היום המיוחד הזה, היהודי הזה, הוא יום של זיכוך והתעלות. בעיקר בספרי הקדמונים. אצל רובנו - המכורים לקפה, דגיגי תרבות השפע שגם בסגר לא יתפסו אותנו בלי הגלידה בטעם המדויק, האנושיים - זהו יום של כאבי ראש וצוואר, חולשה בברכיים, צמא, עיניים שורפות, רעידות בשל מחסור בקפאין. לא הכל כל כך נשגב.
אבל הקסם הוא שלא משנה מה תרגיש או תעשה, יום כיפור עובד לבד, שוטף אותך כאילו רצת בלי מטרייה מהחניה עד הבית בגשם המטורף של מישור החוף בינואר. יום כיפור מכפר לך על חטאים בעצם זה שהיממה חולפת מעליך. כמו להישכב לטיפול עשרת אלפים אצל הקוסמטיקאית. את פאסיבית, זו היא שעוברת לך על הגוף ומנקה, וגם אם כואב - חייבים לעבור את זה לפחות פעם בשנה.
***
דיברתי עם חבר על מישהו שמצליח למכור את ספריו כאילו היו חיסון לקורונה. הצלחה יפה. הספרים שלו מצליחים כי הוא יתום, הסביר לי החבר. הקשבתי לו דרך העיניים כי המסיכה כיסתה על הפה. מי שההורים שלו לא בחיים, אמר החבר, אין לו עכבות, היצירה שלו חופשית ולכן מעניינת. בניכוי הצנזורים שהם ההורים שלנו, הכתיבה הופכת חמה כמו גוף של חיית טרף, אותנטית כמו מוכר הזיתים בשוק בעכו.
והנה הקשר ליום כיפור: אנשים שמביאים בחשבון את ההורים שלהם, מתפרעים פחות בכתיבה ומתפרעים פחות בחטאים. לפי הפירוש המסורתי, יוסף לא חטא עם אשת פוטיפר כי ברגע אחד, לפני שהחליק לתוך מצעי הסאטן המצריים, עלה לנגד עיניו "דיוקן אביו". הוא נזכר באבא שלו, הצדיק והחמוד, התמלא בושה וברח מהפוטיפרית. אנשים שיש להם הורים דומיננטיים חוטאים פחות.
כשאנשים שאני מעריכה מספרים לי שהם קוראים את הטור הזה, אני נמלאת אימה ומבוכה. בימים שלפני המגיפה הנחיתי כנס המונים. מאחורי הקלעים פגשתי את הרב הראשי, הרב דוד לאו, שעלה לברך. כשסיפר לי שהוא מקפיד לקרוא את הטור שלי בכל שבוע, חשתי את ברכיי מתפוקקות. מאז אני כותבת קצת אחרת. "דיוקן הרב לאו" לנגד עיניי. וזה עוד פומבי. מה קורה מאחורי הפרגוד? כדי להימנע מחטא, ממעשים לא טובים, צריך לב ומצפון ומזל, עמוד שדרה וכליות. וצריך גם מבט עליך של מישהו שאתה מעריך, מבט שילך איתך אל חדרי החדרים.
***
ויש עבירות שבין אדם לחברו, שעליהן יום הכיפורים לא מכפר, ולא יעזור כלום, צריך לטפל ביבלית הזאת בעצמנו עם כל הצער שבדבר וכאבי הגב הכרוכים בהתכופפות. יש אנשים שאני צריכה לבקש מהם סליחה אבל קודם שיבקשו הם. יש אנשים שצריכים לבקש ממני סליחה אבל אני לא מעוניינת בשום תקשורת איתם. הסליחה היא גליל צמר שזורקים בין שני אנשים. אם אין מי שתפס, החוט לא קיים.
לא פחות חשוב מהסליחה זה לאפשר לנפגע להגיד מה הרגיש, לשפוך את ליבו. אם מישהי תבקש ממני סליחה, לא אסכים לתפוס את כדור הצמר עד שלא תדע לה, עד שלא תשמע לה, עד שלא תבין את הפגיעה בשלמותה, מה גרמה. ההזדמנות לדבר חשובה מהסליחה. תנו לנפגע הזדמנות להוציא עליכם הכל, ורק אחר כך נסו לזרוק אליו את הפקעת.
***
והנה הסליחות הלא ספציפיות שאני צריכה לבקש ממי שאני לא יכולה לפגוש.
1. סליחה, אדון הודי וגברת סינית. סליחה, ילד בנגלדשי וילדה וייטנאמית. אני לא מכירה אתכם, אבל חייכם נקשרו בחיי, בטיפות הזיעה שנשרו ממצחיכם אל החולצה שייצרתם עבורי, הכיסוי למחשב הנייד, נעלי הספורט, מחברת הספירלה. אתם, שכרכתם, ייצרתם, גזרתם, ניקבתם, תפרתם. שהועסקתם בחלל ענק ולוהט בשעות עבודה ארוכות, בלי זכויות, בלי בית דין לעבודה, בלי הפסקות. שנחשפתם למעסיק מתעלל, לחומרים מסוכנים, לעונשים או לסיכון פיזי. אני מנסה להיות צרכנית מודעת, אבל יש גבול לידע השקוף, ואני לא יודעת איפה ייצרו את הגרביים של הילד. סליחה.
2. סליחה מכולכם, בני העדה התימנית. הכורדית. הפרסית. סליחה מכם, היקים. הגרוזינים. המרוקאים. בני תפוצות ישראל שעלו לארץ מעדה מפוארת, עם מורשת עשירה, תרבות מרתקת, דחף ציוני. סליחה על הבדיחות, התגיות, התוויות. סליחה שחגגנו על חשבונכם במשך 70 שנות מדינה. סליחה שלא התאמצנו להכיר ולכבד מעבר לסטיגמה מרושעת שפִרנסה דחקות.
3. סליחה מכם, אנשים שחלפו בעבר שלי כמו שחף, נוגעים במים ועולים. עוברי אורח בשבילי חיי, סליחה אם העלבתי ומי בכלל זוכר. סליחה אם עבורי לא רלוונטי לחפש אתכם, ועבורכם היה שם קעקוע בבשר.
4. סליחה שידעתי שאת בדיאטה ובכל זאת דחפתי אלייך מהעוגה שאפיתי, שהיתה טעימה ומושקעת, ושמחתי שאכלת, אבל הזקתי לך, ביודעין, כי לתת לך תפוח ירוק כשיש עוגה זה פוגע באגו שלי. אני יודעת שאין מעשה חברי יותר מאשר להגיש לך מלפפון פרוס ועליו מלח גס, אבל נסחפתי במערבולת של תו תקן חברתי ופשעתי לך.
5. סליחה, איש יקר ואישה יקרה שמנקים את המקומות שבהם אני משאירה את צעדיי. סליחה ממנקה הרחובות על שלא רדפתי אחרי עטיפת הטופי שעפה ברחוב בחורף. סליחה ממי שמנקה את השירותים בבניין המשרדים שבו ביקרתי, על שלא הרמתי את נייר ניגוב הידיים שלא נכנס לפח ונשאר על הרצפה. סליחה מכל אלו שעוברים אחריי בקניון, בבית הקפה, במרפאה, בסופר, במשרדי הממשלה, בפארקים, עוברים ומוחים את צעדי הבוץ שלי, את השאריות שלי, את השיער הנושר שלי, את הטישו שלי. סליחה.
6. סליחה מהמנקים ומהסניטרים במחלקות הקורונה. אלו שמסכנים את עצמם יותר מכל המנקים האחרים, ואין להם זוהר של רופא במחלקה מסוכנת, והם באים והולכים כמו רוח שנושבת מהחלון, בלי שם ותואר, בלי מחיאות כפיים.
7. סליחה בשם ילדיי על דברים שאמרו כי ילדים אומרים דברים. וסליחה שמבקשת עכשיו אמילי הילדה, שהיתה ילדה רגישה לאחר אבל זקופת גב, ופגעה, יודעת שפגעה, בחברים לגן או לכיתה, שאין לי תקשורת איתם היום.
8. סליחה שהייתי בלי מסיכה כשישבתי לשיחת נפש עם בר, חברה שלי. סליחה שהורדתי את המסיכה בבדיקת הראייה באופטיקה. סליחה שהתחלנו את הפגישה עם החברים כשאנחנו מכוסי אף ופה וסיימנו אותה, מעל צלחת פיצוחים, בלי מסיכה בכלל, "כי מותר כשאוכלים". סליחה מאלה שבקצה השרשרת, החוליות החלשות, על זה שבין הגלים הקלתי ראש. גם אני הרחבתי את החור בסירה השוקעת. סליחה.
גמר חתימה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
