מוציאים את האוויר מהבלון

יום ראשון השבוע נראה כמו כאוס בעוטף עזה. 36 שריפות פרצו במועצה אזורית אשכול, בשער הנגב ובמועצת חוף אשקלון. בלון תבערה אחד נחת בסמוך לגן ילדים, שהיה סגור. עשרות לוחמי אש ומתנדבים התרוצצו חסרי נשימה בין הזירות, תחת השמש הלוהטת. 

כמה קילומטרים משם, בגזרה מצומצמת, הממוקמת 300 מטר מגדר המערכת, הסתיימה פעילות שהוכרזה כמוצלחת. עשרה בלוני נפץ פוצצו באוויר על ידי לוחם ולוחמת של מג"ב, היחידים בארץ שהוכשרו לתפקיד מיירטים של "להב אור" - מערכת הלייזר היחידה בעולם המשמשת להגנה אווירית מסוג זה. אם תרצו, כיפת ברזל של הבלונים. 

דווקא כשהשמש שוקעת, ונראה כי הפלשתינים מתכנסים בבתיהם מחשש לתגובה של צה"ל, מתרומם לשמיים זר של כ־30 בלונים, שאליהם נקשר חפץ גדול ומוארך שלא נצפה עד כה. עיניהם של המיירטים, רס"ב מני שלום וסמ"ש עומר חכמון, נצמדו למסך הבקרה. שקט מתוח השתרר באוהל.

הזר נע מצד לצד, נישא על גלי הרוח לכיוון ישראל. נתוני הטווח והגובה התחלפו על המרקע במהירות. רס"ב מני הציב את הצלב על הבלונים, ומערכת העקיבה האוטומטית של להב אור ננעלה עליו. ידו השמאלית לחצה על הג'ויסטיק, וקרן לייזר ארוכה נשלחה במהירות האור לטווח של יותר מקילומטר. הבלונים החלו להתפוצץ, בזה אחר זה. רעש עמום נשמע באוויר. הזר איבד גובה, ונחת לאיטו על גדר הגבול. 

חבלנים של מג"ב דרום ולוחמי גבעתי מיהרו למקום. הם הופתעו לגלות כי אל צרור הבלונים נקשר ראש נפץ קרבי של טיל אר.פי.ג'י, המכיל כשלושה ק"ג חומר נפץ. "אם הוא היה נוחת בישראל, עשרות היו עלולים להיפגע", אומר מני, "אנחנו רגילים לראות מטעני צינור מאולתרים, בקבוקי תבערה או רימוני רסס, אבל לא טילי נ"ט". 

איך אתה מרגיש כשבגזרות אחרות פורצות דליקות, כי רבים מהבלונים חודרים לשטח ישראל?

"זה מתסכל. אני משער שהיה אפשר למנוע את רובן, אם היו עוד כמה מערכות להב אור, סביב כל הרצועה. המערכת הזאת יכולה לאטום את המדינה כמעט לחלוטין מפני בלוני נפץ". 

הדרך המובילה לגבול הרצועה נראית לקוחה מסרטי מלחמה ישנים. שמש יוקדת מעל, רוח קדים חזקה, שבילי עפר שמעלים אבק סמיך, ומסביב שדות חקלאיים מצהיבים, שחלקם נצבע בשחור בשל השריפות. נתיב מעוקל מוביל במעלה גבעה אל המוצב המאולתר של מג"ב וצה"ל, שהוקם לפני כשבועיים עבור מפעילי מערכת הלייזר. ממול ניבטות השכונות של עזה, ללא צורך במשקפת.

לוחות בטון מקיפים את המוצב מכל צדדיו. בחזית הוקמה סוללת עפר גבוהה, כדי להסתיר את המתרחש מעיניהם של צלפים פלשתינים. מצד ימין אוהל מגורים מוקף ביוטה ירוקה, משמאל מיגונית ניידת, שאליה קשורה רשת הסוואה גדולה המסוככת על מתחם האוכל. מתחתיה שני שולחנות לבנים, ועליהם ארגזים של בקבוקי שתייה וחפיסת קלפים. בקצה הגבעה ניצב אוהל צה"לי פתוח מצדדיו, ומימינו התותח של להב אור. 

מצידה האחד של המערכת יוצאת קרן לייזר ייחודית, שפותחה במיוחד כדי למנוע פגיעה בכלי טיס או בעיניהם של טייסים. הצד השני הוא טלסקופ רב עוצמה, שמתחתיו שתי מצלמות - אחת לאור יום, שמראה תמונה צבעונית של השטח, ואחת תרמית, ללילה.

בתוך האוהל יושבים המיירטים, השייכים לחטיבה הטקטית של מג"ב, ולידם שני היזמים של להב אור, ד"ר אודי בן עמי ופרופ' עמי ישעיה מחברת אופטי־דיפנס. לשיחה שלנו מצטרפים גם שני מהנדסים מהחטיבה הטכנולוגית ליבשה (חט"ל) של אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל, סא"ל אושרי איטח והמהנדס איתי כורש.

מערכת הלייזר פותחה על ידי אופטי־דיפנס בשיתוף עם מג"ב ומשטרת ישראל. צה"ל ומפא"ת (המנהל לפיתוח אמל"ח ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון) צירפו אליה שתי יחידות אלקטרו־אופטיות של אלביט מערכות, המוצבות על רמפה בחזית האוהל ונראות כמו מצלמות ענקיות.

"מערכת החיישנים הזאת תופסת את כל השטח ומנטרת אותו 24 שעות ביממה", מסביר סא"ל איטח, "היא יודעת לזהות במהירות שיא אם מדובר באיום של בלון, או בהתרעת שווא כמו ציפור או מטוס. מערכת הלייזר מקבלת מאיתנו את הטווח, ומאותו רגע עוקבת אחר האיום ומיירטת אותו. יש פה הצלחות יפות". 

שקט משתרר לרגע מסביב. רק קולה של סגן גל טופול, מגדוד האיסוף הקרבי של פיקוד דרום, נשמע בחלל האוהל. החיישנים זיהו תנועה של בלון שנע לעבר ישראל, וגל מקריאה בקול את הטווחים המשתנים שלו, למרות שהנתונים מועברים ישירות למחשב של להב אור. שני המיירטים ממג"ב עוקבים אחר הבלון המתקרב ומגלים שמדובר ביריעת ניילון ענקית, הנראית כמצנח, ואל קצותיה מחובר בקבוק תבערה עם פתיל השהיה בוער. הגיצים נראים בבירור דרך מסך הבקרה של רס"ב מני. הוא מכוון את קרן הלייזר, והמערכת משמיעה כמה צפצופים. ריבוע אדום בקצה המסך מראה שהלייזר בפעולה. הקרן רציפה וארוכה, אולם אינה נראית לעין.

"עשיתי שני חורים בשקית, ועושה עכשיו עוד שניים", מודיע מני לנוכחים, רגע לפני שהמטען המאולתר צונח אל אדמת עזה כמו בלון שהאוויר יצא ממנו.

שתי שניות אחר כך עולה לאוויר בלון גדול מאותו אזור, בין שני בניינים. מני מחכה לטווח המתאים. הוא נותן למטען להתקרב אל הגבול, ואז שולח לעברו קרן לייזר מדויקת. חומר הנפץ שמחובר לבלון מתפוצץ, ואלומת האור הבוהקת ממלאת את המסך. הבלון, ללא המטען, ממשיך לכיוון ישראל, וכעבור דקה עובר מעל למוצב. מעכשיו זה סתם בלון.

