לעומר יש חולצה שעליה רואים שורה של חיות עושה דרכה במעלה המדרגות לתיבה של נוח, ואת נוח מניף שלט "עצור" מול זוג בני אדם המבקש להיכנס. "אנחנו מסוכנים לטבע", מסביר עומר, שבעוד חודש יהיה בן 8, ולפני שנה קיבל מסבא ומסבתא את החולצה, יחד עם מינוי לספארי.
נפגשנו ליד החלון של כורש, הנמר הפרסי. פעם נמרים כמוהו הילכו על האדמה מאפגניסטן שבמזרח ועד ישראל שבמערב, אבל עכשיו הם בסכנת הכחדה, וגני חיות בעולם התגייסו למאמצי ההצלה. כורש יהיה בן 3 בחודש הבא, והוא מחכה לגברת שתבוא להעמיד איתו צאצאים, שתגיע כנראה מגן חיות באירופה. כשיגדלו הצאצאים ויתחזקו, הם ישוחררו בחזרה לטבע, לאדמה הפראית של סוצ'י שברוסיה.
מבצע שידוכים כזה עולה הרבה כסף. החל מבניית ארגז מתאים שבו תשהה הנמרה, דרך חומרי טשטוש לדרך והוצאות ליווי של המטפל, ועד מתחם לגבירה העתידית, כי נמרים פרסיים הם יחידאים - מה שאומר שאין מגורים משותפים, כל אחד חי בטריטוריה משלו, ורק כשהנקבה מיוחמת, שבעה ימים בכל חודש וחצי, הם מבלים יחד.
"הנה הוא, שם למעלה", הצביע עומר על הסלע האדום, "הוא הכי אוהב לשבת שם". שאלתי אותו אם יש איזושהי דרך לקרוא לו, שיתקרב לשמשה, וראיתי את ההפתעה בעיניים של הילד. "למה להפריע לו? בלב הוא יודע שבאנו להגיד שלום".
שוב הרגשתי נזופה, כמו לפני שלושה שבועות, בימים שבהם הספארי עוד היה סגור למבקרים, וכורש קפץ על השמשה, ואני חשבתי שיש משהו מכמיר בחתול הגדול הזה, שנראה כמבקש חֶברה. חשבתי שאולי הוא מתגעגע למבקרים, או לנקבה שטרם הכיר.
"מכמיר זה מושג אנושי", נזף בי אז ד"ר גלעד גולדשטיין, אוצֵר האוסף הזואולוגי בספארי. "זה לא מושג אקולוגי. לא מושג שלפיו נוהג הטבע, וגם אין צורך שינהג לפיו. מי שמתאים יותר, שורד. הטבע יודע טוב מאוד לאזן את עצמו, מי שמפריע לו בדרך כלל הוא האדם".
גולדשטיין (49), שיער ארוך, דיבור קולח, הוא המורה לטבע שרציתי ולא היה לי. נולד ברמת אביב, וכשהיה סטודנט צעיר לביולוגיה, ב־95', שמע הרצאה על קופים, נדלק ונכנס כמתנדב לעבודה בספארי. מאז הוא שם. במשך שנים ניהל את מחלקת הציפורים, עד שב־2013 מונה לאוצֵר, האיש האחראי לבניית אוסף בעלי החיים הגדול ביותר במזרח התיכון, שחולקים 1,000 דונם ברמת גן.
חלק מהשטח משחק אותה סוואנה, שבה נעים עדרים של אוכלי עשב, ואריות ולביאות מריירים עליהם מבעד לגדר, ולנו אין אלא לראות את כולם מבעד לחלון המכונית. החלק האחר כולל את גן החיות, שם החיות הן שמציצות מאחורי גדרות וחלונות על המבקרים המהלכים בשבילים.
בכל גן חיות מדגישים את הצורך בחינוך, בהעמדת דורות שיבואו אל הטבע לכבד ולשמר. לצד זה עומדת השליחות של הצלת מינים נכחדים באמצעות מחקר וניהול מאגר רבייה, פעילות שהיא חלק ממאמץ בינלאומי, בשיתוף גני חיות וארגונים לשמירת הטבע. ניסיון לשמר את המגוון הביולוגי בכלל ואת המגוון הזואולוגי בפרט, להציל את מה שנותר אחרי שנים של עיור, תיעוש והשמדת חיות לשם השעשוע.
בניית תמהיל זואולוגי היא מלאכת מחשבת, הנעשית בעצה אחת עם הארגונים הבינלאומיים, שבהם יש לכל מין של בעלי חיים רכז, שדואג לנווט את מהלכי השימור וההצלה בין הגופים השונים. חיי הפרט בספארי הם חלק מתמונה עולמית כוללת, שמובאת בחשבון כשמחליטים מי יזדווג עם מי ומתי, מי יגור ליד מי, מה ישרת את הגיוון הגנטי, על אילו מינים לוותר לטובת גני חיות אחרים ואילו מינים חדשים להביא.
בשבע השנים האחרונות הביא גולדשטיין לספארי, בין השאר, שלוש לטאות כוח קומודו, שנמצאות בסכנת הכחדה, והדמיון שלהן לדרקון מהאגדות גורם להתרגשות אצל ילדים בכל העולם. מדובר בלטאות הגדולות בעולם, שאורכן לפעמים יותר משלושה מטרים, ומשקל הזכרים עולה על 100 ק"ג. טורפות־על, שמוצאן בקבוצת איים באינדונזיה והן חולות על לחות ועל חום, כך שזיעת הקיץ של רמת גן עושה להן רק טוב.
שאול, הזכר, הגיע מגן חיות בצ'כיה. חאליסי ואחינועם, הנקבות, הגיעו מאנגליה. הם לא באו לצורכי רבייה, אלא כחלק ממחקר על הרגלי האכילה שלהן. הלטאות הטורפות מסוגלות לאכול חיה שגדולה ב־80 אחוז ממשקלן. נגיד, אייל, שאותו יאכלו בארוחה אחת שתספיק להן לחודש. כשאחת מאוכלות העשב בסוואנה מתה מוות טבעי, מכניסים אותה למקפיא, שם היא מחכה עד שמגיע זמן הארוחה של לטאות הקומודו.
בטבע אורבות הלטאות לטרף, נושכות אותו ועוקבות אחריו, עד שהוא מת מאובדן דם או מזיהום שנגרם מהארס ומהרוק שלהן, שמכיל 50 סוגי חיידקים. עם רסס כזה היה הגיוני יותר שהמסיכה תהיה על הפה של הלטאות ולא על זה של המטפלים, אבל בספארי נזהרים קודם כל לא להדביק את החיות, ואחר כך גם לא זה את זה, כדי שיהיה מי שיטפל בהן.
כשאני שואלת את ד"ר גולדשטיין אם בכלל תיתכן הדבקה בין אדם לחיות בר, הוא משנה את הטון, כמי שמבקש לעשות סדר בדברים. "קורונה זו משפחה ענקית של וירוסים. במקרים נדירים היא קופצת מבעל חיים לבני אדם ולהפך, כמו שכנראה קרה עכשיו. הכי רגישים הם קודם כל אלה שדומים לנו, קופי האדם. ב־2016, במערב אפריקה, שימפנזים ממין מערבי חטפו את אחד הסוגים של קורונה, כזה שאנחנו חווינו כהצטננות קלה, ואותם הוא הביא על סף הכחדה".
בעולם מתייחסים ברצינות גמורה לדיווחים מגן החיות בברונקס, ניו יורק, על כמה טיגריסים שפיתחו תסמינים. בבדיקה שנערכה לטיגריסית נדיה היא נמצאה חיובית, ולכן, נוסף על קופי אדם, מתייחסים גם אל החתוליים כאל קבוצת סיכון.
שתי חיות זכו לייחוס המפוקפק של מקור ה־Covid-19: העטלף והפנגולין, יונק מכוסה שריון קשקשים שמזכיר אצטרובל שיצא מפרופורציה. בעולם שבו מיתוסים ופולקלור מסמנים אותך כבעל חיים שצריכתו מועילה לכוח הגברא, הלך עליך. תשאלו את הקרנף הלבן, שכמעט נכחד כי במזרח אסיה מאמינים שקמצוץ מהקרן שלו מפאר ומרומם את זכריות האדם.
גם פנגולין הוא חלק מהמועדון ששום חיה לא רוצה להשתייך אליו. יש לו בשר נחשב, ובשריון שלו גלומות אפשרויות עיצוב רבות. ד"ר גולדשטיין אומר שזהו היונק הניצוד ביותר בעולם כיום, עניין של טרנדים. פעם היו אלה טיגריסים, פילים וקרנפים. הרווחים בסיפור הזה הם עצומים, שלישיים אחרי הרווחים מעסקאות נשק וסמים. הפער בין הסכום שמקבל הצייד למה שיקבל הסוחר הוא מטורף.
"לאכול עטלף או פנגולין זה טרנד חדש", הוא אומר, ואני חושבת על עניי סין, שהדרך הכמעט יחידה שיש להם להשיג פרוטה עלובה היא על ידי ציד של חיות בר, שאותן הם מוכרים בשוקי המזון. זה נאסר בחוק הסיני כבר לפני שנים, אבל עד עכשיו כולם העלימו עין.
אנחנו מתקרבים למתחם שבו עומדת דניסה בת ה־30, מוקפת בצאצאיה. דניסה היא אחת הג'ירפות הזקנות בעולם, שמונה ג'ירפים ושלוש ג'ירפות המליטה בספארי. את דגל, הבכור, הביאה לעולם בגיל 4, וכעבור 15 שנה המליטה את דיאנה, הצעירה ביותר.
דקלה היא שהפכה את דניסה לסבתא, כשהמליטה את דדי דדון. עכשיו באה כל המשפחה לראות מה יש לי להציע, אבל רק דקלה אוכלת מהיד שלי ענפים מעץ הרימון. עומדת בשיכול רגליים מעודן, בעת שהצוואר הארוך רוכן למטה, ענוג, ומהפה היא שולחת לשון ארוכה שמתלפפת סביב הענף, מושכת אליה בדיוק מופלא את המוצע לה. דדי שלה מותח צוואר ארוך לעבר ארוחה שנתלתה גבוה בתוך מכל, מין תרגולת העשרה שנועדה לעודד מתיחת צוואר כמו שעושים ג'ירפים בטבע, פעולה שמיטיבה עם מערכת העיכול שלהם.
מחלקת אימון, העשרה ורווחה היא שאחראית לתליית האוכל בגובה, או להפרחת בועות סבון בחצר הפינגווינים, כדי לשבור להם את השגרה. המאמנים מניחים באזור האריות בד ספוג בשתן של כבשה, כדי שיתעורר בהם אינסטינקט הציד, או מפזרים גללי אריות באזור של האיילים כדי לעורר בעדר מהומת עולם. כי לא משנה אם אתה אייל שנולד בשבי ומימיך לא נחשפת לטורף - היצר טבוע בך, ומספיק הריח כדי לשכנע אותך שהנורא מכל עומד להתרחש.
המאמנים הם גם אלה שנמצאים בקשר הדוק עם החיות הכי מפחידות, בונים איתן מערכות יחסים של קח ותן, יודעים איך לחזק את נפשו של תנין או נמר. אם פעם היה צריך להרדים חיות טורפות על כל בדיקת שיניים או גרון, היום מלמדים אותן לפתוח את הפה תמורת תגמול אכיל או מילה טובה, משל היו ילד קטן בביקור אצל הרופא.
חלק מהאימונים הפרטניים של בעלי החיים, לרבות אלה הנחשבים בקבוצת סיכון, הופסקו עכשיו. באימונים שנותרו נשמר הכלל של שמירת מרחק, ונעשה שימוש במסיכה.
בימי הסגר, על שבילים ריקים ממבקרים, הילכתי אחרי גולדשטיין בתוך גן העדן הזה, שמאז שהילדים גדלו לא ביקרתי בו, ולרגע היה רק שלי. טווס נעמד מולנו, פורש את תפארת זנבו כמו ברכה מתוזמנת, ואין יפה ממנו בעולם כשהדוקטור מסביר שמי שיכול להרשות לעצמו להראות את עצמו ככה הוא רק טווס בריא מבחינה גופנית. אבל שום טווסה לא נצפית בסביבה להתרשם, לקחת לעצמה את הגבר־גבר הזה ולהעמיד איתו שורת אפרוחים.
כשחזרתי עכשיו ראיתי אותו שוב, יפה הזנב, עומד על הגדר ומשקיף על תהלוכת בני האנוש. הפעם שמר את הזנב לעצמו, וכששאלתי את ד"ר גולדשטיין אם זה יכול להיות קשור לחזרת המבקרים אל הפארק, אם הוא מזהה איזשהו שינוי אצל מי מהחיות, הוא הקשיב בנימוס, לקח אוויר ונשף עלי: "לא".
בתקופת הבידוד, אצל אלה שברור שחסרה להם האינטראקציה, כמו הקופים, זוחלים סיפקו את הבידור. רחלי בן עזרא, ראש מחלקת זוחלים, הביאה אליהם את אוראו החומט ושני נחשים, זעמנים, "כרכן תירס", שהם לגמרי לא ארסיים, אבל כשהניחה אותם עליה כתכשיט והם זחלו עליה והסתבכו בשיער הארוך, זה הרגיש כמו סיוטי הלילה שלי.
האמת היא שהשימפנזים לא התרגשו במיוחד מהאטרקציה. כשחזרתי שוב לבקר אותם, במקום שבו זחלו נחשים עמדו ילדים, יוצאים מגדרם ליצור קשר עם השימפנזים, וגם הפעם, לא נרשמה התרגשות מיוחדת. חם להם, ולא משנה מי קורא להם, נחש או גור אדם. מי שרוצה לשחק, שיבוא לפני האוכל בבקשה.
אורן בן יוסף, מנכ"ל הספארי, מקפיד למלא אחר כל הסטנדרטים של התו הסגול לגבי קליטה וניהול של קהל. כרטיסים נמכרים לפי שעות ביקור, הקהל בגן החיות מכוּון תוך כדי שמירה על הכלל של עשרה מטרים רבועים למשפחה. את ההפסדים שנגרמו למקום הוא אומד ב־10 מיליון שקלים, רובם בגלל ההכרח להיות סגורים בפסח.
את הנשמה הוציאו לו עד שאישרו פתיחה מחודשת של הספארי, והוא לא עומד לאבד את זה. "זה בא אחרי חורף שהיתה הרבה ברכה בגשמים שלו, אבל מבחינתנו, אנשים היו ספונים בביתם ולא באו".
בתוך חצר הבבונים מהלך במסיכה יקי דאלבה, גבר גדול עם קסם של טרזן מודל 2020. שנה וחצי חי בג'ונגלים של בוליביה, 25 שנה מתנדב בספארי, עוד רגע ויוציא שאגה. נראה שקנה את אמונם של הבבונים, חיות ערניות במיוחד, שחוששות ממעשי חטיפה של גורים על ידי מישהו מהלהקה, מעשה שכיח בטבע וגם בספארי, כי ההורות אצל בבונים מבססת את מעמדם של זכרים ונקבות.
הזכרים דואגים לרווחת הנקבות שהולידו, כמו ששפירא דואג לסהרה, הג'ינג'ית שלו, שמקפצת בישבן אדום גאה כשעל גבה סינַי, תינוק ג'ינג'י משגע. בן שבוע היה כשראיתי אותו לראשונה, וסהרה הילכה איתו מצד לצד, עוצרת מדי פעם במה שנראה כמו סיבוב של דאווין, "תראו איזה ילד מהמם ילדתי". עכשיו הוא כבר ילד גדול, בן חודש.
בין שני הביקורים נולד קופיף חדש ללהקה. שם עדיין אין, רק ברור שיתחיל בסמ"ך, כי לאמא שלו קוראים סיגל, וזה כלל האצבע: שם הילדים תמיד יתחיל באות שבה מתחיל שם האם.
קצב הילודה בספארי מרשים, אבל הדוקטור, כדרכו, מצנן את ההתלהבות שלי. מסביר לי שפעם קטלגו גני חיות לפי קצב ההתרבות של החיות, חשבו שזה אומר משהו על תנאים טובים. "היום יודעים שזה קשקוש, חיות מתרבות גם בתנאים רעים. כמו בני אדם".
גם לפילה האסיאנית מון פטי נולד לפני חודש תינוק, פלא, בן זכר לתפארת הספארי. את ההמלטה איש לא ראה, המטפלים של הפילים בספארי כמעט לא רואים המלטות כי האימהות מכוונות את ההמלטה לעלות השחר, כדי שיהיה להן יום שלם באור וישתפרו הסיכויים להגן על הרך הנולד עד שיתחזק.
ברוך הבא ומזל טוב, ומי ייתן ופלא זה יאריך ימים, כמו ורדה בת ה־60 ומותק בן ה־58, שהם הפילים האסיאניים הכי מבוגרים שחיים היום בגני חיות בעולם. גם הפיל יוסי מחזיק בשיא: באוגוסט ימלאו לו 46, הוא מראשוני החיות שנולדו בספארי ומתנשא לגובה של 3.80 מטר, מה שהופך אותו לפיל האפריקני הכי גדול בגני חיות בעולם.
דקות ארוכות הסתכלתי על יוסי, עומד לבדו בכל תפארת גדולתו, הפיל שבגיל 33 הדיח את עטרי ממעמדה כשליטת העדר, ובמהלך שעד היום לא מצאו לו אנשי הספארי הסבר חד־משמעי, הטיח אותה פעם אחר פעם אל חומת האבנים, עד שבפעם ה־50 נפלה מתה על הקרקע. מומחים מהעולם באו והלכו, ואף אחד לא מצא הסבר מניח את הדעת. אבל מאז יוסי חי בנפרד מעדר הנקבות, כדרכם של פילים אפריקניים בטבע.
אני מנסה לברר אם יש מצב שיעבירו פיל אפריקני לחצר עם אסיאנית והם יהיו לזוג, וחוטפת שוב נזיפה מהדוקטור. לא רק על ההאנשה, אלא גם על זה שהעליתי על דעתי שזה בכלל אפשרי. כי חוץ מזה ששניהם פילים, כמעט הכל שונה.
ד"ר גולדשטיין מדבר יפה על כל החיות, גדולות וקטנות, אלו שגדלות בספארי ואלו שמתפלחות כדי לאכול. אבל על הפינגווינים הוא מדבר יפה במיוחד, הם ה־חיה שלו, בה"א הידיעה. הוא מעריץ את היכולת שלהם להתאים את עצמם לקרח, למים, ליבשה.
הדס, מטפלת ממחלקת הציפורים, נכנסת לחצר הפינגווינים האפריקניים של הספארי עם דלי מלא דגי הרינג שהופשרו. הפינגווינים האלה חיים בדרום אפריקה, וממנה הגיעו אבות אבותיהם לרמת גן והעמידו דורות של פינגווינים ציוניים. צריך להודות שהם פחות מרשימים מאלה הגבוהים בשחור־לבן, שמככבים בסרטים על הקוטב. ועדיין, יש משהו שובה לב בהליכה של החיה הזאת, שבכל רגע נתון נראית כאילו היא באה לסדר עניינים. הם לא נדחפים בתור בדרך אל היד שמאכילה אותם, וגם לא מאבדים את קור הרוח כשאנפות צוללות מלמעלה לשדוד באלימות את הדגים שלהם.
הפינגווינים הם הפייבוריטים של הדוקטור, ולוקאס הגורילה הוא החתיך של שגית הורוביץ, דוברת הספארי. היא צודקת. יש משהו בזכר הזה, בין ארבע נקבות, שקל להתאהב בו. בדיוק כמו שכתבה דניאלה לונדון בסדרה "יום האם", שבה קרן מור מגיעה לספארי ומתאהבת בלוקאס.
הורוביץ (46) הגיעה לספארי כמדריכה כשהיתה בת 21. אחרי כמה שנים היא פגשה שם את ד"ר יגאל הורוביץ, שניהל את מרפאת הספארי, והתאהבה. לימים יהיה הורוביץ אבי שלוש בנותיה, וכראוי למשולש רומנטי, יהפוך גם ליריב המושבע של לוקאס. בכל פעם שהורוביץ מתקרב למתחם הגורילות, לוקאס ניגש אליו לחלון ומנסה לגרש אותו משם. שגית אומרת שהוא פשוט זוכר ליגאל את כל הפעמים שבהן הגיע לטפל ביושבי המתחם ויצר מהומה כשביקש להרדים אחד מהם.
הם לא הזוג היחיד שהוליד הספארי. רמי תם, מנהל הסוואנה, נשוי לנתי ממחלקת אימון והעשרה. עופר מטלון, שניהל את מחלקת קופים ועכשיו הוא מנהל מטבח החיות, נשוי לעינת, האסיסטנטית מהמרפאה.
ילדי הספארי הם חברים טובים, מגיל צעיר הם באים לשם לקייטנות בחופשים, כשההורים עובדים עד שעות מאוחרות. כשהם גדלים הם הופכים למדריכים בקייטנות האלה, וכך הבנות של ההורוביצים הן חברות של הגולדשטיינים, כי כולם גדלים יחד, ואת כולם מאחדת תחושה של ייחודיות, השמורה לילדים שהוריהם עובדים במקום הכי שווה בעולם.
השמש מגבירה ווליום כשאנחנו מגיעים לבית החולים לחיות בר, שהוקם ב־2005 ונחשב ייחודי בזכות מגוון הציפורים שמגיעות אליו בכל שנה, חלק ממיליארד ציפורים בנדידה החולפות מעלינו בכל שנה. הורוביץ (60) היה שותף בהקמת בית החולים ועומד בראשו. ילד תל־אביבי, בן לאמא רופאה, שהיה מביא הביתה חיות פצועות וגדל להיות וטרינר בעל שם עולמי.
מזגן מצוין וחיוך של מנואלה הווטרינרית מקבלים אותנו בכניסה. מנואלה באה לפני שנתיים מצפון איטליה לעשות פוסט־דוקטורט בנושא בנק הרקמות, המשמר רקמות בעלי חיים בחנקן נוזלי כדי שביום מן הימים יהיה אפשר לייצר בעלי חיים, בייחוד מינים שנכחדו. כמו יגאל, גם היא למדה וטרינריה בנאפולי. "המשפחה בסדר, תודה לאל", היא מחייכת, ופונה לטפל בדורבן עם פגיעת לסת קשה, שמצא מישהו בשוהם והביא אליהם.
אני שואלת את ד"ר הורוביץ אם כמו בבית חולים רגיל, הם מטפלים בכל מי שמגיע. אז זהו, שלא. "אנשים מנסים לפעמים להביא אלינו חיות בית פצועות", הוא אומר, "מביאים גם מינים פולשים, כמו תוכי שמישהו ייבא מחו"ל. בהם אנחנו לא מטפלים".
הורוביץ מקפיד בכל נוהלי החיטוי ומקפיד בברירת המילים. "מעצם היותנו בני אדם אנחנו כבר משנים את ההרמוניה שקיימת בטבע", הוא אומר, "בתים, כבישים, עמודי חשמל - אנחנו משנים את כל המאזן האקולוגי. אם הכל היה אידיאלי ולא היינו מפריעים, אולי לא היה צריך אותנו. יחסי טורף־נטרף היו מתקיימים, החלשים היו נכחדים. אבל אנחנו חיים במקום שבו ההתנהגות שלנו גורמת לנזקים רבים".
הבחירה לעסוק בריפוי היא סוג של בקשת סליחה?
"אני מבקש סליחה בעצם הקיום שלי. הקיום שלנו הוא פוגעני. אנחנו חיים בצורה גרידית".
הקורונה עוד תידון חודשים ושנים, תהליכי קבלת ההחלטות יעמדו לאינספור משפטים ותעלה זעקת מובטלים ורעבים, אבל זה שהעולם רגע עצר פעילות בנפחים גדולים זו מתנה לטבע, שלא היתה מתאפשרת בשום צורה אחרת.
"נכון, ואולי זו גם מתנה לנו. נדע בפרספקטיבה של זמן. עכשיו אנחנו בתוך הרגע שבו זה קורה, ואנחנו רואים אנשים נפגעים, וזה כואב. ב־50 השנים האחרונות השמדנו 60 אחוז מחיות הבר על פני כדור הארץ, ועוד 20 אחוז נמצאות בסכנת הכחדה. מה שהושמד לא יחזור, ומה שבסכנת הכחדה לא יתאושש בזכות העובדה שארבעה חודשים אנשים לא נסעו. אבל אנחנו יכולים להתחיל לראות את התועלת. פחות פגיעה בחיות, צמצום החור באוזון, והמים בוונציה שהפכו שקופים ופתאום רואים בהם דגים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
