הסיפור של חנה רוטמן יכול בקלות להפוך לעלילה בסרט הוליוודי. כלפי חוץ היא היתה אישה חרדית צעירה, אם לשלושה פעוטות. בסתר, היתה חילונית, רוכבת אופנועים שנהגה להשתתף בתחרויות אקסטרים בסופי שבוע. אבל זה ממש לא הכל. לפני שנתיים שימשה רוטמן נהגת מילוט בשוד אלים של חלפן כספים מראשון לציון. היא ישבה שבועיים במעצר, ובפברואר השנה הורשעה בסיוע לשוד בנסיבות מחמירות ונידונה לחמישה חודשי עבודות שירות. בשמונת החודשים האחרונים היא מרצה בפני נערות במצוקה ומשוכנעת שהשוד שבו השתתפה היה גורל שנועד לייצב את חייה.
"כמי שלא הכירה את העולם החילוני, התנהלתי כמו פיל בחנות חרסינה", היא אומרת. "חשבתי שאין חסמים, שהגבולות פרוצים, שהכל מותר כדי לסייע לחבר בצרה. אלה לא הערכים שעליהם גדלתי. נגררתי לתחתית, וכנראה הייתי צריכה את המכה הזו כדי להתרומם ולחזור שוב לחיים.
"אז אני עדיין חילונית, אבל הרבה יותר רגועה, ובעיקר מתחרטת שמישהו נפגע. לפעמים אני שוקלת להתקשר לקורבן ולהתנצל בפניו. חשוב לי שיידע שהשתקמתי, ושזו היתה מעידה חד־פעמית. לא אני שדדתי אותו, אלא שני שותפים שלי, אבל העובדה שאני קשורה בעקיפין לטראומה שתלווה אותו כל חייו מדירה שינה מעיניי. זו הסיבה שבכל בוקר אני קמה בחיוך לעבודות השירות. זאת הדרך הנכונה להתגבר על הטעויות שעשיתי".
• • •
הפגישה הראשונה עם רוטמן (27), גרושה ואם לשלושה ילדים קטנים, התקיימה לפני שהתחילה את עבודות השירות, ובטרם פרצה לחיינו הקורונה. מאחר שהסכם הגירושים שלה חייב אותה להשאיר את ילדיה בחצר חסידית בעיר עד שיגיעו לגיל 18, היא העבירה את ימיה במכון יופי בבני ברק, שאותו פתחה עם מממן חרדי. נשים בשביסים ובשמלות ארוכות גלשו פנימה, וחנה עברה ביניהן, בדקה שהן מרוצות.
החזות שלה מתעתעת. היא לובשת חצאית אפורה ונועלת מגפי עקב אלגנטיים, המגיעים עד הברך, לראשה פאה עם שיער בהיר. קשה לעכל שמתחת לחזות העדינה והמטופחת מסתתרים 11 קעקועים ונפש סוערת.
רוטמן נולדה באוקראינה להורים יהודים, בת שנייה במשפחה. אמא שלה חזרה בתשובה שש שנים לפני כן, עם לידת אחותה. "היא היתה בעלת חנות לצעצועים ולבגדים. אבא שלי היה מכור לסמים, ומדי פעם, כשנגמל, עבד בשיפוצים. לא אשכח איך בגיל 5 עליתי הביתה ומצאתי אותו שרוע ליד הדלת. הוא היה שיכור ודימם מהפנים, כי כנראה הלך מכות עם מישהו. זה היה מראה טראומטי.
"לפעמים הוא היה ננעל באמבטיה כדי לקחת סמים, ואמא היתה דופקת בדלת כדי שייצא. היו מקרים שהוא יצא בלילה מהבית ולא ראינו אותו כמה ימים. אבל כשהיה פיכח, גיליתי אבא מקסים שקנה לי סוכריות וטיפס איתי על עצים".
בשנת 2000, כשהיתה בת 6, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בנתניה. "מאחר שעוד באוקראינה שמרנו שבת וכשרות, ההורים הכניסו אותי לבית ספר דתי. הסתובבתי בחצאיות ארוכות ובחולצות קצרות וכפכפים. בהתחלה הכל היה מדהים. אבא התאקלם מצוין ועבד במחלקת התברואה בעירייה. אמא למדה קוסמטיקה ופתחה מכון.
"אחרי ארבע שנים, הוריי החליטו להיפרד. יום אחד חזרתי מבית הספר וראיתי את אבא שלי עולה למונית עם שתי מזוודות גדולות. הוא אמר: 'רבתי עם אמא ואני חוזר לאוקראינה'. זה היה שוק.
"לא שמעתי אותם מתווכחים, אבל אחר כך התברר לי שהוא חזר לסמים. אחותי למדה באולפנה בירושלים ואני נשארתי לבד, לא היה לי את מי לשתף. בתקופה הזאת קצת מרדתי. דרך חברים התחלתי לעשות פרקור (דילוג מעל גדרות וקירות; ט"א) והייתי מקשיבה למטאל ופאנק.
"בגיל 12 אמא שלי העבירה אותי לבית ספר חרדי לבנות בבני ברק, כי הרגישה שאני קצת מידרדרת ומורדת. בהתחלה גרתי שם בתנאי פנימייה, ואחרי שנה אמא שלי עברה דירה לעיר וחזרתי לגור איתה".
היה לך קשר עם אבא שלך?
"לא ראיתי אותו מאז שעזב. מדי פעם הוא התקשר דרך הסקייפ, דיבר איתי ועם אחותי, וראינו שהוא רזה ושנשרו לו השיניים מהסמים. האמנתי שאפשר להציל אותו ותכננתי לטוס אליו כשאגדל כדי לעזור לו להיגמל ולהחזיר אותו לארץ, אבל לא הספקתי. אחרי שנתיים הוא נפטר באוקראינה.
"חזרתי מבית הספר וראיתי את אמא בוכה. המשפחה שלה באוקראינה סיפרה לה שהוא נפטר שבועיים לפני כן. נפלתי על הרצפה וצעקתי.
"המוות של אבא שלי גרם לי להקצין את החרדיוּת שלי. הצטרפתי לחצר חסידית, שבה כולם הולכים עם שטריימל ופאות ארוכות, ושם למדתי יידיש. בהתחלה הלכתי רק לקריאת תהילים, אחר כך גם לטיש (ארוחה חגיגית שבה מקשיבים לאדמו"ר; ט"א). התאהבתי בשירים ובאווירה. גם אמא, שהתחתנה באותם ימים, התאהבה באווירה והצטרפה לחצר עם בעלה. עד היום אני מתרגשת משירה שבוקעת מבתי חסידים".
כשהטלפון של חנה מצלצל, מופיעה על הצג תמונה של ילדיה. מהצד השני נשמע קול ילדותי בעברית מהולה ביידיש. חנה מבינה את השפה, אולם מתעקשת שגם העברית תהיה שגורה בפי הילדים.
"כמה חודשים אחרי שמלאו לי 16 התחילו לשדך לי חסידים, וחלקם דיברו איתי ביידיש", היא מחייכת. "אף אחד לא מצא חן בעיניי, עד שהכרתי אחד, תלמיד ישיבה, שהיה פתוח יותר ודיבר בעברית.
"התחתנו כשהייתי בת 17, והוא בן 19. הייתי תלמידת כיתה י"א ונשואה. גרנו בדירה שכורה קטנה, וההורים סייעו לנו.
"מהר מאוד נכנסתי להיריון. בהתחלה המשכתי ללמוד כרגיל, אבל היינו צריכים כסף, אז התחלתי לעבוד בחנות בגדים והלכתי לבית הספר רק יום בשבוע. בערבים למדתי לבחינות, ואפילו הוצאתי ציונים גבוהים".
אחרי הולדת בתה הבכורה, באמצע כיתה י"ב, החלה חנה לעבוד במכון הקוסמטיקה של אמה, וכשיכלה הגיעה ללימודים. בעלה עזב את הישיבה ועבד בחנות למכירת אוכל ביתי.
אהבת אותו?
"שכנעתי את עצמי שכן. כחרדית, את לא שואלת את השאלות האלה. הייתי ילדה עם תינוקת, אז התלהבתי מהכל. טיילתי איתה בעגלה וקניתי לה בגדים. הקפדתי להגיע מדי פעם ללימודים גם כשנכנסתי שוב להיריון, חצי שנה אחרי הלידה".
חנה שולפת מתיקה רישיון נהיגה, שהוציאה בגיל 17 וחצי. "תראי איך נראיתי אז", היא צוחקת ומצביעה על השביס שמכסה כליל את שערה ומשווה לה מראה מבוגר. "הייתי נערה, שניגשה לבחינות הבגרות כשהיא בהיריון ועם תינוקת בבית.
"הבן שלנו נולד מייד אחרי סוף הלימודים, ואז הגרוש שלי דרש שאשב בבית, אבשל ואגדל את הילדים. רבנו המון, כי רציתי להמשיך לעבוד במכון של אמא שלי. היה לי כיף שם, בזמן שהילדים במשפחתון. נהניתי מהחברה של הלקוחות".
שנתיים אחר כך, בגיל 21, ילדה חנה בשלישית. "הזוגיות שלנו כבר ממש לא היתה טובה. הוא היה חוזר הביתה מהעבודה בלילה ומעיר אותי כדי שאכין לו אוכל. הייתי אומרת לו, 'אתה עובד בחנות מזון, למה לא הבאת קצת הביתה?'
"כל היום שיחקתי עם הילדים, חיתלתי, האכלתי, קילחתי, השכבתי. הרגשתי מוגבלת, חלשה ועייפה. צעירה־זקנה. הוא כל הזמן אמר לי, 'תלמדי מאחותי, היא מגדלת עשרה ילדים'.
"המתח בינינו גרם לי להזניח את התפילות. לא נטלתי ידיים. בשבתות הייתי מעשנת. אמא שלי ראתה את היחס שלו אלי וכעסה, והוא ביקש שאפסיק לדבר איתה. לא סבלתי את החיים שלי. ידעתי שאם לא ניפרד, אקפוץ יום אחד מהחלון".
כשהתינוק שלה היה בן שלושה חודשים, ואחיו בני שנתיים ו־3, ארזה חנה מזוודה לבעלה והניחה אותה מחוץ לדלת. "שמתי עליה פתק וכתבתי: 'אל תחזור יותר הביתה. פתחתי תיק ברבנות. לא רוצה לראות אותך יותר'.
"באותו יום החלפתי את המנעול של הדלת. הוא נאלץ לעבור לגור אצל חבר. הרגשתי שאני שוב יכולה לנשום".
• • •
ב־2015, אחרי שנה וחודשיים, קיבלה חנה את הגט ועברה מטמורפוזה. "זו היתה שנה שבה גיליתי את החיים. עברתי לגור עם אמא שלי ובעלה, וישבתי אפילו בבתי קפה עם חברות. השינוי האמיתי התחיל בזכות שתי בנות מפרדס כץ, שבאו למכון של אמי בכל שישי בבוקר. שמעתי אותן מדברות על בילויים בבר קריוקי בתל אביב וביקשתי להצטרף. הן צחקו ולא האמינו לי.
"יצאנו בחמישי בערב, ושמתי כובע על הפאה, מתוך מחשבה שככה אני נראית פחות דוסית. חטפתי שם שוק תרבותי. נשים וגברים מבלים ביחד. בחור אחד התחיל איתי ונגע לי בטעות בפאה, והיא זזה. הוא נבהל, ואני התגלגלתי מצחוק.
"חזרתי הביתה נרגשת. ידעתי שאני צריכה להחליט לאיזה עולם אני שייכת. בבילוי הבא הסרתי את הפאה, אחר כך החצאית התקצרה. עם הזמן קניתי ג'ינס ויצאתי גם בימי שישי. הייתי הולכת ברגל, עם תיק גב ושמלה שמכסה על הג'ינס והחולצה, עד שיצאתי מתחומי בני ברק והגעתי לרמת גן. שם הייתי נכנסת ללובי של בניין, מורידה את השמלה והפאה, ולוקחת מונית כדי לפגוש חברות בתל אביב".
אמא שלך הבחינה בחיים הכפולים?
"כן, אבל היא האמינה שזה בגלל הגירושים ויעבור. מהסביבה הייתי צריכה להסתיר, כי פחדתי שהם יספרו ואז ייקחו את הילדים ממני".
באחד המועדונים היא פגשה דורמן בשם א' והתאהבה. "הוא הרכיב אותי על האופנוע שלו, עם הקסדה על הראש והרוח שמכה בפנים. האדרנלין היה בשמיים. אחרי חצי שנה הוא נפרד ממני, בשיחת טלפון.
"יומיים אחרי חיפשתי אותו והוא לא ענה. חבר שלו צלצל ואמר שא' עבר תאונה עם האופנוע ושהוא מאושפז במצב קשה. ההורים של א' ביקשו שלא אבוא לבית החולים. הם לא אהבו את העובדה שהבן שלהם מסתובב עם גרושה שיש לה שלושה ילדים. אחרי שהוא יצא מבית החולים היינו קצת בקשר, עד שזה נגמר סופית".
• • •
חצי השנה עם א' גרמה לחנה להתאהב באופנועים. כעבור כמה חודשים היא הוציאה רישיון על אופנוע. מי שתמך בה ועזר לה לשמור על הסוד היה ג', ידיד קרוב מפרדס כץ, חרדי לשעבר, שמבוגר ממנה ב־20 שנה. הוא נתן לה הלוואה כדי לקנות את האופנוע הראשון שלה, KTM 390 חדש.
"גרתי אצל אמא שלי ונהגתי להשאיר את האופנוע אצלו, כדי שהשכנים לא יידעו. החיים שלי היו מורכבים. בבוקר קמתי כחרדית, במשך היום עבדתי עם אמא, אחר הצהריים אספתי את הילדים מהפעוטון, ובערב, אחרי שהם הלכו לישון, הפכתי לאדם אחר. בדיוק כמו בסרטים.
"עשיתי קעקועים בכל מקום שאפשר להסתיר - בכתפיים, בגב, בזרוע, ברגליים, בבטן. צבעתי את השיער בכחול או בוורוד, ועל זה חבשתי את הפאה. פרקתי כל עול. הייתי אמא גרועה, אמא שלי למעשה גידלה את הילדים בכל התקופה הזאת, היום אני נחרדת לחשוב איך התנהלתי איתם.
"בכל שבת נסעתי עם חברים להתאמן ברכיבת מסלול ליד צפת או בדרום. לפעמים הייתי יוצאת בשישי בבוקר רק כדי שאוכל לקום מוקדם בשבת, לקרוע את המסלול ולעשות 'השכבות' (הטיה בסיבובים עד שהברך כמעט נוגעת בכביש; ט"א). ישנתי בשטח עם 20 אופנוענים. אמא שלי קיוותה שזה שיגעון חולף, אבל זה היה רציני".
חנה מכרה את האופנוע וקנתה אחד כבד יותר, סוזוקי גלדיוס 600 סמ"ק. היא רכשה חליפות רכיבה, ועשתה לה שם בקרב אופנוענים. ללא היסוס התמודדה מול גברים מנוסים ממנה בתחרויות של איגוד הספורט המוטורי. ב־2016 זכתה במקום השלישי עם אופנוע 600 סמ"ק, ושנה אחר כך - במקום הראשון בתחרות של 300 סמ"ק.
"כששמעתי שישראלים פותחים מסלול מירוצים מיוחד ברומניה, נסעתי להתאמן שם, כי רציתי להשתתף גם בתחרויות באירופה. הייתי שבועיים שם ושבועיים בארץ. למשפחה ולחברים אמרתי שנסעתי ללמוד בחו"ל".
• • •
באמצע 2017, כשהיא בת 24, נאלצה חנה להקפיא את החלום להתחרות בחו"ל, בגלל מצבה הכלכלי הדחוק.
"שפכתי את הלב בפני ג', והוא הציע שאעזור לו בחלוקת מאפים וחלב בתל אביב. בבקרים עבדתי עם אמא, אחר הצהריים הייתי קצת עם הילדים, ובחצות הייתי נוסעת לג', כדי לארוז מוצרים ולחלק אותם. זו היתה תקופה מטורפת, בקושי ישנתי.
"אחרי כמה חודשים הוא סיפר לי שהבן שלו בחובות גדולים. ריחמתי עליו. יום אחד הופיעו אצלו שני צעירים ערבים מלוד, חוסאם ומחמוד, והוא סיפר לי שהם הבטיחו לסייע לו. הם ראו אצלו תמונה שלי עם האופנוע, ואחר כך גם פגשו אותי בזמן העבודה והתחילו לדבר איתי.
"הם הבינו שיש לי יכולות נהיגה יוצאות דופן, והציעו לי לשמש נהגת שלהם. היתה לי תחושה לא טובה, אבל חשבתי שככה אני עוזרת לידיד. משהו בהבנה שלי את העולם היה תמים, כי שנים חייתי בבועה.
"הסעתי אותם פעמיים לראשון לציון, עם הרכב של ג', ששימש לשליחויות. המתנתי באוטו, בלי לשאול מה הם עושים".
לא פחדת?
"בהתחלה פחדתי שיפגעו בבן של ג', ושזה יהיה על מצפוני. אחר כך הבנתי שיכולים לפגוע גם בי או בילדים שלי, וזה הלחיץ אותי מאוד. דיברתי על זה עם ג', אבל הוא לא התרגש מזה. לא היתה לי דרך חזרה".
בבוקר של 15 בינואר 2018 התקשרו אליה השניים ושוב ביקשו שתסיע אותם מלוד לראשון לציון. "נכנסו לאוטו חוסאם ואדם שאני לא מכירה", קולה רועד. "הם ביקשו שאעצור בסמטה צדדית ונעלמו מאחורי בניין.
"אחרי כמה דקות הם חזרו בריצה עם תיק ביד וצעקו לי לנסוע. נתתי גז, חציתי צמתים במהירות ועשיתי סלאלום בין מכוניות. לא היה לי מושג מה הם עשו. כשיצאנו מהעיר, הבחור השני החליף אותי, ואני ישבתי רועדת מאחור. הם ירדו ברמלה, ואני נסעתי לבני ברק עם האוטו.
"בדרך בכיתי. ידעתי שאכלתי אותה וקיוויתי שלא אצטרך לראות אותם עוד. נסעתי להחזיר את האוטו לג', הוא ראה שאני נסערת אבל לא התייחס. הרגשתי מנוצלת.
"למחרת חוסאם התקשר ואמר שמחמוד נעצר. לא הבנתי למה, כי הוא בכלל לא היה איתנו באוטו. נלחצתי עוד יותר. בלילה הגעתי לג' כדי לעבוד בחלוקה, ומשם התקשרתי לחוסאם לשאול מה קורה עם מחמוד. הוא לא היה זמין. היתה לי תחושה שהטבעת מתהדקת.
"אחרי שהתחלתי לעבוד הרגשתי רע וביקשתי מג' לקחת אותי הביתה. ברגע שהוא עצר ליד הבית שלי, קפצו עלינו בלשים. הם הודיעו לי שאני עצורה ועלו לעשות חיפוש בבית. ביקשתי שיהיו בשקט, אבל אמא שלי התעוררה. אמרתי לה שהכל בסדר, והיא חזרה לישון, חשבה שהם חברים שלי.
"לקחו אותי באזיקים לתחנת ראשון לציון. לא הבנתי בכלל עד כמה הסתבכתי".
• • •
למחרת בבוקר, יומיים לאחר השוד, נחקרה חנה לראשונה. "החוקרים הטיחו בי שתכננתי הכל, שיש להם תיעוד ממצלמות האבטחה, כאילו אני איזה ראש משפחת פשע. אישרתי שהייתי בראשון לציון, אבל לא הסכמתי לדבר על השותפים. אחד החוקרים אמר שירחיקו ממני את הילדים אם לא אדבר.
"התחילו לרוץ לי סרטים בראש איך לוקחים אותם למשפחות אומנה. בכיתי, התחננתי שלא ייקחו לי אותם וסיפרתי את מה שידעתי. רק אז שמעתי שזה היה שוד של חלפן כספים, שנשדדו ממנו 3,000 דולר, ושהוא הוכה ונפצע.
"בצהריים הובאתי בפני שופט מעצרים בראשון לציון, והאריכו לי את המעצר בחמישה ימים. לקחו אותי לנווה תרצה, ושם עברתי בדיקה גופנית משפילה. קיבלתי טרנינג אפור, ונכנסתי לתא עם עוד שלוש צעירות שהיו חשודות בסחר בסמים. הן שאלו למה אני שם, ואמרתי שעצרו אותי על עבירת נהיגה. כדי לא להתרסק, דמיינתי שאני בפנימייה.
"בימים הראשונים במעצר בעיקר ישנתי ואכלתי. לא היה לי מסרק, אז הסתרקתי במזלג פלסטיק. הרגשתי ג'יפה. לא היתה טלוויזיה בחדר, לא היו שיחות טלפון ולא קנטינה. פעם אחת הוציאו אותי לחקירה וביקשו שאשתתף בעימות עם השותפים, אבל לא הסכמתי. פחדתי. האריכו לי את המעצר עוד פעמיים.
"אחרי שבועיים שחררו אותי למעצר בית. אמא אספה אותי מהכלא בערב. בכיתי כל הדרך הביתה. כשהגעתי, הילדים ישנו, נתתי להם נשיקה ונכנסתי לאמבטיה לשלוש שעות.
"למחרת בבוקר, הילדים קפצו עלי משמחה. אמא שלי סיפרה להם שהייתי בחו"ל, והם שאלו אם הבאתי להם מתנות. אמרתי להם שלא הספקתי, אבל שאקח אותם לקנות להם מתנות.
"באותם ימים הערכתי מחדש את החיים שלי. הקשר עם הילדים התחזק, צילמתי אותם ושיחקתי איתם כל היום. כשהגישו נגדי כתב אישום כמה ימים אחר כך, הופתעתי. האשימו אותי בתכנון של השוד".
• • •
במארס 2018 אישר בית המשפט לחנה לחזור לעבודה עם אמה. בעקבות שיחות שבועיות עם קצינת מבחן שמינה בית המשפט, היא היתה רגועה יותר. גם עמוד הפייסבוק שלה השתנה: במקום פוסטים של אופנועים או סלפי בבגדים מינימליים, היא החלה להעלות סרטונים של ילדיה.
אחרי כמה שבועות הודיעה קצינת המבחן לבית המשפט כי התרשמה שמדובר במעידה חד־פעמית, וכי חנה התקשתה לרסן את דחפיה בניסיון לחוות את העולם החילוני במלוא עוצמתו. עורך דינה, מהסנגוריה הציבורית, הצליח לשכנע את הפרקליטות להפחית את סעיף האישום: במקום תכנון שוד - סיוע לשוד בנסיבות מחמירות.
כתב האישום המתוקן ייחס את תכנון השוד לחוסאם ולמחמוד. תפקידו של מחמוד היה לאתר קורבן ולתצפת מרחוק, ואילו חוסאם וחברו, שלא נתפס עד היום, הם שהיכו את החלפן וחטפו ממנו את התיק.
בעוד השניים מנהלים את משפטם ומכחישים את ההאשמות נגדם, התרכזה חנה בשיקום אישי ונפשי. בהמלצת קצינת המבחן, היא השתלבה בתוכנית מנטורינג מטעם בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב, במטרה להכשיר צעירות שהיו במצבי סיכון כדי שישמשו מדריכות לנערות במצוקה.
"שירות המבחן היה הראשון שהבין שאני לא עבריינית, אלא הרפתקנית. בפגישות השבועיות של המנטורינג אף אחד לא שופט אותך, כי כולם היו במצב שלך. שם לראשונה נפתחתי וסיפרתי הכל על עצמי".
חנה זומנה להעיד נגד שותפיה. היא שכרה את שירותיה של עו"ד אורנת קמרון, ובפברואר 2019 הגיעה לעדות. "עמדתי על הדוכן רועדת. לא העזתי להסתכל על חוסאם ומחמוד, היו לי בחילות. עורכת הדין שלי ביקשה שישימו פרגוד ביני לבין הנאשמים, אבל בית המשפט סירב.
"מרוב חרדה לא זכרתי כלום, והפרקליטות הכריזה עלי כעל עדה עוינת. הותקפתי גם על ידי התובע וגם על ידי הסנגורים. ארבע שעות עמדתי שם ובכיתי. לא הבנתי למה לא נותנים לי לשים את הפרשה הזו מאחוריי".
חודש אחר כך היא עברה תאונת דרכים קשה. "שאלתי קטנוע מידיד. נסעתי מהר, לא רציתי לאחר לתוכנית ולא הבאתי בחשבון שהרבה זמן לא נהגתי ושאני רגילה רק לאופנועים כבדים. מישהי ברכב לפניי בלמה במפתיע, והברקס של הקטנוע הוא איטי מזה של אופנוע, אז השתטחתי ונגררתי על הכביש לאורך עשרות מטרים.
"פינו אותי באמבולנס לתל השומר. התברר שרגל שמאל התרסקה מתחת לברך. עשו לי ניתוח של חמש שעות, ואחריו יצאתי עם קיבוע ברזל חיצוני".
חנה מסירה מרגלה את המגף וחושפת צלקות ארוכות, שיורדות מצידי הברך עד לכף הרגל. "התרגלתי אליהן", היא אומרת, "אין לי בעיה שיראו אותן".
• • •
במאי 2019, אחרי חודשיים ושלושה ניתוחים נוספים, חזרה חנה לתוכנית המנטורינג בכיסא גלגלים. "הבנתי שהתאונה הביאה לי גם דברים טובים", היא אומרת. "למשל, בן הזוג שלי, רזיאל. הוא בן 30, הייטקיסט מירושלים ורוכב אופנוע. הכרתי אותו בעבר, בתחרויות של האופנועים, אבל כשהוא בא לבקר אותי בבית החולים עם עוד חברים משותפים, צמחה גם אהבה. סגרנו לאחרונה שנה ביחד. הוא לימד אותי לא לחפור בתוכניות לטווח ארוך, אלא לחצות את הגשר בכל פעם שמגיעים אליו.
"בזכות התוכנית הפנמתי כמה חשוב לי להיות קודם כל אמא טובה. אני אפילו רואה יתרון בחצר החסידית שבה לומדים הילדים. הבועה הזאת מגוננת עליהם ומרחיקה אותם מהעולם החילוני המורכב ומעולם הפשע."כשהציעו לי להישאר כמדריכה במנטורינג, עם סיום התוכנית, היה ברור לי שאיענה בחיוב, למרות שהייתי עדיין עסוקה בפיזיותרפיה בגלל התאונה. אני שמחה להעביר לנערות במצוקה את מה שלימדו אותי".
בינואר השנה הורשע חוסאם בשוד בנסיבות מחמירות ונידון לשלוש שנות מאסר. מחמוד נשלח ל־14 חודשי מאסר על סיוע לשוד בנסיבות מחמירות. בפברואר שוב עמדה חנה בבית המשפט המחוזי מרכז, כדי לשמוע את גזר דינה, לאחר שהודתה באישום נגדה.
הפרקליטות ביקשה להטיל עליה מאסר של תשעה חודשים שירוצה בעבודות שירות, ואילו עו"ד קמרון ביקשה לאמץ את המלצת שירות המבחן להטיל עליה 400 שעות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. השופט עמי קובו החליט להרשיע אותה וגזר עליה חמישה חודשי עבודות שירות. לדברי עו"ד קמרון, השופט התחשב בעובדה שמדובר בנאשמת שאינה עבריינית. "חנה היא צעירה נורמטיבית, שנסיבות חייה והתהפוכות שעברה הובילו אותה לסייע לשני שותפיה בביצוע שוד. אלה היו סקרנות ושיקול דעת מוטעה. חנה הפנימה את חומרת המעשים ועשתה הכל כדי לכפר עליהם, כולל שינוי מהותי באורחות חייה".
חנה החלה לרצות את עונשה בסוף פברואר, בבית אבות בתל אביב. בשל משבר הקורונה נסגר המקום למבקרים, והיא הועברה לתל השומר, שם היא משמשת בודקת מלאי במחסן הציוד.
"אני מתחילה את היום שלי ב־6 בבוקר ועושה את עבודות השירות עד 13:30. אין ספק שזו תקופה מאתגרת. עבודות השירות, ההדרכה במנטורינג והשהות בבית עם הילדים הן כרגע העיסוק העיקרי שלי. לצערי, אני מסיימת בקרוב את ההדרכה. אני יכולה כבר לפתוח את מכון היופי, אבל בגלל שהקמתי אותו רק לפני כמה חודשים אני לא זכאית למענק מהמדינה, כי ההכנסות שלי לשנת המס נמוכות מדי. אין לי מושג איך אתאושש כלכלית. הצעתי לאמא שאולי הפעם נשלב כוחות ונפתח מכון אחד, ביחד, וכרגע אני עובדת איתה במכון שלה".
את עדיין רוכבת?
"מצב הרגל לא מאפשר לי, למרות שיש לי אופנוע קטן, שמיועד רק לפעלולים בשטח. בינתיים הוא מאופסן בחצר הבית של רזיאל. כשהמצב שלי ישתפר, אחזור לרכוב".
הילדים כבר יודעים שיש לך אופנוע?
"כן. סיפרתי להם אחרי התאונה, כי הייתי צריכה להסביר מה קרה לי. הראיתי להם תמונות שלו, אבל אני לא מתכוונת להראות להם אותו בינתיים. אולי כשיגדלו. ברור להם שאני לא כמו האימהות האחרות שהם מכירים, והיו אפילו תקופות שהם בדקו את אישור הכשרות על החטיפים שקניתי להם, כי לא סמכו עלי.
"לאחרונה שמעתי אותם משתמשים במילה 'גוי' כשהם רואים חילוני, זה החינוך שהם מקבלים בחדר. בקרוב אתייעץ עם פסיכולוגית איך לטפטף להם שגם אמא שלהם חילונית, אבל עדיין יהודייה, בלי ליצור אצלם משבר. הם רגילים לראות אותי עם פאה ושמלות, אבל לא אוכל לחיות לנצח בשני עולמות. יש לי תקווה שבעוד עשר שנים אהיה במקום טוב יותר, סגורה על המקום שלי בחיים, ואולי אפילו נשואה עם ילד נוסף".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
