"לא חסרים מוכשרים בעדה שלי. פשוט אני הראשון שהוכיח שלהיות טייס זה אפשרי"

סגן ג' עדיין מתקשה לעכל עד כמה גבוה הצליח לעוף. רק אתמול בבוקר, כשעמד על מגרש המסדרים בבסיס חיל האוויר בחצרים וקיבל את כנפי הטיסה, היכתה בו ההכרה שהוא לא רק הדרוזי הראשון שסיים בהצלחה את קורס טיס מספר 178, אלא גם פורץ דרך עבור שאר צעירי העדה. עד היום, קורס טיס כמעט לא היה מבוקש בקרב מתגייסים דרוזים: רובם העדיפו את יחידות החי"ר המובחרות.

"אני יודע שהבחירה שלי היתה חריגה אצלנו", הוא אומר בראיון ראשון. "רוב הדרוזים מעדיפים קרבות שטח, מתלהבים מהסיירות, מהשייטת ומיחידות המסתערבים. אולי הם מאמינים שככה הם תורמים הכי הרבה למדינה, ואולי יש בזה גם קצת חוסר מודעות. הרי מעבר להילה, גם טייס הוא לוחם".

אנחנו נפגשים בבסיס חצרים, שבו שהה ג' בשלוש השנים האחרונות, והסיטואציה לא קלה לו. הצעיר שצלח את הקורס היוקרתי עם עוד 37 חניכים מתוך 350 שיצאו לדרך, נבוך לדבר על עצמו.

"אני לא מיוחד, יש עוד רבים כמוני", הוא מדגיש מייד. "לא חסרים מוכשרים בעדה. פשוט אני הראשון שהוכיח שזה אפשרי.

"ברור לי שההתחייבות הארוכה יכולה לפעמים להרתיע. שלוש שנים של קורס ועוד שבע שנים בקבע זה כמו נצח בשביל ילד בן 18. אבל שום דבר לא משתווה להרגשה שעשית את זה, שאתה איש צוות אוויר בתפקיד משמעותי. אין יותר כיף מלטוס ולראות מלמעלה את הקרקע של המדינה שלך". 

אתה אומר "איש צוות אוויר" ולא "טייס". 

"כי 'איש צוות אוויר' אומר הכל. זה אומר שאתה חלק ממשפחה שנקראת חיל האוויר. יש לי אותם, ויש את המשפחה שלי, ההורים והאחים, שתמכו לאורך כל הדרך, גם ברגעים הקשים. לראות אותם באים לטקס הסיום, עם חברי הילדות שלי, זו פסגת החלומות". 

•  •  •

הוא גדל בכפר דרוזי בגליל, במקום פסטורלי המוקף הרים וכרמי זיתים. את האהבה לארץ ולצה"ל נשם מגיל צעיר, אביו הוא קצין בכיר בצבא, שעשה מגוון תפקידים. אמו עקרת בית. אחיו הבכור, בן 25, שירת כקצין ביחידה מובחרת, וכיום סטודנט להנדסת מכונות במכללה בצפון. אחותו בת 17, תלמידת תיכון במגמת ביו־רפואה.

"הייתי ילד מאוד ביישן ושקט, אולי אפילו קצת פחדן", הוא אומר. "אף פעם לא התחצפתי למורים ולא הלכתי מכות עם חברים. אח שלי היה צוחק עלי שאני שותק כל הזמן, אלא אם כן פונים אלי.

"ההורים תמיד דחפו אותנו ללימודים ולהישגיות. אמא תמיד היתה יושבת איתנו על שיעורי הבית, לא יכולתי לצאת לשחק עם חברים לפני שסיימתי את כל השיעורים. לפני מבחנים היא תמיד הקפידה שאלמד כמו שצריך. 

"תמיד רציתי לעשות הכל כמו אח שלי, ראיתי בו דוגמה. אם הוא אהב מתמטיקה, אז גם אני. כשהוא התחיל לרוץ, גם אני התחלתי. כשאופניים הפכו לספורט האהוב עליו, גם אני רכבתי, למרות שבשנים האחרונות אני מעדיף אופנועי שטח. 

"היה דבר אחד שלא עניין את אחי אבל אני הייתי משוגע עליו, וזה מטוסים. בכל פעם שבמשפחה שאלו אותי מה אני רוצה במתנה, ביקשתי מטוס. שיחקתי עם מטוסים יותר מאשר עם מכוניות. בגיל 7 אמרתי שפעם אהיה טייס. 

"בכיתה ד' התחלתי לאהוב מסוקים. אין לי מושג למה, פשוט אהבתי את המבנה שלהם. נכנסתי המון לאינטרנט כדי לקרוא על מסוקים, והכרתי את כל הסוגים. לא פספסתי שום סרט בנושא. את 'בלאק הוק דאון' ראיתי כמה פעמים, בלי להשתעמם". 

באותם ימים פרצה מלחמת לבנון השנייה, ואביו נעדר מהבית לתקופות ארוכות. "הייתי בן 9, קטן מכדי להבין. לא התייחסתי לעובדה שאבא בצבא, ולא ידעתי שאני צריך לחשוש שאולי יקרה לו משהו. אני זוכר בעיקר את הפחד מהטילים והריצה לממ"ד עם האחים שלי".

כנער. "הייתי ילד ביישן ושקט, אפילו קצת פחדן"

הפעם הראשונה שבה קלט כי לשירות בצה"ל עלולות להיות השלכות הרות גורל היתה שנתיים אחר כך, ב־2008. "בכל יום היינו יושבים עם ההורים לאכול ארוחת בוקר", הוא מספר. "לאמא היה חשוב שלא נצא לבית הספר רעבים, וזה היה זמן של המשפחה.

"אני זוכר שבוקר אחד ישבנו בחצר ואכלתי קורנפלקס, כשהטלפון של אבא צלצל. זה לא היה חריג, אבל הפעם ראיתי על הפנים שלו שמשהו רע קרה. הוא קם מהשולחן ונכנס הביתה כדי שלא נשמע את השיחה. אחר כך הוא ואמא לא אמרו לנו כלום, ויצאנו לבית הספר. אחרי שעה ניגש אלי מורה ואמר לי שבן דוד של אבא, לוחם ביחידה מובחרת, נהרג. בכיתי מאוד.

"למרות שהוא היה מבוגר ממני בכמעט עשר שנים, אהבתי והערצתי אותו. הייתי פוגש אותו לפעמים על ההר ליד הכפר, כשהלכנו לטייל או לשחק. היינו מדליקים מדורות ומכינים תפוחי אדמה או מטפסים על עצים. פעם הוא הגיע כשהייתי שם עם חברים, עמד לידי עם הגוף השרירי שלו, ורציתי להיראות כמוהו כשאגדל. עד היום התמונה שלו תלויה אצלנו בבית". 

אסון נוסף נחת על המשפחה בדצמבר 2010, כשבן משפחה נוסף נספה באסון השריפה בכרמל. "המוות שלו טלטל את המשפחה", אומר ג'. "לצערי לא כל כך הכרתי אותו, כי הוא היה מאוד מבוגר ממני". 

•  •  •

בחטיבת הביניים הוא החל להשתתף בתחרויות ריצה בבית הספר ("תמיד זכיתי באחד המקומות הראשונים"), ובמקביל הצטרף לצופים. ב־2013 נרשם למגמות פיזיקה ומחשבים בתיכון, כמו אחיו, אבל אחרי כמה חודשים ביקש לעזוב את כיתת המחשבים, והוסיף למקצוע הפיזיקה המוגבר גם לימודי 10 יחידות בתעשייה וניהול. באותה תקופה פיתח אהבה לטיפוס, ובכל סוף שבוע יצא לסנפלינג וחיפש אחר מצוקים מאתגרים.

כשהגיע הצו הראשון, היה ברור לו שיבקש את המיונים לטיס. "התייעצתי עם אבא ואמא שלי והם תמכו. אבא אמר שלא משנה לו איזה תפקיד אעשה, כל עוד זה יהיה שירות צבאי ערכי".

עד היום סיימו קורס טיס שלושה דרוזים - שלושתם סיימו כנווטי קרב. שניים מהם עדיין בשירות פעיל, ואחד מהם - בן דוד של אמו של ג' - משרת כנווט אף־16.

"בהתחלה לא אמרתי לו שאני הולך לקורס טיס. לא בגלל החשש מכישלון, אלא בגלל שזה אני. מעדיף לדבר פחות. לאבא יש קרוב משפחה שמשרת כמכונאי מוטס בטייסת מסוקים, וגם לו לא סיפרתי. בבית הספר החברים דיברו על סיירות ויחידות חי"ר מובחרות, ואני השתדלתי לא לשתף יותר מדי במה שאני רוצה לעשות. רק שלושה־ארבעה חברים ידעו על המיונים לטיס, ואחד מהם החליט לגשת איתי". 

בקיץ 2014, כשפרץ מבצע צוק איתן, היה ג' במחנה צופים בינלאומי במונטנגרו. "בין הפעולות האתגריות, התחרויות והמשחקים, דיברנו על ישראל והסברנו שבארץ חיים ביחד יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. לא כולם הכירו את המדינה, והראינו להם במפה. הם התפלאו מהעוצמה שלנו. איך אנחנו, הקטנים, שמוקפים באויבים, מצליחים לשרוד.

"התעניינו גם בקשר שבין הדרוזים ליהודים והתלהבו מזה שאנחנו מתגייסים לצה"ל. אני חושב שהם בעיקר התרשמו מהאחדות, האהבה והקשר שלנו למדינה, כי כל היום היינו צמודים לאינטרנט והתעדכנו בשמות של הנפגעים. בשלב מסוים הרגשנו מנותקים מישראל. לא נעים להיות רחוקים כשבמדינה שלך מתנהלת מלחמה. אמרנו 'יאללה, חלאס, נחזור הביתה', אבל בדיוק סגרו את נתב"ג לטיסות, אז נשארנו. הרגשנו קצת כמו שגרירים של ישראל באירופה".

שמעת שם ביקורת על המבצע בעזה? 

"ממש לא. לא היו גילויי שנאה או אנטישמיות. גם לא נראה היה שהמלחמה משנה להם משהו. אולי בגלל שמדובר בבני נוער, אין פוליטיקה, והדיאלוג מגיע ממקומות תמימים יותר.

"אחרי שבועיים, כשהמחנה עמד להסתיים, החניכים החליפו ביניהם חתימות למזכרת. כולם אהבו אותנו ורצו שהדרוזים מישראל יחתמו להם".

את המיונים לטיס הוא עשה בתחילת כיתה י"ב. לקראת סוף השנה, בעיצומם של מבחני הבגרות, עבר את הגיבוש בן השבוע בחצרים. "היה לי קשה שם, כי גיליתי כמה אני חלש בעברית, למרות שלמדתי את השפה בבית הספר ברמה של חמש יחידות.

"שפת האם שלי היא ערבית, אני גר בסביבה דוברת ערבית, וכל החברים שלי הם דרוזים. ההתחככות עם יהודים ועם עברית היתה רק כשיצאנו לבלות, או במפגשים עם בתי ספר אחרים. ידעתי לנהל שיחת חולין בעברית, אבל פתאום נתקלתי בכל מיני קיצורים ומונחים שלא הבנתי. 

"אם הייתי יודע שזה מה שמחכה לי, כנראה שהייתי דוחה את הגיבוש. אבל המפקדים שם הבינו את הקושי והסבירו לי את מה שלא הבנתי. הרגשתי שבניגוד לשאר הנבחנים, לי יושבת אבן כבדה על הכתף, והייתי צריך להתאמץ יותר מכולם.

"בחלק הפיזי של הגיבוש הייתי מצוין, אבל החלק העיוני היה מורכב, במיוחד בדיונים ובתרגילים שקשורים למנהיגות. כל הזמן נתקעתי עם השפה, ולא תמיד הצלחתי להסביר את עצמי. פעם שאלו אותי משהו בעל פה ולא עניתי לעניין, כי פשוט לא הבנתי את השאלה. 

"בסוף הגיבוש הייתי לחוץ. עשיתי את המקסימום, אבל לא הייתי בטוח שאעבור. כשאמרו לי שעברתי, הייתי מאושר. התקשרתי הביתה. בגלל שהיתה שעת בוקר מוקדמת, אבא ענה. הוא שמח מאוד, אמר לי מזל טוב, והוסיף שהמסלול לא נגמר בגיבוש, ושמחכה לי דרך ארוכה עד שאהפוך לטייס".

סיפרת לחברים?

"היה איתי חבר מבית הספר שעבר גם הוא, אז סיפרנו לכמה חברים. אני לא מהטיפוסים שמשתפים הכל. עד לאחרונה, חלק מהתלמידים בכיתה שלי אפילו לא ידעו שאני מסיים קורס טיס". 

הכנות שלו שובת לב. הוא מצניע את הישגיו ולא חושש לציין את קשייו. מעין אנטיתזה לתדמית של הטייס הישראלי.

את הבגרות סיים בממוצע 93, כולל חמש יחידות באנגלית, בפיזיקה, בעברית ובערבית, ועשר יחידות בתעשייה וניהול. אף שעבר את הגיבוש, התלבט אם להתחיל מייד את הקורס או לדחות את הגיוס בשנה. 

"הרגשתי שאני לא מכיר מספיק טוב את התרבות היהודית, עניין אותי ללמוד על החוצפה הישראלית שכולם מדברים עליה", הוא אומר, וזיק שובב ניצת בעיניו החומות. "התלבטתי בין יציאה לשנת שירות למעבר לתל אביב כדי לשכור דירה ולעבוד כמוכר בחנות.

"התייעצתי עם בן דוד של אמא שלי, שהוא נווט קרב, והוא הציע שאנסה מכינה קדם־צבאית. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על האפשרות הזאת. אחר כך קראתי שזו מסגרת שבה מחנכים למעורבות חברתית ומלמדים על ציונות ויהדות. בחרתי ללכת למכינה מעורבת של דתיים וחילונים, כדי להכיר את כל הגוונים של התרבות היהודית. 

"לצערי גיליתי שמאוחר בשבילי, ושהרשימות כבר נסגרו עד חודש יולי. לא ויתרתי, התקשרתי למנהל של אחת המכינות וסיפרתי על עצמי. הוא לא הבטיח כלום, אבל הזמין אותי לראיון אישי איתו ועם המדריכים. חודשיים אחר כך, רגע לפני פתיחת השנה במכינה, הודיעו לי שהתקבלתי".

•  •  •

כשהחלה שנת הלימודים, הבין ג' שהוא הדרוזי היחיד במכינה. "בשבועות הראשונים הרגשתי תלוש. שוב היה לי קשה עם העברית. הסתובבתי כל הזמן עם מחברת ועט, כדי לרשום מילים חדשות שלמדתי. כשאמרו לי לבוא למליאה, לא הבנתי מה רוצים ממני, אבל הלכתי אחרי כולם. בדיונים העלו כל מיני נושאים, ואני נשארתי לפעמים תקוע מאחור, כשכולם כבר דיברו על משהו חדש.

"אחרי חודשיים כבר הבנתי הכל, אפילו את הסלנג. התחלתי ליזום פעילויות ולהיות מעורב. הרגשתי שייך". 

כחלק מפרויקט התנדבותי במכינה, הוא התוודע לראשונה לעולמם של ניצולי השואה. "למדתי בתיכון על ההיסטוריה של עם ישראל, אבל מעולם לא נחשפתי לניצולים, כי זה לא חלק מהתרבות הדרוזית. במסגרת המכינה הלכתי פעם בשבוע לבקר ניצול שואה מפולין, שסיפר לי מה עבר עליו עד שעלה לישראל. טיילתי איתו, שיחקתי קלפים, הלכנו יחד לקניות. היה לי קשה לראות אותו ככה, אדם ערירי שחי לבד בלי אישה וילדים.

"באחד הימים גיליתי שהמטפל שלו קצת מזניח אותו. זה הכעיס אותי. לא התאפקתי, והתקשרתי לחברה שהעסיקה את המטפל. ואחר כך ניקיתי לבדי את הבית שלו. כל כך נקשרתי אליו, עד שבאתי לבקר אותו גם מעבר לפרויקט, ובכל פעם שהרגיש לא טוב. שמרתי איתו על קשר וסיפרתי לו שאני יוצא לקורס טיס. לפני חודש התקשרתי אליו שוב כדי להזמין אותו לטקס הסיום, אבל הוא לא ענה. ביקשתי מהמכינה שיבדקו מה קורה איתו, והם אמרו לי שהוא נפטר. זה היה מאוד עצוב".

בטקס חשיפת הדרגות, השבוע (רביעי מימין). "חשוב לי ללמד את הדור הצעיר בעדה, לחזק את המאמינים באהבת הארץ" // צילום: דודו גרינשפן

במסגרת ההתנדבות הכיר ג' גם נער אריתריאי בן 8, שסבל מבעיות חברתיות ולימודיות. "הוא היה הכי חמוד בעולם, גר לבד עם אמא שלו, ואני הייתי עבורו כמו אח גדול. בהתחלה היה קשה לי איתו, הוא התנגד לכל מה שביקשתי. היו לו התפרצויות זעם בכיתה והוא היה זורק כיסאות על תלמידים אחרים.

"דיברתי איתו המון, עזרתי לו בשיעורים ושיחקנו יחד כדורגל. בהתחלה הוא לא הקשיב לי ועשה מה שרצה, אבל בסוף השנה כבר היה רגוע יותר ומצא חברים. 

"השנה הזאת במכינה נתנה לי המון. למדתי על היהדות ועל התנועה הציונית והרצל, וככל שהעמקתי, כך ביקשתי להעמיק גם בתרבות שלי ולחקור אותה. יצאתי משם עם ביטחון עצמי גבוה ועם יכולת עמידה מול קהל. קיבלתי חוצפה ואומץ, ובמקביל, חיזקתי את האני שלי כדרוזי". 

•  •  •

היום העברית שבפיו קולחת ועשירה, מתובלת בסלנג הצבאי ובמבטא קל, שקשה לאתר. את אוצר המילים הרחב שלו הוא מייחס גם ללימודים האקדמיים בפוליטיקה, ממשל וניהול, במסגרת הקורס, ולעבודות הרבות שהגיש. לפני חצי שנה קיבל את התואר הראשון. 

את חשיבותה של המשמעת הצבאית למד על בשרו כבר ביום הראשון שבו דרכה כף רגלו בבסיס חצרים, יולי 2016. "ירדתי מהאוטובוס, המום כמו השאר, ולפני שהספקתי להבין איפה אני, צעק עלי אחד המפקדים שאני צריך להסתפר. רציתי שנייה להסתכל מסביב, לראות מטוסים ממריאים, אבל מייד העמידו אותנו בזמנים והריצו אותנו. 

"מהטירונות מאוד נהניתי, אולי בגלל שאני אוהב פעילות גופנית ואת המגע עם השטח. לטיסות הגעתי אחרי חצי שנה. בהתחלה עליתי על סנונית, מטוס קל, וההרגשה היתה מדהימה. פתאום הבנתי שאני בשמיים. אמרתי לעצמי, 'וואו, יושב לידי מדריך, ואני מטיס את המטוס'.

"ואז ההתלהבות נגמרה, כי התחלתי להקיא. זה קורה לכולם, אבל הייתי נבוך. ככה פחות מרוכזים בטיסה ומתעסקים לא מעט עם הבחילה. 

"שלב הטיסות הראשוני היה קשה גם מבחינה מנטלית, כי אז מדיחים את רוב החניכים. חברים עזבו אחד אחרי השני, גם זה שהגיע איתי מבית הספר. מ־350 נשארנו רק 100. אחרי הסנונית טסתי על עפרוני, מטוס אימון והדרכה מהיר יותר. גם שם הקאתי לא מעט. אחרי שנה, חולקנו למגמות ואני שובצתי במסוקים. זה היה שינוי מרענן.

"פתאום הרגשתי טוב יותר, מכל הבחינות. הפסקתי להקיא והתחברתי למשימות, לדרך המחשבה ולתכנון קדימה. אהבתי בעיקר את הקרבה היחסית לקרקע, לשטח. ככה נהנים גם מהשמיים וגם מהאדמה ומכירים את הארץ. אולי בעצם חבוי בתוכי חי"רניק, שרוצה ליהנות מכל העולמות". 

פתאום הוא מפסיק את שטף הדיבור הנלהב ומביט בשעון בדאגה. דקות ספורות נותרו עד שישמע ממפקדיו אם יטיס מסוקי תקיפה או מסוקי סער (המשמשים לחילוץ פצועים ולהעברת כוחות).

מה אתה מעדיף?

"היו לי המון התלבטויות לאורך הקורס, והתייעצתי גם עם ההורים. אמא אמרה מסוקי תקיפה, אבא אמר שאלך עם הלב שלי, אבל חשב שמתאים לי יותר מסוקי סער. לפני שבועיים הייתי צריך למלא שאלון העדפות, ועדיין לא הייתי בטוח. בערב ניצלתי כמה דקות כשהייתי לבד בחדר ובחנתי נימוקים בעד ונגד.

"הרגשתי שאני מתחבר יותר למשימות חילוץ והצלת אנשים במסוקי סער. חשוב לי גם הקשר עם הלוחמים, שיהיו תחת אחריותי בטיסה. צריך להעביר אותם ממקום למקום, וזה מחייב אותך לתכנן איך לא להיות פגיע ולבצע את המשימה בחשאיות המרבית". 

כשהוא יוצא מהחדר לשיחת השיבוץ, המתח ניכר על פניו. אחריו 20 דקות הוא חוזר כשחיוך רחב פרוש על פניו. "קיבלתי מה שרציתי", הוא מכריז בשמחה.

העדפת לא להיות טייס של מסוקי תקיפה כדי לא להתמודד עם שאלות מוסריות, כמו החשש לפגוע בטעות באוכלוסייה אזרחית?  

"אני אענה לך תשובה לא מתוחכמת וישירה. לא עלו אצלי שאלות כאלה, כי אני סומך על המפקדים שלי בעיניים עצומות, ויודע שהם תמיד יעדיפו את הפן הערכי. בחיל האוויר לא פוגעים סתם באזרחים ועושים הכל כדי שחפים מפשע לא ייפגעו, גם אם זה כרוך בוויתור על המשימה".

•  •  •

ג' אומר שבשלוש השנים האחרונות, הוא לא חולם בלילות. הימים הארוכים של טיסות ולימודים מסתיימים תמיד כשהוא חוזר מותש לחדרו במגורי הטייסים, שאותו הוא חולק עם בוגר נוסף מהקורס. בכל פעם הוא מוציא בקבוק מים מהמקרר הקטן ומתיישב ליד הארונית שלצד המיטה, שעליה מונחות תמונות שלו ושל חברתו בחצי השנה האחרונה. גם היא בת העדה הדרוזית, בת 20, שתסיים בקרוב שנת שירות בכפר נוער בצפון ותצא ללימודי אדריכלות.

"בשעות האלה בלילה אני עושה דין וחשבון לעצמי, מין תחקיר אישי", הוא מספר. "אני מעלה נקודות שחשוב לי לשפר, בודק מה עשיתי נכון ומה כדאי לי לעשות אחרת. אחר כך אני מדבר עם החברה שלי בטלפון, עד שאני הולך לישון. היא מודעת לעומס עלי, ומאוד מפרגנת.

ג' והמסוק. "ההורים שלי תמכו בהחלטה שלי. אבא אמר שלא משנה לו איזה תפקיד אעשה, כל עוד זה יהיה שירות צבאי ערכי" // צילום: אריק סולטן

"עכשיו, עם סיום הקורס, יש לי רגילה של שבוע, ואני רוצה לנצל את הזמן הזה כדי להיות איתה. לפני חודשיים צעדנו ברגל ב'שביל הגולן', שמתחיל בחרמון ויורד לכנרת, והספקנו רק חצי ממנו. עכשיו אולי נעשה את החצי השני, אם לא יהיה חם מדי.

"ניקח איתנו אוכל, נישן קצת בטבע, נכין קפה בגזייה ונבשל תפוחי אדמה בפויקה. זאת הדרך הכי טובה לנקות את הראש וליהנות מקצת שקט, רגע לפני שאני עובר לפלמחים לחצי שנה של התמקצעות והכשרה על מסוקים. רק אז אדע אם ישבצו אותי על יסעור או על ינשוף (בלאק הוק)". 

היית רוצה לראות את אחותך מתגייסת אחריך?

"היא אמנם גדלה בבית שבו לצבא יש מקום מרכזי, אבל סביר להניח שתצא לשנת שירות. בעדה הדרוזית הנשים לא מתגייסות".

למדת פוליטיקה וממשל, אתה מתכנן בעתיד קריירה בנושא?

"ממש לא. אין לי שום כוונה להיות פוליטיקאי. בלימודים לתואר אהבתי בעיקר פילוסופיה, סטטיסטיקה ויסודות המימון. כמו שאני רואה את העתיד הרחוק, אם לא אעשה קריירה צבאית רחבה יותר, אעסוק כנראה בחינוך, וארצה לנהל בית ספר.

"חשוב לי ללמד את הדור הצעיר בעדה, להנחיל להם את הערכים שקיבלתי ולחזק את הצעירים שמאמינים באהבת הארץ. אני באמת אוהב את המדינה הזאת".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו