בעבר. בהיכל הזיכרון בהר הרצל יש לבנה לכל נופל, ובתאריך הנפילה שלו נדלק בלבנה נר זיכרון. בכל בוקר עורכים שם אזכרה צבאית לחיילים שנפלו באותו יום. מדינה שזוכרת כך את נופליה היא מדינה שיש בה הכרת תודה".
מה קרה לעם שלנו בחמש השנים האלה?
רחלי: "התחושה שלי היא שהחברה הישראלית לקחה את האפשרות לרוח אחרת באופן רציני. אלינו זה חוזר כל הזמן. אנחנו השלט שמסתובב ברחוב.
"אנשים ניגשים אלינו ומספרים שבעקבות החטיפה הבשיל אצלם רצון לעשות טוב: מישהו שהחליט לעלות לארץ. מישהו שהחליט לקחת ילד אומנה. להתגייס לצבא כחייל בודד. יש בחברה שלנו גם רבדים ציניים, אבל אנשים אומרים לנו: התהליכים שעברנו אז, התפילה יחד, הבכי יחד, עוררו בנו משהו שנשאר".
בת גלים: "היינו בנופש בכנרת. קיוויתי שלא יזהו אותנו. ניגש אלינו זוג חרדי וסיפר שחזר בתשובה בעקבות החטיפה. יש גם סיפורים רומנטיים. זוג שהכיר בדרך להלוויה של הנערים, ברכבת מחיפה, ולפני חצי שנה התחתנו".
רחלי מספרת על קהילה קטנה באריזונה, שכמו קהילות רבות אחרות ניסתה בתקופת החטיפה "לאסוף מצוות" למען הנערים, ואחר כך הפכה זאת לעילוי נשמתם. ניגשה אלי אישה ואמרה: 'קיבלתי על עצמי לצאת רק עם בחורים יהודים'. יצא לי לפגוש אותה מאז. ההחלטה עדיין משמעותית מאוד בחיים שלה. ואני חושבת: ילד בן 16 וחצי, תראה איזו השפעה יש לך. אולי לדורות".
ומה קרה לכן בחמש השנים האלה?
איריס: "קניתי משקפיים חדשים לגמרי. אני רואה את העולם דרך המשקפיים החדשים. הייתי אדם סגור. ראיתי את עצמי, את המשפחה שלי, היה לי המון מה להגיד לאחרים. לא נשאר מזה כלום. הגאווה של צדקת הדרך התחלפה בהקשבה.
"נהייתי אדם אחר. בת להורים שלי, אמא לילדים שלי, רעיה. אני הולכת בדרך חדשה, מרתקת, של התבוננות פנימית, שמחברת אותי לעצמי לפני שאני מסתכלת על האחר. אני שואלת מה המשמעות שלי, לתת המלצות לכולם או לדאוג לחלקת האלוקים הקטנה שלי? אני צועדת בעקבות איל. קוראת דברים שהוא כתב ביומן, נפגשת עם הדמות שלו. כל אחד מוזמן להצטרף לדרך שלי, אבל אם הוא הולך בדרך אחרת, לא אהיה שיפוטית".
רחלי: "אין לי תנאֵי מעבדה לראות מה היה קורה אחרת. מקצועית נשארתי באותו שדה, אבל עם תהודה גדולה יותר. למשל, קשר עם קהילות בחו"ל. עשיתי את זה גם קודם, אני חלק מהעולם של תלמוד תורה של נשים, אבל היום ההיקף והחשיפה גדולים הרבה יותר.
"החיים שלי נהיו אינטנסיביים מאוד. לפעמים אני לא מספיקה לעבד חוויות חיים, וכבר קורה הדבר הבא. גדלתי כמו פוליאנה כזו, תמיד נאיבית ושמחה. עכשיו זה מורכב יותר. לא בכל דקה ברירת המחדל היא השמחה. אבל יש משהו אמיתי יותר במקום שאני נמצאת בו עכשיו. לא הכל כאן נופש".
בת גלים: "לא השתניתי, אבל נחשפתי להתמודדויות חדשות ולכישורים חדשים שנדרשים ממני. למשל, מעברים חדים בין שמחה לעצב. לקנות בגד חדש ולתכנן אזכרה לבן שלי באותו יום.
"בסוף אנחנו מתמודדים עם אובדן. חיסרון. געגוע. כשהבנות יושבות וצוחקות, הלב שלי נצבט, חסר לי ילד! כשזה מציף אותי, זה עד הסוף. מחשבות מפרקות. ההבדל בין היום לתקופה שלפני חמש שנים זה שיש מרווחים בין ההצפות. גיל־עד היה צריך להיות היום בן 22, היה יכול להיות משמעותי עבור האחיות שלו, אולי להיות נשוי. היה יכול להיות לי עוד נכד".
• • •
איריס מהנהנת. "בהתחלה הכאב היה יומיומי. חיפשתי את איל בכל מקום. כשראיתי מישהו ברחוב עם תיק גדול, חשבתי שזה הוא. היום מצאתי לזה שם שמקל עלי: הפסקתי לחפש אותו, ועברתי להמשיך אותו. אם אני הולכת לחתונות של החברים שלו, בני 24, אני ממשיכה את החברות שלו איתם. זה עוזר לי לעבור מכאב לעשייה.
"אין נחמות, אבל ההמשכיות מסדרת לי את הגעגוע. געגוע לידיים ולעיניים שלו. למבט. לחיבוק. געגוע לנוכחות שלו בבית. לשולחן שבת, כשהיה יושב מול אורי, תוחם את השולחן במסגרת בוגרת, מוביל את השירה בבית.
"אני מדליקה נרות שבת ונזכרת איך איל היה יוצא בחולצת שבת לבנה ונעלי בלנדסטון. אני כבר לא מחכה לו שייצא מהחדר.
"בשנים הראשונות דמיינתי שהוא רק במסע בתאילנד ולוקח לו המון זמן לחזור. אבל בכל פעם שאני חוזרת אל הבטון בבית העלמין, האבן הכבדה הזאת מתנגשת לי בלב בחבטה. היא מכה בי. את האבן אי אפשר להרים. הזמן עובר. הילדים גדלים, ההורים שלי מתבגרים, והיעדר הגוף הוא סופי.
"גם עם האבל התפתחתי. הייתי מוציאה את הארגז עם החפצים של איל, שהביאו לי מהישיבה, מתפרקת עליו בבכי. השנה, כשהוצאתי את הארגז כדי לנקות לפני פסח, הרגשתי שהכאב קיבל תיחום. הוצאתי את הארגז, נשמתי עמוק ואמרתי: 'איל היה שלי, תודה שהיה שלי, חבל שלא היה לי עוד ממנו', והחזרתי את הארגז לארון".
בת גלים: "גיל־עד איתי כל הזמן, אבל אנחנו חיים בעולם פיזי. הוא לא מחבק אותי באמת. חמש שנים אחרי, עדיין יש אזכור גדול של הנערים. יש הנצחה. זה לכאורה ניצחון הרוח. אבל אני צריכה גם את הגוף. את הצחוק המתגלגל שלו, הריח, המגע. ההומור הבריא, הסוחף. את הרגישות של ילד ששואל את אמא מה שלומה ורוצה באמת לדעת. את הנוכחות שלו איתי בין אותם קירות.
שלושת הנערים. מימין: איל יפרח, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל זכרם לברכה // צילום: רויטרס
"אז אני בוכה. ובוכה. עד שנרגעת. אני בוכה גם ליד הבנות. לא הרבה, אבל גם לא נמנעת מזה. הן צריכות לראות אותי בוכה. שלא יחשבו שאסור, שחייבים להיות חזקים".
איריס: "ניסיתי להחזיק את עצמי מול הילדים, אבל זה לא היה נכון. אין שתי אמא. לפעמים הם מחזיקים אותי כשאני בוכה".
"נפתלי בא אלי בחלומות", מספרת רחלי, ובת גלים נדרכת, מתעניינת בפרטים. היא מייחלת לעצמה ביקורים כאלה, שאינם מגיעים. רחלי מסבירה שאלה חלומות נדירים, "אולי חמש פעמים בחמש השנים הללו. זה כיף גדול".
"נפתלי בא אלינו גם דרך החברים", היא מוסיפה. "יש לנו קשרים נפלאים עם החברים שלו. אני מבינה למה הם היו חברים. אותו סוג הומור, אותה שנינות. הם ראי של המקום שבו הוא היה יכול להיות היום.
"ראינו אותם הולכים לישיבות, מתגייסים לצבא. אנחנו מגיעים להשבעות, לסיומי קורסים (איריס: 'חכי לחתונות ולבריתות...'). אני מתה עליהם, שמחה כשכולם מגיעים. אבל הם מזכירים לי את ההחמצה.
"תחושת ההחמצה עולה כשאני מרגישה שהילדים האחרים שלי לא יודעים מה הם מפסידים. לא יודעים איך זה לגדול לצד נפתלי. זה אוכל אותי.
"כשאני חוזרת מחו"ל, תמיד מחכה לי שלט על הדלת, שהילדים מכינים: 'ברוכה השבה'. הם תמיד חותמים כולם, ותמיד 'מחתימים' את נפתלי, אין לי מושג איך. הם לא ימנו את עצמם בלעדיו".
הראיון מתקיים בשלושה, אבל הסיפור הוא בשישה. אני פותחת את שאלת בני הזוג, איך הגיבו הבעלים לבשורה על הדלקת המשואות בלעדיהם. "הם התרגשו ופרגנו", אומרת בת גלים. "ברור ששישייה לא תדליק משואה, אפילו שלושה זה חדש".
"זו כנראה חבורת הגברים הכי לא מאוימת שאני מכירה", מחייכת רחלי. "אף פעם לא ראיתי אצל מי מהם צל של אי נוחות. תקשורתית יש בולטות של האימהות מול האבות, אבל בתוך הזוגות זה נון־אישיו. כולנו יודעים כמה אנחנו כל הזמן נשענים אחד על השני".
איריס: "כשהילדים שאלו את אורי, הוא ענה להם: 'זה אני ואמא יחד, מה זה משנה מי מחזיק את המשואה?' זו היתה התשובה הכנה ביותר שלו. את ההתמודדות היומיומית אנחנו צולחים יחד".
רחלי: "ביום הראשון שיצאנו לתקשורת, אני דיברתי. אני עסקתי בהוראה ובהדרכה, קל לי יותר לדבר בציבור, ובבחירה מי מבין שנינו ידבר היה ברור שזו תהיה אני.
"בעצרת בכיכר רבין, בלילה לפני מציאת הגופות, עמדנו מול עשרות אלפים בכיכר. בת גלים ואני מורות - פעם אתה מדבר עם 30 איש ופעם עם 80 אלף איש. אבל איריס עלתה והדהימה אותי בדיבור שלה. אני לא יודעת אם היא דיברה לפני כן בפומבי אפילו בפני המשפחה המורחבת שלה. שאלתי אותה אז 'איך עשית את זה?' והיא אמרה: 'אעשה כל דבר בשביל איל'.
"הנשים יצאו אז ראשונות אל המצלמות, וככה זה התקבע. לא היו לנו יועצי תקשורת. ניסינו להתנהל לפי האינטואיציה. צוותי המשא ומתן שליוו כל משפחה היו צינור החמצן והשפיות שלנו, אולי האנשים הכי מיוחדים שפגשתי בסיפור הזה. ופגשתי אלפים".
היו לאורך השנים גם פערים בין המשפחות.
רחלי: "מבחוץ כל הדוסים נראים דומים, אבל שישה מבוגרים הם אנשים שונים. אנחנו מחוברים דרך הפרויקטים, אבל זה לא בלי אתגרים. חמש שנים, שלוש משפחות, האיזון בין חיי היומיום וההנצחה שונה, האיזון בין הפעילות הציבורית לבין החיים הפרטיים.
"כל אחד לקח את האירוע הזה למקום קצת אחר. יש פעילויות נהדרות, שייחודיות רק למשפחת שער. להם היה חשוב לרוץ קדימה. יפה בעיניי שהמשכנו יחד. לא מובן מאליו. כשהיה צריך להתאמץ בשביל זה, התאמצנו".
איריס: "אנחנו שלוש נשים שונות. כל אחת באה מתרבות שונה, גדלה בבית אחר. אני לומדת מרחלי ומבת גלים. באחת התמונות המפורסמות אנחנו מצולמות מלמעלה. רואים רק מטפחות. יש בן אדם מתחת למטפחת.
"תסתכלי מתחת, מהעיניים ומטה. אנחנו לא חושבות אותו הדבר בכל שאלה. כל אחת עם הדעות שלה. אבל חרטנו על דגלנו אחדות, איך נייצר אחדות בלי אחדות בינינו?"
בת גלים, בכוחות המיוחדים לה ולבעלה אופיר, הסתערה על אתגרי העצמה לאומית. בין היתר, מיזמי "המטבח של גיל־עד", ו"מתוק בלב" בכל שנה ביום ההולדת של גיל־עד; הפקת אירוע מוזיקלי ענק בכוונה לחפש את המאחד ולא את המפריד; וכתיבת הספר "מה ילד יום" (הוצאת ידיעות ספרים), שיצא לאור לפני כשנתיים. מעין יומן אישי, המגולל את השנה הראשונה שלאחר החטיפה, בין האישי ללאומי.
הקשר שנוצר בינה לבין קהילות ויחידים מרחבי העולם היהודי הוביל אותה לנסות לפתח גשרים גם בין הישראלים לאחיהם בתפוצות. היא יזמה וניהלה את "קונקשן", פרויקט משלוחי מנות מישראל ל־80 מדינות בעולם, וכעת טרודה בפרויקט GCC, שמאגד כ־700 יוזמות לחיזוק הקשר בין ישראל ליהודי העולם, בשיתוף הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הוועדה המייעצת של הפרויקט מורכבת מדמויות דוגמת בוז'י הרצוג, דני דיין, רון פרושאור ודליה רבין. בסוף יוני יעמדו שלוש ההצעות שעלו לגמר להצבעה פתוחה לציבור הרחב באתר העמותה.
• • •
הנשים מתייחסות ל"תפקיד" הציבורי שלהן כאל כורח בלתי נמנע. "המשמעות והתפקיד נותנים כוח, אבל הייתי מעדיפה שגיל־עד יהיה פה", אומרת בת גלים. "הייתי מוותרת על כל השליחות הזאת ובלבד שהבן שלי יהיה לידי".
רחלי: "בהספד בהלוויה דיברתי על הילדים בתור פוסטר של כל מה שהפוך מהמחבלים. הילדים ייצגו אהבה, טוב, חיים. תראי את התמונות שלהם.
"כמה שבועות אחר כך היה נדמה לי שמי שהפך לפוסטר הם ההורים. שהמשפחות הפכו למשהו מוחצן. זה עורר בי רגשי אשמה. יש משהו לא בריא בלהתכבד על בנך המת. זה לא מקום פשוט. זה לא מה שהביא אותנו להשיא משואה, אבל אתה לא רוצה לחיות מרווחי המוות".
תרצו או לא תרצו, אתן סמל. בסוף אולי יהיו רחובות על שמכן.
"אם ננצל את 50 השנים הקרובות לעשות דברים מדהימים - שיהיו רחובות על שמנו. הבוסית שלי, הרבנית חנה הנקין, ראש מדרשת נשמת, איבדה את בנה איתם ואת כלתה נעמה בפיגוע לפני שלוש שנים וחצי. כשאמרו לה 'החיים מלאי אתגרים', שמעתי אותה מתקנת: 'החיים מלאי תפקידים'.
"אדם נקלע לנסיבות חיים וצריך לשאול בכל שלב מה התפקיד שלו, מה הוא אמור לעשות עם זה. רגע לפני שהתקשרו לבשר לנו על המשואה, השתעשעתי ברעיון לזחול בחזרה לאנונימיות. זה לא שאהיה ביישנית פתאום. אבל זכיתי ללמד ולעבוד בתחום מקצועי שהוא אהבת חיי, וזה יכול להיות די והותר. הטלפון קטע את המחשבה הזו".
איריס: "קשה לחשוב שאהפוך לסמל, אבל אם יש לי מסר שיכול לחזק מישהו, אני שם. בחמש השנים שחלפו הגעתי למקומות שלא הייתי מדמיינת שאגיע אליהם.
"נולדתי וגדלתי במושב שתולים, ליד אשדוד. היינו מחפשים את המושב במפות ולא מוצאים. נקודה קטנה. קומונה משפחתית. לא היתה לנו אפילו מכולת שפתוחה יום שלם. קריית מלאכי היתה עיר הבירה.
"ופתאום אני, איריס משתולים, עם האנגלית הבסיסית שלי, מדברת באו"ם. נואמת בכנסים בארה"ב מול אלפי אנשים. מתרוצצת בין טקסים רשמיים לראיונות בטלוויזיה. יושבת בחדר אחד עם ראש הממשלה, ראש השב"כ. כל זה מאוד חדש לי והתחולל בבת אחת. עד אז חיינו חיי שגרה, אנשים פשוטים שמכירים את השכנים, את הקהילה בבית הכנסת. לא אנשי במה. לא התעסקתי עם ציבור רחב. יצאתי מהמעגל הקטן באופן פתאומי".
בת גלים: "בחמש שנים עברתי דרך מטורפת. פיתחתי כישורים חדשים. לכתוב נאומים משמעותיים, להתמודד עם תקשורת, פוליטיקאים, ציבור רחב. אני זוכרת את התחושה בכנס איפא"ק שנה אחרי החטיפה, מול 16 אלף איש, יחד עם אופיר, אבי ואורי. שאלתי את עצמי איך הגעתי לכאן. אני לא חושבת ששמעתי על איפא"ק לפני כן. זה מרגש ומביך.
"כשנפגשנו עם חברי קונגרס אמריקנים, חשבתי איזה מסר אני יכולה להעביר כך שיבינו את המציאות הישראלית".
מתחשק לפעמים להסיר את המטלה והשליחות?
בת גלים: "הרבה פעמים אני מייחלת לאנונימיות. הייתי מעדיפה שלא יזהו אותי ברחוב. זו תווית שיש לה גם יתרונות, כי אני לא צריכה להסביר את עצמי. מצד שני, כל אדם יודע מה עבר עלי. הייתי בקניות ברמי לוי כשקיבלתי את השיחה מהמשואות. אני עם העגלה של הסופר, ומבול של עיתונאים מתקשרים".
איריס: "אחרי השבעה, כשעם ישראל הלך הביתה, כיבינו את האורות בחוץ והתכנסנו בבית. הגיעה אישה בוכייה, לא נקשה בדלת. הייתי מותשת. רציתי להיכנס לחדר ולבכות. היא רצתה להישען עלי, והייתי על סף להגיד לה שתלך. בסוף היא הבינה לבד.
"או כשאני יושבת בברית משפחתית וניגשת אלי בחורה זרה שרוצה לחבק אותי. רציתי להיות באירוע, הרבה זמן לא הייתי בשמחות. לא רציתי להיות 'בתפקיד'. רציתי להכניס את הסלט לפה, לקום לרקוד בלי המבט שאומר, 'איך היא מתמודדת יפה'".
"אנשים ניגשים אלינו ומספרים שבעקבות החטיפה הבשיל אצלם רצון לעשות טוב". שלוש האימהות בימי החיפושים צילום: מרים צחי
גם רחלי מכירה את זה. "כל החיים הסתובבתי עם שם הנעורים שלי, רחלי שפרכר (היא נשארה בשם נעוריה גם אחרי הנישואים; א"ע), ופתאום הפכתי ל'רחלי פרנקל', בתור אמא של נפתלי. כמו מי שמתחתנת וקמה בבוקר אחד עם השם החדש, רק 20 שנה לתוך הנישואים.
"וכל הדימוי הזה של אישה אצילית? לכי ספרי לילדים שלי שיש להם אמא אצילית והרואית כשהם מתעצבנים עלי. אף אחד לא יעבוד עליהם שאני ככה. אנחנו הכי נורמליים. לא הוד ולא הדר.
"ציבורית, למעט המשואות, שהיו כבוד לגמרי לא צפוי, אני לא נכנסת למצבים שבהם התפקיד נכפה עלי. אני נמצאת בקשב פנימי ומרגישה אם זה מתאים או לא מתאים. יש תקופות שבהן לא בא לי להיות 'רחלי פרנקל'.
"המפגשים שלי עם קבוצות הם מבוססי שיח, אני לא מסתובבת עם הרצאה מוכנה. או שאני מלמדת תורה, שזה המקצוע שלי, או שאני יושבת למפגש שיח עם קבוצה. אם הייתי מכינה הרצאה, הייתי משתעממת ומקיאה מעצמי. חשוב לי לשמוע את הקבוצה, מה מסקרן אותם, לנסות לשוחח, לא לגלם תפקיד. ביום שארגיש שחקנית שמוכרת את עצמה, לא ארצה להיות במקום הזה".
יכול להיות שבמובן מסוים, קל לכן יותר מאשר להורה שכול אנונימי.
רחלי: "ייתכן, והלוואי על כל אדם בעולם שעובר משבר שיקבל שבריר מהתמיכה שאנחנו קיבלנו. יש ציניות בהיררכיה של השכול. חיילים, טרור VIP, טרור רגיל, מחלות, תאונות דרכים, התאבדויות, פשע. הגעגוע וההחמצה הם זהים אצל כולם.
"אנחנו צריכים ללמוד לתמוך, ולא משנה איך זה קרה. כמו שטכנולוגיות שפותחו עבור הצבא הקימו את עולם ההייטק שלנו, כך צריך לייצא את מיומנות התמיכה בחללי הצבא והטרור לתמיכה בשכול האזרחי.
"זה לא שהבנים שלנו היו קצינים שנכנסו באומץ לקרב. הם היו קורבנות טרור. מה שהפך את הסיפור ליוצא דופן היה תגובת העם והחברה".
• • •
מדי פעם הן נקראות לדגל לסייע למשפחות שכולות טריות. "כל אחת מאיתנו פגשה בחמש השנים הללו הרבה שכול", אומרת רחלי. "זה כמו שאת בהיריון, ונדמה לך שכולן ברחוב הריוניות. זה לא מייחד את שלושתנו, רבים מהשכולים עוברים משבעה לשבעה. אנשים שעברו דברים קשים מנסים לעזור אחד לשני. אתה נוגע בהמון כאב שמסתובב בעולם. זה משנה אותך".
מה אתן אומרות לאנשים אחרי אובדן?
"שאפשר להרחיב את העדשה. כשבאים לנחם, בדרך כלל מניחים יד על הכתף ואומרים: 'תהיו חזקים'. אני אומרת: 'תהיו גמישים'. תעשו מקום גם לשמחה, גם לכיף. הארץ מלאה בדוגמאות של אנשים כאלה. לא שכבר לא כואב להם, אלא שזה מורכב.
"יש שכולים טריים שבלתי אפשרי להם להסתכל עלי. מישהי אמרה שהיא כועסת על 'השכול המחויך הזה', והתכוונה אלי. אני מבינה מה מכעיס אותה, אבל אני לא מחייכת החוצה אלא פנימה. אני יכולה להרגיש כאב, אני לא צריכה להפוך להיות הכאב שלי. בתוך הנוף הפנימי שלי יש עוד חלומות, אכזבות, כישלונות, ברכות.
"יכולתי לשפוך דלי שחור על החיים שלי, לא היו באים אלי בטענות, אבל זה נראה לי כמו כפיות טובה, על כל הברכה שיש בחיים שלנו. ויש המון ברכה".
איריס: "אנשים מחפשים כוח. את קלטת השיחה של גיל־עד למשטרה לא שמעתי עד היום, כי אני יודעת שזה יפיל אותי. אני מחפשת דברים שיחזקו אותי. אז אחרים מחפשים את הכוח הזה אצלנו. בערב פסח נהרגה אצלנו באלעד ילדה בת 10 בתאונת אופניים. משפחה שלא הכרתי. היה לי ברור שאני עוזבת הכל בערב החג והולכת לשם".
