"בהתחלה לא ידעתי מה קורה איתי, ואז הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. התגלגלתי על החול, ניסיתי לקום שוב ושוב, ובכל פעם נפלתי. רק אחרי כמה וכמה ניסיונות הצלחתי סוף־סוף לקום, וגם אז, לא הרגשתי את הרגליים".
פדות חזות (13) עדיין מתקשה לעכל את הרגעים הדרמטיים של פגיעת הברק. "לא יכולתי לזוז", היא נזכרת, "הייתי כמו משותקת, פשוט עמדתי שם. לידי ראיתי את אח שלי, אלחנן, כשהוא יושב על כיסא, רפוי כולו, עם עיניים פקוחות, בלי לעשות כלום. לא הבנתי מה קרה כאן הרגע".
צילום: Newsenders
לא כך תכננו חמשת בני משפחת חזות שייגמר יום הבילוי שלהם בחוף זיקים, בתחילת חול המועד סוכות. מדי פעם הם נהגו לנסוע לחוף זיקים מביתם בבאר שבע, לנשום קצת אוויר של ים. מזג האוויר באותו יום היה נעים, ואלעזר חזות (23), נשוי טרי לאפרת (21), הציע לאחיו הקטנים אלחנן (17), אשר (14) ופדות, להצטרף אליהם לנסיעה.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אלעזר הוא היחיד מבני המשפחה שזוכר בבירור את פגיעת הברק. "הגענו לחוף בערך בשעה 12:20", הוא מספר, "שיחקנו קצת כדורגל, דיברנו. בסביבות 13:30 התחילו רוחות ועננים, מלווים בברקים וברעמים. לא ייחסנו לזה הרבה חשיבות.
"ואז אשתי, אפרת, אמרה שמתחיל להיות קר, ושהיא כבר מתקדמת לכיוון הרכב. אמרתי לה, 'בסדר, תלכי, אנחנו בינתיים נתקפל ונבוא'. אלחנן אמר לי, 'אני מתחיל לפחד מהברקים', ועניתי לו, 'שטויות, אין לך מה לפחד'. איך שסיימתי את המשפט הזה - פגע בנו הברק".
מה הרגשת?
"זרם אדיר של חשמל, כמו התחשמלות. מבין אלה שנפגעו, הייתי היחיד שלא איבד את ההכרה. אתה מרגיש חשמל בכל הגוף, כל הגוף מתעוות. התקפלתי על החול מכאבים בכל הגוף, זרמים. אנשים מסביב צעקו, וגם אני. ואז, אחרי כמה שניות, הגיע פיצוץ אדיר של הרעם.
עוד על אסון פגיעת הברק בחוף זיקים:
• פגיעת הברק בחוף זיקים: אשר חזות בן ה-14 נפטר מפצעיו
• "אשר עולה טהור, לא הפסיד אף תפילה"
• "מי אמר לך? אתה סתם ממציא": התכתבות הוואטסאפ של משפחת חזות לאחר פגיעת הברק
"מייד אחרי פגיעת הברק הרגשתי שאני משותק בכל הגוף. ניסיתי לקום כמה פעמים, ולא הצלחתי, עד שבסוף בורא עולם נתן לי כוח לקום על הברכיים. מימיני ראיתי את פדות, לא מסוגלת לזוז, ואת אלחנן מתעוות על החול כשהוא מעורפל. ראיתי גם את אשר, הוא שכב מוטל על החול בעיניים עצומות.
"משמאלי ראיתי את אפרת, גם היא היתה מוטלת על החול בלי תזוזה. הסתובבתי אחורה, היו שם כמה נערים, 200 מטר מאחורינו. צעקתי להם בכל הכוח שיבואו לעזור לנו, אבל לא שמעתי כלום באוזניים. לא ידעתי אם שומעים אותי בכלל.
אשר חזות ז"ל. "הוא היה ילד למופת"
"הם כנראה שמעו את הצעקות שלי. אחד מהם בא אלי והביא לי טלפון כדי לצלצל למד"א, ושניים רצו לסוכת המציל לקרוא לתגבורת. ניסיתי ללכת לכיוון אפרת, אבל בקושי הצלחתי לזחול. בסוף הצלחתי איכשהו לקום, ואז ראיתי שנוזל לה קצף מהשפתיים. בכל הזמן הזה הרגשתי זרמים בכל הגוף, כשיד ימין ורגל ימין שלי רפויות, ואני בקושי יכול לזוז.
"בשלב הזה אלחנן הפסיק לזוז, ואשר עדיין לא הגיב. בינתיים הגיע חובש צבאי שהיה במקרה בחוף, ואני התפניתי לטפל באשתי. הלכתי אליה, בדקתי לה דופק וראיתי שהיא לא נושמת. הראש שלה היה שמוט, והעיניים חצי סגורות.
"השמיעה חזרה אלי לאט־לאט, אבל היו לי צלצולים באוזן. צלצלתי למד"א. אמרתי למוקדן שאנחנו בחוף זיקים, ושישלחו מסוק במהירות. הוא הסביר לי שאי אפשר לשלוח מסוק בגלל הרוחות והברקים.
"שמתי אותם על רמקול והתחלתי לעשות לאפרת עיסויים והחייאה. ידעתי איך עושים את זה מקורסים של עזרה ראשונה שעברתי בצבא. באמצע הפעולות שלי הגיעו שני חובשים בכירים של מד"א על ריינג'ר, התברר שהם היו ליד החוף וקיבלו את הקריאה.
"הם המשיכו את העיסויים. אני הלכתי הצידה והתחלתי להתפלל על החיים של אפרת ושל האחים שלי. אחרי חצי דקה הגיעו עוד שני חובשים עם דפיברילטור (מכשיר לביצוע שוק חשמלי; ח"ב), ואחרי כמה דקות באו עוד חובשים. הם התחלקו - חלק היו על אשר, חלק על אפרת. הם ביצעו בה מכת שוק, ואמרו שחזר לה הדופק.
"ברגע שהבנתי שהיא בידיים טובות, הלכתי לראות מה עם אלחנן. היה לו חול בפה, והוא נראה ללא הכרה. שפכתי מים על הראש שלו וגם בפה, והוא התעורר, אבל עדיין היה מעורפל".
אלחנן: "כשההכרה חזרה אלי, צעקתי 'לאאא!' כאילו מלאך המוות בא, ואני אומר לו 'לא!'. ברגע הראשון חשבתי שחטפו אותי. הרי כבר היתה פעם חדירה מחוף זיקים. לא זכרתי שהיה ברק, וכשהעירו אותי בכוח וצעקו עלי, בזמן שאני מעורפל ולא יכול לדבר, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שחוטפים אותי".
אלעזר: "בשלב הזה כבר הגיע אמבולנס ארבע על ארבע לחוף, והעביר אותנו לאמבולנסים שהמתינו ברחוב. פינו אותנו לבית החולים ברזילי באשקלון, ושם חילקו אותנו למחלקות לפי דרגת הפגיעה".
אלחנן: "רק באמבולנס סיפרו לי שנפגעתי מברק. הכיפה שלי נקרעה לגמרי. התברר שהברק פגע בראש שלי, והכיפה הצילה אותי בנס מפגיעה חמורה בראש. שאלתי את החובשים איפה אשר. הם לא רצו להדאיג אותי, ואמרו שהוא קיבל מכה, אבל הכל בסדר איתו".
• • •
אנחנו יושבים עם בני משפחת חזות בסלון ביתם המרווח בבאר שבע. רק לפני כשבועיים וחצי קמו מהשבעה על אשר, הבן הצעיר, שלא שרד את פגיעת הברק. הוא נפטר מפצעיו לאחר כיממה.
ההורים, שמעון (59) ומזל (54), החליטו לקחת כמה ימים לעצמם, להתכנסות משפחתית עם עשרת ילדיהם. רק מערכת התופים המיותמת שבמרכז הסלון, שעליה נהג אשר לתופף, מעידה על האסון שפקד את הבית.
כמעט כל האחים נמצאים כאן עכשיו, מעלים זיכרונות ביחד עם ההורים. הם מנסים לשמור על איפוק, אבל על פניהם עדיין ניכר ההלם. לפני פחות מחודש הם היו משפחה גדולה, חמה ומלוכדת. עכשיו מנסים לאסוף את השברים, לתמוך זה בזה ולעכל את מה שקרה.
"פינו אותנו לביה"ח ברזילי, ושם חילקו אותנו למחלקות לפי דרגת הפגיעה". כוחות משטרה והצלה מפנים את בני משפחת חזות בחוף זיקים
האב שמעון, מורה במקצועו, שומר על חזות חזקה. יודע שאם יישבר, כולם יישברו. הוא מעודד את הילדים, בין השאר בדברי תורה ובציטוטים מפסוקים ומדברי חז"ל. האם, מזל, מורה ובלנית, מוחה דמעות לאורך השיחה. לרגעים היא מתקשה להיזכר במה שקרה.
שמעון זוכר היטב את רגע הבשורה. "בערך בשעה שתיים, בזמן שישבתי בסוכה בחצר, קיבלתי טלפון מאלעזר, שאמר לי להגיע מהר לבית החולים ברזילי, כי 'משהו לא טוב קרה'. הוא לא פירט, רק אמר 'נספר לך כשתגיע'. לא עזר כמה שביקשתי ממנו, הוא לא רצה לספר לי בטלפון מה קרה".
שמעון ומזל יצאו מייד לבית החולים. "לאורך כל הדרך, כמעט שעה, היינו מבוהלים מאוד. הבטחנו לתרום צדקה, מתוך תקווה שהכל יהיה בסדר. עלו לנו לראש כל מיני מחשבות של מה קרה, המחשבה הראשונה היתה שמישהו מהם טבע בים".
מזל: "אמרתי לעצמי 'אני בלנית, ואני מזכה את בנות ישראל במקווה, במים. אני מאמינה שהקב"ה לא יעניש אותנו במים, שלא יהיה דבר כזה'. חשבנו על עוד אפשרות, אולי אירעה תאונה. אבל בטח שלא חלמנו שהם נפגעו מברק".
בעוד ההורים עושים את דרכם לאשקלון, הבת מרים (21), תלמידת סמינר שהיתה בבית, שמעה ברדיו על מכת ברק בחוף זיקים, עם נפגעים. היא חשדה שמה שאירע קשור לאחיה, ששהו באותו זמן בחוף.
שמעון: "לא חשבנו לשמוע חדשות בדרך, ועד שהגענו לבית החולים לא ידענו כלום. בבית החולים קיבלה אותנו עובדת סוציאלית, שהתחילה להעביר אותנו בין הילדים, כדי שנזהה את כולם. התחלנו מאלעזר, ואצלו ברוך השם ראינו שהמצב בסדר, הוא הראשון שסיפר לנו מה קרה".
מזל: "אלעזר סיפר שפגע בהם ברק, ושהוא לא יודע מה קורה עם אשתו ועם אחיו. הוא אמר שהרגיש שאם הוא לא קם ומטפל בהם, למרות שהוא עצמו נפגע, כולם ילכו. הרגיש שהוא אחראי עליהם, בגלל שהוא יזם את הנסיעה.
"הוא היה משותק ביד וברגל, וממש זחל לראות את אחיו ואת אשתו. כל הגוף התעוות לו מהפגיעה של הברק.
"מאלעזר עברנו לאלחנן, וראינו שגם הוא בסדר, בהכרה. אחר כך הלכנו לטיפול נמרץ, שם שכבה פדות. גם אצלה שמחנו לראות שהכל בסדר. לגבי אשר ואפרת, נאמר לנו שהם במצב קשה. לא נתנו לנו להיכנס אליהם.
"רק אחרי כמה שעות נתנו לנו להיכנס לחדר הטראומה. ראינו שאשר מחוסר הכרה, ושהמצב שלו קשה מאוד. מאותו רגע נצמדנו אליו ולא זזנו מהמיטה שלו. לא ישנו ולא אכלנו כל הלילה, רק ביקשנו מכל עם ישראל להתפלל לרפואתו.
"לא חלמנו שדבר כזה יקרה. אפילו הרופאים לא ידעו איך להתמודד עם זה. הגיעו אליו 30, אולי 50 רופאים, ופתחו ספרים, לראות מה עושים במקרה כזה".
שמעון: "בערב העבירו את אשר לטיפול נמרץ ילדים. כל הזמן חשבתי שהוא ייצא מזה. גם בגלל שהוא צעיר, וגם בגלל שכל עם ישראל התפלל עבורו. הייתי בטוח שהתפילות ואמירת התהילים יחזירו אותו אלינו. אבל כנראה שבורא עולם רצה אחרת".
"קיווינו שיהיה נס", אומרת מזל.
למחרת, ב־5 בערב, אשר נפטר.
• • •
אשר ז"ל סיים בשנה שעברה את לימודיו בתלמוד תורה בבאר שבע, והשנה עבר ללמוד בישיבה בשכונת הר נוף בירושלים. הוא הספיק ללמוד שם 40 יום בלבד, לפני חופשת החג.
"הוא היה ילד למופת", אומר שמעון, "אהב לנגן על תופים, קנינו אותם במיוחד בשבילו. הוא חלם לתופף בחתונה של אלעזר, שנערכה בקיץ, והתאמן לזה חודשים שלמים. אבל כשהגיעה החתונה, הרגיש שהוא עוד לא מוכן. הוא גם היה תלמיד מצטיין, עם תעודה 'משעממת'.
"והוא גם היה ילד של חסד, אהב לעזור. היה עוזר למנקָה לנקות את בית הכנסת פעמיים בשבוע, נשאר איתה עד 11 בלילה ומנקה בלי שום תשלום. אחר כך היה מלווה אותה לתחנת האוטובוס, עד שראה שהיא עולה. בכל יום שישי הוא היה עוזר לאלמנה שגרה באזור לעשות קניות".
בני משפחת חזות בביתם בבאר שבע. מימין: בצלאל, פדות, מרים, יהונתן, מזל, שמעון, איתמר, אלחנן, אלעזר, אפרת ודוד // צילום: מרים צחי
"קראנו לו אשר, כי הוא היה העשירי, ו'אשר' דומה למילה עשר", מוסיפה מזל. "עשר זה שלמות. והוא גם נולד בחודש אדר, אז זה גם התאים - אשר, כמו אושר, רמז לשמחה של חודש אדר. ובאמת הוא היה ילד שמח, תמיד עם חיוך על הפנים", זולגות דמעות מעיניה.
"הוא אהב לעזור לבית חב"ד הסמוך לארגן בכל שנה את שמחת בית השואבה. כשחזרנו הביתה מבית החולים, אחרי שהוא נפטר, היו לנו שעתיים להתארגן להלוויה, שנערכה ב־10 בערב. שמחת בית השואבה היתה מתוכננת ממש לאותו יום, וכששמעתי שהם חושבים לבטל, אמרתי להם 'מה פתאום? אשר לא היה רוצה שתבטלו. הוא לא היה רוצה שאנשים יהיו עצובים'. הם שאלו רבנים, ואמרו להם לא לבטל את השמחה.
"כך יצא שאנחנו המתנו בבית להלוויה, ובחוץ ניגנה תזמורת, שאנשים לא יהיו עצובים בחג. גם לא נכנסנו מייד לאבלות, כי על פי ההלכה לא יושבים שבעה בחג. היו לנו עוד חמישה ימים לעכל את האבלות, ורק במוצאי שמחת תורה התחלנו לשבת שבעה".
שמעון: "בחמשת הימים האלה, אנשים לא הפסיקו לעטוף אותנו באהבה ובעזרה. אם זה בכמויות של אוכל, שתייה ועוגות, ואם זה בתמיכה רגשית".
מזל: "השתדלנו לא להיות בצער, כי זה היה חג. בשמחת תורה הזמנו אלינו את המשפחה שלי, האחים וההורים, כי ראיתי שהם מאוד בצער ולא ידעו להכיל אותו. אמרנו להם, 'נהיה ביחד'. וזה אכן עזר להם מאוד, וגם לנו. האחדות, הביחד, עשו טוב לכולנו".
אתם אנשים מאמינים. איך קיבלתם את האסון הנדיר הזה, שנחת משמיים?
מזל: "לא היו לנו שום שאלות לבורא עולם למה זה קרה".
שמעון: "אנחנו מודים על החסדים שה' עשה איתנו. קודם כל, הוא הציל לנו ארבעה ילדים, וגם נתן לנו כמעט 28 שעות להיפרד מאשר, שזה לא יהיה בבת אחת, אלא שנוכל לעכל את הסתלקותו. הוא לא סבל בכלל. הוא איחד את כל עם ישראל וליכד אותם סביב התפילות, זכה שהנשמה שלו תצא עם מניין של קוראי 'שמע ישראל' מטיפול נמרץ. אנחנו מודים לקב"ה על 14 שנה שהוא נתן לנו לגדל את הפרח הזה".
• • •
במהלך השבעה הגיעו המוני מבקרים לנחם אותם, גם כאלה שכלל לא הכירו את אשר או את המשפחה.
"האסון היה נדיר, אז כל עם ישראל שמעו על זה, התפללו ובכו", אומר שמעון, "זה גם היה נס, משהו שמימי, ואנשים לא עיכלו את זה. בחג, באמצע שמחת החג, כשאנשים מטיילים ונהנים, הם פתאום שומעים דבר כזה מזעזע. זה העיר את כולם.
"עוד כשהיינו בבית החולים, בא לבקר את הילדים שלנו ילד בן 7, שלא הכיר אף אחד מהם. הוא שמע על פגיעת הברק וביקש מאבא שלו שייקח אותו לבקר את הפצועים. במקום להגיד 'אולי נעשה כיף בחופש', הוא בחר לבוא לבקר את הילדים שלנו. זה עם ישראל".
מזל: "בא לכאן, לבאר שבע, בחור מבת ים שאמר לנו: 'אני לא מכיר אתכם, אבל התרגשתי מהסיפור ורציתי לעודד אתכם'. אנשים לא הפסיקו לבוא, והרגשתי שמהבוקר עד הלילה אני רק מדברת ומדברת, ומנחמת את האנשים יותר ממה שהם מנחמים אותי. אין כמו עם ישראל. כמה תפילות התפללו עלינו, מי לא הציע עזרה. יש לנו עם צדיק.
"רב העיר באר שבע, הרב יהודה דרעי, אחיו של השר אריה דרעי, אמר לנו שאשר הוא 'קורבן ציבור'. הוא ישב פה עם השר, ויחד הם עודדו אותנו במשך זמן רב. רב אחר אמר שבאל"ף־בי"ת, האותיות הסמוכות לאותיות 'אשר', הן 'ברק'. זה פשוט פלא".
מזל מספרת שלפני סוכות אשר הלך לבית הספר שבו למד וביקש סליחה מכל הרבנים שלימדו אותו, אם פגע בהם. "הוא גם כתב על לוח המודעות 'אם פגעתי במישהו - אני מבקש סליחה'. כאילו ידע מה הולך לקרות".
שמעון: "אנחנו משווים את הפטירה של אשר למות בני אהרן, לפי מה שמסופר בתורה. הוא נפטר עם גוף שלם. אין ריח של חריכה ואין שום פגיעה חיצונית. הכל זה פגיעה פנימית".
• • •
שמעון ומזל חזות נשואים 30 שנה. שמעון יליד באר שבע, מזל נולדה באשדוד. אחרי החתונה החליטו לגור בבאר שבע, וב־18 השנים האחרונות הם גרים בשכונת נאות לון שבעיר, שכונה שאינה דתית, "בגלל איכות החיים והשקט היחסי שיש כאן", אומר שמעון.
הם הביאו לעולם 11 ילדים: טליה (29), יונתן (28), חגי (26), אלעזר (23), מרים (21), דוד (20), איתמר (18), אלחנן (17), בצלאל (16), אשר ז"ל (14) ופדות (13).
כמו האב שמעון, ששירת בצבא שבע שנים, בחיל השריון, גם שלושה מהילדים בחרו לשרת כלוחמים - שלושתם בגדוד הנח"ל החרדי נצח יהודה. השאר בחרו ללמוד בישיבות.
"ההורים שלנו מקבלים את כולנו בדרכם", מספר דוד, חייל בנח"ל החרדי בבית אל, "הוציאו סטיגמה על החרדים שהם לא מתגייסים, ושאת אלה שמתגייסים, מנדים. אבל אני התגייסתי, וגם חלק מהאחים שלי, ואף אחד לא אמר לי 'למה?'. הוריי מכבדים כל אח שהחליט להתגייס, מכבדים את דרכו. הם אמנם רצו שנמשיך בלימודים בישיבה, אבל כשהחלטנו ללכת לצה"ל, הם עמדו מאחורינו".
הבשורה על האסון תפסה את דוד בבסיס. "יש לי אייפון, וקיבלתי עדכון מאחד האתרים: 'נפגעים מברק בחוף זיקים'. אמרתי לעצמי 'כואב הלב', ואז אחד מהאחים שלי התקשר אלי ואמר: 'אבא ואמא בדרך לבית החולים, קרה משהו'.
"אז עשיתי אחד ועוד אחד. ידעתי שהאחים שלי נוסעים לפעמים לחוף זיקים, והבנתי שהם כנראה אלה שנפגעו. בעדכון באינטרנט נכתב שבין הנפגעים יש 'בת 30 במצב אנוש', וחשבתי לעצמי שלפחות הפצועה במצב אנוש היא לא מהמשפחה שלנו, כי אין אצלנו מישהי בגיל הזה. אחר כך התברר שעשו סלט שלם. התכוונו לאפרת, והיא בכלל בת 21.
"הודעתי למפקדים שלי שאני חייב לנסוע לבית החולים ועליתי על אוטובוס לאשקלון. לא היה לי מושג מה קורה. במהלך הנסיעה שמעתי אנשים באוטובוס מדברים על מה שקרה, כשאני עצמי לא יודע כלום, והסוללה בטלפון שלי נגמרה. לא ידעתי מה קורה ומה המצב של האחים שלי, התחלתי להתפלל בלב.
"כשהגעתי לבית החולים, הוריי סיפרו לי שאלחנן מאושפז במחלקה למעלה, אלעזר למטה, ואשר, פדות ואפרת במחלקות אחרות. התחלנו לעבור מחדר לחדר".
אלעזר ואלחנן מראים לי את הסימנים האדומים על גופם, שנראים כמו שטפי דם, סמוכים זה לזה. "אלו סימני הכניסה והיציאה של הברק", הם מסבירים. "הסימנים היו אדומים מאוד, אבל עכשיו הם כבר מתחילים להיעלם".
אלעזר נפגע באזור הבטן התחתונה, ואלחנן - בראש ובזרוע שמאל, וגם באוזן שמאל. עור התוף שלו נפגע, והוא עדיין לא שומע באוזן הזאת. למרות הפגיעה, יום למחרת האשפוז הוא כבר ביקש להשתחרר מבית החולים כדי להשתתף בהלוויית אחיו.
אפרת, שיושבת ליד בעלה אלעזר, נתמכת בו, נחשבת במשפחה לנס מהלך. "היא הוגדרה במצב אנוש", אומר אלעזר, "ואחרי שלושה ימים כבר שוחררה הביתה. אין לזה שום הגדרה אחרת מלבד נס".
היא צרודה מאוד בגלל צינורות ההנשמה שחוברו לגרונה בבית החולים, ועדיין מתקשה לדבר. "אני מתאוששת לאט־לאט", היא לוחשת. "זה נס מטורף שעוד לא עיכלתי, ואני מודה לבורא עולם ששלח לי את החיים שוב במתנה, ועל ההשגחה שהוא תמיד איתנו. אני רוצה גם להגיד תודה רבה לכל עם ישראל על כל התפילות עלינו".
את זוכרת משהו מאותו יום?
"אני לא זוכרת שום דבר. גם דברים שקרו קצת לפני, ביום־יומיים שלפני פגיעת הברק, נמחקו לי מהזיכרון. הרופאים אומרים שכנראה זה לא יחזור".
מזל: "אפרת היתה בהתחלה ללא רוח חיים, ובזכות התושייה שאלעזר גילה, שמייד ביצע בה החייאה, הדופק חזר אליה. עם המשך הטיפול של החובש הצליחו לייצב לה את הדופק ולפנות אותה לבית החולים. כבר אחרי שלושה ימים הורידו לה את כל המכשירים, והיא התחילה לעמוד, ובהדרגה גם לחזור לאכול ולשתות. זה נס מופלא, איך בתוך ימים אחדים היא השתחררה וחזרה הביתה".
אלעזר: "זה היה יכול להיגמר רע מאוד, אבל זכיתי להציל לה את החיים. קיבלתי אותה במתנה, חודשיים אחרי שהתחתנו".
chananibl2@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו