שום דבר בכניסה למחלקה הפסיכיאטרית א' לנשים בבית החולים שיבא לא מעיד כי לצד חדרי האשפוז הרגילים, פועל במקום גם מתחם לטיפול בחולי קורונה, היחיד בעולם שנועד ללוקים בנפשם. טלוויזיה דולקת בלובי רחב הידיים, ובקצהו יושבים מאושפזת ובעלה. הוא אוחז ברכות בכף ידה, היא מניחה את ראשה על כתפו. ליד היציאה לחצר המוארת ניצב שולחן גדול, וסביבו ארבע מטופלות האוכלות בדממה.
בצידו האחר של הלובי דלת זכוכית עבה ואטומה, ועליה מדבקה שמתריעה כי אין כניסה, ואסור לצלם. מאחורי הדלת, במקום שבו שכנה עד לא מכבר המחלקה הסגורה, שוהים כעת מאושפזים פסיכיאטריים שחולים בקורונה.
אחד מהם, גבר גדול־גוף כבן 30, מציץ אל חדר הבקרה של המחלקה, בעל החלונות הגדולים. קולו עמוק ודיבורו לא ברור. האחות האחראית, יאנה מלר, לוחצת על כפתור האינטרקום, וקולה נשמע בחלל המחלקה. "אולי תלך לחדר שלך ונוכל לדבר בשקט?" היא שואלת ברכות.
עיניה ננעצות במסך המחשב מולה, עוקבות אחר הליכתו הכבדה של החולה, עד שהוא נכנס לחדר 7. דרך מצלמת החדר נראה החולה כשהוא מתיישב בכבדות על כיסא, מול שולחן כתיבה קטן. ידו לוחצת על קופסת אינטרקום כהה, ועיניו מביטות במסך מולו.
"מתי אני משתחרר מכאן?" הוא שואל.
"זוכר שאמרתי לך שהבדיקה שלך היתה חיובית ועדיין יש לך קורונה? אז בינתיים אתה איתנו", משיבה יאנה.
"מה אני אעשה? קשה לי מאוד", אומר החולה, ונשמע כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי.
"אנחנו יודעים ומבינים אותך", היא משיבה לו.
"אבל אני רוצה שיהיו כאן חוגים. מצוות", הוא ממשיך.
"מצוות אתה יודע לקיים", משיבה האחות. "רוצה שנשים לך מוזיקה?"
"אני רוצה טלוויזיה", הוא עונה.
"אתה יודע שהשלט של הטלוויזיה נשבר, אבל מחר זה יתוקן", היא מבטיחה.
"טוב, אז אני רוצה שירים על רבי שמעון בר יוחאי". גופו מתנדנד קלות על הכיסא כשאחת האחיות שמה את הנייד שלה מול האינטרקום, ואת חדרו ממלאים צלילים המושמעים בהילולות ל"ג בעומר.
יאנה מסבירה שבכל מחלקות הקורונה בבתי החולים שומרים על ריחוק בין אנשי הצוות למאושפזים, "אבל כאן זה קשה להם שבעתיים. אין מגע ישיר, והם לא רואים אותנו ואת החיוך המרגיע שלנו. אלה מטופלים במצב פסיכיאטרי קשה, שלא תמיד קולטים את משמעות המחלה או שרוצים משהו עכשיו, ולא מבינים למה הצוות לא נכנס אליהם באותו רגע. כשאנחנו נכנסים, והם רואים אותנו במיגון המלא, נראים כמו חייזרים, זה לא מוסיף למצב השברירי שלהם. כאן, האתגר של הקורונה מתעצם".
ההחלטה לפתוח יחידת קורונה מיוחדת לחולים פסיכיאטריים התקבלה כבר בתחילת המשבר על ידי מנהל בית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר, פרופ' יצחק קרייס, ומנהל בית החולים השיקומי בשיבא, פרופ' אמתי זיו, האחראי גם למערך הפסיכיאטריה. בד בבד, ב־20 במארס התריע יו"ר איגוד הפסיכיאטרים בהסתדרות הרפואית, ד"ר צבי פישל, מנהל מחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה, כי לנוכח התפוסה המלאה בבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, המערכת תתקשה מאוד לתת מענה למתמודדי נפש שנדבקו בנגיף, כפי שדרש משרד הבריאות.
במכתב ששיגר לשר הבריאות יעקב ליצמן, כתב פישל: "הצוותים בבתי החולים הפסיכיאטריים מיומנים לטפל במצבים פסיכוטיים ובמצבים של דיכאון וחרדה, אך לא בקשיי נשימה, במחלות זיהומיות ובאי ספיקה נשימתית. במרכזים לבריאות הנפש אין אמצעי מיגון, והתסריט הצפוי הוא הפיכת כל בית חולים פסיכיאטרי ל'ספינת דיאמונד' לעניים, שבה ברגע שייכנס אדם אחד הנושא את הנגיף, כל המטופלים ואנשי הצוות יידבקו.
"כ־4,000 בני אדם מאושפזים כיום ב־11 מרכזים לחולי נפש, רבים מהם בכפייה, ואצל חלקם גורמת המחלה לבעיות שיפוט ולהתנהגות בלתי צפויה ובלתי נורמטיבית, שעלולה לעיתים להיות מסוכנת".
יומיים לאחר שיגור המכתב של ד"ר פישל, החלו בשיבא להקים את מתחם הקורונה הפסיכיאטרי. מתוך שלוש מחלקות של החטיבה הפסיכיאטרית, בניהולו של פרופ' מרק וייזר, נבחרה למטרה מחלקה פסיכיאטרית א', שבה מאושפזות רק נשים.
"כבית חולים שהוביל את נושא הקורונה מהיום הראשון, היה ברור שעולם בריאות הנפש יזדקק למענה", אומר פרופ' זיו. "כבר בהתחלה היה חשש שהצפיפות במוסדות פסיכיאטריים תוביל להדבקה של מחלקות שלמות. גם מטופלים שנמצאים בבית או בהוסטלים לא תמיד מודעים לריחוק המתבקש או לדרישות ההיגיינה.
"לנו היה חשוב שלמרות התחזיות המדאיגות, העבודה השוטפת עם המאושפזים תימשך כסדרה, כולל קבלת מטופלים חדשים שאינם חולי קורונה. אחד התנאים הראשונים שהצבנו היה ליצור חוויה מכבדת לחולים, שירגישו שמקשיבים להם ולא יתייחסו אליהם כאל מצורעים".
בתוך ארבעה ימים הוקמה יחידת הקורונה, ששברה את הנוהל שנהוג במרבית בתי החולים, לפיו יש להרחיק את מתחמי הקורונה ככל האפשר ממחלקות האשפוז האחרות.
"בהתחלה העברנו את הנשים שהיו במחלקה הסגורה למתחם נפרד בתוך מחלקה ג', שבה שוהים רק גברים", מסביר פרופ' וייזר. "אחר כך נעשו עבודות בינוי, שכללו הפרדה מוחלטת של מערכות המיזוג והאוורור. הוקמו חדר התפשטות להסרת הסרבלים הנגועים וחדר מעבר נוסף, שמוביל לאזור נקי. התקנו דלתות שנשלטות מרחוק, מערכת תקשורת ומצלמות במעגל סגור".
לא היה חשש שהמטופלות במחלקה א', שנמצאות בצד השני של הלובי, יידבקו?
"הקורונה לא עוברת דרך הקירות. לראיה, אף אחד מאנשי הצוות ומהמטופלות לא נדבק במשך שבעה שבועות. מאז שהמחלקה נפתחה, כל מה שנדרש הוא הקפדה על מיגון ועל היגיינה".
היחידה הפסיכיאטרית בשיבא קלטה את כל חולי הקורונה שהם גם מטופלי נפש. מתחילת המגיפה הועברו אליה, במצטבר, 20 מטופלים, חלקם מבתי חולים פסיכיאטריים - אברבנאל, שער מנשה ומזור, והאחרים מבתי החולים איכילוב, הלל יפה, שערי צדק, הדסה עין כרם וסורוקה.
הטיפול בחולי קורונה הסובלים מהפרעות נפשיות מורכב מאוד. היעדר המגע האנושי והעובדה שהצוות הרפואי לובש מה שנראה כחליפות חלל, יכולים בקלות להתפרש כאילו סוף העולם כבר כאן. הזיות והתנהגות אלימה יכולות להפוך לדבר שבשגרה. זו הסיבה שבמקום הנוכחי, בניגוד למחלקות קורונה אחרות, יש שתי פונקציות נוספות: תצפיתנים ומאבטחים.
"עוד בשלב התכנון חשבנו על אתגר הטיפול מרחוק, נוסף על ההגנה המקסימלית על הצוות הרפואי", אומר ד"ר אסף כספי, מנהל מחלקה א' וסגנו של וייזר. "ידענו שרוב החולים כאן יהיו במצב פסיכוטי, ולכן כל אחד מהם מתקבל על ידי רופא, שתי אחיות ומאבטח. כשמדובר במטופל אלים, מספר המאבטחים עולה.
"כל אחד מהם לבוש בחליפת מגן, שמעליה סרבל כחול מכותנה, שאי אפשר לקרוע. הוא מצויד במשקפיים נוספים מתחת למשקף המגן, למקרה שחולה יצליח לתלוש אותו. הכניסה למחלקה בשגרה נעשית תמיד בזוגות, כשאחד מהם הוא מאבטח, כי המטופלים לא תמיד צפויים.
"הרעיון לתצפיתן עלה מאותם נימוקים. מאחר שלפיזיותרפיסטים ולמרפאים בעיסוק יש כרגע רק מעט עבודה, הם יושבים בחדר הבקרה ועוקבים אחרי מה שקורה ביחידה. אפשר לראות אם החולים לא רבים ביניהם ולוודא שאין מטופל שנכנס למצוקה. במצלמות אפשר לעשות זום, עד כדי כך שאפשר להבחין אפילו אם המטופל נושם כראוי".
החולה הראשון, ג', הגיע למחלקה ב־27 במארס, יום לאחר פתיחתה. ג' הוא אמן צעיר בשנות ה־20 לחייו, שסובל ממאניה דפרסיה ומטופל בכדורים בביתו. הוא הגיע לבית החולים ברזילי באשקלון עם שיעול וחום. אשתו, הנמצאת בהיריון, הביאה אותו למיון, שם השתולל ותקף את הרופאים, משום שבתקופה שלפני כן לא לקח את התרופות.
"המטופל הגיע לכאן במצב רוח מרומם באופן קיצוני, ושיתף איתנו פעולה", מספר כספי. "הוא קיבל תרופות שאיזנו את מצבו, ורוב היום סיפר בדיחות לצוות. אחרי שלושה שבועות, כשהבריא מהקורונה, שוחרר הביתה".
כעבור יומיים הגיע חולה נוסף, ד', צעיר מאזור המרכז החולה בסכיזופרניה, שקפץ מגג ביתו כשהוא במצב פסיכוטי. בנס, הוא רק ריסק את הרגל. הוא הגיע למיון בשיבא, נבדק לקורונה, נמצא חיובי והועבר ליחידת הקורונה הפסיכיאטרית.
וייזר: "ניתן לטפל אצלנו גם בחולים שסובלים מבעיות או ממחלות נוספות, מלחץ דם, דרך אורתופדיה ועד סרטן. רק מי שיסבול מבעיות נשימה, יועבר למחלקות קורונה רגילות".
מראה חדרו של ד"ר כספי מנוגד למחלקה הסטרילית שהוא מנהל. ספריית עץ גדולה עתירה בספרי אמנות, במקום בספרות רפואית, וליד החלון שידה ארוכה, ועליה עשרות עציצים, פרחים וצמחי בונסאי, שמעניקים למקום צבעוניות עליזה. הכיסאות לאורחים מפוזרים בקצוות, כדי לשמור על מרחק. ההקפדה שהקורונה לא תיכנס לאזורים הרגילים גורמת לו לחטא גם את סוליות נעליו בכל יציאה מהמתחם הנגוע, הגם שהן נתונות בתוך ערדליים אטומים.
כספי שולף מהמגירה נרתיק שחור, ובו מכשיר קטן, דומה לביפר. "כדי לצמצם את מספר הכניסות של הרופאים והרופאות לחלק הנגוע, האחיות נושאות את המכשיר הזה, שנקרא טייטו. בעזרתו הן מקשיבות ללב ולריאות של החולה, בודקות את הלוע, האוזניים, לחץ הדם והדופק. כל הנתונים עוברים אוטומטית לאפליקציה, כך שהרופא יכול לראות אותם ולעקוב אחרי מצבו של החולה.
"מעבר לכך, התקנו מצלמות על המחשבים שנמצאים בחדרי הרופאים. כל הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים והמרפאים בעיסוק יכולים לשוחח עם החולים בפרטיות. למתחם הקורונה נכנס רק מי שחייב - רופאים, אחים ואחיות, מאבטחים ומנקים.
"המטופלים לא מורשים להחזיק טלפונים ניידים, בגלל החשש שיצלמו את חבריהם במצבים רגישים ויעלו סרטונים לרשתות החברתיות. נוסף על כך, הכבלים של המטענים עלולים לשמש אמצעי אובדני. בקרוב נכניס אפשרות הטענה כמו בנמלי התעופה, שבהם הכבלים קצרים מאוד. עם חולים פסיכוטיים צריך להקפיד על כל פרט".
ש' (49), קונדיטור מברוקלין, הגיע למחלקה מהבית לאחר התקף פסיכוטי - אף שאינו בעל רקע נפשי. הוא היחיד שמסכים לדבר על מצבו, שנחשב לנדיר. לפני 20 שנה עזב את הארץ עם אשתו ותינוקם בן השנה, ועד לאחרונה עבד בקונדיטוריות כשרות מוכרות. הוא מחזיק ערוץ יוטיוב ובו תמונות וסרטונים של עוגות, חלות ופטיפורים מרהיבים. במהלך השנים התחזק בדת, אולם לא שינה את חזותו: הוא מסתובב במכנסי ג'ינס, בחולצות טריקו ובכובע מצחייה.
ב־27 במארס הגיע ש' לארץ, בעקבות חששותיה של אמו לחייו, לנוכח התפשטות הקורונה בקרב החסידים בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין. "הרגשתי לא טוב כבר שם, אבל בעונה הזאת תמיד יש לי שפעת", הוא מספר. "לא היה לי חום, רק השתעלתי קצת והיתה לי סחרחורת.
"הלכתי לרופא בניו יורק, ביקשתי להיבדק לקורונה, אבל הוא שלח אותי לקנות סירופ נגד שיעול. טסתי לארץ בחברת תעופה אמריקנית, והייתי בהלם: כולם השתעלו, ואף אחד לא היה עם מסיכות. ידעתי שאם לא חליתי בניו יורק, אז חטפתי את הנגיף בטיסה.
"אחרי שנחתנו אחר הצהריים, ביקשתי מאחותי, שגרה בארץ, להתקשר למד"א, ואמבולנס לקח אותי מנמל התעופה לתל השומר. נבדקתי במיון והמתנתי שם במקום מבודד. אחרי חצות הגיעה התוצאה שאני חיובי.
"הועברתי למחלקת הקורונה הרגילה, ושהיתי שם ארבעה ימים. לא הצלחתי להירדם בלילות, אולי בגלל הג'ט לג ואולי בגלל המחשבות על הקורונה. למעשה, לא ישנתי מאז שעליתי לטיסה. באחת משיחות הטלפון עם אחיין שלי כנראה התעלפתי לכמה שניות, כי הוא אמר שפתאום לא הייתי שם".
גם אחותו הגדולה, ר' (51), שוחחה איתו בעת שהותו במחלקה. "הוא דיבר על המשיח, על חזרה בתשובה, וגם גמגם", היא משחזרת. "אמרתי לו שהוא מתמוטט, בגלל חוסר בשינה. למחרת, שתי האחיות שלנו נסעו למחלקה כדי להתריע על מצבו".
ש' הועבר ליחידת הקורונה הפסיכיאטרית, ושם המתין לו ד"ר כספי, עם שתי אחיות ושלושה מאבטחים. "ראינו חולה מנותק, שדיבר לעצמו ולא הפסיק להשתולל, למרות שהיה קשור לאלונקה", מספר כספי. "הזרקנו לו חומר הרגעה, אבל הוא הצליח להעיף לאחד המאבטחים את המשקף ולתת לי מכה חזקה ביד. רק אחרי שעתיים הוא נרגע, ואז התרנו אותו מהקשירה".
ש' אומר בשקט: "זה לא אני. כנראה באמת קרסתי, בגלל עייפות קיצונית. הרגשתי כאילו הגוף שלי נעלם פיזית ועליתי לשמיים. חשבתי שאני מת. ראיתי אורות ואנשים שעוברים לידי בהילוך איטי.
"בשלב מסוים נרגעתי, ולא הבנתי למה הידיים והרגליים שלי קשורות. לא ידעתי שאני במחלקה פסיכיאטרית. הייתי שם חמישה ימים, ואני זוכר שהצוות היה חמוד, ולפעמים ביקשו ממני לסייע למאושפז שהיה בכיסא גלגלים. יצרתי קשר טוב עם ג', בכל יום ישבנו בחצר ודיברנו על ערוץ היוטיוב שלי ואיך אפשר לשפר אותו".
כשמצבו התייצב, הוחזר ש' למחלקת הקורונה הרגילה. לאחר שהחלים שוחרר לביתה של אחותו. "מדובר במקרה יוצא דופן", אומר ד"ר כספי. "בעולם אין הרבה דיווחים על אנשים שחוו שינוי התנהגותי קיצוני כל כך, ואין לי הסבר מבוסס. ייתכן שהנגיף גרם לבעיה באספקת החמצן למוח".
ש' שוהה עדיין בארץ ושוקל לחזור לישראל כדי ללמד קונדיטוריה. מאז שהבריא הוא חזר לעצמו ואינו נזקק לטיפול תרופתי. "זו היתה החוויה הכי קשה שעברתי", הוא אומר. "בכל יום אני קורא מחקרים באינטרנט כדי לנסות להבין מה קרה לי. אני מקווה שזו רק עייפות".
16 מיטות יש ביחידה, מרביתן כרגע ריקות ומסודרות. שלושה חולים מסתובבים בפיג'מות בצבע תכלת, ונראה כי הם שומרים מרצון על ריחוק יחסי. אחד מהם, כיפה לבנה לראשו, מסב לשולחן שנמצא במרכז המחלקה ומולו חמגשית לבנה. החולה גדול־הגוף יושב ליד שולחן אחר, לידו צבעי פסטל ודפים לבנים, והוא משרבט בתנועות גדולות. על ספסל לידו יושב מבוגר בעל זקן, שעטף את ראשו במגבת לבנה.
אחרי כמה דקות מתעייף החולה המצייר ויוצא לחצר. סביב החצר חומה מעוטרת בציורים של שקיעה. הוא יושב בשקט לבדו על ספסל כחול, מחזיק ספר תהילים. בעל הכיפה הלבנה יוצא לכיוונו ופוסע הלוך ושוב כאריה בסוגר, בלי להפנות מבט לשותפו ליחידה.
יאנה (41), האחות האחראית, נכנסת אל מתחם הקורונה בסרבל לבן ובודקת שכולם אכלו. באופן חריג היא מוותרת על ליווי של מאבטח. "למרות החששות, למרות המצבים המסוכנים ולמרות שהמשמרות התארכו ל־12 שעות, אף אחד מ־15 האחים והאחיות כאן לא ביקש לעבור לתפקיד אחר", היא אומרת בגאווה.
"למדנו להתמגן נכון ולפשוט לבד את הסרבלים. בגלל שהמטופלים לא יכולים לראות את הפנים שלנו, אנחנו כותבים את השמות על המשקף. חשוב לנו שיראו אותנו דרך החלון של חדר הבקרה, כדי שיכירו אותנו בלי המיגון. לפעמים הם מציצים עלינו, מתוך סקרנות".
החולה גדול־הגוף שוב מתקרב אל דלת הזכוכית ובוהה באחיות כמה שניות. הוא סובל מסכיזופרניה. לפני כשבוע הגיע למיון בהדסה עין כרם במצב פסיכוטי ועבר בדיקת קורונה. כשנמצא חיובי, נשלח באמבולנס ליחידה הפסיכיאטרית בשיבא, כשהוא קשור. בעבר אושפז במרכז לבריאות הנפש, אולם בשנתיים האחרונות הוא מטופל בביתו. לאחרונה הפסיק לקחת את התרופות.
כשהגיע לשיבא, הוא הודיע לצוות כי הביא איתו את המשיח, שירפא את כולם מקורונה. "האחיות ניגשו אליו, שוחחו איתו, והוא דיבר לעצמו, אמר שהוא שומע קולות ושהוא לא חולה בכלל", מספר ד"ר כספי. "אחרי שקיבל זריקת הרגעה, שחררנו אותו מהקשירה.
"ביום שישי שעבר הוא ביקש סיגריה, וכשאמרנו לו שיחכה רגע, הוא דפק על דלתות המחלקה. שני מאבטחים הובילו אותו בחזרה לחדר שלו והשכיבו אותו על המיטה, עד שנרגע".
"מבחינתנו זה לא אירוע קיצוני", אומרת יאנה. "אנחנו מבינים את חוסר היכולת שלהם לדחות סיפוקים. מצד שני, אנחנו משתדלים לא להיכנס שלא לצורך, אלא רק פעם בארבע שעות - בבוקר, כדי לסייע להם להתקלח ולהחליף בגדים, ולהקפיד שיצחצחו שיניים. בצהריים ובערב אנחנו נכנסים כדי לוודא שהם אוכלים, וכמובן גם נותנים תרופות, במידת הצורך.
"אנחנו משתדלים לא לשהות בפנים יותר משעה וחצי. זה אתגר. מצד אחד, צריך לשכנע אותם לשמור על ההיגיינה. מצד שני - בתוך חליפות המיגון חם, מסורבל וקשה לנשום".
בין המטופלים ביחידה היה צעיר חייכן בן 24, שסובל מסכיזופרניה. הוא סיפר לאנשי הצוות שבגלל מצבו הנפשי, נזרק לרחוב בגיל 16 ומשפחתו התכחשה לו. הוא הגיע לחדר המיון, אובחן כחולה קורונה ונשלח ליחידה הפסיכיאטרית המיוחדת.
"הוא הגיע עם סוכרת קשה", מספר ד"ר כספי. "רמת הסוכר שלו היתה 900, שזה פי 9 מהערכים הנורמליים. כל מה שעניין אותו היה לאכול. בארוחות הוא חטף חמגשיות של חולים אחרים, ואפילו הוציא אוכל מהפחים. דאגנו שהוא ישוחח מדי יום עם פסיכולוגית בשיחת וידאו, ובמקביל, איזַנו לו את רמת הסוכר בעזרת אינסולין. לפני שבוע הוא החלים מהקורונה והועבר למרכז לבריאות הנפש, תוך שהוא משתף פעולה".
ליחידה הגיעה גם מטופלת בת 40 מהדרום, נשואה ואם לשניים, שסובלת מהפרעה דו־קוטבית. בימים רגילים היא מתפקדת באופן רגיל למרות ההפרעה, אבל כשחלתה בקורונה, התנהגותה השתנתה. היא אושפזה בבית החולים סורוקה, אולם מרחה צואה על הקירות וזרקה חפצים על הצוות הרפואי.
ליחידת הקורונה הפסיכיאטרית בשיבא הגיעה כשהיא סתורת שיער, לבושה בבגדים מרושלים. רק למחרת, לאחר טיפול תרופתי, נרגעה. כשהבריאה, אחרי שבועיים, שוחררה למרכז לבריאות הנפש. כעבור ימים אחדים היא חזרה הביתה.
מחלקות הקורונה ברחבי הארץ מתחילות להיסגר, יש אצלכם כוונה כזאת?
וייזר: "יש כרגע ירידה בהדבקה, אבל הקורונה לא עומדת להיעלם מחר, והחשש הוא שתהיה עלייה בהדבקה לקראת הסתיו והחורף. בכל מקרה אין כוונה לסגור את היחידה, אבל אולי נצמצם אותה, כדי שתתפוס פחות חדרים.
"יש לנו המון גאווה על הקמת היחידה. השבוע שוחחו איתי קולגות מבית החולים נורת'ווסטרן בשיקגו, כדי ללמוד את המודל שלנו. יצרו איתנו קשר גם מבתי חולים במקסיקו ומאנגליה, ושאלו על המיגון, החיטוי, נוהלי העבודה מול מחלקה רגילה, ובאיזו דרך אנחנו נותנים תרופות".
ד"ר כספי: "הקמת היחידה היתה משימה לאומית וערכית. שמנו לנגד עינינו את כבודו וצרכיו של החולה הפסיכיאטרי, ולא החבאנו אותו בחצר האחורית".
ranr@israelhayom.co.il
tala@israelhayom.co.il
