תקופה האחרונה מצליחה שרון (שם בדוי) לנשום שוב. כמו כל צעירה בת 23, היא זו שמחליטה בבוקר מה ללבוש, כיצד לסדר את שיערה הארוך, היכן לאכול ועם מי לדבר. עד לפני שנה וחצי היו חייה תלויים באדם אחד - אהרון רמתי, שנעצר השבוע בחשד שהפעיל לכאורה כת במסווה של מדרשה לבנות בשכונת הבוכרים בירושלים.
בסיפורה מספקת שרון הצצה אל חייהן המורכבים של 50 נשים ששהו במדרשה, וכיצד נלקחו מהן עצמאותן והחופש להחליט בעצמן כיצד ינהלו את חייהן.
"לא הייתי דתייה. לבשתי מכנסיים, היה לי טלפון משלי, ובכלל חיים אחרים", היא אומרת. "אמרו לי שאני צריכה לעשות שינוי, ואז הדליקו מדורה גדולה ושרפו את כל הבגדים שלי. הביאו לי חצאית, כי זה יותר צנוע, ואמרו לי שאני צריכה לבקש אישור על כל דבר שאעשה - קניות, רצון להתאוורר קצת בחוץ. ואסור לאחר. אם הרב לא נמצא או עסוק, תשבי ותחכי. לא אכפת לו. אם
לא תקשיבי לו, הוא לא ידבר איתך כמה ימים, וזה נורא, כי בלי האישור שלו אי אפשר לעשות כלום".
תיאורים דומים מספקת גם שירה בוחניק, שנמלטה מהמדרשה לפני שנים אחדות. השבוע, יום לפני המעצר, היא קיבלה טלפון מפתיע מאמא שנלחמת תקופה ארוכה כדי להוציא את בתה מהמקום.
"היא רמזה לי שהולך להיות בלאגן, והבשורה טלטלה אותי", מספרת שירה. "היה לי קצת שקט לאחרונה, היו תקופות שאפילו לא חשבתי על המדרשה, אבל מאז השיחה אני שוב לא ישנה בלילות. חוזרים לי הבזקים שמשתקים אותי מהימים של הכניעה, משטיפות המוח, מהריחוק הכפוי מההורים. עדיין יש בי פחד מה היה יכול לקרות לי לולא נפקחו לי העיניים אחרי חצי שנה ולולא ברחתי משם בתחבולות. עד היום אני שואלת את עצמי איך הידרדרתי לזה".
מאז שעזבה את המדרשה, השתדלה שירה לא להביט לאחור. רק פעם אחת, לפני כשלוש שנים, הרשתה לעצמה לעבור ליד הבניין עם בעלה. שניהם פסעו ברגל בשכונת הבוכרים הירושלמית, הביטו במבנה הישן, וגופה של שירה התכווץ, כמו ניסתה להסתתר מאחורי כתפיו של בן זוגה.
"הייתי צריכה להביא לו את הטלפון שלי, ולא לצאת בלי לשאול אותו". שירה בוחניק // צילום: אפרת אשל
"ראיתי שם מישהי שהיתה איתי ונשארה, אני לא יודעת אם מתוך בחירה או שלא הצליחה לצאת", היא אומרת בשקט, ואצבעותיה הדקות משולבות בחוזקה. "לא אשכח איך באחד הימים הרב הביט בי במבט חודר, כזה שגורם לך להשפיל את העיניים, ואמר משפט שממנו משתמע שמי שמנסה לצאת משם, יאבד מהעולם וסופו בגיהינום. כשאת שם, את מאמינה לו. הוא האורים והתומים, ואת לומדת לציית להוראות שלו".
לפני שנתיים וחצי העזה שירה להתמודד עם החרדות והלכה ללמוד קואוצ'ינג. "רק אז למדתי לקבל את עצמי ולהכיר ביכולות שלי. אני עדיין לומדת דברים חדשים על הנפש שלי", היא מספרת. גם שרון הצליחה לאסוף את עצמה, וכעת עובדת בתחום האירועים. אחותה הבכורה נותרה במדרשה, "והיא כועסת עלי ומתעלמת ממני במופגן מאז הפרישה שלי מהמדרשה".
נעצר כבר ב־2015
רמתי נעצר השבוע על ידי בלשי ימ"ר ירושלים בזכות שש נשים, שאזרו אומץ והגישו נגדו תלונה, בליווי אנשי המרכז לנפגעי כתות. החשדות חמורים: עושק והחזקה בתנאי עבדות, ונבדק גם חשד לניצול מיני והתעללות בקטינים.
שמו של רמתי עלה לראשונה ב־2011, אף שהמדרשה פעלה עוד לפני כן. באותה שנה הופצו ברחבי ירושלים מודעות ענק בחתימתם של מנהיגי הציבור החרדי, הרב עובדיה יוסף והרב שלום אלישיב. הם הזהירו כי רמתי נוקט שיטות חינוכיות פסולות, המנתקות את התלמידות במדרשה ממשפחותיהן, גר איתן באותו בית ומטיף להן לכאורה שלא להתחתן. "כל מעשיו אלו אינם לפי דעת תורה", ציינו הרבנים.
ארבע שנים אחר כך נעצר רמתי לראשונה. תלמידות שלמדו בסמינר ליד ביתו סיפרו כי הבחינו בצעירות הישנות על הגג, גם בימים של קור וגשם. שש נשים מהמדרשה נלקחו לחקירה, אולם רמתי שוחרר, מאחר שהנשים סירבו להתלונן, והמשטרה התקשתה לאסוף ראיות.
ראש מחלק ההונאה והפשיעה הכלכלית בימ"ר, רפ"ק אייזיק סימון, היה מעורב בחקירה משנת 2015, והוא גם זה שהוביל את החקירה הנוכחית. "יצאנו אז מגדרנו כדי לדבר עם הבנות, אבל זה היה קשה", הוא מספר. "הדבקות הדתית והאמונה במנהיג היו מאוד דומיננטיות. התנהלות כזאת מאפיינת תיקים העוסקים בכתות.
"מדי פעם בדקנו שוב את התיק והתעדכנו עם גורמי רווחה. זה ישב לנו על הראש. הפרשה ההיא הסתיימה עם הגשת כתב אישום נגד מנהל עמותה שהוציא כספים ממשרד החינוך ומימן את המדרשה בעקיפין. התיק הזה עדיין מתנהל בבית המשפט".
לפני כחודשיים חודשה החקירה, בעקבות תלונה שהוגשה למרכז לנפגעי כתות, שאותו מנהלת רחל ליכטנשטיין. הנשים שנמלטו מהמדרשה טענו כי בהשראת רמתי הן התנתקו ממשפחותיהן, גזרו על עצמן תלות מוחלטת בו ואימצו אורח חיים סגפני, יחד עם עוד כ־50 נשים ששהו במקום.
לדבריהן, הן האמינו שהגיעו לבית חם, אולם בהמשך הכל התהפך: רמתי שלט בחייהן באופן אבסולוטי, והן נאלצו לקבל אישור על כל דבר שעשו, כולל הפעולות הפשוטות ביותר, למשל לאכול. הן טענו כי הוא זה שהחליט היכן יעבדו, ואת שכרן לקח לכיסו. בנוסף עלו עדויות על אלימות כלפי חלק מהנשים, שהיו במצב נפשי קשה, וכמה מהן חויבו להתקלח במקלחות קרות.
יחד עם רמתי נעצרו שמונה נשים, החשודות כי סייעו לו לשלוט בנשים. נגד אחת מהן נטען כי הכניסה סחוג חריף לפיה של אחת הבנות כדי להענישה. מעצרו של רמתי הוארך בשבוע, ומעצרן של שבע מהנשים הוארך לתקופות של בין יומיים לשלושה. אישה נוספת שוחררה.
כששוטרי הימ"ר פשטו על שני הבתים של רמתי, הממוקמים ברחובות דוד ויישא ברכה בירושלים, הם גילו מחזות קשים. הצפיפות במקום היתה גדולה; מיטות קומתיים, בגובה שני מטרים וחצי, הפכו למיטות של שלוש קומות, וביניהן היו מונחות ערימות של מזרנים וארוניות גבוהות, שהגיעו עד לתקרה. האוויר היה דחוס וחנוק, מאחר שהחדרים לא היו מאווררים. בסלון נבנתה קונסטרוקציית עץ מאולתרת, כמטר וקצת מתחת לתקרה, וגם עליה הוצבו מזרנים ששימשו לשינה.
"אני עבדתי בניקיון. לא אהבתי את זה, היה לי קשה, אבל אלה היו החוקים". שרון
"הגענו לפנות בוקר ומצאנו במקום את הבנות", מספר רפ"ק סימון. הרב קם ממיטתו והיה בדרך לתפילה. הוא לא הופתע לראות אותנו, כנראה העריך שהבנות שפרשו יגיעו למשטרה. בחקירה הוא לא לקח אחריות על המעשים ונתן רושם שהוא מאמין שגם הפעם ישוחרר לביתו".
מה הוא מנסה להשיג באמצעות השליטה לכאורה על הנשים?
"כנראה הוא מחפש הכרה כמנהיג של קהילה".
היה ניצול מיני של הנשים?
"מהחקירה עלה שהתקיימה לכאורה העברה של מסרים מיניים כלפי חלק מהנשים. אנחנו בודקים כרגע אם התקיימו יחסים מיניים, אם כי לא מדובר במעשי אונס. למרות החשדות החמורים, רוב הנשים שהיו במדרשה כועסות עלינו והביעו חוסר שביעות רצון מכך שפלשנו לחייהן. אין ספק שגם המתלוננות וגם אלו התומכות ברמתי נמצאות במצוקה וזקוקות בעיקר לעזרה ולתמיכה".
רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז הישראלי לנפגעי כתות, אומרת כי המקום מוכר למרכז כבר מ־2010. "באותה שנה התחילו להגיע עדויות של הורים שבנותיהם בסמינר, ולפיהן הבנו שמדובר במקום בעייתי, עם מאפיינים של כת - כגון ניתוק מהמשפחות ומהחברה הכללית, וטענות שלפיהן האמת נמצאת רק שם, וכל השאר טועים.
"בנוסף, ניכרו שינויים קיצוניים בחיי היומיום של הבנות, למשל שינוי מקומות עבודה, לימודים ולבוש. בחורה שלמדה הוראה בסמינר חרדי נדרשה לעזוב את הלימודים ולשהות במשך היום רק במדרשה של רמתי. ככל שהצטברו יותר עדויות, הבנו שמדובר בכת פוגענית לכל דבר. לאחרונה, כשכמה בנות עזבו את המדרשה, הן פנו אלינו, ויזמנו פנייה למשטרה.
"חשוב לומר: בדרך כלל כניסה לכת מלווה במתן מענה למצוקה נפשית או רגשית, וכך נוצרים יחסי אמון בין המנהיג למאמיניו. עם הזמן, המענה הופך לתלות, שמתבססת גם על הפחדות ואיומים, מה שמייצר קושי למאמין אפילו להעז לחשוב על עזיבה. זו הסיבה שלקח לבנות זמן רב לאזור אומץ ולפנות אלינו.
"אין לי ספק שהבנות ששהו במדרשה, המקום שהאמינו שהוא הדבר הטוב בחייהן, נמצאות כיום במצב רגשי לא פשוט, מבולבל, כועס, ואולי אף מקוות שמדובר באפיזודה קצרה שתחלוף, ורמתי יחזור אליהן. אני מקווה שהן יחזרו למשפחות האוהבות והדואגות שלהן".
"לא טוב להתחתן"
עם מעצרו של רמתי פנתה המשטרה לשרון בבקשה שתגיע להעיד על השהות במדרשה. ברגליים רועדות ובלב הולם היא התייצבה בימ"ר ירושלים וגוללה את מה שעבר עליה במשך שלוש שנים.
"אחותי היתה שם לפניי, אני למדתי אז בתיכון והייתי הולכת לבקר אותה. בהתחלה באתי לשעה־שעתיים, לשמוע שיעור ולחזור הביתה. אחר כך התחלתי לישון שם מדי פעם. בגיל 19, עברתי לגור שם. היו לימודים שחייבים להיכנס אליהם, אחרת אין לך מה לחפש שם.
"את לא יכולה סתם להיות בדירה, לנוח, לקרוא. אם יש לימודי קודש בסלון, אז כולן בסלון, אלא אם כן יש לך אישור מיוחד לא להגיע. הסבירו כל הזמן שרוחניות זה הדבר הכי חשוב, הרב הוא שיהיה אחראי על הרוחניות שלנו. הוא כל הזמן אמר שלא צריך בגרות כדי להיכנס לגן עדן, ולכן אין סיבה להמשיך ללמוד. היום אני יודעת שזה לא בריא, אבל אז נסחפתי אחרי הדברים שלו. הייתי תמימה.
"ההורים שלי היו נגד הסמינר. כאב להם לראות את הבת שלהם לא מתקדמת, לא עוסקת במה שלמדה ולא מתחתנת - כי במדרשה אמרו שלא טוב להתחתן. אבל הם הבינו שאין מה לעשות, כי כבר לא הייתי קטינה. ככה גם הרב אמר כל הזמן: אם את מעל גיל 18, את אדון לעצמך, ולא צריכה אישור של ההורים כדי ללמוד אצלו או לגור אצלו. מבחינתו, קודם אומרים 'אנוכי ה' אלוהיך', ורק אחר כך יש מצוות כיבוד הורים, לכן הוא כרב ממוקם לפני אבא ואמא. הוא לקח את התורה והוציא דברים מהקשרם".
במהלך שהותה במדרשה החליטה שרון שהיא רוצה ללמוד מקצוע, אבל בסמינר התייחסו לרצונותיה כאל כפירה. "אמרו לי שלא יכניסו אותי לגן עדן אם אלמד. אבל להורים שלי היה חשוב שהילדים שלהם ירכשו השכלה, והם שילמו על קורס מקצועי עבורי. הייתי צריכה לבקש רשות מהרב, והרשו לי רק בתנאי שלא אתחבר שם לאנשים, שלא אַראה שאני נהנית שם עם האנשים, אלא שטוב לי רק במדרשה. הם רצו לראות אותי כותבת דברים רעים על האנשים בלימודים, כדי שהרב ירגיש שאני אוהבת ומכבדת רק אותו. עשיתי את זה, למרות שלא אהבתי אותו. פשוט רציתי ללמוד".
אבל גם אחרי הלימודים היא לא הורשתה לעסוק בתחום שלמדה. "הבנות עבדו בעיקר במעונות ובפעוטונים, בניקיון או בטיפול בקשישות. אני עבדתי בניקיון. לא אהבתי את זה, היה לי קשה, אבל אלה היו החוקים.
"גם ההקפדה על הצניעות היתה קשה. במעונות, בשעת איסוף הילדים, הבנות היו צריכות להתחבא ולקרוא תהלים, כדי שלא יפגשו בטעות את האבות של הילדים. עם הרב היה מותר לדבר, אבל עם גבר אחר לא. גם אם היית הולכת לקנות משהו בחוץ, היה אסור לך להיכנס לקיוסק או לחנות אם המוכר היה גבר.
שתיים מהנשים שנעצרו עם רמתי, בחשד שסייעו לו לשלוט בנשים // צילום: אורן בן חקון
"בהתחלה זה לא נראָה לי מוזר. הבנתי את הראש, כי את בתוך שטיפת מוח, זה נשמע לגיטימי לא לדבר עם גברים אחרים. עד שאת מתחילה לחשוב קצת בשביל עצמך ומבינה שאפילו בשכונות חרדיות יש מוכרים חרדים בחנויות, והנשים קונות.
"בשבתות, למשל, היתה תורנות. אחת אחראית על חיתוך סלט, אחת על הכנת העוגה, אחת על העוף. הרב סועד עם משפחתו בביתו, ואחר כך הולך לבית הכנסת שהוקם במדרשה. הוא מְקדש, מתפלל ושר. טקס ארוך של כמה שעות, וגם אם את רעבה ורוצה כבר לאכול, את חייבת לחכות שהתפילות יסתיימו.
"היינו יושבות על ספסלים צפופים מול שולחן ארוך שהיו בו הרבה סוגי אוכל, אבל מעט מכל דבר. אם מישהי נענשה, ונאמר לה שלא תהיה לה הזכות להכין את המזון שהיא אחראית עליו - אז המזון הזה לא יהיה על השולחן. אף אחת אחרת לא הורשתה להכין במקומה. העונש היה קולקטיבי".
קולה נשבר, והיא עוצרת לרגע את שטף הדיבור. אחרי דקה ארוכה היא ממשיכה ומספרת על החוקים במדרשה. "הבנות היו אומרות לי לקחת קופסת גפרורים, לשים את היד מעל לאש, ולראות אם אני מצליחה לשרוד, 'כי ככה זה בגיהינום'. הביאו לי קופסת גפרורים, ואמרו שבכל פעם שארצה לעשות משהו שונה מחוקי הבית, שכבר אדליק בעצמי את האש. פעם אחת הבנות הציתה גפרור ליד היד שלי, כדי שארגיש, ואמרתי להן שיעיפו את זה. הפנמתי שאני לא יכולה לעשות משהו אסור".
גם המראה החיצוני, היא מספרת, היה תלוי ברצונו של רמתי. "לא יכולתי ללבוש את מה שאני אוהבת, כי קבעו לי באיזו חצאית אלך, איזו חולצה ללבוש, ואפילו איך לסדר את השיער. היו בנות שהחליטו על הלבוש של כולן לאחר ששאלו את הרב אם זה מספיק צנוע. מבחינתו, גם איסוף השיער העיד על רמה רוחנית. הוא אפילו לא הרשה לי להחליף תסרוקת מצמה לקוקו. אם היינו נוסעות לטיול, הוא זה שהחליט מה ניקח בתיקים".
הרבנים הזהירו: "כל מעשיו אינם לפי דעת תורה". הרב רמתי מובא להארכת מעצר, השבוע // צילום: אורן בן חקון
המדרשה התנהלה בהתחלה בדירה ברחוב שאול המלך 24 בירושלים, שם שהתה גם שירה בוחניק. מעט אחרי ששרון הצטרפה, עברו הבנות לרחוב יישא ברכה. שרון הפכה לבת בית בדירתו של רמתי.
"הוא הזמין אותי לישון איתו ועם המשפחה שלו, והבהיר שכאשר אני שם, אני צריכה להביא לו את הטלפון שלי, ושלא אצא בלי לשאול אותו. הייתי בטוחה שהוא לוקח את הטלפון ליום או יומיים, לא חשבתי שיעלים לי אותו לגמרי וינתק אותי מכל החברים שלי. כמעט שנה הייתי שם כמו בת בית, בלי יכולת לעשות שום דבר על דעת עצמי. הייתי צריכה לשאול מתי אפשר להתקלח, מה לאכול, מתי אפשר לדבר עם ההורים שלי, אם בכלל נתן אישור".
והסכמת?
"הסכמתי, כי פחדתי שיקרה לי משהו. הוא היה מעין דמות אבהית, סמכותית, שאמורה לדאוג לך. אבל במקביל היה מפחיד אותך. הוא גם הכניס אותי לבית שלו, אז זה גרם לי לרצות לעשות עבורו יותר דברים, כמו לבשל ולהביא לו אוכל, כי איך אני יכולה לבוא אליו בידיים ריקות.
"מעבירים אותך שטיפת מוח, סוחפים אותך לתוך מחשבה שהלך הרוח בבית הוא בסדר. אם את גרה עם הבנות, אלה החוקים, וכולן עושות את זה. בהתחלה לא הבנתי מה קורה איתי. לא הבנתי שזה לא בסדר שמחליטים בשבילי מה ללבוש, מה ללמוד, מה לעשות".
לאחר כשנה בבית משפחת רמתי, הודיעו לה שהיא יכולה לחזור לישון עם שאר הבנות. באותו רגע היא הבינה שהיא רוצה ללכת, ולא לחזור. "בכל פעם הצלחתי לצאת מהבית לזמן קצר, בכל מיני תירוצים. אמרתי שאני צריכה להביא משהו מלמטה, ששכחתי משהו בעבודה.
"יום אחד פשוט לקחתי תיק קטן ויצאתי. השארתי את כל מה שהיה לי שם, שזה כמה בגדים וציוד אישי, והלכתי הביתה להורים שלי. אחותי ועוד כמה בנות שלחו לי הודעות שאחזור. שאני טמאה. זה לא עזר, הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. עד היום, אם אחותי רואה אותי במקרה, היא לא מסתכלת עלי. בעיניה אני טמאה".
נפגשתן מאז יצאת משם?
"כן, היא באה לבקר את ההורים. ניסיתי לדבר איתה, שאלתי אותה למה היא בורחת ממני, אבל היא לא ענתה. ריחמתי עליה. ידעתי שהיא לא יכולה לענות, כי היא צריכה לשאול את הרב מה לענות, או אם בכלל מותר לה לענות. שחררתי אותה, מסכנה. היא כל כך שטופת מוח בגללו, שזה מפחיד".
למרות הנתק, שרון דואגת לאחותה. "אני רוצה שהמקום הזה ייסגר", היא אומרת בנחרצות. "הרב צריך לעמוד לדין, ושהבנות יחיו את החיים שלהן. שיתחתנו ושיפרחו. יש שם בנות מסכנות עם יכולות אדירות, שנִשבו ונכנסו לדיכאון. הרב שכנע אותן שהן לא יכולות להתחתן על דעת עצמן, אלא שהוא צריך למצוא להן חתן. שלא כדאי להביא ילדים לעולם כי חינוך זה מסובך. זה טיעון לגמרי לא הגיוני.
"עצוב לי. אני מקווה שאולי עכשיו הבנות ינצלו את היכולות שלהן".
"זיהו אצלי חולשה"
לשירה בוחניק (29) עיניים ירוקות חתוליות, מאופרות בעדינות. מטפחת אדומה מכסה את ראשה ונקשרת בחזית בקפידה. היא רזה וקטנטונת, לבושה בחצאית שחורה אופנתית ובנעלי עקב, אבל מחזיקה בידה מכשיר נוקיה ישן וכשר, ללא אינטרנט. מתיקה הקטן האדום היא שולפת את המכתבים שכתבה למתלוננות ואת הפרקים הראשונים של ספרה העתידי.
שירה נולדה בעיירה קטנה בצפון צרפת למשפחה חרדית. כשהיתה בת 3 עלתה לארץ עם הוריה, שני אחיה הגדולים ואחיה הקטן. אביה עובד כסופר סת"ם, ואמה היא מטפלת במשפחתון. הם התיישבו בשכונה חרדית בדרום, שם נולדו 3 ילדים נוספים.
"היתה לי ילדות מאושרת, ההורים לא החסירו מאיתנו דבר. גרנו בדירה גדולה, היה רכב משפחתי, ולא היו קשיים כלכליים או ויכוחים קיצוניים. בבית הספר היסודי ובתיכון נחשבתי לתלמידה טובה ומקובלת, אבל אף פעם לא יזמתי או בלטתי. כשהיו סביב הרבה אנשים, העדפתי לשתוק.
"למרות שהכל נראָה תקין, הרגשתי שמשהו חסר לי, ולא ידעתי לשים עליו את האצבע. כמו מין חור בנפש, שמצליח לנהל אותי. הצלחתי להסתיר את התחושות. ואחרי התיכון נרשמתי לסמינר. לא ראיתי את עצמי מתחתנת מהר, המסגרת הלימודית היתה חשובה לי.
"באמצע השנה הראשונה של הסמינר, בגיל 19, הכל השתנה. חברה ותיקה מהתיכון, שלמדה בירושלים, הזמינה אותי לבוא לביקור והציעה שנקפוץ לכמה חברות שלה, שלומדות במדרשה לבנות בשכונת הבוכרים. היא סיפרה שהכירה אותן כשהגיעו לפנימייה שבה היא ישנה והזמינו בנות לערבי שירה.
"הלכנו לשם, החברה שלי נכנסה, ואני חיכיתי לה ברחוב. פתאום שמעתי קולות צחוק וראיתי קבוצה של עשר בנות מגיעה אלי במהירות. הסתכלתי עליהן והרגשתי כמו פושעת, כי אני לבשתי חצאית שמכסה רק את הברכיים, והן היו בחצאיות כהות שהגיעו עד הרצפה, חולצות מכופתרות עד למעלה, וסְט ארוך ושיער אסוף לצמה. הן הקיפו אותי, חייכו וביקשו שאכנס איתן. בדיעבד, הן בחנו אותי, רצו לראות אם אני מתאימה לדפוס הכנוע.
"נכנסנו לחדר שהיו בו ארבע מיטות קומתיים ומזרנים על הרצפה, וכל הבנות עלי. לא הפסיקו להגיד איזו זכות זאת בשבילי להגיע אליהן, ושתהיה לי זכות גדולה אפילו יותר אם אזכה לשמוע את הרב ולשאול אותו שאלות. הן לא הפסיקו להלל אותו, לספר כמה הוא חכם ואנושי.
"הייתי נלהבת, וגם מבולבלת. כנראה הם זיהו אצלי חולשה ותלות, ואולי גם חוסר ביטחון. קיבלתי תחושת שייכות. בדיעבד הן פשוט צדו אותי כמו חיה פצועה.
"הקשבתי להן בצמא, עד שהבחנתי שכבר מאוחר. בתמימות אמרתי שאני צריכה לזוז, כי אמא שלי תכעס, והן אמרו שאמא שלי לא יכולה להחליט בשבילי, ושאני צריכה להילחם על הרוחניות. רגע אחד צחקתי איתן, רגע אחר בכיתי. יצאה ממני רכבת הרים של רגשות. הרגשתי ממוגנטת אליהן. התחושה היתה שזה מקום של אושר".
בשעות הלילה הזמינו הצעירות את שירה ואת חברתה לשיעור תורה שהעביר רמתי. "הקשבתי לו, הוא נראה אבהי כזה, עם עיניים חודרות. הרגשתי שהדברים שהוא אומר מכוּונים אלי ואל החברה שלי.
"אחרי שהוא סיים, אחת הבנות אמרה לי לשאול מה שבא לי. אמרתי שלפעמים אני רוצה לעשות דברים, ואמא שלי מתנגדת, ושאלתי אם אני חייבת לכבד את הרצון שלה. מבחינתי אין חשוב מלכבד אב ואם.
"התשובה של הרב הפתיעה אותי. הוא אמר שגם אם ההורים מתנגדים, זה לא אומר שחובה עלי למלא את הרצון שלהם.
"אחרי השיעור שוחחתי איתו. הוא אמר לי שאם אני רוצה לבוא למדרשה - שאעשה את זה, ולא אתייחס לכך שההורים שלי מתנגדים. הוא נתן משל על תלמיד שלא הגיע לבית הוריו שנפטרו מאחר שהרב שלו טען שלימוד תורה חשוב יותר. מוסר ההשכל היה שאין סיבה לחזור הביתה, ושעדיף להישאר אצלו.
"צלצלתי לאמא שלי והודעתי שאני לא חוזרת. שיקרתי שאני אצל החברה בפנימייה. זה היה כמו ניצוץ ראשון של מרד. נשארתי במדרשה, והרגשתי שהאור נגע בי. במשך הלילה לא ישַׁנו, כל הבנות, ורק דיברנו על רוחניות".
רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז הישראלי לנפגעי כתות
"משהו בי נאטם"
בשעות הבוקר המוקדמות עזבה שירה את המדרשה בדרכה לביתה שבדרום, אבל ליבה נותר עם הבנות מירושלים.
"בימים הבאים בבית הרגשתי לא מחוברת לעצמי. התקשרתי לע', אחת הבנות מהמדרשה, שביקשה שאתקשר אליה על כל בעיה, ובהמשך התברר לי שהיא בכירה שם. באתי לירושלים כמה פעמים בשבוע, שמעתי שיעורי תורה של הרב, ומדי פעם נשארתי לישון. הייתי כבר חלק מהן אבל עדיין לא קבועה. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאגור שם.
"כשהתקרב ליל הסדר, שיקרתי להורים שלי שאני הולכת לחגוג בפנימייה של החברה. הבנות שכנעו אותי, וכמו עכביש, טוו סביבי קורים. אמא התנגדה, אבל לא ויתרתי. שכנעתי גם את אחותי, שהיתה בת 17, לבוא איתי. ההורים לקחו את זה קשה.
"כשהגענו לאולם שבו קיימו את הסדר, הבנות של רמתי התעלקו עלי ועל אחותי. לא הפסיקו להלל אותו ואת המקום, ולהסביר כמה בחוץ הכל שקר. נשארנו לישון במדרשה, והן פינו לנו שתי מיטות.
"אחרי יומיים, בדרך חזרה הביתה באוטובוס, שמתי לב שאחותי אפאטית ונראית מדוכאת. בבית היא הסתגרה בעצמה ולא דיברה. הצעתי לאמא לקחת אותה לשם שוב, כדי שיחזקו ויעודדו אותה. נסענו לסופשבוע במדרשה. הרב מימן לנו מונית ספיישל לירושלים. הוא מגנט אותנו בדיבור שלו, והציע שנישאר לגור שם.
"נראה לי קצת מוזר שכל צעירה שם שולחת לרב סמס כדי לשאול אם היא יכולה להיכנס להתקלח, אבל לא התמקדתי בזה. כשהגענו לשיעור תורה, הוא הסתכל עלי במבט חודר, עד שהשפלתי את העיניים.
"אחרי חופשת הפסח, אחותי חזרה ללימודים בפנימייה והתנתקה מהמדרשה. אני חזרתי לסמינר שבו למדתי, מבולבלת. כל מה שרציתי היה לחזור למדרשה. דיברתי עם הבנות שם ועם הרב, וידעתי שהשאיפה שלי היא מגורי קבע שם. אבל לא ידעתי איך. הרב הציע שאגש לאחד הרבנים המוכרים בבני ברק, ואמר לי להגיד לו שהבית לא יציב, ושההורים שלי מסוכסכים ביניהם".
זה לא נשמע לך חריג?
"הייתי עיוורת ומהופנטת. קשה להבין את הנהייה אחריו אם את לא מדברת איתו וחווה את האווירה במדרשה. שטיפות המוח האלה משפיעות בסוף.
"גיסי לקח אותי כמעט בכוח לסופר ואיש חינוך במגזר החרדי, שקרא לרב רמתי 'משיח שקר'. אבל אני רק התעצבנתי והתבצרתי בעמדה שלי. הערצתי את רמתי.
"ביקשתי מאבא שייקח אותי לרב בבני ברק. שיקרתי לרב, והוא המליץ לי לצאת מהבית. יצאנו משם, ובדרך הבטתי על אבא שלי כשהוא נוהג. הוא נראה לי כמו אדם זר, ולא שיער לעצמו מה אמרתי שם. לא היתה בי שום חמלה. משהו בי נאטם.
"כשהגענו הביתה, הבהרתי להורים שיותר אני לא מקשיבה להם. ארזתי מזוודה ויצאתי מהבית. אמא עמדה בכניסה ובכתה בכי תמרורים. הסתכלתי עליה, והכל היה קר בתוכי. לא היתה בי טיפת הזדהות. האמנתי שאני הולכת למקום שכולו טוב.
"כשהגעתי למדרשה בירושלים, הרב רמתי והבנות קיבלו אותי במחיאות כפיים. אמרו שהגעתי מהגלות לגאולה, ושמעכשיו יהיה לי רק טוב. הרב אמר שהתגברתי על יצר הרע והשטן. כך הוא התייחס להורים שלי".
המדרשה בירושלים // צילום: אורן בן חקון
"בריונים ניסו לחטוף אותי"
שירה שוכנה בדירה הצמודה לבית הרב, בחדר עם ארבע מיטות קומתיים, וקיבלה ארונית משלה. בשבועיים הראשונים, היא מספרת, היתה באופוריה.
"אמא שלי לא הפסיקה להתקשר ולהתחנן שאחזור, וכך גם החברות שלי מהסמינר. במדרשה שכנעו אותי שאמי והחברים מטרידים אותי, ואחת הבכירות החרימה לי את הטלפון".
איך נראה סדר היום שלך במדרשה?
"כל היום הייתי בתוך הבית, ולא יצאתי החוצה, כי אמרו לי שמסוכן בחוץ, שיכולים לפגוע בי, ורק שם אני מוגנת. התפללתי ולמדתי עם הבנות ספרי מוסר. שלוש בכירות בחבורה לא זזו ממני, שחלילה לא יהיו לי מחשבות כפירה. רק כשנמצאים בפנים, מרגישים את עוצמת החשדנות. התחברתי עם ע' והכרתי את ד', שגרה עם הוריה ממש ליד המדרשה ושהתה במדרשה כל היום.
"בהתחלה לא ביקשו ממני כלום, רק כיבסתי את הבגדים שלי. לא ניקיתי ולא בישלתי. אני לא מבינה איך לא נראה לי חשוד שהבנות ישנו ככה על הרצפה מסביב, ושכמה מהן היו רבות מי יותר מקורבת לרב. ממש כמו להקת זאבים".
שלושה שבועות אחרי שהגיעה, אירעה תקרית שסימנה את שירה כבעייתית. "שני בריונים הגיעו לבית וצעקו את השם שלי בחוץ. הבנות חסמו אותם בגופן ולא נתנו להם להיכנס. נבהלתי.
"הגברים הצליחו להדוף את הבנות, אחזו אותי בידיים ופשוט גררו אותי החוצה לכיוון מכונית שחורה עם חלונות כהים. צרחתי וקיללתי כמו משוגעת. הבנתי שחוטפים אותי, אבל לא ידעתי מדוע. אולי 30 בנות יצאו מהבית, הרב לא היה, והן הקיפו את הגברים בצרחות וצעקות, ולא נתנו להם לקחת אותי. הייתי בלחץ מטורף. בסוף הגברים נכנעו ושחררו אותי. הבנות עטפו אותי בחיבוקים ונתנו לי להרגיש שהן נלחמו עבורי".
יש לך מושג מי היו הגברים?
"מעולם לא דיברתי על זה עם המשפחה, אבל אני יודעת שגם ההורים וגם הדודים פנו בבקשת עזרה לכל מיני גורמים, לחוקרים פרטיים ולארגונים שמתמחים בהחזרת בנות אבודות. מישהו מהם כנראה החליט לנקוט פעולה, שהותירה בי טראומה עד היום".
כעבור כמה ימים הגיעה לדירה גם אמה של שירה. "הבנות לא נתנו לה להיכנס. שמעתי אותה צועקת שהם כישפו אותי ומבקשת להוציא אותי משם. רציתי לצאת אליה, לא ראיתי אותה כבר חודש. אבל הבנות סירבו שאתקרב לדלת של החדר. שמעתי אותן אומרות לה שאני לא רוצה לראות אותה, וזה לא היה נכון. בסוף הזמינו ניידת משטרה, שהרחיקה אותה משם".
בעקבות התייצבותה של האם, נקטו במדרשה סנקציות נגד שירה. באותו יום, לקראת חצות, היא יצאה עם עשר בנות למושב אחיעזר ליד לוד, שם התארחו אצל אחת המשפחות. "הפכתי לזו שגורמת לצרות, שאנשים באים לחפש אותה ומסכנים את השלווה, ולכן רצו להרחיק אותי מהמתחם. לא היה אכפת לי. האישיות שלי נמחקה, התהלכתי כמו חיה מתה. אפילו לא בכיתי על מה שעשו לאמא שלי.
"אחרי כמה ימים חזרתי למדרשה, והודיעו לי שאני עוברת לדירה אחרת, בגבעת שאול, שהתבררה כדירת מסתור. כשהגעתי לשם גיליתי שזאת דירה של קשישה שאינה מודעת לסביבה, והבנים שלה אפשרו לכמה בנות להתגורר במקום תמורת טיפול באם. כאילו הגלו אותי, אבל לא היה לי אכפת. שם היה קצת פחות צפוף. שלוש בכירות, שגייסו צעירות למדרשה, הגיעו כדי להשגיח עלי.
"הייתי בדירת המסתור במשך שלושה חודשים. מדי פעם ביקשתי את הטלפון שלי, ואז הבנות הקיפו אותי, ביקשו שאדבר ברמקול ואמרו לי מה להגיד, במיוחד אם זאת היתה אמא שלי. בעיניהן היא היתה האויב, כי ביקשה כל הזמן שאחזור הביתה. כשהתחשק לי לדבר איתה, אמרתי שאני מתקשרת לדודה שלי, שלא הצטיירה כמסוכנת מבחינתן, ואחרי השיחה מחקתי את המספר של אמא וחייגתי את המספר של הדודה, כדי שלא יידעו. זה היה תחילתו של המשבר מול המקום.
"הסתכלתי על הבנות מסביב, ובעיניים שלהן ראיתי סבל. הכתיבו לנו מתי להתקלח, עם מי לדבר, מתי מותר לצאת. ביקשתי לעבוד, והבנות הבכירות בחרו לי עבודה בניקיון, פעמיים בשבוע, וגם כסייעת מחליפה בגן ילדים. הבנות התלוו אלי בכל פעם שיצאתי, והכסף הלך לחשבון של אחת הבכירות. לא הייתי פראיירית, ובכל חודש ביקשתי את המשכורת. היא נתנה לי בסביבות 1,000 שקל, ואין לי מושג אם זה כל הסכום או שחלק נשאר אצלה. האישיות שלי נמחקה, רק הרב היה קיים.
"בדירת המסתור התגלתה בפניי תופעה מחרידה. בנות פצעו את עצמן בסכין כדי לכפר לכאורה על חטאים, ואולי כדי להרגיש כאב בתוך האטימות. נכנסתי לדיכאון. נהגתי לחזור מהעבודה ולהיכנס למיטה.
"לא דיברתי עם אף אחד, והתגעגעתי להוריי. היה ברור שהיציאה שלי משם מתקרבת. מדי פעם הרב בא לדירה, ותמיד דיבר על היצר הרע, וכמה חשוב לנו להישאר אצלו. הוא קרא לאנשים שהתנגדו לו בשמות 'רוח רעה' ו'שטן'".
האובססיה של הבנות לרב החלה להעיק על שירה. "באחד הלילות, לקראת חצות, נכנסו הבכירות לחדר ואמרו שהן לוקחות אותי להתקלח במקום אחר. הלכנו רבע שעה ברחוב, ולא הבנתי למה הן מסתכלות כל הזמן לצדדים. נכנסנו למקווה, ושם הרגשתי שאני נחנקת. כל בחורה דתייה יודעת שהולכים לטבול לפני קיום יחסי מין.
"זו היתה עבורי קריאת השכמה, אבל שתקתי ונכנסתי למקלחת. סיפרו לי שהיו במדרשה עוד בנות רווקות שבאו לטבול שם. חזרתי לדירה, ולא אמרתי כלום לאף אחד.
"בבוקר ביקשתי את הטלפון, כדי להתקשר כאילו לדודה שלי. חייגתי לאבא ואמרתי לו בקצרה שיגיע לקחת אותי עכשיו. סגרתי את השיחה, לקחתי שקית של קוסקוס ופיזרתי בארון הבגדים שלי. אמרתי להן שאני מוציאה את הבגדים כדי לנקות את הארון, אבל למעשה סידרתי אותם במזוודה.
"כשהבנות ביקשו שאבוא איתן לשיעור תורה במדרשה, אמרתי שאני חייבת להמשיך לנקות, אבל שישאירו לי את הטלפון, כדי שאודיע להן מתי אני מגיעה.
"משום מה כולן האמינו לי. מצאתי את עצמי לבד. התחננתי לאבא שיגיע מהר. הוא הגיע לקראת הצהריים, בדיוק כשהבנות חזרו מהשיעור. הן היו כל כך מופתעות, שלא עצרו אותי. רצתי עם המזוודה לאוטו שלו, וברחנו משם. יצאתי בלב שלם, בלי התלבטות. כשהגענו הביתה, אמא בכתה מאושר".
כשהיא מספרת על רגעי הבריחה, עיניה קפואות וקולה מונוטוני. נראה כאילו היא מדברת על אדם אחר.
איך היה לחזור לישון במיטה שלך, בלי עשרות בנות מסביב?
"כיף. בכלל לא התגעגעתי. היו לי רק שאלות על הדת, איך קורה דבר כזה ואלוהים לא רואה? שאלות ללא תשובות. שוחחתי עם חברות מהעבר, והן נתנו לי את הכוח לשמור על האמונה".
הלכת לטיפולים פסיכולוגיים?
"לא. היה לי חשד שהייתי בתוך כת ולא הצלחתי להירדם בלילות, אבל רציתי רק לחזור לשגרה ולהשאיר את הפרשה הזאת מאחור".
רפ"ק אייזיק סימון
"מרחמת עליהן"
ימים ספורים לאחר שחזרה לביתה, נרשמה שירה לסמינר בבני ברק. חצי שנה אחר כך הגיעו לסמינר הצעות משדכנים. שירה והוריה בחנו את כולן ובחרו בחנוך בוחניק (29), אברך ומוזיקאי, המוכר במגזר החרדי בשם הבמה חנוך בן משה. בחודשים הקרובים הוא מתעתד להוציא אלבום.
"ידעתי שזה הוא כבר בפגישה הראשונה", מחייכת שירה לראשונה בשיחתנו. "אחרי חודשיים התחתנו. יומיים אחרי החתונה סיפרתי לו על המדרשה, ובהתחלה הוא התייחס לזה בביטול ולא הבין את המשמעות. כשהתפרסם דבר המעצר של הרב ב־2015, הוא הבין שהנושא רציני ושניצלתי מהתופת. יכולתי להיות היום אחת מהנשים שם, רווקה ובלי שלושה ילדים מתוקים.
"לראות היום את הפנים של הרב מסתכלים עלי מהעיתון, גרם לי לבחילה. העדויות לא הפתיעו אותי, זה לא שונה מהתקופה שלי, למעט העובדה שאז לא היו ילדים. אולי בגלל שהייתי בדירת מסתור, לא ראיתי אותם".
מה את מרגישה כלפי הנשים שחיו במדרשה וכעסו על המעצר של רמתי?
"אני מרחמת עליהן. במצבן, קשה להן לחשוב בצורה עצמאית. הן מסכנות ואומללות. הרב השתלט על החשיבה שלהן, והן לא מוּדעות למציאות האמיתית. הן נמצאות בהכחשה. עדיין בתוך הציווי שאסור לומר שום דבר נגדו. גם להן וגם למתלוננות מחכה דרך ארוכה. אם אני לא השלמתי את התהליך, אז גם להן בוודאי ייקח זמן.
"כשהתחלתי ללמוד קואוצ'ינג, התאהבתי בתחום. בעלי נבהל בהתחלה, והייתי צריכה להרגיע אותו שלא כל לימודים זה כת. כיום אני צומחת מתוך הכאב, ובסוף אלמד גם לסלוח לעצמי ואתנתק מתחושות האשמה ומהביקורת העצמית. היום שבו התחלתי ללמוד היה היום שבו נולדתי מחדש. גם כאמא אני מבינה את התחושות ואת החרדות של אמא שלי בתקופה ההיא. איזה סבל זה היה עבור ההורים".
את כועסת על רמתי?
"אחרי שנודע שהוא נעצר, קיללתי אותו ואיחלתי לו את כל המחלות שבעולם. רציתי לחתוך אותו לחתיכות. אחר כך זה נרגע. הרגשות שלי שמורים בעיקר לבנות שהתלוננו, הוא לא מעניין אותי. המשטרה והפרקליטות יטפלו בו".
השבוע שלחה שירה מכתב מרגש לבנות שהתלוננו במשטרה נגד רמתי. וכך כתבה להן:
"אין שמחה ומאושרת ממני, כשנתבשרתי שקיבלתן אומץ לצעד הענק שעשיתן. חיכיתי ליום הזה, והנה אתן גיבורות של ממש. עכשיו יש לכל אחת מכן חופש ביטוי ויכולת לחשוב בעצמה, להבין שהמדרשה שבה שהיתן היתה כת לכל דבר. המקום הארור הזה הרס והורס כל חלקה טובה, עבור אדם בעל אינטרסים אישיים ותאוותניים. אתן תמצאו אישיות מיוחדת החבויה בכל אחת מכן, ובטוחה שתגלו כמה אתן ראויות לחיות בזכות עצמכן, ולא לעמוד תחת שליטה של מישהו שמכתיב לכן את החיים".
***
עו"ד גבי טרונשוילי, המייצג את אהרון רמתי מטעם הסנגוריה הציבורית, מסר: "אנחנו נמצאים בשלבים ראשונים של ההליך. הרב טוען כי מדובר בסכסוך בין נשים שנמצאות בסמינר לבין בני המשפחה שלהן, ובעקבותיו הוגשו תלונות. התלונות נחקרו בעבר, ולא נמצא דבר. הרב משתף פעולה עם החוקרים ומכחיש את כל החשדות".
tala@israelhayom.co.il
batchene@israelhayom.co.il
