הטראומה מייסרת אותם עד היום. רועי פנחס, שלומי כהן ורונן ויטוריו בר היו אמורים להיות עם חבריהם על אוטובוס צועראי שב"ס בדרך לכלא דמון, אבל איחרו בעשר דקות. מצומת סמוך לשריפה הם הביטו בלהבות המשתוללות, שהפכו את הכביש למלכודת מוות.
עכשיו, לראשונה, הם חוזרים יחד לאותו עיקול, עשר שנים אחרי. פוסעים בשביל החצץ המוביל לאנדרטת הברזל הענקית, ופתאום הליכתם מואטת ופניהם קופאות. הם אינם פונים ללוח השמות, אלא מדלגים מאחורי מעקה הביטחון וניגשים לעץ זית הנבלע בצמחייה העבותה, קרוב לצלע ההר. רק שם נגלה הגל־עד הפרטי שלהם.
בסוף דצמבר 2010, כחודש לאחר האסון, הם באו למקום עם 11 הצוערים הנותרים מהקורס. יחד הניחו 44 חלוקי נחל, שעליהם נרשמו שמותיהם הפרטיים של הנספים - 37 צוערים, נהג האוטובוס, שלושה לוחמי אש ושלושה קציני משטרה. כעת הם שוב מלטפים את האבנים המעוגלות, שהצהיבו במשך השנים.
"איפה האבן של מוריץ לוי?" מחפש רועי את שמו של אחד מחבריו הקרובים בקורס, מוחה דמעה באצבעותיו המאובקות. "כשבאנו לכאן לפני עשר שנים, כל אחד מאיתנו כתב פתק אישי, וטמַנו את הפתקים בקרקע".
רק לאחר דקות ארוכות הם חוזרים לרחבת האנדרטה ומשקיפים אל הצומת שבו עמדו אז. "תראי כמה זה קרוב", אומר שלומי בשקט. "העובדה שלא יכולנו לעזור להם לא מניחה לי. לעולם לא אשכח את העוצמה האדירה של האש, את החום המטורף ואת העשן".
רונן פורש הצידה, עיניו אדומות. הוא ניגש אל כמה אנשים שבאו לבקר באנדרטה ומסביר להם בקול רועד: "היינו אמורים להיות על האוטובוס... סליחה, בכל פעם שאני מספר שגם המשפחות שלנו היו יכולות להיות שכולות, אני בוכה. אין דרך להסביר למה אנחנו חיים והם מתים".
רועי (47) מנהריה ושלומי (38) מקריית אתא התגייסו לשב"ס ב־2004. הם נפגשו לראשונה כעבור ארבע שנים, בקורס מש"קים, והפכו לחברים קרובים. כיום הם קציני מבצעים בדרגת כלאי, רועי בבית המעצר קישון ושלומי בכלא צלמון. רונן (48), הנדסאי אלקטרוניקה מנתניה בדרגת כלאי, התגייס לשירות ב־2007. הוא שירת כקצין טכנולוגיה, היה אחראי למערכת המחשוב ולמצלמות האבטחה בבתי הסוהר, ובחצי השנה האחרונה מנהל השיווק של מערך התעסוקה בשב"ס. במסגרת תפקידו הוא מציע לגופים ציבוריים ופרטיים מוצרי עץ ומתכת המיוצרים על ידי אסירים.
הם מבקשים לקיים את הראיון בכלא דמון, הנמצא במעלה הכביש, מרחק חמש דקות נסיעה. זה היה היעד של אוטובוס הצוערים, שאליו לא הגיעו.
קשה שלא להבחין בדינמיקה ביניהם: כל אחד מהם מקשיב בצמא לדברי חבריו, כמו חושש שפרט משמעותי חמק מעיניו באותו יום. רועי ושלומי, נשואים ואבות לשלושה ילדים, משוחחים ביניהם כמעט מדי יום. הם שונים באופיים: רועי ישיר וענייני, שלומי מופנם ומתקשה לחשוף את תחושותיו.
רונן, גרוש ואב לשתי בנות, נראה כמי שחי את האסון מדי יום. הדמעות זולגות על לחייו, קולו נשבר לפרקים. הוא כמעט לא בקשר עם שני עמיתיו לקורס ההוא, למעט מפגשים באזכרות השנתיות של שב"ס.
את האזכרות הפך רונן למשימה מרכזית בחייו. הוא בודק את התאריכים והשעות של כל 37 האזכרות, ובונה מסלול שיאפשר לו להגיע לכמה שיותר, בכל הארץ. עם רבים מההורים ומבני הזוג של הנספים הוא שומר על קשר. "בעיניי זו שליחות", הוא אומר. "אני מפנה לזה ימים שלמים. אני בוכה כשאני רואה את הילדים של הנספים.
"אין ספק שאני בסוג של פוסט־טראומה. בעשר השנים האחרונות אני נזהר מאש. כשאני רואה שהבנות שלי מתקרבות יותר מדי למדורה של ל"ג בעומר, אני מרחיק אותן מייד".
רועי: "לעולם לא אשכח את החברים מהקורס, אבל אני מאמין שצריך להמשיך לחיות".
שלומי: "שיניתי את התפיסה לגבי החיים. אני מאמין שצריך לנצל כל רגע. מאז האסון אני טס יותר לחו"ל, החלפתי מכוניות וקניתי בית חדש. חיים רק פעם אחת".
קורס הקצינים נפתח באמצע אוקטובר 2010 בבית הספר של שב"ס ברמלה. ביום שלישי בלילה, 30 בנובמבר, שוחרר כל הקורס לאפטר קצר. ביום רביעי בבוקר חזרו חמישה מהצוערים ברכבם הפרטי, ובהם שלומי ורונן, שהגיע על קטנוע. להחלטה השגרתית כל כך היתה משמעות מכרעת לכך שנותרו בחיים.
"מעולם לא קרה לי שלא התעוררתי בבוקר, אבל דווקא ביום רביעי לא שמעתי את השעון מצלצל", אומר שלומי. "גם לא שמעתי את ההודעות שרועי שלח לי ב־6 בבוקר. נהגנו לנסוע לקורס יחד ברכבת, כשהוא עולה בנהריה ואני מצטרף אליו בקריית מוצקין.
"רועי התקשר אלי והעיר אותי. אמרתי לאשתי שאני חייב לקחת את האוטו, אחרת לא אגיע בזמן. הודעתי לרועי שיירד מהרכבת בקריית מוצקין, ואאסוף אותו".
רונן: "אני הייתי אמור להגיע לקורס עם צוער שהיה אמור לאסוף אותי. אבל אשתי דאז ביקשה ממני לקחת את הילדה לגן, אז נאלצתי להגיע לרמלה בכוחות עצמי. לקחתי את הקטנוע".
השלושה הגיעו בזמן לתחילת הלימודים, ובערב השתתפו בטקס הדלקת נר ראשון של חנוכה. "בדיעבד, זו היתה החוויה המשמחת האחרונה של כולנו יחד", מחייך שלומי לרגע. "כל הצוערים, וגם החניכים של קורס מש"קים וקורס סוהרים, התקבצו יחד ברחבה. הרב אוריאל מלכה ז"ל, שהיה צוער, נתן דרשה מרתקת, ואחר כך שרנו שירי חנוכה. היה חשמל באוויר. אחרי הטקס ארגנתי עם איילה יפרח ז"ל טורניר כדורעף. כולם צחקו ושמחו, אף אחד לא שיער מה מחכה לנו למחרת".
בוקר יום חמישי, 2 בדצמבר, התחיל בצורה שגרתית, כשכל הצוערים בכיתות. בצהריים נכנסה למחלקה א', אשתו של הצוער קובי יעקב, ובידיה עוגת יום הולדת.
"היא הפתיעה אותו", מספר שלומי. "קובי לא ידע שהיא ביקשה ממפקד הקורס לשחרר אותו מוקדם, כי הזמינה להם צימר בצפון. זה מה שהציל את חייו".
רועי: "אני הייתי באותו זמן בתורנות שמירה בכניסה. הארוסה של דימה גרשטיין ז"ל, ששירתה גם היא בשב"ס, הגיעה לשער והשאירה לו תמונה שלה וחטיף שוקולד".
לקראת השעה 13:00 נכנס מפקד הקורס לכיתות והודיע כי פרצה שריפה בכרמל, ועליהם לסייע בפינוי אסירים מכלא דמון. הוא הורה להם לקחת את ציוד הכוננות - אפוד, קסדה, רימון גז ומסיכת אב"כ - ולצאת לרחבה המרכזית כדי להמתין להסעה.
שלומי: "שמחנו שיש אקשן. מפקד הקורס שחרר את קובי לצימר, ושחרר גם חמש אימהות לילדים קטנים, כי לא היה ברור באיזו שעה נחזור. כשעמדנו לעלות לאוטובוס, נזכרתי שבאתי ברכב שלי. לא רציתי לחזור בלילה לרמלה לקחת אותו, אז ביקשתי ממפקד הקורס אישור לנסוע אחרי האוטובוס. גם מוריץ לוי ז"ל, וסים אבו ריש ז"ל ואיאס סרחאן ז"ל קיבלו אישור לנסוע ברכב הפרטי שלהם. הורו לנו להגיע לכלא כרמל שליד צומת עתלית, ומשם היו אמורים לאסוף אותנו לכלא דמון.
"לא רציתי לנסוע לבד ושאלתי את רועי אם הוא רוצה לבוא איתי. מפקדת המחלקה לא אישרה לו, בטענה שמדובר במשימה מבצעית ולא ביום כיף, והוא כבר עלה לאוטובוס. התעקשתי. אמרתי למפקד הקורס שאני לא מכיר טוב את הדרך. הוא נתן לנו אישור".
רועי: "לקחתי את האפוד שלי, אמרתי 'שלום לכולם, נתראה למעלה', וירדתי מהאוטובוס".
שלומי: "גם רמי ישראלי ז"ל ביקש לנסוע איתנו. הוא לא קיבל אישור, והתאכזב".
דקות ספורות לפני שיצאו לדרך, ניגש רונן לשלומי ולרועי. "לא רציתי להשאיר את הקטנוע ברמלה", הוא אומר. "חשבתי שעדיף שהוא יהיה בחניה של כלא אשמורת בצומת בית ליד, כי זה קרוב לבית שלי בנתניה. מפקד הקורס אישר לשלומי לאסוף אותי מכלא אשמורת. העליתי לאוטובוס את המחשב והאפוד שלי, כי לא יכולתי להעמיס אותם על האופנוע".
ארבע המכוניות הפרטיות והקטנוע יצאו לדרך כמה דקות לפני האוטובוס. בצומת נתניה פנו רועי ושלומי לעבר בית ליד ונתקעו בפקק. כשהגיעו לכלא אשמורת, רונן כבר חיכה להם. רועי הציע שייסעו דרך כביש 4, והם שוב נתקעו בפקק.
רועי: "מדובר בשרשרת של אירועים שעיכבו אותנו. ידענו שנאחר למפגש עם הצוערים בכלא כרמל".
שלומי: "כשכבר חתכנו מכביש 4 לכביש החוף, אחרי חדרה, צלצל מפקד הקורס, שנסע ברכב שלו לפני האוטובוס. הוא כעס, אמר שרק שלושתנו חסרים. ביקשתי שימתינו לנו, כי אנחנו כבר מגיעים, אבל הוא סירב והודיע לנו שבגלל האיחור, שלושתנו סוגרים שבת".
רונן: "תפסתי את הראש בין הידיים. הרגשתי רע, כי בגלל העיקוף שרועי ושלומי עשו בשבילי, כולנו נענשנו".
שלומי: "הייתי עצבני. אמרתי לרועי ולרונן: 'אני לא חוזר היום לרמלה לסגור שבת, גם אם מדיחים אותי מהקורס'".
רועי: "התקשרתי לסגנית מפקדת המחלקה, סיגל דואק, וביקשתי שתשכנע את מפקד הקורס להמתין לנו. אמרתי לה: 'המפקדת, עשר דקות אנחנו אצלכם'. אבל היא אמרה שהם כבר על האוטובוס לכיוון דמון, ושנמתין להנחיות בחניה של כלא כרמל.
"באותו רגע שלומי החליט לנסוע במהירות של 150 קמ"ש. אבל זה לא עזר. כשהגענו לנקודת המפגש, לא היה זכר לאוטובוס".
אילו היו מחכים לכם, יש סיכוי שהאוטובוס לא היה נלכד באש?
רועי: "אי אפשר לדעת. אולי האוטובוס לא היה נלכד באש, ואולי אנחנו היינו על האוטובוס ולא היינו מדברים איתך עכשיו".
על אוטובוס הצוערים היו הנהג, דוד נבון, 37 חניכים ושלושה מפקדים: סגנית מפקדת מחלקה א', סיגל דואק, מפקד מחלקה ב', רפי אלקלעי ז"ל, וסגניתו, פביולה בוהדנה ז"ל. האוטובוס הגיע לעיקול שלמרגלות בית אורן, כ־700 מטר לפני כלא דמון, שם נעצר על ידי מפקדת משטרת חיפה, תנ"צ אהובה תומר ז"ל; ראש משרד התנועה בתחנה, סנ"צ איציק מלינה ז"ל; וקמב"ץ המחוז הצפוני, תנ"צ ליאור בוקר ז"ל. הם אמרו למפקדי הקורס שהלהבות חוסמות את המעבר לדמון, ושעליהם לחזור על עקבותיהם.
האוטובוס תמרן בכביש הצר, וכשהשלים את הסיבוב ופנה בחזרה לעבר הירידה מההר, התרוממה מולו חומת אש ענקית. הצוערים פרצו את הדלתות, ויחד עם קציני המשטרה ניסו להימלט למקום מבטחים. שלושת לוחמי האש, דני חייט ז"ל, אורי סמנדייב ז"ל והנער אלעד ריבן ז"ל, התיזו עליהם מים מכבאית סמוכה, בניסיון לקררם.
שלומי, רועי ורונן המתינו להנחיות בחניה של כלא כרמל. "ראינו שהשמיים שחורים מהעשן", אומר שלומי, "אבל זה נראה רחוק, אז לא דאגנו".
רועי: "התקשרתי שוב לסיגל, והיא אמרה: 'תמתינו, יש מלא אש. אנחנו עושים פרסה ויורדים בחזרה'. היא היתה קרת רוח, ולא היו ברקע קולות היסטריה של הצוערים. שמעתי רק את הצפצוף של הרברס".
שלומי: "שמעתי את השיחה, אני דווקא זוכר פאניקה. סיגל גם אמרה שגזע עץ נפל על האוטובוס, והוא בוער. שומעים את הלחץ בסרטון שדודו דרעי צילם בטלפון מתוך האוטובוס. אני זוכר שסיגל אמרה: 'אני מקווה שנצא מזה בחיים', ואני אמרתי לעצמי, 'מה יש לה, זאתי'. חשבתי שהיא סתם היסטרית. בכלל לא עיכלנו מה קורה שם".
הסרטון מספק עדות מצמררת לדקות האחרונות בחייהם של הצוערים. בתיעוד הנדיר נשמע קולה של סיגל, המנסה להרגיע. "חבר'ה, הכל יהיה בסדר", היא מבקשת. "תתרחקו בבקשה מהחלונות, כי הם מתחילים להתפוצץ". אחת הצוערות אומרת לה: "אל תגידי לי להירגע, אני מפחדת".
סיגל והצוערים מאור פרץ ודודו דרעי הצליחו לעלות לרכב של צלם העיתונות רוני סופר וחמקו מהלהבות ברגע האחרון. כל שאר יושבי האוטובוס נספו.
רועי: "אחרי כמה דקות התקשרתי שוב לסיגל. היא צעקה: 'תגיד לי שכולם בסדר, תגיד לי שכולם בחיים'. לא הבנתי על מה היא מדברת ושאלתי מה קרה. היא ענתה: 'אני לא יודעת, האוטובוס נשרף, נפל עליו עץ, העץ נשרף'.
"פתאום שמעתי גבר ששואל מי אני. עניתי: 'רועי, מי אתה?'. זה היה מאור פרץ. הוא לקח מסיגל את הטלפון ואמר שהאוטובוס נשרף, ושרק הם הצליחו להגיע לדמון. השיחה התנתקה.
"אמרתי לשלומי ולרונן שניסע לכיוון בית אורן. בתוכי ידעתי שחלק מהחברים שלנו אינם בין החיים, אבל לא העליתי על דעתי שכמעט כולם מתו. מבחינתי, נסענו לחלץ פצועים".
רונן: "גם אני הייתי בטוח שמדובר בנזק קטן, ורוב הצוערים בסדר".
שלומי: "המחשבה שרובם מתו בכלל לא עברה לי בראש. יצאנו לדרך, אבל אחרי דקה של נסיעה נתקלנו במחסום משטרתי. אמרנו שאנחנו משב"ס ושהחברים שלנו למעלה. עצרתי בצד, בחניית כורכר, ורועי הלך לדבר עם השוטרים. זה לא עזר.
"כשרועי חזר לרכב, ראיתי שהשוטרים לא מסתכלים עלינו. שאלתי: 'עולים?', ורועי ורונן השיבו בחיוב. רועי הביא מהבגאז' את מסיכות האב"כ שלי ושלו, למקרה שיהיה עשן כבד, ויצאנו לדרך".
רונן: "אני הייתי היחיד בלי אפוד ומסיכה, אבל היה ברור לי שאני נשאר איתם. אמרתי, מקסימום, אשאר קצת מאחור".
רועי: "בדרך התקשרתי למוריץ, והטלפון לא צלצל. חייגתי גם לאיילה יפרח ולרמי ישראלי, אבל כל הטלפונים היו מנותקים".
שלומי: "כשרועי אמר שאין צליל, התחלתי להרגיש את הלחץ בכל הגוף".
השלושה הגיעו לצומת במרחק כ־400 מטר מהעיקול, שם נעצרו על ידי שוטרי מג"ב וקצינים של שב"ס.
רועי: "שלומי ואני יצאנו מהרכב ורצנו לכיוון האוטובוס עם מסיכות אב"כ. עברנו 200 מטר, אבל החום, העשן והגיצים היו בלתי נסבלים. עוד שני צעדים היינו נצלים באש".
רונן: "בזמן שרועי ושלומי רצו קדימה, ניגשה אלי קצינת שב"ס ושאלה אם אני יודע מי היה על האוטובוס. הוצאתי מהכיס את רשימת החניכים ונתתי לה. התקשרתי לאח שלי וביקשתי שיגיד לי מה כתוב באינטרנט. הוא אמר שדיווחו על 18 הרוגים, ושהוא חושב שאלה אסירים. אמרתי לו: 'מה פתאום אסירים? זה הקורס שלי. הלך הקורס'.
"אחרי דקה הוא צלצל אלי ואמר שהמספר עולה, ועכשיו מדברים על 30 הרוגים".
שלומי: "אני ורועי חזרנו לצומת. ראינו שני אמבולנסים שניסו להגיע לאוטובוס ולא הצליחו, כשהם יורדים בחזרה. עצרתי אותם ושאלתי אם יש עליהם פצועים. אחד הנהגים אמר לי: 'אף אחד לא ייצא משם בחיים'. באותו רגע הבנתי שנגמר. בקושי הצלחתי ללכת".
רונן: "פתאום היתה רוח חזקה, והאש סטתה דרומה, לכיוון שלנו. מישהו צעק שכולם חייבים לזוז משם. נכנסנו לרכב וחזרנו לכיוון כלא כרמל".
רועי: "אני ושלומי התקשרנו למשפחות שלנו והודענו שאנחנו בסדר. בין לבין היו לנו כל הזמן שיחות מסוהרים ששאלו אם חבר שלהם על האוטובוס. עניתי שאין לי מושג, למרות שידעתי בדיוק מי היה שם".
רונן: "לפני רגע היינו איתם, איך הגיוני שעכשיו הם לא בחיים?"
שלומי מבקש לעשות הפסקה ומתרחק הצידה. הוא תופס פינה של שמש, מצית סיגריה ופולט את העשן בעיניים עצומות. רועי מספר כיצד נסעו במהירות לרמב"ם, בתקווה למצוא שם פצועים.
"כשהגענו, ראינו בחוץ המון מיטות וצוותים רפואיים ממתינים לידן", הוא אומר. "מתוך אינסטינקט רצנו לשם, אבל אחד הרופאים הפנה אותנו למרכז המידע. היו שם עובדים סוציאליים ומחשב, וביקשנו לראות אם יש שמות. ראיתי רק שניים. הכבאי דני חייט ז"ל ו'פלוני אלמוני'. יצאנו החוצה וישבנו על המדרכה בכניסה למיון".
רונן: "זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. שום אמבולנס לא הגיע".
רועי: "אחרי שעתיים הגיע למקום אחיו של ג'לאל ביסאן ז"ל. הוא כל כך דומה לג'לאל, עד שלרגע חשבתי שזה הוא. לקחתי אותו למחשב עם השמות, והוא הצביע על 'פלוני אלמוני' ואמר: 'זה אח שלי'.
"בדיעבד התברר שהוא צדק. ג'לאל ירד מהאוטובוס, והיה היחיד שרץ לכיוון חומת האש ולא לוואדי. טרנזיט של מכבי אש פינה אותו כשהוא פצוע קשה, ובדרך חבר לאמבולנס. כשהיינו בכניסה לרמב"ם, לא ידענו שהוא שם לידנו, נאבק על חייו. הוא נפטר אחרי תשעה ימים".
רונן: "המתנו ברמב"ם עד אחרי חצות. היינו במין תקווה לא ריאלית, שאם נמשיך להמתין, בסוף יגיעו פצועים. מפקד הקורס, שהגיע אחר כך, שכנע אותנו ללכת הביתה.
"כל אחד מאיתנו נסע עם בני משפחה שבאו לאסוף אותו. כשהגעתי הביתה, היה לי בלקאאוט. ראיתי רק שחור בעיניים. אשתי דאז סיפרה שנכנסתי למיטה, וכל הלילה דיברתי מתוך שינה, אמרתי שמות של הצוערים".
רועי: "כשהגעתי הביתה, הרגעתי את אשתי ונכנסתי לחדר של הילדים. נישקתי אותם, שמתי מזרן על הרצפה בין המיטות שלהם והלכתי לישון. ככה ישנתי בקושי ארבע שעות".
שלומי: "ברגעים כאלה אני נסגר. לא שיתפתי אף אחד במה שהרגשתי, גם לא את אשתי. התקלחתי ונכנסתי למיטה. למחרת, כשההלוויות התחילו, הטראומה חלחלה. בגלל שאני כהן ואסור לי להיכנס לבתי עלמין, מצאתי את עצמי עומד בחוץ לבד ובוכה".
14 הצוערים שנותרו בחיים חזרו לבית הספר ברמלה ביום שני, ארבעה ימים לאחר האסון. הם עברו שיחות עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ויצאו לניחומי אבלים. בערב שבו לבתיהם.
רונן: "היה לי קשה לעבור בכל פעם את השער ולראות את הרחבה הריקה".
שלומי: "זה היה נורא. חיפשתי את הפרצופים של החברים שלי, והם לא היו שם".
רועי: "אחרי שבוע היתה לנו שיחה עם המפקדים. הם שאלו אם אנחנו רוצים להמשיך את הקורס במתכונת מצומצמת וקצרה יותר, או להתפזר ולהצטרף לקורס הבא".
שלומי: "אמרתי שאני מעדיף לחזור למסגרת כמה שיותר מהר, אחרת אלך לאיבוד. רוב הצוערים חשבו כך. בשב"ס החליטו לקצר את הקורס ולסיים אותו באמצע ינואר, במקום באפריל, כמתוכנן".
למחרת השיחה נאלצו הצוערים להתמודד עם אחת המשימות הקשות בחייהם. רועי: "מפקד הקורס הסביר שצריך לאסוף את הציוד של כל הנספים, שהיה בחדרים, כדי שנשלח אותו למשפחות. היינו המומים, לא ידענו מה לעשות. חלק מהצוערים פרצו בבכי".
שלומי: "הסתכלתי על רועי, ושנינו ידענו שמבצעים את המשימה. היינו הראשונים שקמו, ואחרינו כל השאר".
רונן: "כשהגענו למגורים, רעדתי בכל הגוף. הרגל שלי לא התרוממה מהקרקע אל המדרגות. שניים מהחניכים אחזו בי. עלינו מדרגה אחר מדרגה.
"אספתי מצעים, בגדים, מכשירי חשמל ותמונות של כפיר אוחנה ז"ל, שהיה בחדר לידי. חיים שלמים של אנשים נכנסו לתוך קופסת קרטון.
"אחר כך פיניתי את החדר של אבירם לוי ז"ל. נזכרתי שבכל בוקר הוא הניח תפילין, ושזה נתן לי תחושה עילאית. קיפלתי את חולצת הטריקו שלו, עם ההדפס של הכנפיים האדומות. כמה היה גאה בשירות שלו בצנחנים".
רועי: "היה חשוב לי לפנות את הארונית של מוריץ לוי. הוא היה פדנט. החולצות שלו, התחתונים והגרביים היו מקופלים כמו במסדר צבאי. משם עברתי לחדר שלי, כדי לארוז את החפצים של דמיטרי גרשטיין ז"ל. ראיתי שם את התמונה שארוסתו נתנה לי ביום האסון. הלב שלי נשבר.
"נכנסתי גם לחדר של רמי ישראלי וארזתי את מכונת הקפה שלו, ששלומי ואני היינו חוגגים עליה. לפעמים הכנו קפה בשעות הקטנות של הלילה, והיה מצחיק לראות שהוא ממשיך לישון, למרות הרעש".
שלומי: "אהבתי את רמי. כשביקרתי אצל המשפחה בשבעה, רציתי לומר להורים שלו כמה היה מיוחד, ולספר שרצה לבוא איתי באוטו. אבל המילים נבלעו לי. איך אגיד להם שהילד שלהם היה יכול להישאר בחיים? מעולם לא סיפרתי להם על זה".
לאחר שארזו את החפצים, החליטו הצוערים על מחווה נוספת למשפחות: הם כתבו את שמות הנספים על פנקסים, ובכל פנקס כתבו מסר אישי.
רועי: "כשהגיע אלי הפנקס של מוריץ, זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שנשברתי. בכיתי, לא יכולתי לכתוב כלום. רק בערב התעשתתי וכתבתי שקשה להאמין שלא אראה אותו עוד".
רונן: "לפני שביקשתי מרועי ומשלומי להצטרף אליהם לנסיעה, פניתי למישהו אחר, שהיה לו רכב פרטי. לא אגיד את שמו, כי זה יכאיב למשפחה. הוא העדיף לנסוע לבד, כי לא רצה לעשות עיקוף כדי לאסוף אותי. זה יושב לי כמו יציקה בלב. אולי הוא היה ניצל? אולי אני הייתי מגיע בזמן ומצטרף לאוטובוס? המחשבות לא עוזבות אותי כבר עשר שנים".
שלומי: "דיברת איתי על זה כשהיינו ברמב"ם, וסיכמנו שלא נדבר על זה לעולם. אסור שמשפחה של צוער תחיה בתחושה שהוא היה יכול להינצל".
חודש לאחר האסון נסעו 14 הצוערים שניצלו אל עיקול המוות. ההרים מסביב נצבעו בשחור, וריח כבד של פיח עמד עדיין באוויר. הם עמדו על הכביש והביטו לעבר הוואדי שאליו קפצו חבריהם בניסיון נואש לחמוק מהלהבות. אחר כך נטעו את עץ הזית והקשיבו למאור ולדודו מספרים על הרגעים האחרונים של הצוערים.
רועי: "ירדתי לוואדי, כי ידעתי שמוריץ קפץ לשם. בכל צעד שעשיתי, אמרתי לעצמי, אולי הוא דרך כאן. היה חשוב לי להרגיש את הקרקע. מצאתי חתיכות של מדים שרופים ופילטר של מסיכת אב"כ".
רונן: "גם לי היה חשוב לגעת באדמה. חפרתי במשך דקות ארוכות כדי למצוא חפץ שלהם. האצבעות שלי היו שחורות מהפיח. מצאתי חלקים של מחשבים, לא משהו בעל ערך סנטימנטלי".
שלומי: "לי היה חשוב להבין איך הכל קרה. איך נהג האוטובוס הסתובב, איפה היתה חומת האש, היכן היו השוטרים והכבאים, ולמה הם קפצו לוואדי".
רועי: "קצת אחרי האסון חלמתי על מוריץ. בחלום, היינו בקורס ברמלה, נכנסנו יחד לכיתה כדי להעביר שיעור וצחקנו עם החניכים".
רונן: "אני חלמתי פעמיים על אבירם לוי. בחלום הוא עבר מול הדלת של החדר שלי וחייך אלי".
שלומי: "מעולם לא חלמתי על השריפה. פעם אחת עשיתי טעות והסתכלתי על תמונות של הגופות, שהתפרסמו במגזין אמריקני. מאז זה לא יוצא לי מהראש. זה יותר גרוע מחלום בלהות".
גל השריפות ב־2016 החזיר אותם לטראומה. "באחד הימים, כשנכנסתי לאוטו, הדלקתי את הרדיו ושמעתי על הפינוי של דמון", אומר רונן. "באותו רגע פרצתי בבכי. ישבתי באוטו חצי שעה ורעדתי. רק כשנרגעתי, חזרתי הביתה".
שלומי: "הייתי בפינוי הזה של כלא דמון. כשנכנסתי, אחת המזכירות בכלא פרצה בבכי. אמרתי לה שהכל בסדר, שזאת החלטה שלי להגיע אליהם. אחרי הפינוי, הרגשתי שהצלחתי. חבל שזה לא קרה שש שנים לפני כן".
רונן: "לפעמים אני מסתכל על תמונות שלנו מהקורס, כאילו מחפש רמזים למה הם נספו ואנחנו בחיים. נראה שלעולם לא יהיו לנו תשובות".