האימהוּת שלכן השתנתה?
איריס: "הפכתי להיות דאגנית יותר. דיברתי עם איל ב־20:00, וב־22:20 הוא כבר לא היה איתנו בעולם הזה. באותו יום דיברנו חמש פעמים, חשבנו איך לחגוג יום הולדת לאורי. השיחה האחרונה הסתיימה במילים, 'אמא אל תדאגי, אני בדרך הביתה'. המילים האלה איתי: יש דרך ארוכה, מפרכת, לא פיזית.
"יש לי ילדים בצבא. הפחד לא משתלט עלי, אבל הוא קיים. אני אומרת לילד: 'אני רועדת מפחד, תתקשר'. זה הכי בריא לי.
"הפכתי להיות מעורבת יותר רגשית מול הילדים. אני חושבת שהייתי אמא שריחפה מלמעלה, לא שותפה למה שהילדים עוברים. היום אני מנסה לא לפספס אותם".
זה השלב היחיד בשיחה שבו היא פורצת בבכי. אני כמעט בוכה איתה. הפחד האימהי הגדול הוא לפספס.
"עם איל היה לי קשר מיוחד", היא ממשיכה אחרי נשימה עמוקה. "הוא היה חבר שלי. איתו אין לי פספוס, אלא כאב. אני במאמץ לזכור: רננה זה לא איל. אסף זה אסף, אלחנן זה אלחנן. התכופפתי אל כל ילד וניסיתי ללמוד מה הוא צריך ממני כאמא. חברות? תשומת לב? שמחה? הכוונה?"
רחלי: "לא נהייתי חרדתית יותר. אולי כי אני לא מפנימה עד הסוף את הסכנות. זה כנראה מבנה אישיות. הלכנו למישהו שמתמחה בטיפול בחרדות כתוצאה מטרור בשביל אחד הילדים. בפגישה הראשונה הוא אמר: 'יהיה מאוד מעניין לטפל בבת שלכם, כי כבר שנה אני מטפל בנפגעים של הסיפור שלכם. אנשים שחוו את זה דרך המדיה כאילו זו היתה חוויה מכלי ראשון'.
"יש סיפורים שיוצא לי לדבר עליהם בכל העולם, ובבית לא הזכרתי אותם. כל מיני סיפורים מיתולוגיים על האירוע, דברים משמעותיים, אבל בבית אני לא בפוזה ולא בתפקיד.
"הלוואי שיכולתי לומר, 'אני כבר לא מתעצבנת מדברים קטנים, קיבלתי פרופורציות בחיים'. ממש לא. אבל צמחה אצלי הערכה לרגעים הקטנים, לשטויות, אפילו למריבות. בסוף לא מתגעגעים לטקסים הגדולים. אני הלכתי לטקס סיום התיכון של נפתלי, זה הוא שלא הגיע.
"מה שהשתנה באימהוּת שלי זה הניסיון לייקר את הרגע. אני כאן כרגע, וכל הבלאגן סביבי הוא בעצם ברכה גדולה".
יש כעס על הקדוש ברוך הוא?
רחלי: "סופר לגיטימי בעיניי לכעוס על הקדוש ברוך הוא. על מי את מנסה לעבוד, אם את לא מודה שאת כועסת. אני פוגשת אנשים דתיים או מאמינים, ונוסף על האובדן שחוו, ונוסף על הכאב, הם גם מאוכזבים מעצמם, על הכעס. 'אני אמור לקבל שהכל לטובה'. אם אתה מאמין שיש מי שמנהל את ההצגה, אז יש כתובת לכעס. אחרת הכל שרירותי.
"באופן אישי, בשבילי זה היה בזבוז אנרגיה להפעיל את האזור הרגשי של שנאה, נקמה, כעס. בחרתי לא להיות שם, התרכזתי בלבנות לנו חיים שמחים וטובים. לפני כן קרו דברים רעים לאנשים אחרים ואני האמנתי בבורא עולם, ועכשיו משהו רע נגע בחיים שלנו, אז מה השתנה? זה לא רציונלי שעולמי האמוני יתמוטט בגלל זה.
"בשבילי, עיקר החוויה היה להיות פגיעה, חשופה, שבירה, לא בשליטה. זה שיעור בענווה. יש שיר של יהודה עמיחי שאומר: 'הבידוד נגמר לי, הריפוד נפרם, מותי מתגלה'. אז זה מה שקרה לנו. הריפוד נפרם לי. הפגיעוּת התגלתה. יש בזה משהו מאוד אמיתי ומקרקע".
בת גלים: "אני מנהלת שיח קרוב עם הקדוש ברוך הוא. אני מפנה אליו את הכאב. זה יותר 'אוף' ופחות זעם. הרי הוא היה יכול אחרת. אנחנו לא מבינים שום דבר".
איריס: "מול הקדוש ברוך הוא קרה לי משהו מעניין. מגיל קטן יש לי קשר חם ואבהי איתו. הרגשתי שאני VIP, לא במה שאני מקבלת ממנו, אלא בסוג הקשר. בחטיפה זה הגיע לנקודת מבחן. השיחות הפכו להיות אישיות, כנות, נוקבות. 'גם לי יש שאלות אליך. אוקיי, תקשיב, אני לא אשאל לָמה, אני אשאל לְמָה'.
"אחר כך עזבתי את הדרישה לתשובות. אמרתי, 'אתה לא חייב לשתף אותי. אתה בראת את העולם לפניי, והוא יישאר גם אחריי, אבל בבקשה תראה לי כוח. תן לי כוח ברמה יומית, מאיפה אני לוקחת כוחות'. והוא פרטנר שאפשר לסמוך עליו. נתן לי כוחות".
יש בכן כעס על המחבלים?
רחלי: "הם לא שווים את האנרגיה שלי. אבי הגיע למשפט כשהיה צריך. אני לא רציתי להתקרב לשם. חשוב לזהות את הרוע ולהילחם בו, לא לטשטש נוסח אובאמה. אבל אני לא רוצה לתת לרוע הזה מקום בחיים שלי".
איריס: "ביום שתפסו את המחבלים, שלושה חודשים אחרי הרצח, שאלו אותי על התחושות שלי, וגיליתי שבעצם, עד לאותו רגע, לא הקדשתי להם בדל מחשבה. אני מכירה ערבים ופלשתינים. חלקם היו אצלנו בבית. יש כאלה שעובדים עם בעלי. אדם שבוחר ברוע הוא אדם ספציפי, אי אפשר להכליל את החברה הפלשתינית. אני מכירה גם אנשים עם לב פתוח. ובטח שאין אצלנו שיח על נקמה. אני לא מחנכת את הילדים שלי ככה. הילדים שלי בקרבי. הם יודעים שבבית שלנו אין הכלה לשום סוג של אלימות, לא פיזית ולא מילולית, כלפי אף מגזר. זו לא דרכנו".
על מה תחשבו כשתגידו את המילים "ולתפארת מדינת ישראל"?
איריס: "על זה שאנחנו עם נפלא. כשאנחנו יחד, יש לנו יותר כוחות משחשבנו. זו התפארת שלנו".
רחלי: "אחשוב על המדינה הזאת, המפוארת. על כך שאסור לקחת את מדינת ישראל כמובנת מאליה. אנחנו מגדלים ילדים במדינה יהודית ריבונית".
הבן שלך נחטף ונרצח במדינה הזאת.
רחלי: "חטפו ילדים יהודים בכל ההיסטוריה. הקהילה היתה משתגעת, ומה היה לה חוץ מזה. פה עשרות אלפי חיילים יצאו לחפש אחרי הילדים שלנו. הממשלה עשתה הכל כדי להחזיר אותם הביתה".
בת גלים: "אני כל כך אתרגש, שלא אצליח לחשוב על כלום. זו גאווה להיות חלק מעם כל כך מיוחד, בטקס שמחבר את כולם. אני רק מדמיינת את זה ומתחילה לבכות. הכל צרוב יחד. הגאווה והעצב. אני, בדמים הגעתי לתפארת הזאת".
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו