סיירת בורשטיין

ביום שלישי לפני שבועיים עמדו סוזן ושעיה בורשטיין נרגשים, בדמעות, מול רחבת המסדרים בלטרון. בנם הקטן, חנן, טירון בגדוד הסיור של גבעתי, צעד על הרחבה עם חבריו לפלוגה וצעק "אני נשבע!"

למרות שרק לפני חודש וחצי עלו סוזן ושעיה לישראל מארה"ב, את רחבת המסדרים הזאת הם מכירים היטב: במהלך עשר השנים האחרונות שלושת בניהם האחרים, קובי, אריאל ואורן, עלו לישראל והתגייסו גם הם לפלס"ר גבעתי.

אלא שהפעם המעמד לא רק משמח, אלא מהול בעצב. קובי, בנם הבכור, נהרג לפני ארבע שנים וחצי בתאונת דרכים. בן 26 היה במותו, והותיר אחריו את אשתו הטרייה, יעל.

"זה כמעט לא הגיוני להיות פה בלי קובי", אומרת סוזן בדמעות, "הוא זה שהניע את הגלגל, שסחף אחריו את אחיו. הוא זה שגרם בסופו של דבר לכל המשפחה לעלות לארץ. זה היה החלום שלו, ודווקא עכשיו, כשהוא מתגשם, הוא לא נמצא פה איתנו".

"אני מאמין שהוא מסתכל עלינו מלמעלה ואין מאושר ממנו", מוסיף שעיה.

***

סוזן (56), עובדת סוציאלית, ושעיה (60), סמנכ"ל כספים בתחום הבריאות, עוד מגששים את דרכם החדשה בישראל. זוכרים עדיין איך היו יושבים לקראת ערב במרפסת ביתם הפרטי עם החצר הגדולה והמזמינה בפרבר ספרן שבניו יורק.

הרעיון לעלות לישראל תמיד היה שם ברקע, אך אף פעם לא נמצא הרגע המתאים לכך. עכשיו, עם גיוסו של חנן והעובדה שכל ילדיהם כבר חיים בישראל, החליטו לעשות את הצעד.

שבוע לאחר הטקס אנחנו נפגשים בביתם החדש שבמודיעין. הארגזים כבר נפרקו, ספת העור החומה, שעשתה עלייה יחד איתם, כבר יושבת לה בנחת בסלון. על המקרר תלויות תמונות משפחתיות, פיסות של זיכרונות ילדות מאושרת של ארבעה בנים חייכנים שמשחקים בשלג או חוגגים בר מצווה.

בין התמונות על המקרר גם צילום של קובי, גבר חסון ומרשים, ויעל מיום חתונתם. "חנן הכי דומה לקובי", מביטה סוזן בתמונה בערגה.

היא כמעט לא מדברת עברית, עומדת במטבח ומכינה את ארוחת השבת, וכל המעמד הזה קשה לה. "זה כל כך קשה לראות את ילדיי יושבים פה בבית שלי, בישראל, ולהבין שקובי לעולם לא יזכה לכך", היא אומרת ומוסיפה באנגלית: "זה היה החלום שלו".

סוזן ושעיה גדלו בצפון אמריקה. היא במנהטן, והוא נדד בין אוהיו, פנסילבניה, ניו יורק וקנדה בעקבות אביו, ששימש חזן בבתי כנסת. ב־1986, כשהיו באמצע שנות העשרים לחייהם, הכירה ביניהם חברה משותפת, ובתוך פחות משנה החליטו להתחתן. "סוזן היתה לקראת סוף לימודיה לתואר שני, ואני עבדתי במשרד של רואה חשבון בניו יורק. אפשר להגיד שזאת היתה אהבה ממבט ראשון", מספר שעיה.

שלוש שנים לאחר החתונה, במארס 1989, נולד בנם הבכור קובי, ושנתיים אחריו הגיע אריאל (29), כיום איש שיווק בחברת הייטק. כשאריאל היה בן שנה, החליטה המשפחה לעזוב את מנהטן לטובת הפרבר ספרן בספרינג ואלי. במארס 1995 נולד בנם השלישי, אורן (25), סטודנט ליחסים בינלאומיים ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית. באוקטובר 1999 נולד חנן (20), בן הזקונים. 