מערכת להב אור הגיעה למוצב ב־16 באוגוסט, בעיצומו של הגל הנוכחי של טרור הבלונים. את מיקומה קבע צה"ל על פי צרכיו, בין השאר בשל הקרבה לגדר וגובה הגבעה שעליה היא מוצבת. בשבועיים האחרונים הצליחו המיירטים לפוצץ יותר מ־150 בלונים, עם 95 אחוזי הצלחה. "אין כמעט בלון שעושה את דרכו אלינו ואינו מופל, אלא אם כן הוא יצא מטווח המערכת, שעומד על קילומטר־שניים", אומר רס"ב מני, "כל פספוס הוא תסכול. כשאני רואה בלון שמשנה את המיקום בגלל תנועת הרוח ועובר לגזרות אחרות, זו אכזבה, כי המשמעות היא כואבת. זה אומר שעוד שדה של חקלאי עלול להישרף, שאזרחים נמצאים בסכנה". 

מה קורה בגזרות אחרות, שבהן אין מערכת לייזר?

"החיילים יורים לעבר הבלונים כדורים חיים". 

הוא בן 42, נשוי ואב לשלושה - בני 14, 12 ו־8. למג"ב התגייס ב־1997 כלוחם בפלוגה מבצעית בגזרת אבו דיס, ליד ירושלים. כשסיים את השירות הסדיר חתם קבע והצטרף ליחידת עטלף, העוסקת באיסוף קרבי ושייכת לחטיבה הטקטית במג"ב. בימים כתיקונם, שבהם אין בלונים ברצועה, הוא משמש מטיס רחפנים ועומד בראש צוות של 12 לוחמים, העוסקים בפשיעה חמורה ומתמחים בתצפיות ובאיסוף מודיעין בעזרת אמצעים טכנולוגיים מסווגים.

אילו תכונות נדרשות למיירט?

"המון אורך רוח וסבלנות, יכולת להתמקד במטרה, קואורדינציה, שמירה על ערנות וחלוקת קשב, כי לא מעט נתונים ומספרים רצים מולך על המסך. חשוב לא להסס ולחתור למגע, למרות שמדובר בג'ויסטיק שמזכיר משחק מחשב ובפעולה הנעשית מרחוק. 

"יש לנו לפעמים שעות של שקט, ואז פתאום בלון אחר בלון. הם יכולים לעלות בצרורות של 15 זרים. הצוות של החטיבה הטכנולוגית של צה"ל הוא שאומד את הטווחים, בוחן את כיווני הרוח והמהירות, ואנחנו מתחילים לתעדף - לפי הבלון הראשון שעלול לחצות את הגדר. המטרה היא להפיל אותם כשהם מעל שטח עזה, ולא לתת להם להתקרב לשטח ישראל. ברוב המקרים הם נופלים על אדמה ללא צמחייה, כך שרק לעיתים רחוקות נגרמת שם דליקה קטנה, שנכבית מהר".

סמ"ש עומר (20) היא חיילת בשירות המשטרה ומשרתת כבר שנתיים במג"ב. היא מביטה במחשב נייד העמוס בטבלאות ומתעדת כל הפרחה של בלון וכל יירוט. במהלך היום נמצאים שניהם יחד במוצב, אולם בערב הם עושים ביניהם משמרות, ורק אחד מהם נשאר במוצב, יחד עם חיילים מגדוד האיסוף הקרבי, האחראים לאבטחה. 

גם עומר התגייסה לעטלף ובתפקידה משמשת מ"כית. "בימים הראשונים כאן עסקתי יותר במעקב אחר הבלונים, ומני היה זה שירה", היא אומרת, "היום גם אני יורה, ואין סיפוק גדול מזה. למרות שזה נראה כמו משחק, לא קל להפעיל את מערכת הלייזר. צריך לעשות כמה דברים בבת אחת - להזין טווח, לעשות פוקוס, ללחוץ על הג'ויסטיק. רוב הימים כאן נראים כמו מרתון, עד כדי כך שאני שוכחת לאכול. 

"התפקיד המבצעי הזה עורר אצלי חשק דווקא לתחום הטכנולוגי. אחרי שאשתחרר, אני רוצה ללמוד על לייזרים, ואולי אפגוש בעתיד את המערכת מכיוונים אחרים. מעניין אותי לפתח אמצעים כאלה". 

לאורך המערכה רבת השנים מול עזה פיתחו צה"ל ומשרד הביטחון כמה מערכות הגנה, ובהן כיפת ברזל והמערכת הייחודית לגילוי מנהרות. לפני כשנתיים החלו הפלשתינים ברצועה להפריח לישראל עפיפונים עם חומרי בעירה, אולם מהר מאוד החליפו אותם בלוני ההליום. הרוחות המערביות נושאות את הבלונים לשטח ישראל.

ד"ר אודי בן עמי (58), מומחה לאלקטרו־אופטיקה ובעליה של חברת אופטיסיב, העוסקת במערכות לייזר לשימושים צבאיים, מדעיים ורפואיים, היה הראשון שחיפש פתרון לבלוני הנפץ.

"הכל התחיל בינואר 2018, כשחקלאי מהדרום ביקש שאפתח לו לייזר שיחתוך במדויק יריעות ניילון של חממות, בלי לפגוע בצינורות ההשקיה", הוא מספר, בעודו בוחן מרחוק את מסך הבקרה, "חודשיים אחר כך התחיל טרור העפיפונים. כאב לי על החקלאים ועל השדות שעלו באש, ולא ראיתי שגורם כלשהו מעלה פתרון מעשי לבעיה.

"התקשרתי לעמי ישעיה, שאיתו עשיתי בעבר פרויקטים משותפים. אמרתי שכבר פיתחתי לייזר שחותך ניילון, והצעתי שנמציא יחד מכשיר שיילחם בבלוני הנפץ. הוא היה סקפטי, ולא האמין שהתעשיות הביטחוניות לא עובדות כבר על מכשיר כזה". 

"ביררתי עם קולגות ממערכת הביטחון, ומהם הבנתי שבעוד רגע יוצאת מערכת כזו לשטח", אומר פרופ' עמי ישעיה (53), הנחשב מומחה בתחום הלייזרים ומכהן כסגן דיקן הפקולטה למדעי ההנדסה באוניברסיטת בן־גוריון. "אבל הזמן עבר, ושום דבר לא קרה. בינתיים עשינו ניסיונות במעבדה שלי באוניברסיטה, בדקנו סוגים שונים של לייזר, בחנו עוצמות, אורכי גל, הספקים וטווחים, והבאנו סוגים שונים של ניילונים.

"היה ברור כבר בהתחלה שהלייזר חייב להיות בטווח עין (כלומר, לא יגרום נזק לעיניים), ושלא יפגע בכלי טיס שנעים באזור. כדי לבנות אב־טיפוס, ביקשתי ממשרד הביטחון שיעביר לפרויקט חלק מהתקציב שהוא מעביר אלי לפרויקטים אחרים. בזכות הכספים הללו קניתי מראות למערכת הלייזר. זה לא הספיק.

"ידענו שאנחנו צריכים מאחורינו גוף גדול עם תקציב רציני, ופניתי לחבר במערכת הביטחון. אמרתי לו שיחבר אותי לגנרל כלשהו. הייתי בטוח שהוא יפנה לאחד האלופים בצה"ל, אבל הוא המליץ על ניצב קובי שבתאי, מפקד מג"ב. החבר העלה את קובי על הקו, והופתעתי לשמוע ממנו משפטים כמו 'תגיד מה אתה צריך, ואני אעזור'. ההתגייסות שלו היתה מהירה ומדהימה. שמענו ממנו שהצלפים של יחידת המסתערבים בדרום יושבים ליד הגדר, רואים את הבלונים ומתוסכלים מכך שאינם יכולים לעשות כלום". 

ניצב שבתאי מצטרף לשיחה ומתיישב לצד שני היזמים, מתחת לרשת ההסוואה. "עוד לפני הקשר עם אודי ועמי הטרידה אותי תופעת טרור הבלונים, לא רק כמפקד אלא גם כאזרח במדינה", הוא אומר, "אני מתעניין בפיתוח אמצעי לחימה וחשבתי על מכשיר שמפוצץ בלונים בעזרת קרן לייזר.

"התקשרתי לחבר שמתעסק באמצעי לחימה, והתברר שהוא היה בדיוק על הקו עם עמי. למחרת בבוקר נסעתי עם שניהם למפעל ביבנה, שעוסק בחיתוך קרטונים בעזרת לייזר. אודי היה זה שפיתח לו בעבר את הלייזר. בתוך 40 דקות יצאנו משם עם מכשיר שעולה 150 אלף דולר, שהם השאילו לנו לצורך הניסיונות הראשוניים. קראנו ללייזר 'ארון מתים', בגלל צורת האריזה שלו". 

למה מפקד מג"ב ולא צה"ל הוא שבוחן אמצעי הגנה על ישראל? 

"אני לא חי בתוך בועה. ברגע שהבלונים עוברים את הגדר, הם גם בעיה של משטרת ישראל. אזרחים יכולים להיפגע". 

כעבור ימים אחדים, לאחר שד"ר בן עמי ופרופ' ישעיה ביצעו התאמות לאורך הגל וההספק של קרן הלייזר, השתתפו השלושה בניסוי הראשון בשטחי האימונים של מג"ב במכמש. זה היה בתחילת 2019. גם מני היה שם, הטיס רחפנים שאליהם נקשרו בלונים, כדי לבדוק את המערכת. הלייזר, הם אומרים, לא פספס אפילו פעם אחת. 

שבועיים של ניסויים ברחבי הארץ גרמו לניצב שבתאי להבין שהוא שותף למערכת מהפכנית. הוא הציג את הנתונים בפני מ"מ המפכ"ל, ניצב מוטי כהן, והמחלקה לפיתוח אמצעים טכנולוגיים של המשטרה (מפא"ט), והסביר כי מערכת כזאת, שיכולה לפגוע גם ברחפנים, תסייע למשטרה באבטחת אירועים גדולים (כמו האירוויזיון, שהתקיים באותה שנה), באבטחת מתקנים אסטרטגיים (כמו שדות תעופה ואסדות נפט) ובאירועים ביטחוניים באזור יהודה ושומרון. 

ד"ר בן עמי: "ברגע שהמשטרה נתנה אור ירוק, הצטרפו אלינו גם צה"ל ומפא"ת. כל אחד מהגופים תקצב שליש מהסכום הכולל, שעמד על כמיליון דולר, ואת השאר - יותר מ־300 אלף דולר - גייסנו ממשקיעים פרטיים. ויתרנו על משכורות, פעלנו בהתנדבות מלאה, מתוך ציונות.

"לצורך פיתוח הלייזר אודי ואני הקמנו את אופטי־דיפנס. בתוך שמונה חודשים בנינו את המערכת הנוכחית, שנחשבת לדור ב' אחרי ארון המתים. זה כמעט אותו לייזר שפיתחתי לחיתוך יריעות ניילון, בשינויים קלים. העלות של המערכת נחשבת לנמוכה משמעותית ממערכות דומות שאינן בטוחות כמוה לסביבה, ושעולות יותר מ־10 מיליון דולר". 

פרופ' ישעיה: "יחד עם מג"ב רשמנו את המערכת כפטנט, שמשלב ייעוד, צורת לייזר ושיטת מיקוד שהופכת אותו לבטוח, בניגוד לשאר אמצעי הלייזר של תעשיות ביטחוניות בעולם. הפעלת המערכת אינה דורשת סגירת מרחב אווירי או הגבלה כלשהי של פעילות צה"ל. אפשר להפעיל אותה גם במתארים אורבניים, כמו מרכזי ערים. החיסרון היחיד שלה הוא הטווח המוגבל, שנובע משיקולי תקציב. היא מסוגלת לפגוע גם ברחפנים, אם הם בטווח שלא עולה על 500 מטר". 

מערכת להב אור היתה מוכנה בתחילת השנה. המיירטים, מני ועומר, הספיקו ללמוד אותה במשך תקופה קצרה יחסית, וב־1 בפברואר היא נשלחה לפעילות מבצעית ראשונה בַמוצב בצפון הרצועה.

"אני זוכר שביום הראשון במוצב, כשהיינו עסוקים עם החיבורים החשמליים וההתאמות למערכת החיישנים של צה"ל, ראיתי את הבלונים עוברים מעלינו", אומר ד"ר בן עמי, "החיילים של האיסוף הקרבי עזבו את המחשבים והחוטים, כיוונו את הרובים כלפי מעלה וירו לעבר הבלונים. הדבקות שלהם במטרה היתה יפה". 

רס"ב מני זוכר תחושת תסכול בעת התקנת המערכת. "עבדנו עליה כמה שעות, שבמהלכן ראיתי בלונים עפים לכיוון שדרות ואשקלון. קיוויתי שהם לא יצליחו לגרום לנפגעים או לנזק, כי לא קל לדעת שיש מולך את המכשיר הכי טוב כדי להפיל אותם, אבל אתה עדיין לא יכול להשתמש בו. 

"הייתי בטוח שבשעות הערב יהיה לנו שקט. ישבתי עם עומר מול מסך הבקרה כשמאחורינו המון קצינים, ובהם מפקד מג"ב. כולם הסתכלו על המערכת וראו איך היא סורקת את הגזרה במצלמה התרמית. פתאום זיהינו זר בלונים המגיע לכיוון שלנו. ברגע שהרוחות טובות, הצד השני לא מוותר.

"הצלחנו להשמיד את הבלונים מעל עזה, ותחושה עילאית השתלטה עלינו. זו היתה ההפלה הראשונה, כבר ביום הראשון. מנענו שריפה של שטח חקלאי. אנשים התלהבו, מחאו כפיים, מישהו שאל אם הבאנו שמפניה. בשבועיים שהיינו שם בתחילת פברואר הצלחנו לפגוע בעשרות בלונים".

מה אומרים הילדים שלך על זה שאבא שלהם מפוצץ בלונים בעזרת ג'ויסטיק, כמו בפלייסטיישן? 

"אני חושב שהם קצת מקנאים. בסופי שבוע אני משחק איתם בפלייסטיישן".

ומי מנצח?

"אני, כמובן. זה בזכות המיומנות שלי כמטיס רחפנים וכמיירט. אבל הם אלה שנולדו עם השלט ביד, לא רחוק היום שבו הם ינצחו אותי בקלות". 

הגל השני של טרור הבלונים השנה נפתח ב־6 באוגוסט. עשרה ימים אחר כך התמקמה במוצב מערכת הלייזר, כשהיא מונחת על נגרר שמוכן לתזוזה. הפעם איפוס הטלסקופ והמצלמות היה מהיר יותר. 

מני ועומר לא עוזבים את מסך הבקרה, הנמצא בתוך מזוודה שחורה ומוארכת. במקביל לחיילי חט"ל, המכוונים את מערכת החיישנים שלהם אל קו הרקיע, צוות הלייזר סורק את הקרקע והבתים כדי לראות מהיכן מפריחים את הבלונים. המצלמה עוברת מימין לשמאל, מציגה את בתי הבטון של הפלשתינים, המרפסות הריקות ודודי השמש השחורים. כמעט אין אנשים ברחובות, למעט גבר אחד, שחוצה את חבלי הכביסה בחזית ביתו ונבלע במהירות מאחורי דלת. ממרחק 300 מטר מהגבול נראה כאילו החיים בעזה אינם פעילים. 

מצלמת היום הצבעונית ממשיכה לסרוק את הסביבה, חולפת על פני הגדר ומגלה מעין כיפות חומות, שצמודות אליה מהצד הישראלי. זוהי מערכת "רואה־יורה" של צה"ל, שמופעלת ממוצב שליטה מרוחק כדי למנוע חדירות לישראל. 

עד לאיזה מרחק אתם מצליחים לראות?

מני לא עונה. בעזרת כפתור מעוגל הוא מכוון את המצלמה לזום מקסימלי ומתמקד על אסדת הגז הטבעי מרין, הממוקמת כ־36 ק"מ בעומק הים, מול חופי עזה.

אתם עוזבים לפעמים את המסך ויוצאים החוצה, להביט בשכונות שמעבר לגדר? 

"אנחנו משתדלים לצאת כמה שפחות ולהימנע מחשיפה יתרה. ודאי שלא מתקרבים לקצה הגבעה, לסוללת העפר, כי לולא היא, הצלפים הפלשתינים היו יורים עלינו". 

הם יכולים לראות משם את הלייזר ומערכות החיישנים?

עומר: "אין לנו ספק שכן. הרי המכשירים האלה מתצפתים עליהם". 

ריח כבד של שריפה מתפשט לפתע במוצב. המיירטים והחיילים מסתובבים לאחור ומביטים בעשן הסמיך, המיתמר מהשדה שמעבר למחסום הכניסה. אחד החיילים מתקשר לכוחות הכיבוי. 

עבר מעלינו בלון ולא שמנו לב?

מני מחייך. "אלה גחלים שנשארו מהשריפה שהיתה לידנו בשבת האחרונה. היא נגרמה אחרי שפגענו בזר בלונים בשבת האחרונה. הבלונים התפוצצו בעוצמה, ומטען החבלה ניתק מהם ועף באוויר מעלינו. הוא נחת בשטח מאחורינו וגרם לשריפה. באותו יום הצלחנו ליירט 25 זרים של בלונים, שהפלשתינים שיגרו בשלושה מקבצים".

עומר: "ביום רביעי שעבר היתה כאן מתקפה כבדה של 32 בלונים, שנמשכה כל היום. שני גלים בצהריים, ועוד אחד של 18 בלונים לקראת הערב. זה היה מטורף. לא עזבתי את המסך אפילו כדי ללכת לשירותים".

קרה שפספסתם בלון שהיה בטווח הלייזר שלכם?

מני: "נדיר מאוד. קרה שכיוונתי את הלייזר והבלון לא נפל, אין לי הסבר לזה. גם לכיפת ברזל אין 100 אחוז הצלחות. לא פעם אנחנו רואים את הזרים ויודעים שהם לא בטווח שלנו. באותו רגע אני מרגיש רע בשביל התושבים שגרים באותם אזורים. לפעמים אני מנסה לירות לייזר, בתקווה שאולי אצליח לפגוע, למרות שהבלונים רחוקים מדי". 

השקיעות הנראות מהמוצב הארעי מרהיבות ביופיין ומשכיחות לרגע את המאבק העיקרי מול עזה. השמיים נצבעים בכתום עז, כמו הלהבות החורכות את האדמה.

למרות הסכנה והקרבה לגבול, ד"ר בן עמי ופרופ' ישעיה באים לכאן בכל יום, כולל סופי שבוע, צמודים ללוחמים. הם נשארים איתם עד שעות הערב המאוחרות. לפעמים מצטרף אליהם תום, עובד באופטיסיב, והם פותרים תקלות המתגלות בשטח, או מאפשרים למיירטים לנוח מעט ומבצעים בעצמם את הסריקה הקרקעית. בימים האחרונים הם מסייעים ללוחמי מג"ב ללמד את חיילי גדוד האיסוף איך לתפעל את המערכת, לקראת האפשרות שתעבור לידיהם ותצא מאחריות מג"ב. 

מה הסיכוי שצה"ל ירכוש עוד מערכות להב אור, שיסייעו לכסות את כל שטח עזה? 

ד"ר בן עמי: "אני לא יודע, למערכת הביטחון יש השיקולים שלה והפיתוחים שלה. הם עזרו כאן עם המהנדסים של חט"ל, אבל אין לי מושג מה הם מתכננים לעתיד. אנחנו יודעים רק שהמשטרה לא תממן מכשיר נוסף". 

פרופ' ישעיה: "צה"ל נאבק בהמון איומים, ויש סדרי עדיפויות ביטחוניים. אני לא בטוח שהצבא הוא שצריך להרים לבדו פרויקט כזה. לדעתי צריך להפנות את השאלה למשרדי הממשלה".

גורם בצה"ל אמר לנו השבוע כי בימים אלה נבדקות בצבא שתי אפשרויות: האחת היא לרכוש את מערכת להב אור, והאחרת - להמתין לפיתוח מתקדם יותר, שנמצא בעבודה.

ניצב שבתאי, המשקיע בפרויקט הלייזר שעות של עבודה, מודע לאפשרות שהפרויקט ייצא מידיו. "הבאנו את הרעיון ואת היכולת", הוא אומר, "מה שחשוב זה שהטכנולוגיה תישאר בידי מדינת ישראל ותסייע לה. זו היתה משימה לאומית מבחינתי. המערכת שייכת למשטרה, והיא יכולה להשתמש בה גם למשימות אחרות. בלי קשר למה שיקרה בעתיד, מג"ב חולל כאן מהפכה בכל הקשור לבלוני התבערה. הבאנו לידי ביצוע יכולות טכנולוגיות שלא היו מוכרות לפני כן".

מה השלב הבא? 

פרופ' ישעיה: "פנינו לדור ג' של המכשיר, שיהיה בעל טווח גדול יותר ועם עוצמת לייזר חזקה יותר, שתשמור על עקרונות הבטיחות של להב אור. אם המערכת הנוכחית יכולה להפיל רחפנים רק כשהם קרובים יחסית, החדשה תאפשר לבצע את המשימה בטווח כפול. גם המחיר שלה צפוי להכפיל את עצמו.

"במערכת החדשה כבר נשלב את הציונות עם מסחריות. אנחנו מתקדמים כרגע מבחינה תכנונית, אבל לא מהצד הכספי. ננסה לגייס משקיעים פרטיים, ובמקביל, התחלנו במגעים מול גורמים ביטחוניים שונים. מערכת כזאת, שיכולה להיות מוכנה בתוך שנה, תוכל לשמש גם גופים אסטרטגיים וביטחוניים בחו"ל. 

"המערכת הזאת תסייע רבות למאבק מול עזה: אם יהיו לנו שש כאלו, הגזרה תהיה אטומה מפני בלונים ומפני רחפנים. כיום יש מערכות טכנולוגיות שיודעות לשבש את פעולת הניווט של הרחפן בעזרת גלי רדיו, אבל הדור הבא של הרחפנים יהיה אוטונומי. הוא לא ידבר עם הקרקע וינווט את עצמו. הדרך היחידה להשמיד אותם תהיה עם מערכות לייזר כמו זו שאנחנו מתכננים כרגע".

ניצב שבתאי מקבל הודעה בטלפון הנייד שלו. הוא מביט בסרטון שנשלח אליו ומחייך. "עכשיו אני יודע שגם בעזה מכירים ביכולותיה של המערכת", הוא אומר, ומראה לנוכחים את סרטון התדמית של המערכת, שעליו כתוביות בערבית. "אנחנו מבטיחים לתושבים שהטרור הפלשתיני אינו נרתע וימשיך במלחמתו נגד האויב הציוני", נאמר שם.

tala@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו