השבוע איחל הנשיא דונלד טראמפ "יום זיכרון שמח" לבני עמו. אני מתאר לעצמי מה היה קורה אם איזשהו איש ציבור היה נופל בארץ באיחול כזה, אבל באמריקה עבר ה"ממוריאל דיי" שיטוח מיום לזכר הנופלים, ליום של קניות ומבצעים. אין כמו סייל בתור נר נשמה.
לפני שאנחנו מתנשאים על האמריקנים השטחיים, נבחן לרגע מה נהיה עם החג שעומדות רגלינו בשעריו, שבועות, הוא חג הביכורים, הוא חג מתן תורה.
שבועות - חג הגבינה. זה מה שנהיה. מה לגבינה ולחג החשוב הזה בלוח השנה העברי, חג של ביכורי היבולים וקציר החיטים דווקא, חג שקורא לנו בכל דור ודור להרהר שנייה במתנה הזאת שקיבלנו, התורה.
אפשר להאמין שהתורה ניתנה בהר סיני ואפשר שלא, אפשר להאמין שהבורא הוא המקור לטקסט הזה ואפשר לחשוב שסופרים לאורך הדורות יצרו את היצירה הנצחית הזאת - זה לא משנה. עם ישראל נתן לאנושות את הספר החשוב ביותר שנכתב אי פעם, וגם אם הארי פוטר מכר יותר עותקים, עדיין לא יצאו ממנו שלוש דתות, חוקים בכל תחומי החיים למעט קווידיץ', תפיסת מוסר המתקיימת עד היום והכרה של חצי מהאנושות שהספר הראשון שצריך שיהיה לאדם הוא התנ"ך, זה שנוצר כאן, ביהודה ובשומרון. מעניין, אגב, ששונאינו טרם חשבו לתייג את התנ"ך כ"תוצרת התנחלויות".
איך קורה שאנחנו ממירים את התורה בפשטידת גבינות? כיצד הפך עגל הזהב לעגל חלב? יש לנו את הכי טוב, הכי עמוק, הכי מעניין שיש, וחלקנו לא יודעים פרשת שבוע, או סיפור אחד מהתורה, או דיון אחד מעמיק על התנהגותנו האנושית לאור התנהגותו של אחד מאבותינו. התורה לא נוכחת כלל במרחב הציבורי, בתקשורת, ואפילו אצל הדתיים חורשי הגמרא, אין עיסוק בחמשת החומשים המכוננים של שלוש הדתות החד־אליות. במקום זה אנחנו אוכלים גבינה.
הכי בתורה אני אוהב את משה. מנהיג בורח משליחות. "כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי". לא רצה את כל זה, אבל נאלץ בעל כורחו להיות מי שמוליך את העם לעבר תפקידו ההיסטורי, ללא היכולת לנאום בכלל. משהו במנהיג שלא רוצה להנהיג, לא יודע לדבר אבל מחובר ישירות לאלוהים, מעורר בי געגוע בימים שבהם זה להפך.
בלינצ'ס זה טעים, אין מה להגיד, וגם עוגת פירורים עם פירות יער זה לא רע בכלל. אבל כאשר במקום הספר העתיק אנחנו מתעסקים בגבינה מיושנת, זה מרגיש לי כמו פספוס. סיי צ'ייייז.
מכנסונים
איך יודעים שבא הקיץ? סערת מכנסונים מתרחשת ביום החם הראשון של העונה, ואחריה, בכמה מוקדים, תלמידות באות במכנסיים קצרים ונשלחות הביתה להחליף למשהו מתאים יותר לאווירה לימודית או לפסיכוזה של המנהלת. כלי התקשורת נותנים במה מלאה לנערות, שגם חשו מושפלות וגם היה להן חם במכנסיים עד הברך, כי הם מזהים נכון את ההזדמנות להציג עור חשוף של קטינות ולהשיג הקלקות של פדופילים לכתבה שלהם במסווה של מאבק בשמרנות הדורסנית.
יש האומרים: "כל השנים היו מכנסיים קצרים, מה קרה עכשיו?", ונראה לי שהם שוכחים משהו. בשנות ה־40, ה־70, ה־80, ה־90, לצד האופנה החשופה, גם הטרדות מיניות היו עניין רווח מאוד. כשאתם מתרפקים על תמונות מצהיבות של חיילות וחלוצות חשופות רגליים וישבנים, אל תשכחו שרבות מהן גם ספגו הערות על גופן, ושריקות מכוערות, והשפלות, וניצול יחסי מרות, ונגיעות בניגוד לרצונן. למרות אהבתנו לנוסטלגיה, אנחנו בהחלט לא רוצים לחזור לימים ההם. התקדמנו מאז. ואגב, גם גברים הסתובבו אז עם מכנסיים כל כך קצרים, שאני לא רוצה להמשיך את המשפט הזה.
ברור שצריך לחנך את הבנים, ללמד אותם שכשיש מולם גוף חשוף הוא אינו שלהם, שאסור להם לגעת, לבהות, או לבטא עמדה לגביו. אבל את טבע האדם, בטח האדם המתבגר, קשה וכנראה בלתי אפשרי לשנות. גם אם לא ייגע, לא ישהה מבט, לא יתייחס - הקשב שלו כבר הוסח. הוא ער לגמרי. המוח שלו מוטרד. מינית. כשנער נאלץ לחשוב על מין בזמן שזה לא היה בתכנון שלו בכלל, מוטב שכבר ילמד בזום. גירוי מיני, ונגיד מה שנגיד, אינו החלטה מושכלת. בטח לא בתוך הסערה ההורמונלית המשתוללת של גיל ההתבגרות.
אני לא אומר פה שמכנסונים זה מסוכן. מה שמסוכן זה פושעים וסוטים ורשעים. אבל אם אנחנו מחנכים בנות להכיר בכוחן להנהיג, להשפיע, להמציא, לחקור, לרפא, אם מלמדים אותן שיוכלו להיות לוחמות ואסטרונאוטיות וראשת ממשלה - אין מנוס מלדבר על כך שגם לבוש הוא שפה, עם ניואנסים ודקויות, ושגם לבחירה אופנתית יש משמעות.
סטרס
פעם היינו נוסעים לסיני, מגיעים לאתר החושות, מתמקמים, מתחילים לרבוץ, מזמינים ירקות באחת הזוּלוֹת של הבדואים, מחכים שעתיים עד שייקצץ, מבקשים גם משקה מנגו קר, ממתינים לו עוד שעה וחצי, ועד אז בוהים בים. אין מסך, חוץ מזה של מסיכת הצלילה, אין שום דבר דחוף, מעבירים את הזמן בשש בש, בקריאה, בשיחה עם אנשים זרים ועם גמלים חולפים.
בהתחלה זה היה מוזר, להתבטל ככה, ואז, אחרי יומיים־שלושה, היה נוחת על הבנאדם זמן סיני. הרעש הקבוע שמזמזם בראש ביומיום, נעלם. כל המטלות הדורשות התייחסות התאדו בחום הצהריים, כל הגירויים נהיו בלתי רלוונטיים בין החול לחושה. ואז, אחרי שבוע־שבועיים, היינו חוזרים לארץ, וכבר במעבר הגבול בטאבה היתה שוב מתיישבת לנו על החזה כל חבילת המועקה. בבת אחת. אכזרית. לא חיכתה אפילו עד אילת.
ככה קרה לי עם סוף הקורונה. הסטרס חזר בבת אחת. הוא נעלם בתחילת הסגר המוחלט, כשנאסר לצאת מהבית, כשהכל התרוקן, כשהכל נהיה נדיר. ביצים, למשל. לצד הדאגות המגיפתיות בא עלי שקט גדול.
לראשונה בחיי הרגשתי כמה סטרס יושב עלי ביומיום. הרבה יותר ממה שאני מוכן להודות. לוחות זמנים, הסעות ילדות, חוגים, פרוצדורות, פנסיה, מה לא. והנה, כשהיינו בבית ימים שלמים בלי שום הסחות דעת, רמת המתח הפנימי ירדה אצלי מ־80 ל־20.
זה קשור בוודאי גם לכך שלא איבדתי את עבודתי. מודה על זה כל יום. אבל גם ההפחתה של הפגזת הגירויים, שכולנו חיים בתוכה, הרגיעה לי את מערכת העצבים. באחד הימים קולפו כל שלטי החוצות בכרך שאני גר בו, ולא הודבקו פרסומות חדשות. איזה שקט בעיניים. את מחוללי הסטרס המרכזיים בתקופה הזאת, אולפני הטלוויזיה, העדפתי לא לצרוך כמעט בכלל, למעט אלה שישבתי בהם בעצמי.
ואז נגמרה המגיפה, או לפחות יצאה לחל"ת, ותוך שנייה חזר הסטרס, כאילו ארב מאחורי הדלת כשאוזנו דבוקה לחור של המנעול, ורק חיכה להתגנב הביתה. כשהחיים נפתחו מחדש, הוא פשוט חזר. לא למד כלום, לא הבין כלום. כל מה שגיליתי על חשיבות המשפחה והבית והזמן הפנוי - פוף! הכל נקבר מתחת לגל גדול של מתח ישן ורע. המתח הקבוע.
ואני מבין עכשיו שהזמן היקר הזה, שנגמר עכשיו, לא בא לתקן אותי, אלא להראות לי איך אני יכול להיות חופשי כשאתקן את עצמי. אין קסמים בהתקדמות אישית. עכשיו אני צריך להשיג לאט־לאט מה שהמחלה עשתה מהר.
ואם אפשר בלי גל שני, עדיף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
