בשנים האחרונות נכנסתי למודעות הציבורית. אני חושבת שזה התחיל משתי מדליות הארד באליפות אירופה לנוער ב־2014. היום כבר מזהים אותי ברחוב. לפעמים אני אוהבת את זה, ולפעמים פחות. אני שמחה שיש מודעות לענף ההתעמלות האמנותית, מחמיא לי שמכירים אותי, אבל בסופו של דבר, אני לא אחת שאוהבת את אור הזרקורים מחוץ לתחרויות.
על המשטח אני נראית חזקה, קשוחה. שם הכי קל לי להביע את עצמי, הרבה יותר מדיבור. במציאות אני שונה לגמרי. נראית לאנשים שברירית, ביישנית, לא אוהבת לדבר הרבה.
בגיל 13 נמאס לי ופרשתי. אני זוכרת שפתאום לא הבנתי למה אני צריכה את כל זה. שבא לי להיות מישהי אחרת. החלטתי שאני עוברת לשחייה, אבל אחרי חודש שעמם לי להיות כל היום במים. הרגשתי שמשהו חסר, שזה לא מה שאני רוצה. אז באתי לאמא שלי ובכיתי לה שתחזיר אותי להתעמלות.
ההורים שלי לא לחצו עלי בשום שלב בחיים. ההתעמלות היא לא החלום שלהם, אלא שלי. הם תומכים בי ומאמינים בי מאוד. לאבא שלי הלימודים היו חשובים. הוא רצה שאספיק הכל מהכל, עד שראה במה כרוכים ההצלחה וההישגים שלי. את כיתה ח' סיימתי בבית הספר, ומכיתה ט' כבר למדתי לבד, עם מורים פרטיים.
אני עוברת סדר יום קשוח. קמה בשש וחצי בבוקר, אוכלת ארוחה קלה ונוסעת להדר יוסף. את האימונים אני מתחילה בסביבות שמונה וחצי בריצה בחדר הכושר או על מכשיר הסקי, תוך כדי צפייה בסדרות ישראליות. משם אני ממשיכה לאולם ההתעמלות, עושה חימום, מותחת את הגוף, ואז מתחילה לעבוד על התרגילים. יום האימונים שלי מסתיים בתשע בערב. אני לא חושבת על התחרויות שלי לפני השינה, לא חולמת על התעמלות אף פעם.
כל אימון זה סיפור. אימון פחות טוב מעצבן אותי, משפיע עלי לא טוב. אני לא אוהבת שמשהו לא מצליח לי. אני לא אניח למכשיר אם לא אצליח להשתלט עליו עד הסוף.
הישג באליפות העולם נותן לי תיאבון לתרגילים חדשים, לעונה חדשה, לתחרויות חדשות. אני אוהבת מאוד תחרויות. לפני התחלה של כל תרגיל אני נעמדת בתנוחת הפתיחה, אומרת בלב "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד", ומחכה שהמוזיקה תתחיל.
הוריי באים לראות אותי בתחרויות גדולות. זה משמח אותי. הם לא מספרים לי שהם עומדים להגיע, כאילו מפתיעים אותי, למרות שאני תמיד יודעת מתי הם יגיעו ומתי לא.
את המדליות מחו"ל אני תולה על הקירות בחדר, כי הן מיוחדות ושונות זו מזו. את המדליות מישראל, שנראות די דומות, אני שומרת בקופסה.
על האולימפיאדה אני מנסה לא לחשוב, אלא ממוקדת בטווח הקרוב מאוד. מבחינתי, כל מקום באולימפיאדה הוא מכבד. לא רק שלושת המקומות הראשונים. גם בלי מדליה, ההשתתפות באולימפיאדה תהיה כבוד גדול.
לינוי אשרם (20) נולדה וגדלה בראשון לציון, והחלה להתאמן בהתעמלות אמנותית בגיל 7. משתתפת בתחרויות בינלאומיות מאז גיל 12. בשנת 2018 הגיעה לתואר סגנית אלופת העולם בקרב רב, והיתה לישראלית הראשונה שזוכה במדליה בתחרות קרב רב באליפות עולם. בשתי אליפויות העולם האחרונות זכתה ב־11 מדליות - שש כסף וחמש ארד. זכתה בעוד עשרות מדליות בתחרויות הסבב הבינלאומי, בהן 3 מדליות זהב בקרב רב. הפכה לסמל הצלחה נשי וספורטיבי ונחשבת לתקווה הנשית הגדולה ביותר של ישראל באולימפיאדת טוקיו.
ראיין: ערן נבון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
