מקפיא חמש מגירות; ספרייה (שרידי מדבקות מקולפות על צידה); שטיח אפגני; שטיח פרסי (מצב מצוין); שטיח ארמני; שולחן וינטג'; ארון וינטג' (בלי ידיות); מיטה וינטג'. הסיבה שאני לא עושה כושר? אין לי זמן. התמכרתי למכירות יד שנייה, באתרים ייעודיים ובאזור המכירה של פייסבוק.
אני לא קונה. רק גוללת. לומדת מה מוכרים. מתעצבנת על המחיר. מדמיינת שידה ענתיק בחדר השינה. בודקת אם המזנון נכנס לי לסלון. משווה כורסאות עם כתמים שאפשר לרפד מחדש. אני יודעת שלא ארפד מחדש, כמו שאני יודעת שלא אקנה. השיטוט דומה לרכישות מקוונות באתרים רגילים: צפייה בתמונות, לב על פריט שאהבתי, דפדוף תוך הזדקנות על הספה.
אלא שלאתרי יד שנייה יש מגבר FOMO (חשש מהחמצה), שגורם לך לא לצאת מהם לעולם: במאבק להשיג מיטת נוער מתכווננת, אני מבועתת שהמיטה שמצאתי היום לא תהיה פה מחר, שמישהו אחר יצוד אותה. מאידך, אני חרדה שמחר תנחת באתר מיטה טובה יותר, עם שלט חשמלי נגיד, ובאותו מחיר.
אם אהסס, השולחן למרפסת - עץ טיק, מרחובות - לא יהיה כאן עוד. אם אקנה, ארגיש מרומה כשאראה מוצר דומה - הפעם עשוי ראטאן, מבית שמש - במאתיים שקלים פחות. ואני חייבת להיכנס בכל זריחה ושקיעה, לוודא שלא פספסתי תכולת דירה (וינטג') במחירים שלא יחזרו.
הנה תגלית: בשום קנייה מקוונת לא צריך להוציא כרטיס אשראי כדי להפיס את יצר השופינג. בין שמדובר ביד ראשונה מאתר סיני ובין שביד שנייה מרופא, די במציאת העסקה המשתלמת, מילוי סל הקניות באתר - ואז לחיצה על האיקס האדום לסגירת כל החלונות. לקנות בעין. למלא את העגלה. לא צריך לשלם. השאירו את הפריטים המלוּבבים, סגרו את החלון, ולכו להכין חביתה.
סיפוק על השגת כריות נוי בוהו־שיק שתיים במחיר אחת? יש. חמיצות על בזבוז הזמן באתרים? יש. אישה קדמונית שבלוטות העונג שלה מתעוררות מציד ומלקט? יש. לא צריך שהחבילה תגיע לפיצוצייה או למצוא מוביל לארון. ווינדואוז שופינג, גרסת הווינדואוז.
בהשתרעות כורסה מול אופק הקניות הבדיוניות, יד על הנייד, פה חצי פתוח, עיניים מזוגגות, אני מציצה לעבר חיים אלטרנטיביים. איך ייראו חיי אם אחליף את פינת האוכל, אקנה שולחן עבודה ממהגוני, אוסיף וינטג' לחיי האיקאה. וזו גם הצצה אל חיים של אחרים. הנוף אותנטי יותר מאשר בחרכי ההצצה שהפיד הרגיל נותן. כשמישהי מוכרת כוורת, היא לא מסדרת אותה. כשמישהו מפרסם תנור אפייה, הוא לא מבריק את המטבח. אני יכולה לבדוק אילו ספרים יש להם בספרייה. איך נראים מצעי המיטה.
הקסם בהצטיידות בפריט משומש מתחכך ברצון שלנו לחיות עוד חיים. גם בבגדים יד שנייה. יש סיפור לז'קט הזה. ריח הבושם שנשאר אחרי כביסה. הרהיט שהיה כאן לפני שהפרחנו את השממה. ליד החדש, הכמעט חד־פעמי, מתחשק ארון עם דלתות כבדות שראה יותר ממה שאנחנו ראינו. אנחנו הווים בהווה. לפעמים בא לנו קצת עבר בתוכו.
* * *
איפה אתה חי? בעבר, בהווה, בעתיד? יש לי מכר שיכול לדבר שעות על העבודה הראשונה שלו, ולא לספר כלום על העבודה הנוכחית. אם היה משקיע בחיפוש בת זוג כמו שהוא משקיע בזיכרונות מהחברה מגיל 20, במונולוג על הפספוס בכך שלא התחתן איתה, כבר היה מאכיל גוזלים בקן. אם היה לוקח את הכוח לדוש במה היה אילו, ומשקיע אותו במה צריך לעשות כדי, הוא כבר היה ההבטחה ההיא שפוספסה.
בכל פעם שהוא כועס על חייו המדשדשים, אני רוצה לסובב לו את הצוואר עד שאשמע קנאק. תסתכל קדימה, חבר. הכל עוד לפניך. אבל לא. הצוואר שלו מעוקם אחורה, נקוע. נדמה לו שהכל היה, ודבר לא לפניו. הוא יותר מדי עבר. צריך עתיד.
* * *
יש דיבור של זלזול במי שחי מעבר ליכולת לפני הקורונה, ואחרי המגיפה נמצא שטוח על המדרכה בלי יכולת לקום. חכמים שירשו דירות מהסבתא מכים על חזם של הממושכנים, "חסרי אחריות שלקחו חובות על חובות בלי לדעת מאיפה יכסו אותם".
נעים מאוד, אני מאלה שלקחו הלוואות כבדות לפני הקורונה. משכנתא יצוקה מברזל שהיתה אחוז סביר מהכנסתי לפני המגיפה. איש לא יכול היה לצפות קטסטרופה כזאת. גם הבנקים, שמחשבים סיכונים בזהירות מופלגת, לא דמיינו מכה אנושה כזאת על האנושות.
אני ויתר לוקחי המשכנתאות - שהקורונה הפכה את חיינו כמו בצק בתוך מיקסר - הם אנשים שבסך הכל חיים בעתיד. אופטימיים. הפסימיסטים קנו בית בשקלים שיש להם בארנק. האופטימיסטים סמכו על מחר. "אתקדם מקצועית", "ארוויח יותר", "יהיה לי יותר כסף". זה גם מה שמניע את גלגלי הכלכלה.
* * *
השתתפתי פעם בסדנת מחול. הרקדנית היפהפייה שהובילה אותה ניסתה עלינו תיאוריה: יש אנשים של הווה, ויש של עבר, ויש של עתיד, ולכל אחד יש תנועה אחרת בגוף.
היא ביקשה שנעשה סדרת תנועות: ציפה, הטחה אל הרצפה, מגע מלא ברצפה, מגע מלא באוויר, צמצום הגוף, פתיחת הגוף. בפעם הראשונה נתבקשנו לעשות את התנועות כשרק העור נע - הגוף חלול ומובל על ידי המעטפת, כמו שקית ריקה. בפעם השנייה כשרק העצמות זזות, כמו שלד מהלך. ובפעם השלישית - לתת לבשר להיטלטל ולהוליך.
העור מייצג את העבר, אמרה הרקדנית היפהפייה. הוא שומר צלקות וכוויות, סימני מתיחה, קמטים. העבר רשום בעור. השלד מספר הווה. מה שיש הוא שישנו. עצם הדבר. והבשר מספר את העתיד. הוא מְבַשֵּׂר. חתירה קדימה עם הבשר דרך האוויר - זו תנועה אל העתיד. מי שקל לו לעבוד תנועתית בתצורת העור - הוא אדם שחי בעבר. מי שנוח לו להניע את העצמות - הוא אדם שחי בהווה. ומי שמשתמש בבשר כדי להתקדם - עולמו נטוע בעתיד. ידעתי שאני עשויה מבשר.
איך אני אוהבת את מחר. מחר יהיה יותר טוב מהיום. סמטה חשוכה? מהפינה שלה יקפוץ עלי משיח. חורבן גירושים? יביא לי אהבה חדשה. דשדוש מקצועי? בטוח הפוגה בדרך למקפצה הגדולה. אני מתה להגיע למחר הזה. תהיה לי בו שידה וינטג'.
* * *
לאה גולדברג הטילה משקולת בעבר. "העבר היום - עבר מאוד. וקצת עתיד. ואין הווה באוויר", כתבה בדכדוך. "עבר מאוד" הוא מנת חלקם של פוסט־טראומטיים. הם עוד שם, לא יכולים לזוז על ציר הזמן.
בקורונה־טיים הישראלית הייתי משנה את גולדברג: "ההווה היום - הווה מאוד. וקצת עבר. ואין עתיד באוויר". אנחנו דואגים לקשישים (עבר) ודואגים לבעלי העסקים ולכלכלה (הווה), אבל מה על הילדים שלנו, שתקועים בבית תשעה חודשי היריון וכבר נולדו אל עולמם האחר, העצוב מזוקן, הבודד? תלמידי חטיבות הביניים, המוזנחים בבתים, הם העתיד שלנו. ואין עתיד באוויר.
