חכי רגע, זה שוטר שמכיר אותי", אומר עידן אלתרמן (48), ואני זוכה לשמוע את הדו־שיח המשועשע בינו לבין השוטר ("אסור לשבת פה". "אני לא יושב, אני בדרך לילדים שלי, אני הולך"), בעודו צועד לביתה של גרושתו, מרחק של פחות מעשר דקות מביתו בשכונת בבלי שבתל אביב.
אחרי רגע הוא חוזר אלי. "כן, הכל בסדר, השוטרים כבר רגילים אלי. לפני כמה ימים אמרו לי שאסור לשבת לנוח על הספסל בפארק, הסברתי שאני רק צועד לילדים כל יום. אפשר להתחיל את הראיון".
תקופה מוזרה, זמנים משונים, ואם את ההליכה היומית של אלתרמן לפגוש את ילדיו, שירה (16) ואורי (9), היה עוד אפשר להגדיר "שגרת גרושים בימי קורונה", הפעילות המשותפת שלו איתם ברשתות החברתיות - קאברים לשירים ידועים, וגם קטעי בידור וריקוד - היא לא פחות מטירוף.
הם התחילו בפייסבוק, ואחרי מיליוני צפיות, לייקים, תגובות ושיתופים, עברו לאינסטגרם ואפילו לטיק טוק. ממכרים במשפחתיות ובפשטות שלהם, מציגים תמונה אופטימית של חברמניות ישראלית נטולת מסיכות. חודש לתוך הקורונה, האלתרמנז הם תופעת הרשת הכי ויראלית בימי הווירוס, חלק משגרת החיים החדשה של עשרות אלפי אנשים.
"כתבו לי, 'אתם הנחמן שי של הקורונה'", מספר אלתרמן בהתרגשות. "ביקשו מאיתנו לצאת לסיבוב הופעות. מובן שזה לא יקרה כרגע. אנשים עוצרים את הילדים ברחוב, גם כשהם לא איתי, ונותנים להם מחמאות.
"את הטיק טוק פתחנו רק עכשיו. אחד הסרטונים שלנו הגיע ל־750 אלף צפיות בשבועיים, זה מטורף למשהו שהוא כל כך גולמי ולא מושקע. רוב השירים עם הילדים מגיעים לחצי מיליון צפיות".
איך התחלתם?
"התחלנו בכלל בקיץ שעבר, ממקום תמים מאוד. אורי ניגן בחלילית שיר של הביטלס, מתוק מאוד, העליתי את זה בפייסבוק, והתגובות היו: 'תעשו עוד'. אז עשינו עוד. אורי מנגן בפסנתר, שירה ואני שרים".
איך אתם בוחרים את השירים?
"אנחנו מעדיפים שירים באנגלית, זה החיבור הטבעי שלי, כמי שגדל על מוזיקה באנגלית של שנות ה־70 וה־80, וזאת המוזיקה ששומעים בבית בימים רגילים. ביטלס, דיוויד בואי, פרינס.
"היום אנשים כבר שולחים לי הצעות ובקשות. מישהו כתב, 'תעשו בון ג'ובי'. אבל אני לא מדמיין את שירה שרה בון ג'ובי. איכשהו יותר מתאים לנו שירים של דפש מוד והקיור".
השאלה שרבים שואלים היא איפה האמא.
"נכון. אפילו הציעו לי את זה בתור שם להרכב שלנו, להקת 'איפה האמא'. חשבנו גם על 'המשובטים' או 'סוחטי הלייקים'.
"מיה, אשתי לשעבר, לא נמצאת בסרטונים כי היא לא ברשתות החברתיות. היא ממש לא אוהבת חשיפה. חלק גדול מהשירים אנחנו מצלמים אצלה בבית וגם שרים מולה, היא נמצאת מאחורי המצלמה, ואנחנו שרים לה".
הילדים אוהבים את החשיפה?
"הם נהנים מזה שכיף לנו ביחד, אבל הם לא ילדי לייקים, אין להם פרופילים ברשתות. הם קוראים את התגובות שאני מקבל וממשיכים הלאה. אורי לומד נגינה בפסנתר, אבל הוא בכלל קומיקאי גאון, חוש ההומור שלו לא ייאמן, הוא גורם לי לתפוס את הבטן מרוב צחוק. והוא גם מדען שיודע לפתור בדקה קובייה הונגרית של 3 על 3 פאות.
"שירה היא הבן אדם הכי טהור שפגשתי בחיים. רקדנית מגיל צעיר, מוכשרת, וגם שרה ממש יפה. היו לה גם תקופות לא פשוטות, ואני מעריץ את הדרך שבה היא מתפתחת ממקומות קשים ולא קמלה. למרות שהיא גדולה מאורי בשבע שנים, היא מתחברת לעולם הפנימי שלו. היא מוקסמת ממנו ומתעניינת בו. ולא פחות חשוב, היא גם מפעילה את הטיק טוק שלי".
חלק מההתלהבות מהיצירה שלכם נובע מהעובדה שהיא גולמית, משדרת אותנטיות.
"וזה באמת ככה. יש לי בבית מיקרופון טוב יותר מהמיקרופון של הטלפון, אבל אנחנו לא משתמשים בו בכלל. אני אוהב את הפשטות, את הטעויות. שאנשים מרגישים שהם ממש איתנו בחדר.
"העולם מלא בסרטוני ילדים ומשפחות שמנגנים ושרים, וחשוב לי שזה יישאר כמו שהתחיל. התחלנו עוד לפני הקורונה, עכשיו רק הגברנו את התדירות, כי אנחנו הרבה יותר ביחד. ברגע שתיגמר תקופת הריחוק החברתי, נרגיע. לשירה יש לו"ז צפוף, היא במגמת מחול בתלמה ילין, לי יש הופעות. לתקופה הזאת, זה נכון ומתאים לנו".
ובתקופה הזאת, אתה המון ברשתות.
"המון. המון שעות ביום, הרבה יותר מאשר קודם. אני כמו הנוער, ואולי אני צריך לשים את הטלפון בצד לכמה שעות. גם בימים רגילים אני מנסה לשים את הטלפון בתיק בזמן פגישות, כדי לא לבדוק הודעות. אבל כרגע זו תקופה אחרת. זה מטורף, לראשונה כל העולם חולק את אותו הומור, כולם מתמודדים עם אותם הדברים בדיוק.
"אני המון בפייסבוק. דף האמן שלי פעיל מאוד, ואני משתדל לענות לכל ההודעות. לפני כמה זמן סגרתי את המסנג'ר בגלל עומס הפניות. היה קשה לענות לכולם, לכל ההצעות והרעיונות, וכולם משתפים אותי בדברים שקורים להם. מצד אחד, יש לי רצון להיות נגיש, זה חלק מהיופי בתקופה הזאת. מצד שני, לפעמים אנשים לא מבינים שאני לא יכול לענות להם ביותר ממשפט או שניים. יש לי הפרעת קשב".
קיבלת הצעות להשתתף בריאליטי?
"עוד לא, אבל לא יפתיע אותי אם יהיו. אם יבוא משהו מגניב - סבבה, אני לא דוחף לזה ולא מחפש להרוויח מזה. בעבר היו לי הצעות מפתות מ'המירוץ למיליון VIP', 'האח הגדול VIP', מה לא. את 'המירוץ למיליון' לא הסכמתי לעשות, כי לא להיות בקשר רציף עם הילדים זה לא בשבילי. 'האח הגדול' זה מתכון להתאבדות בשבילי, אני צריך את הלבד שלי. היה כסף גדול בהצעות האלה, וזה תמיד יכול לעזור, אבל מעולם לא עשיתי את השיקול של הכסף.
"'מחוברים' פנו אלי כמה פעמים, רצו שאני ומיה נתעד את הזוגיות. היא אמרה: 'בחיים לא'. אני לא בטוח שזה משהו שהייתי נהנה ממנו, אבל אולי היום הייתי עושה את זה".
עתידות: בקרוב יגיעו הצעות מפתות לילדים.
"יכול להיות. יש להם כישרונות, אני לא נגד שילכו למקצוע הזה אם הם רוצים, זה מקצוע נפלא. אבל אני לא דוחף אותם לשום דבר, וגם מיה לא. לא חיפשתי להם סוכנת. כשהיתה הצעה לאורי לשחק בפרסומת, עוד לפני הקורונה, התלבטנו הרבה והחלטנו שלא. הוא היה קטן מדי, והצילומים היו ברומניה.
"כל מה שיבוא, צריך להיות רגוע. אני לא הייתי בטלוויזיה כילד, הייתי רק בחוג דרמה. לפעמים זה מספיק".
***
אלתרמן גדל בחיפה. אמו, רחל (75), היא מתכננת ערים במקצועה ופרופסור אמריטוס בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אביו, דורון (75), מהנדס. אלתרמן הבן למד דרמה בחוגים קהילתיים, חלם על הבמה, אבל ליתר ביטחון, גם ניסה לעשות תשע יחידות ריאליות בתיכון, למקרה שיתגלגל גם הוא לאוניברסיטה. הניסיון לא עלה יפה ("היום אני אומר, מה חשבתי לעצמי? אבל חיפשתי מה אני ומי אני, ולא הכרתי בזה שהמקצוע שלי יהיה אמנות").
אחרי שירות צבאי בלהקת פיקוד מרכז, נחת אלתרמן בתל אביב במועדון "דומינו גרוס". שם צמח ב־1992 שיתוף הפעולה שלו עם אבי גרייניק, בן גילו. הם התחילו במופע "ילדים סורגים לאלוהים", וב־1994 העלו בטלוויזיה החינוכית את התוכנית "פלטפוס", ששודרה במשך שנתיים והפכה לקאלט, בייחוד בזכות מערכוני "נווה חמציצים". בשנת 2001 קיבלו תוכנית משלהם בערוץ 2, בשם "כוכבי השכונה", שאותה הגישו בדמויות של צחי ומאיר מנווה חמציצים.
בדרך הספיק אלתרמן להקים (עם גרייניק, ירדן בר־ כוכבא ויסמין קידר) את להקת "לולה", שנודעה בעיקר בלהיט "ימים של שקט", להתברג בתיאטרון ולכבוש עוד טריטוריות בטלוויזיה - תפקיד קבוע בסיטקום "החיים זה לא הכל" ושלל הופעות אורח בתוכניות בידור ("של מי השורה הזאת?", "שבוע סוף", "צחוק מעבודה"). הוא גם ביסס את מעמדו בעולם הילדים הודות לאלבום ולמופע "ענן על מקל" ב־2012 ולהופעות בתוכניות ילדים. בשנים האחרונות הפיק מופעים מוזיקליים שהגה ויזם, והגיש תוכניות רדיו.
הפרידה מגרייניק התרחשה ב־2004, אחרי שהם החליטו לצאת לקריירות סולו. לפני חמש שנים עשו קאמבק, שהוביל למופע האיחוד "ילדים סורגים לאלוהים 2". המופע רץ בכל הארץ, עד לפרוץ הקורונה.
הגעתם ביחד לצמרת מהר מאוד. הסתחררת?
"ההצלחה היתה נעימה לי. בגיל 22 כבר מילאנו אולמות של 600 איש. הכל קרה באמת מהר. כל שנות ה־20 שלי היינו בטופ של הטופ, מקום ראשון ברייטינג, בתקופה של ערוץ 2, בלי הרבה תחרות מהאינטרנט. הרווחנו כספים נהדרים והרגשנו את ההצלחה. התחושה שלי היתה שאני נוסע עם קבריולט, עם גג נפתח כזה, בכביש מספר 1 בארה"ב. הכל היה פתוח בפנינו.
"אבל אתה לא יכול כל הזמן להיות באותו מקום, ועם האבהות שלי הבנו, אבי ואני, ששנינו רוצים למצוא את עצמנו מחדש. נפלטנו קצת לדרכים צדדיות. האבהות גזלה ממני הרבה משאבים. נהניתי ממנה, וגם הרגשתי שבא לי ללכת הצידה ולבדוק מה אני יכול לעשות לבד, בלי מחויבות לרייטינג.
"היו בהצלחה המון רגעים של אושר, אבל היום אני יותר מאושר, כי אני יודע מה טוב לי ומי אני בחיים, זה בא עם הגיל. לפעמים יש לי גם צלקות וכאבים, כמו לכולנו, אבל מבחינת אותנטיות - ואושר זה אותנטי - היום הרבה יותר טוב לי. עם הידע שצברתי, אני מוכן לחזור לדרך המהירה".
איך היחסים בינך לבין גרייניק?
"אנחנו מדברים המון. דיברנו אתמול, והיום בטח נדבר שוב. אנחנו עורכים את הצילומים מהמופע שלנו, כי אנחנו רוצים לשחרר אותו לרשת. אנחנו מטפלים בזה ביחד.
"היום אנחנו הרבה יותר קרובים מפעם. התקופה שלנו בנפרד סידרה לנו דברים בראש לגבי היחסים שלנו. יחסי צמד הם דומים מאוד לזוגיות אמיתית - יש לך מראָה לדברים, מראה שמראה מי אתה, לטוב ולרע. אהבנו אחד את השני, אבל היינו מתלקחים מהר, היו חילוקי דעות. היום זה לא קורה. יש הרבה הבנה ופשרה, ממקום של אנשים מבוגרים שמבינים שאנחנו אנשים שונים עם הרבה מן המשותף. החיבור בינינו הוא חד־פעמי.
"אבי הוא אחד האנשים שהכי מצחיקים אותי בעולם, הוא בעל אינטליגנציה רגשית נדירה, הוא עמוק, ואני מתייעץ איתו המון. הוא נתן לי משענת חזקה בתקופת הפרידה ממיה. הפרגון בינינו הוא 100 אחוז, פרגון הדדי עד הסוף. קנאה או צרות עין שייכות לפעם, מבחינתנו".
היו כאלו אז?
"היו שאלות כאלה, 'מה הוא עושה?'. היום זה לא קיים. אבי מכיר את הילדים שלי כל כך טוב, ואני בטוח שהוא מפרגן לי על הסרטונים. גם הוא והבן שלו עושים דברים ברשת, ויכול להיות שנעשה איחוד של כולנו".
***
הפרידה הדרמטית ביותר בחייו התרחשה לפני שנה וחצי, מאשתו ואם ילדיו, עו"ד מיה פרי, יו"ר אגף הפנסיה בהסתדרות וסגן יו"ר האגף לאיגוד מקצועי.
"אני עדיין בפוסט־טראומה מהפרידה, אחרי 25 שנה של זוגיות", הוא אומר. "זה טרי, רק שנה וחצי חלפה. הגירושים היו הדבר הנכון בשבילנו, ונפרדנו בידידות, הכי טוב בעולם. ועדיין, גירושים הם טראומה, גם אם הם נעשים בטוב.
"המשפחה שלנו תמיד היתה מלוכדת, ולכן הבטחנו לילדים ולעצמנו שנשמור על אותה רביעייה מלוכדת, אותה משפחה, רק עם שני בתים. אמרו לי שזה נותן תקווה לאנשים שמתגרשים, שאפשר להרכיב משפחה מחדש. למשל, יש לנו מנהג ללכת ביחד לסרטי מארוול מייד כשהם יוצאים לקולנוע, ונמשיך בכך.
"אנחנו ככה למען הילדים, אבל לא רק. איך אפשר לבטל 25 שנה? זו חתיכת היסטוריה. מיה היא הבן אדם הכי יקר לליבי גם היום. חוץ מהילדים ומההורים שלי, אין עוד מישהי שאני רוצה בטובתה כמוה".
הם נישאו ב־1997, אחרי שנתיים של זוגיות. הוא היה בן 25, היא בת 24. ב־2004 נולדה שירה, ושבע שנים מאוחר יותר הצטרף אורי למשפחה.
"הרבה אנשים כותבים לי 'איזה אבא מדהים אתה', 'אתה אב השנה', אבל האמת היא שאני לא אבא מספיק טוב. אני יכול להיות יותר טוב. הצד שרואים ברשתות זה לא הכל, זו לא תמונה מלאה, כי הורות לא מסתכמת רק ב'כמה מגניב אתה שר עם הילדים'. יש להורות גם צדדים ניהוליים, ביורוקרטיים, ושם אני לא מספיק טוב.
"מיה היא באמת אמא מושלמת, אני לא מתקרב לסוליות שלה. היא תמיד עם יד על הדופק לגבי הדברים הנכונים לילדים. אני לא נמצא בקבוצות ווטסאפ של הורים. שני הילדים שלנו בבתי ספר ייעודיים (אורי בבית הספר לאמנויות, ושירה בתלמה ילין), ומיה מעורבת בהכל, אני בקושי זוכר את שמות המורים. אני חולמני, אני רוח, והיא האדמה. הייתי רוצה להשתפר במעורבות שלי בעולם שלהם, אבל אני יודע שאם יש להם בעיות בלימודים, הם ילכו אליה לעזרה".
אולי זה בגלל ההרגל שלך להעדיף את שעות הלילה על פני היום.
"אני מתבייש בזה. החֶברה לא מבינה את זה. אני מאוהב בלילה, זו הממלכה שלי. זה קשור גם לרצון להיות לבד. אני אוהב שרוב היקום סביבי לא פעיל, זה נותן לי תחושה של נוחות. אני הולך לישון ב־3 או ב־4 ולא נרדם בקלות, כי הראש שלי הולך לרעיונות. אני כנראה טיפוס שקשה לו לכבות את עצמו. אבל אני קם לילדים בחלק מהבקרים, כך שאני יכול להעביר ימים עם פחות מחמש שעות שינה. בכל השנים שצילמנו את 'החיים זה לא הכל' הייתי ישן בקושי שלוש שעות לפני הצילומים, אבל לא ראו את זה עלי. כשהמצלמה נדלקת, אני לגמרי ערני".
הערנות שלך בלילות היא שהובילה אותך לטינדר?
"הייתי בטינדר כמה חודשים, כי רציתי ללמוד את זה כדי שאוכל לדבר על זה בסטנדאפ. זהו. לא נפגשתי עם יותר מדי נשים משם, כי הפייסבוק עובד כמו טינדר.
"בשנה וחצי האחרונות הייתי הרבה לבד. פתאום אתה גר לבד וזה כיף. הייתי לבד גם בבתי מלון, כשנסעתי לסיבובי הופעות. הקורונה באה לי בתקופה מעניינת בחיים. עכשיו יש לי גם את המשפחתיות עם הילדים, וגם מקומות שאני לבד בהם עם עצמי, ואני זקוק לזה. אני קצת זאב בודד, תמיד הייתי. בן אדם שזקוק לזמן בהייה, הרהורים ומחשבות, בעיקר בסוף היום, וכרגע יש לי את זה הרבה".
היה דיבור על זוגיות חדשה עם סתיו שפיר.
"זה היה פייק ניוז שחוויתי על בשרי, האמא של האמא של הפייק ניוז. סתיו ואני מכירים די הרבה זמן, נפגשנו ב'אינדי נגב', והייתי שם בכלל עם מישהי אחרת, חברה טובה שלי. ואז שמענו שיש את הפרמיירה של 'אפס ביחסי אנוש' והחלטנו שנלך ביחד. רק כשהגענו לשם, נחת לי האסימון שיעשו מזה מטעמים.
"ניסינו להתחמק מהצלמים, כדי שזה לא יהיה אייטם, אבל היו המון צלמים, ונעשה מזה בלאגן. מעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת. מייד הרמתי טלפון למיה ואמרתי לה: 'ברור לך שאם היתה לי זוגיות, היית יודעת'. והיא צחקה ואמרה שידעה שזה לא אמיתי. בדיעבד, היה בזה גם משהו משעשע. הרגשתי קצת כמו בסרט הוליוודי".
***
בסרטונים שלך עם הילדים אתה מנגן, אבל מעולם לא למדת נגינה בצורה מסודרת.
"נכון. למדתי בבית ספר רגיל. ידעתי שקיים תלמה ילין, אבל חשבתי שזה איזה בית ספר כמו ב'תהילה', זה היה רחוק ממני. לימדתי את עצמי את האקורדים של שירי הביטלס. ישבתי הרבה בשנות ה־80 עם גיטרה ולמדתי את העבודה בדרך סיזיפית, בלי אינטרנט. אני לא באמת מוזיקאי, אבל אני כן עוסק המון במוזיקה.
"אין לי תעודת בגרות - סיימתי י"ב, אבל לא בהצלחה - ואני אוטודידקט לחלוטין. קשה לי עם מסגרות, אני סוליסט. זו גם ברכה וגם קללה".
נגעת בכל תחומי הבידור - תיאטרון, סטנדאפ, טלוויזיה, רדיו. איזה מהם אתה הכי אוהב?
"אני לא יכול לבחור. בתיאטרון עשיתי מחזות זמר, וכשהם טובים, אני הכי אוהב את זה בעולם. כמו ב'היירספריי', 'אבניו קיו' או 'נתתי לה חיי', זה קטע, כי אני לא חסיד של הז'אנר - את 'שיקגו' אני לא יכול לשאת - אבל יש מחזות זמר שהם האושר בהתגלמותו.
"לעשות סטנדאפ מול קהל - אין לזה תחליף. אני עובד עכשיו על מופע חדש, ואני מזמין אורחים להופעות קצרות שלי כדי לבדוק חומרים. ממש לפני הקורונה אסי כהן בא להתארח אצלי בצוותא בתור שאולי, וזה היה חמוד מאוד, כיף.
"בענייני מוזיקה, אני אוהב מאוד את המחווה לדיוויד בואי (מופע שאלתרמן רץ איתו כבר שנים, 'The David Bowie Show', עם להקת 'העכבישים מפלוטו'). רבים הרימו גבה כשהתחלתי בזה, כי מה פתאום שקומיקאי יעשה מחווה לדיוויד בואי. אבל עם אלון נוימן על התופים, ועלמה זק שהתארחה אצלנו, זה היה שיא התענוג.
"ורדיו - אם הייתי יכול להתפרנס רק מלהשמיע שירים ברדיו, זה היה הכי בעולם. אני חייב להיות לבד כמה שעות ביום, וברדיו יש את הבדידות הזאת, וזה כיף. מוזיקה היא הדבר שאני חוקר כל הזמן, ממיינסטרים עד אינדי, ונהניתי להשמיע לקהל דברים שאני מכיר (אלתרמן הגיש בגל"צ את 'ציפורי לילה קולנועיות' וברדיו ת"א את 'צהריים בשניים' עם יעל לבנטל). אבל אי אפשר לחיות מזה.
"אולפן תמיד פחות אהבתי, כי זה מקום קר. אהבתי שטח, והכי נהניתי ב'חמציצים', כשהיינו מתפשטים ומתלבשים בשטח. כי לא היו חדרי הלבשה, והכל קרה ברחוב, גרילה, אני מת על זה".
אילו טעויות עשית בקריירה? מה היית עושה אחרת?
"אין באמת טעות ענקית. היה כמובן הסיפור עם 'ארץ נהדרת', שהציעו לי ולאבי, חצי שנה לפני שהתוכנית עלתה, וסירבנו, כי רצינו עוד עונה של 'כוכבי השכונה'. לא ידענו ש'ארץ' תהיה כזה להיט, ולא רצינו להיות חלק מקבוצה.
"אז כן, היו לי חרטות של 'איזה כיף להם, ולמה אמרתי לא'. הייתי עצוב במשך שנתיים, כי אנשים שצמחו איתי הלכו לתוכנית הכיפית הזאת. אבל זה היה מזמן, עברו כמעט 20 שנה, והחרטות האלה הן אנרגיה איומה ולא מועילה. היום זה לגמרי מאחוריי. הבנתי על עצמי שאני אוהב לעשות את הדברים שלי, ושאולי אני לא מתאים למסגרת הזאת של עבודה אינטנסיבית במשך חצי שנה, כמו שהם עושים".
אתה צופה ב"ארץ נהדרת"?
"זאת אחת התוכניות הבודדות, שאני עוקב אחריהן וצופה בהן באדיקות. אני גם מסמס למולי (שגב) על דברים שאני מאוד אוהב. זה מדהים שהוא מצליח להחזיק תוכנית שמצליחה להישאר רלוונטית כבר שנים. היא תופעה אדירה, יותר טובה מ'סאטרדיי נייט לייב'".
מה השיעור הכי טוב שלמדת במשך השנים?
"כשהתחלנו להופיע ב'דומינו גרוס' הבנו שלמרות שאנחנו עם מופע של שעה וחצי, אנחנו לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, וצריך לכתוב עוד. גם ב'פלטפוס' אנחנו כתבנו את החומרים. אנשים לא ידעו שהכל 'סלף מייד'. השנים האלה לימדו אותי להיות משק אוטרקי, ואני ככה כבר הרבה שנים.
"השיעור מבחינתי היה שלא כדאי לי ללכת ללמוד משחק. אחרי הצבא התלבטתי, ואני חושב שההחלטה הכי טובה שקיבלתי היא ללמוד את המקצוע על הבמות. זה נתן לי שוונג של יצירה עצמאית. אולי כי אני משק אוטרקי כזה, אני פחות נחשב לשחקן 'מְבצע'.
"ב'החיים זה לא הכל', שעדיין רצה בשידורים חוזרים, לא הרגשתי שזה משהו שלי. היו לה תשע עונות, ועדיין כותבים לי המון בפייסבוק לגביה, ואני לא זוכר אותה. זה לא רלוונטי לחיים שלי. לא ראיתי פרק שלה המון שנים. היו שם שחקנים נהדרים, והיתה כתיבה מעולה, אבל הייתי שכיר חרב. אני נוטה לא לזכור את זה".
***
בוא נדבר על משהו שאתה בטח זוכר. עמידות הראש שלך, שהובילו אותך לניתוח חירום.
"אני עושה עמידות ראש מילדות. כבר עשר שנים שאני עושה אקרו־יוגה, שילוב של יוגה ואקרובטיקה, בשביל השעשוע. לפני עשר שנים התחלתי להעלות צילומים שלי עושה עמידת ראש במקומות שונים בעולם, והוספתי לעמידת הראש הצמדת ידיים לגוף. תיעדתי את זה בחומה בסין, באקרופוליס באתונה, באבי רוד באנגליה, באייפל בפריז וברייכסטאג בברלין. בגלל הצמדת הידיים, עשיתי לפעמים עוד טייק ועוד טייק, והשטות הזאת גרמה לי לפריצת דיסק בצוואר ולנזק לצמיתות.
"ב־2016 עברתי ניתוח. הפגיעה בחוט השדרה היא בלתי הפיכה, אין שם חידוש של תאים, והייתי חייב לעבור את הניתוח, כי הלחץ על חוט השדרה שם אותי בקבוצת סיכון להיות נכה. הניתוח היה מסובך, ואחריו הייתי שלושה חודשים בבית עם סד לצוואר, מנותק מהכל. קצת הכנה לקורונה.
"זו היתה תקופת החלמה עם הרבה כאבים, שבה נאלצתי לעשות פוס מהחיים, ראיתי המון סדרות בבינג', ומצאתי גם את החיובי. זה היה מאוד משמעותי.
"זה קצת מצחיק שקומיקאי עושה משהו כדי להצחיק את הקהל, ואז אוכל אותה ביג טיים. בגלל ההומור שלי יש לי פגיעה באצבעות יד שמאל, שתי אצבעות חצי משותקות, ולפעמים קשה לי לנגן קצת. אם הייתי שלומי שבן, למשל, זו היתה טרגדיה אמיתית. למזלי, אני לא. אני מרגיש שזה פגע ביכולת שלי, אבל עם זאת, אני עדיין מנגן".
טסת הרבה כשהשמיים היו פתוחים.
"כן. עשיתי סקי כמה פעמים עם הבן שלי, וטסתי הרבה לאנגליה, לביקורים אצל אחותי וגם כדי לראות הצגות. טסתי עם אבי להופעות בחו"ל. לפני שנתיים בדיוק עשינו טיול משפחתי לאוסטרליה, זה היה עונג אמיתי, למרות כל הצדדים הלא־כיפיים של להיות ביחד חודש.
"לפני הקורונה רציתי לטוס לאנגליה, כי אחותי קיבלה שם תואר דוקטור באפידמיולוגיה, ומיה אמרה לי שזה מסוכן ושעדיף לי לוותר. האינסטינקטים שלה היו נכונים, ביטלתי, והיא צדקה".
מלבד ההופעות המאולתרות עם הילדים, מה עוד אתה עושה בימים האלה?
"כתבתי לפני כמה שנים תסריט על ילדותי בחיפה, אבל העברתי אותו לשנות ה־60, ושמו הזמני 'Yeah, yeah, yeah'. זה סיפור על התבגרות על רקע ביטול ההופעה של הביטלס בארץ. כתבתי לעצמי תפקיד קטנטן בו, כי אני רוצה להתמקד בבימוי. התקבלתי איתו לתחרות תסריטים בינלאומית בחיפה.
"אני עובד גם על הפיצ'ר וגם על סרט דוקומנטרי על מה שבאמת קרה שם. לא למדתי קולנוע, אבל קראתי כל כך הרבה. הייתי הילד שהולך לבד לסינמטק וקורא הכל על קולנוע. בלעתי המון ספרי קולנוע.
"מאוד קשה להרים הפקה תקופתית כזאת, אבל בתחרות פיצ'ינג בחיפה כבר נוצר קשר עם מפיקים, וזה יהיה הדבר הכי גדול שאעשה בחיים. הוא גם רלוונטי, כי הוא עוסק ביכולת של ממשלה מול צנזורה.
"כמה שבועות אחרי הגירושים, כדי לעשות לעצמי טוב, החלטתי לצלם חלק חדש למערכון 'יהודית' (המוכר כ־'יודית!', עם יעל שרוני). זה היה בשביל הכיף לגמרי, חשבתי שזה יעודד אותי, ומה שנהיה ממנו הפתיע אותי. היו לו 2.5 מיליון צפיות בכל המדיות, וגם הוא הפך לקאלט.
"נהייתי מאמין גדול בעשייה ונפתח לי פקק, כי בשנים האחרונות הייתי קצת עסוק בחיים הפרטיים שלי. עכשיו, כשהדברים מתאזנים, מנוע היצירה רוצה יותר. הבנתי שאני חייב לעשות מופע סטנדאפ. המון מהדור שלי עושים את זה - קיציס, זרחוביץ'. אבל בניגוד אליהם, אני תמיד הייתי על הבמה עם פרטנר, וזה מאוד שונה ומאתגר לעמוד לבד.
"אז אני עובד על מופע סטנדאפ עם שירים, על שני השינויים הגדולים בחיי: הגירושים, וההבנה שרשתות חברתיות הן דבר גדול.
"אני אוהב למתוח את הגבולות של עצמי, לצאת מאזור הנוחות. זה גם מפחיד, אז מה? אני לא מפחד מהפחד. וכמאמר המשפט המפורסם, 'עדיף כישלון מפואר מאשר חלומות במגירה'".
***
איך היית מתאר את ההרגשה שלך כרגע? שמח? חרד? מבולבל?
"באופן כללי אני בן אדם דואלי. יש לי נטייה למלנכוליה, כמו להרבה קומיקאים, אבל אני מנסה להסתכל על הצד החיובי. יש אי ודאות כללית, וקודם כל חשוב לי שכולם יהיו בריאים. אני לא חי בחרדות, כי המשפחה שלי נוקטת את האמצעים הכי טובים, גם אנחנו וגם ההורים שלי ואחותי, שבאה עם משפחתה מאנגליה כדי להיות בארץ בתקופה הזו".
אתה בקשר עם ההורים?
"ההורים שלי גרים באבן יהודה. הפעם האחרונה שביקרתי אותם היתה לפני חודש, ממש קצת לפני שיצאו ההוראות על בידוד. הם מרגישים נהדר, והם באמת אנשים מיוחדים. מאוד קוּלים וצעירים בנפשם, אין להם שום חרדתיות. אמא שלי היא מהראשונות שהשתמשו בזום, זה חלק משגרת חייה עוד לפני הקורונה, ואבא שלי הוא איש מתוק, שאוהב לסדר את הבית ולראות טלוויזיה. אין להם בעיות עם המצב.
"אמא שלי היא תופעת טבע - מצחיקה, חזקה, חכמה. היא בעצמה מככבת בסרטונים שלי ומביאה מאות אלפי צפיות בגלל האופי התוסס שלה. למשל, היא עשתה איתי מערכון על חשיבות השוקולד המריר בימי קורונה.
"אנחנו הקלישאה של אקדמאים. היום אנחנו מְתקשרים פעם בשעה, באמצעות בדיחות מצחיקות בווטסאפ המשפחתי. אנחנו לא משפחה של ארוחות שישי, זה לא משהו שהיה לי פעם בלקסיקון. מאוד בא לי חיבוק, אבל לא רק מההורים, גם מחברים".
מה אתה עושה ביום שאחרי?
"רץ להופעה מול קהל. אין דבר שאני מחכה לו יותר. בא לי להתחבק עם אנשים, בא לי להתחבק עם כולם. לפעמים אנשים זרים ברחוב באים אלי ואני מחבק אותם, סתם כי כיף לי. אני מתחבק עם החברים והחברות שלי, וזה מאוד חסר לי עכשיו".
shirz@israelhayom.co.il