הילדים למדו בבית הספר היסודי בישיבת "אברהם הדר צבי" (ASHAR), ובתיכון בישיבת "פריש" שבניו ג'רזי, שם גם למדו עברית. שני המוסדות נחשבים מקבילים לחינוך הממלכתי־דתי בישראל. הם חגגו את יום העצמאות של ישראל במצעד שערכו תושבים יהודים באזור, והצטרפו אל תנועת הנוער בני עקיבא, שבמסגרתה הגיעו לביקור של חמישה שבועות בארץ.

קובי היה הראשון שיצא למסע השורשים בישראל, וכשחזר, במקום להתכונן ללימודי הקולג', הודיע להוריו שהוא מתכוון לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל.

שעיה: "כבר כשהיה בן 13 ידעתי שזה יהיה הכיוון שלו, ושאין לי מה לנסות להניא אותו מכך. הוא קרא הרבה ספרים על הציונות ועל ארץ ישראל. מעבר לכך, תמיד האמנתי שכל אחד מהילדים צריך לבחור את מסלול חייו ולעשות את מה שטוב לו".

סוזן: "לי קצת היה יותר קשה עם ההחלטה שלו. רציתי שקודם ילך לקולג' ללמוד, ואחר כך, אם עדיין ירצה, שיעלה לישראל, אבל הוא ממש לא הסכים לרדת מזה. הוא שאל את הרב שלו מה יותר מקובל - כיבוד אב ואם או עלייה לארץ הקודש. הרב אמר לו שכיבוד אב ואם קודם. אבל לעלות לארץ היה החלום שלו, וידעתי שהוא לא יהיה מאושר אם אכריח אותו להישאר פה. בסופו של דבר שחררתי, והוא כל כך שמח על כך".

דיברתם בבית על גיוס לצה"ל? 

שעיה: "אף פעם לא אמרתי להם שאני מצפה מהם להתגייס לצבא, אבל כנראה זה משהו שהם ספגו בבית. אני עצמי נסעתי לישראל כדי להתגייס כשהייתי בן 25, והילדים ידעו את זה. הייתי במחלקת תשלומים בקריה, והאמת היא שחשבתי להישאר בארץ וכבר לעשות עלייה בעצמי, אבל תכננתי קודם לחזור לארה"ב קצת לעבוד. כשהכרתי את סוזן כבר נשארתי בארה"ב".

אריאל: "לא דיברו איתנו בבית על הצבא, אבל הישראליות היתה מאוד נוכחת. מעל הטלוויזיה בסלון היתה תלויה תמונה של הצנחנים בכותל בשנת 1967, ודגל ישראל היה תלוי בבית, כך שכל מי שעבר ברחוב ראה אותו מהחלון. למרות שגרנו בשכונה של יהודים דתיים, אני חושב שאנחנו היינו המשפחה היחידה שתלתה דגל בתוך הבית. כנראה זה קשור לחינוך הציוני שקיבלנו בבית".

במארס 2009 נפרד קובי ממשפחתו ועלה לישראל דרך גרעין צבר, פרויקט של תנועת הצופים בשיתוף צה"ל שמסייע לבני נוער יהודים בכל העולם לעלות לישראל ולשרת בצה"ל. הוא נקלט בקיבוץ לביא שליד הכנרת, והגרעין שלו הפך להיות הגרעין הדתי הראשון של תנועת הצופים. בנובמבר 2009 התגייס לגבעתי.

"הבחירה הטבעית היתה שקובי ילך לנח"ל עם בני הגרעין, אבל הוא הכיר חבר קיבוץ שהיה בגבעתי, והחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות", נזכר שעיה, "הוא רצה להתנתק מתדמית העולה החדש ולהפוך לישראלי לכל דבר".

בפלס"ר גבעתי נשלח קובי לקורס חובשים, זכה בהצטיינות כחובש גדודי ושובץ כחובש פלוגתי של הסיירת. "אני זוכר שנורא ביאס אותו שהוא נמצא יותר עם הסגל של הפלוגה וכבר לא עם הצוות שלו, אבל למרות זאת הוא עשה את התפקיד שלו בצורה הכי מקצועית שיש", מספר אורן. "כשהוא הגיע לחופשה מיוחדת בבית, הוא יצא לריצות והתאמן. כששאלתי אותו למה הוא רץ בחופשה, הוא אמר שהוא תמיד שואף להשתפר, ושיש לו עוד משימות רבות שהוא צריך לעמוד בהן. זאת רק דוגמה אחת לכמה רציני ומקצועי הוא היה".

"היינו רבים המון, אבל אף פעם לא באמת". // ארבעת האחים לבית בורשטיין, בילדותם

***

הבא בתור היה אריאל. הוא יצא תחילה ללימודי אולפן בקיבוץ שדה אליהו, ובאוגוסט 2011 עשה עלייה באופן רשמי דרך גרעין צבר. גם הוא, בדומה לאחיו, השתכן בקיבוץ לביא, והשניים היו נפגשים בחופשות. בנובמבר 2011 התגייס גם אריאל לגבעתי. 

"כשהייתי בתיכון, כמעט לא היו חבר'ה שעלו לארץ כדי להתגייס. קובי היה זה שפתח בפניי את העולם של הצבא ושל גרעין צבר. בפלוגה של קובי היה רק עולה אחד מצרפת, וכשאני התגייסתי, כבר היינו ארבעה עולים".

חיית את החלום האמריקני. למה לעזוב עתיד בטוח לטובת הצבא בישראל?

"אם מסתכלים על ההיסטוריה של העם היהודי, אפשר לראות שאחרי השואה חצי מהיהודים עלו לארץ, וחצי הגיעו לארה"ב. עוד כשהייתי ילד, לא הסתדר לי שמי שצריך לשאת בנטל של השמירה על המדינה היהודית שלנו זה רק אלה שגרים שם.

הזכות הכי גדולה שלי בחיים היתה ללבוש את מדי צה"ל. אני זוכר שבפעם הראשונה שלבשתי את המדים, היו לי דמעות בעיניים. כל מה שאמרתי לעצמי, זה שמיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה רק חלמו על זה, והנה אני, אריאל שגדל בניו יורק, זוכה בשנת 2011 להגשים את החלום הזה עבור כל אחד מהם".

למה דווקא גבעתי?

"רוב החיילים הבודדים שמגיעים מארה"ב בוחרים לעשות שירות קרבי. הם מבינים שאין מספיק אנשים שרוצים לעשות את זה. היום יש יותר מדי חיילים שמתגייסים ליחידות שיפתחו להם את הדלת באזרחות. אבל אני חושב שכולם צריכים לחזור ולשים את המדינה בראש סדר העדיפויות שלהם. בסופו של דבר, פיגועים נמנעים על ידי חבר'ה שמוכנים לעשות את העבודה הקשה, וזה מה שאני רציתי לעשות.

"לא הכרתי יותר מדי יחידות, וצנחנים לא משך אותי. כששאלתי את קובי על גבעתי, הוא אמר לי שזאת יחידה שאין לה הרבה תקציב, המסלול קשה וישנים באוהלים. אמרתי לעצמי, 'וואלה, מגניב, לשם אני רוצה ללכת'. הקושי לא הפחיד אותי. ידעתי שהכל בראש. אם אתה כל הזמן מתרכז בקושי, יהיה לך קשה, אבל אם לא תעשה סרט מכל דבר, הכל יזרום טוב יותר. התייחסתי אל הצבא כאל משימה שצריך לעמוד בה".

המרחק מהבית ומהמשפחה היה קשה?

"למרות שקובי ואני היינו בחפיפה של שנה באותה היחידה, יצא לנו רק פעם אחת להיפגש בבסיס, אבל היינו נפגשים בחופשות בקיבוץ. ההורים היו מגיעים למרבית הטקסים שלנו בצבא, ואבא היה משתדל להגיע בכל שלושה חודשים. 

"חוץ מזה, היינו עם החברים מהגרעין ועם המשפחות המאמצות שלנו בקיבוץ לביא, שהפכו להיות כמו משפחה לכל דבר. הם גם אלה שליוו אותנו לבקו"ם ביום הגיוס. הילדים שלהם הם כמו אחים שלנו, והם חלק מהמשפחה שלי גם היום. כשמשפחות היו מגיעות לבקר בבסיסים, המשפחות של החברים לקחו אותנו תחת חסותן ונתנו לנו תחושה של ביחד".

סוזן, דאגתם?

"מאוד התגעגעתי אליהם, והם היו חסרים לי. לא ידענו איפה הם ומה הם עושים, והם גם לא שיתפו יותר מדי, אבל אני לא זוכרת דאגה גדולה מדי בימים ההם. לקובי לא יצא להילחם בעזה, הוא השתחרר ממש לפני מבצע עמוד ענן. גם הדימוי של צבא עבור אמריקנים שונה מהדימוי של צבא עבור ישראלים. חייל אמריקני שמתגייס לצבא יוצא לעיראק או לאפגניסטן, ולא מגיע הביתה במשך תקופות ארוכות. פה הם עשו צבא בתוך גבולות המדינה, לכן זה נתפס באופן שונה".

***

השקט שליווה את סוזן הופר ב־8 ביולי 2014, עם פרוץ מבצע צוק איתן. אורן היה בבית, בארה"ב, כבר התכונן גם הוא לעלייה לארץ בעקבות אחיו. קובי כבר היה חייל משוחרר, שוויתר על הטיול הגדול של אחרי הצבא והסתפק בגיחות קצרות עם חברים לאירופה. הוא התכונן לתחילת לימודיו לתואר בכלכלת הסביבה, ניהול איכות הסביבה וחקלאות בפקולטה לחקלאות שברחובות. אריאל, שרק שבועיים לפני תחילת המבצע חזר לפלוגה אחרי חופשת מחלה של חצי שנה עקב שבר בקרסול, הועבר לתאג"ד של היחידה בתפקיד נהג.

את היום שבו בישר לה אורן שהפלוגה של אריאל נכנסת לעזה, סוזן לא תשכח בחיים. "קובי היה מעביר את האינפורמציה על מה שקורה עם אריאל בצבא לשעיה, וביום שבו הם נכנסו לעזה, אורן התקשר אלי לעבודה לעדכן אותי. זה היה רגע שנשברתי. אני זוכרת ששמעתי אותו אומר את צמד המילים 'נכנס לעזה', התיישבתי על הכיסא והתחלתי לרעוד. הראש הלך לכל מיני כיוונים, והפעם ידעתי שזה רציני. 

"זאת היתה תקופה שלא ישנתי בה, ובקושי אכלתי. אפילו להורים שלי לא סיפרתי, כדי שלא ידאגו. מצד אחד דאגתי מאוד ופחדתי שיקרה לו משהו, ומהצד השני הייתי כל כך גאה שהוא זוכה להגשים את החלום שלו להגן על המדינה".

איך הגבתם כששמעתם על התקרית של גבעתי, שבה נהרגו רס"ן בניה שראל וסמ"ר ליאל גדעוני ונחטף סגן הדר גולדין?

שעיה: "באותו יום שישי הייתי במשרד. כמובן שהלב החסיר פעימה, אבל שלום אשכנזי, האבא המאמץ של אריאל מקיבוץ לביא, התקשר אלי ואמר לי לא לדאוג, שאריאל בסדר. ברגע שהבנתי שלא קרה לו כלום, נרגעתי.

"בתום המבצע, כשאריאל כבר יצא מעזה ואחרי חודש ללא שינה בארה"ב מרוב דאגה, אמא של אחד החיילים מהצוות, שעובדת בשב"ס, ארגנה תרומה לארוחה במסעדה בתל אביב לכל הצוות. במקביל הם סידרו לי בעזרת עמותת 'נפש בנפש' טיסה לארץ, וכל זה בהפתעה, מבלי שאריאל ידע כלום. תארי לעצמך כמה אריאל הופתע כשהוא ראה אותי פתאום במסעדה. זה היה מפגש מאוד מרגש".

אריאל: "ההורים לא ידעו את זה בזמן אמת, אבל כנהג בתאג"ד אני הייתי זה שנסע לאסוף את הגופה של ליאל גדעוני. התחושות היו כבדות מאוד, אבל הכינו אותנו למצבים כאלה, שפשוט צריך להמשיך לתפקד בהם. לאחר פינוי הגופות חזרנו לפעילות, כך שלא היה יותר מדי זמן לעכל ולחשוב מה היה קורה אם זה הייתי אני".

הכרת אותם?

"ליאל היה צוות מתחתיי, כך שהכרתי אותו קצת, אבל אל תשכחי שבגלל הפציעה בקרסול לא הייתי עם הצוות שלי חצי שנה. בניה שראל היה המ"פ שלי. הוא נכנס לתפקיד בדיוק כשנפצעתי, ואת הדר גולדין הכרתי ממש לפני המבצע, כשהוא חזר לפלוגת הלוחמים לאחר שסיים תפקיד בפיקוד. רק כשהמבצע הסתיים וחזרתי הביתה התחלתי לחשוב על ההרוגים, אבל הבנתי שעם כל הכאב, זה המחיר שאנחנו נאלצים לשלם כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים.

"כלוחם, הבנתי שבמצבים כאלה יש שתי אפשרויות. או שאתה מוריד את הראש ושוקע בתוך הכאב והצער, או שאתה ממשיך קדימה. לשקוע במה שהיה יכול לקרות לא יעזור לאף אחד. עם זאת, אני חושב שלמרות שמתקדמים הלאה, אסור לשכוח שצריך להחזיר את החיילים הביתה.

"אם המדינה הצליחה להחזיר את נעמה יששכר, שישבה בכלא ברוסיה על עבירת סמים, אז על אחת כמה וכמה היא צריכה להחזיר את הדר גולדין, וכמובן את אורון שאול, שנשלחו על ידי המדינה".

***

בנובמבר 2014, יום לאחר שחרורו של אריאל מהצבא, הגיע תורו של אורן להתגייס. "כשחבר שלי שאל אותי למה אני לא מתגייס לצבא האמריקני, אמרתי לו שלמרות שאני דור שלישי בארה"ב, אני עדיין לא מרגיש שייך. בזהות שלי אני קודם כל יהודי, ורק אחר כך אמריקני. 

"בארה"ב הרבה מהיהודים חושבים שלהיות ציוני זה לאכול פלאפל ביום העצמאות ולתרום כסף למדינה, כסף שלדעתם ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיו. אני לא רואה את זה ככה, והאמת היא שאני אפילו חושב שזאת צביעות לשבת בארה"ב, ופעם בשנה לתת צ'ק שמן למדינה ולהתגאות בזה שאתה ציוני. אולי זה משקיט את המצפון, אבל לא מעבר לזה".

בבית המשפחה בספרן שבניו יורק התרגלו כבר כולם לריטואל הקבוע: התיקים נארזים, סוזן מזילה דמעה, חיבוקים אחרונים רגע לפני העלייה למטוס והבטחה שאולי בשנה הבאה כל המשפחה כבר תעשה עלייה ותהיה יחד בישראל.

"מאמין שהוא מסתכל עלינו מלמעלה". (מימין: אורן, אריאל וקובי) 

אורן בחר ללכת לפני הגיוס למכינה הקדם־צבאית "עצם", שהוקמה על ידי הרב רפי פרץ ביישוב עצמונה שבגוש קטיף ועם ההתנתקות עברה למושב נווה שבמועצה אזורית אשכול. "המטרה שלי היתה להכין את עצמי נפשית ופיזית לשירות הצבאי, וגם ללמוד עברית. רציתי להתחבר לתרבות הישראלית ולראות אם אני יכול להסתדר בארץ. הייתי שם במשך שנה. 

"אני חושב שהעובדה שהלכתי למכינה שהיא לא של עולים והקפתי את עצמי בישראלים, באמת היתה החלטה חכמה שעזרה לי מאוד מבחינת המנטליות הישראלית. דיברתי כל הזמן רק עברית, וכולם אמרו לי שאין לי בכלל מבטא אמריקני. הייתי גם מאוד חברותי, וגם זה עזר לי להיטמע ולהרגיש כמו כל ישראלי".

כמיטב המסורת של משפחת בורשטיין, יום לפני גיוסו לקחו קובי ואריאל את אורן למסעדה בתל אביב, לחגוג איתו את הערב האחרון שלו כאזרח. "קובי הכי 'נדפק' בקטע הזה, כי הוא היה לבד", צוחק אורן, "כשאריאל התגייס, קובי לקח אותו למסעדה בטבריה, בקרבת קיבוץ לביא, ועכשיו הגיע תורי. אני לא זוכר משהו ספציפי שהם סיפרו לי, אבל המסר בגדול היה לא להישבר ולא להיכנע למרות הקושי. 

"בסך הכל סיירת גבעתי נוכחת בחיים שלי מאז שקובי התגייס, כשהייתי בן 14, ולכן מייד הרגשתי שייך. בנוסף, בעלה של אחותי המאמצת בקיבוץ קבוצת יבנה שליד אשדוד היה גם הוא בסיירת והיה הסמל של קובי, כך שבאמת הרגשתי שאני צולל אל תוך משפחה".

***

ב־9 באוגוסט 2015, בזמן שאורן היה עמוק בתוך המסלול בבא"ח גבעתי במשמר הנגב, אריאל בטיול אחרי צבא במרכז אמריקה וחנן בירושלים במסגרת פרויקט בני עקיבא - נחתה על משפחת בורשטיין מכה קשה.

קובי, שרק שלושה חודשים קודם לכן התחתן עם בחירת ליבו יעל, יצא עם רכב מבית שמש לכיוון הפקולטה לחקלאות ברחובות. כשהגיע אל צומת נחשון, משאית שנסעה מולו סטתה אל הנתיב שלו והתנגשה בו בעוצמה רבה. הוא נהרג במקום. 

שעיה: "הרכב היה רשום על שם אחיה של יעל, כך שהוא היה הראשון שקיבל את הבשורה. לאחר שהוא סיפר ליעל, אביה אלישע התקשר אלי. אף אחד בחיים לא מכין אותך לבשורה קשה כזאת. זה שבר אותנו. באותו רגע הבנתי שאני חייב להתעשת ולהודיע לילדים שלי, לפני שזה יגיע אליהם דרך חברים. התקשרתי לרכזת הגרעין של קובי ואריאל, ועדכנתי את המשפחות המאמצות".

אורן: "אני בדיוק הייתי בתורנות מטבח, וחבר בא והתעקש להחליף אותי. היתה לי תחושה לא טובה, אבל חשבתי שאולי קרה משהו לאבא שלי או לסבא שלי. על קובי בחיים לא חשבתי.

"כשהגעתי למפקד הצוות, הפנים שלו היו לבנות. הוא לקח אותי הצידה וביקש ממני להתקשר לאבא שלי. כשאבא שלי סיפר לי שקובי נהרג בתאונת דרכים, נכנסתי לטירוף. בכיתי וצרחתי, אפילו זרקתי את הטלפון. כשקצת נרגעתי ביקשתי מהמפקד להיות זה שמספר לצוות. היה חשוב לי שישמעו ממני שהיו לי שני אחים בסיירת, ושעכשיו נותר לי רק אחד כזה".

חנן: "אני בדיוק הייתי בירושלים ביום האחרון של התוכנית של בני עקיבא. כשביקשו ממני ללכת למנהל חשבתי שאני בצרות, שאולי עשיתי משהו לא בסדר. כשהמנהל אמר לי שיש לו בשורות רעות, הייתי בטוח שהוא מתכוון לאבא. הרי רק שבוע קודם לכן ישבתי עם קובי ואשתו בבית שלהם. לא ידעתי איך לעכל את הבשורה. אני חושב שבמשך שעה ישבתי בלי לדבר".

שעיה וסוזן עלו מייד לטיסה לישראל, ועוד לפני כן ביקשו משכנים ומחברים לנסות להשיג את אריאל.

אריאל: "אני הייתי בנסיעה של 15 שעות באוטובוס, מפנמה לקוסטה ריקה. כשהגעתי לקוסטה ריקה והתחברתי לאינטרנט, ראיתי הודעה מהאקסית שלי בפייסבוק, שכתבה לי 'הצטערתי לשמוע על אח שלך'. מתברר שבזמן שאני הייתי לא זמין, השמועה התפשטה. בראש אמרתי לעצמי, איזה אידיוט אורן. הוא בטח נפצע באימון. 

"במקביל התחלתי לקבל המון הודעות משכנים ומחברים שביקשו ממני להתקשר דחוף הביתה. מאחר שלא תפסתי את ההורים שלי, התקשרתי לשכנה שלנו, והיא בישרה לי שקובי נהרג ושההורים בדרך לישראל. בתוך ארבע שעות עליתי לטיסה לארץ. בגלל שהיתה לי המתנה של שמונה שעות במדריד, לא הספקתי להגיע להלוויה, אבל חברה טובה ניסתה להעביר לי בשידור חי חלק ממנה".

***

קובי נקבר בקיבוץ לביא, במקום שהיה עבורו בית. השבעה התקיימה בבית הוריה של יעל ביישוב מיתר שליד באר שבע. בתום השבעה חזרה כל המשפחה, למעט אורן שנשאר בבסיס, לארה"ב, שם קיימה עוד שלושה ימי שבעה לטובת השכנים והחברים שנותרו בארה"ב.

איזה מין ילד היה קובי?

סוזן: "מאז שהוא נולד התכונה שהכי אפיינה אותו היתה נחישות. הוא היה ילד מאוד חברותי, שכל החברים שלו ידעו שאפשר לסמוך עליו. תמיד קראו לו 'ראש העיר', זה שתמיד יודע מה לעשות ולתת את העצות הכי טובות".

שעיה: "הוא מאוד אהב לאכול, בעיקר תפוחים ירוקים, ואהב לעשות ספורט, לרוץ, לשחק הוקי ולגלוש על סנואובורד".

אורן: "כאחים בנים היינו רבים המון, אבל אף פעם לא באמת ברצינות. אני זוכר שכשירד הרבה שלג בעיר וביטלו את הלימודים, היינו יוצאים לחצר, ופשוט קופצים בשלג וזורקים אחד על השני. כשהוא היה בתיכון הוא ארגן לכל הכיתה שלו טיול סקי. אין ספק שהוא מאוד חסר לנו".

אורן, שנשאר בארץ לבדו, חווה משבר שכמעט גרם לו להרים ידיים ולוותר על שירותו הצבאי. "כל הזמן חשבתי על קובי, ועל מה הוא היה עושה במצב כזה", הוא נזכר, "חבר שלי אמר לי שהוא לא חושב שקובי היה רוצה שאוותר. הרי החלום שלו היה שכולם ישרתו בסיירת גבעתי ויעברו לגור בישראל.

"כשאריאל שמע שאני שוקל לפרוש, הוא ממש התעצבן. הוא אמר לי, 'מה אתה מתבכיין, אנשים מתים כל הזמן, אתה לא יכול לתת לזה לנהל אותך. תרים את הראש, אתה חייל'. 

"בסוף המסלול היה לנו מסע מאליקים להר אודם. כשהגעתי למעלה עם הזריחה, לא הפסקתי לבכות. החברים שלי לצוות צעקו לי 'זה בשביל אח שלך!' מאותו רגע החלטתי שאני ממשיך בשביל קובי, ויהי מה. לפעמים, כשהיה לי קשה, הייתי מסתכל על הכוכבים בשמיים, בוחר את הכוכב הכי זוהר ומדמיין שזה קובי שמסתכל עלי".

ב־1.12.2019, בדיוק עשר שנים מיום הגיוס של קובי, עלה גם חנן על מדים והחל את דרכו, איך לא, בסיירת גבעתי. היום, אחרי חודשיים וחצי בצבא, הוא מנסה להסתגל אל הישראליות ואל השפה העברית, שעדיין לא שגורה בפיו באופן מלא. ההחלטה ללכת בעקבות אחיו, הוא אומר, לא היתה מעולם מוטלת בספק. 

"לפני שהתגייסתי כל החברים מגרעין צבר אמרו שהם רוצים ללכת לצנחנים או לגולני. אני אמרתי שבשבילי רק גבעתי. תכלס, לא היה מצב שהייתי הולך ליחידה אחרת. מאז שאני בן 10 אני לובש את חולצות המסלול שקובי היה מביא לי. אני גם נמצא בקיבוץ לביא, עשר דקות מהקבר שלו, וזה מרגיש לי הכי נכון".

מה אתה רוצה לעשות בסיירת?

"מאוד רציתי להיות חובש כמו קובי, אבל לא נתנו לי, אז כרגע אני 'לאויסט' (מתפעל טיל לאו; מ"י). אבל עוד לא ויתרתי על החלום להיות חובש, ואמרו לי שאוכל לנסות לבקש שוב בסוף המסלול".

אתה מתייעץ הרבה עם האחים שלך?

"ברור. אין לי ספק שהעובדה שכולם פה איתי תקל עלי לעבור את השירות. זאת פריבילגיה שאף אחד מהאחים שלי לא זכה לה. את רוב השירות הם עברו לבד. 

"לאחרונה, כשחוויתי קושי בטירונות, אורן סיפר לי שמה שעזר לו זה לחפש את הכוכב הכי נוצץ בשמיים, ולדמיין שזה קובי. מאז אני עושה את זה, ואין ספק שזה מחזק אותי.

"באחת השיחות האחרונות שהיו לי עם קובי, הוא אמר לי שהוא מאוד גאה בי שאני רוצה ללכת בדרכם, ושאין לו ספק שאגיע לסיירת. כשאני מסתכל על הכוכב, זה נותן לי כוח, ואני יודע יותר מתמיד שבמשפחת בורשטיין אין דבר כזה לפרוש או לוותר". 

Michali100@gmail.com

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו