זה באמת הולך להיגמר? הכל ידובר בזמן עבר? יתפרסמו מחקרים עם השלכות הקורונה על ציוצי הציפורים ובדידות הזקנים והשמנת הילדים ושיעור הגירושים? ומאמרים שעוסקים בהשפעות המגיפה על מפלס האוקיינוס ידונו בשינויים בהרגלי הצריכה? התקופה הזאת תהפוך לשיר? לפרק בהסכת היסטוריה?
המאמץ לשמור עכשיו על ההנחיות - כשהמקררים נושפים אדי כפור של מינוס 80 מעלות לאחסנת חיסונים - הוא הקילומטר האחרון במרתון הכי ארוך שהאנושות רצה יחד משחר היותה. יש אפשרות שמאחורי עיקול הכביש שבו אמור להיות קו הסיום מתחבאים עוד עשרה קילומטרים, אבל סוף כלשהו מסתמן. מי שייפול בטלפי המגיפה אחרי שיש חיסון דומה לנופלים ההם במלחמות, שמרוקנים את הלב באובדנם החריף, אלו שנופלים בסמוך להפסקת האש. קורבן מיותר.
בתור מי שמסוגלת לרוץ ספרינט של 200 מטר ומתקשה לרוץ ריצת סבתא של חמישה קילומטרים, השפתיים שלי מחוררות מנשיכות של הוויית קורונה מטריפת דעת. רובנו לא נועדנו לריצות למרחקים כאלה ארוכים. שנה של השהיה, של קריעה חברתית ומשפחתית. תהום כלכלית מטורפת. חוסר ודאות שאורכו כאורך החומה הסינית. סליחה שהזכרתי סינים.
וקילומטרים אחרונים תמיד שורפים בכאבים שלהם. הגוף המפורק מבקש תכף ומייד לעבור להליכה, להנחת כף רגל ישרה על הקרקע. הברכיים, כפות הרגליים, הגב - לא מוכנים להזדעזע אפילו לא דקה נוספת. קילומטרים אחרונים מבקשים דמיון מודרך של חציית קו הגמר: לחיים פועמות, עמוד שדרה לח, מקלחת, תחושת ניצחון. אני מדמיינת את היום שאחרי הקורונה בתור היצירות שייצאו לאור ויְסַפְּרוּ לאחור.
סרט הקולנוע על הזוג שנשוי בפרק ב' ומתגורר בבתים נפרדים כי כך הם מגדלים את ילדיהם, ואת שנת הנישואים הראשונה העבירו בין מחסומי שוטרים, סגרים שמנעו מהם לחוג יחד את החגים, וחשש מהעברת הדבקה בין המשפחות. ספר הפרוזה על אישה שמגדלת ארבעה ילדים ומצאה עצמה בקורונה בדירת 70 מטר בלי אור (דירה שהיתה אמורה להיות זמנית ובסוף קראו לה בית למשך ארבע שנים וחצי). הבלדה על המתבגרים האבודים. מחזה התיאטרון על החרדות הכלכליות. תערוכת האמנות על הבידוד הנורא בסוכות. מיצב הווידאו על ליל הסדר. תערוכת הצילומים "בר מצווה מהמרפסת" ו"סבתא בחלון". אלבום הרוק הטיפתי.
כדי לקדם את היצירה הפוסט־קורונית, ולטובת הסיטקום "ימי קורונה", אספתי את אירועי הימים האחרונים. תסריטאים בשלים מוזמנים ללקט (והערה: אנחנו משלמים ושילמנו מחירים כבדים במגיפה הרעה הזאת. יש נפגעים בנפש. הכל נכתב בהומור).
* * *
הפקעת המחשבים הגדולה: המחשב שלי? כבר לא שלי. אני צריכה לבקש רשות, לקבוע תור ולתקן את שם המשתמש עם כניסתי לזום מ"נרי המלך", "סיני הגבר", או "עיני - שלושה אייקונים של לב - עמרוסי". השבוע גיליתי שבעיית השם יכולה להיות האחרונה בצרותיי.
התכוננתי להרצאה בזום. הרצאה רצינית לקהל רציני. אני מתאפרת, מכוונת תאורה, מסיטה את המצלמה לזווית שמרזה אותי ומשמינה את הבית כגדוש־ספרים, מכחכחת בגרון, נכנסת אל הקישור ופותחת מצלמה. שוד ושבר. העיניים שלי ורודות, הגבות משורטטות בירוק והשפתיים כחולות. בכל תנועת גבות או שפתיים, הקווים הצבעוניים זזים איתי. התיישבתי ליד המחשב אחרי שהבת שלי יצאה משיעור אנגלית מקוון. היא השאירה פילטר. והוא עקשן כמו כתמים של חתול תעלול בשלג.
חצי דקה לכניסת הקהל, אני תקועה עם שפתון כחול שלא יורד והגברת שחוללה את הפיגוע לא עונה לי לטלפון כדי להסביר איך מבטלים את זה. לחצתי על כל הכפתורים. שום דבר לא עבד. נכנסתי להגדרות. התקשרתי לכל מתבגר שילדתי אי פעם. אף אחד לא ענה. וכך, כשאני נראית כמו הבית של מיץ פטל בגרסה המונפשת, העברתי הרצאה רצינית.
הפקעת המרחב הגדולה: חרכי ההצצה שמאפשר הזום - גם אצל הבוס יש גרביים על הרצפה וכולי - הם הספיח לבעיית העל: הכיבוש הטריטוריאלי.
על המיטה שלי יש ילד בשיעור מדעים, בפינת העבודה שלי מישהו עושה מטלה בעברית, ובסלון יש מתבגר שמסרב לפנות את הטלוויזיה. כשאני בשיחה עם חברה ובצד השני שומעת לחש, אני יודעת שהיא מתחבאת בחדר הכביסה. ובחולפי ליד מכונית שהמנוע שלה דומם ובתוכה אישה, אני יודעת שהיא כרגע בפגישת עבודה מקוונת, המשרד שלה בין ההגה לבלם היד, וליבי פועם איתה בהזדהות של מנושלים.
סצנת הפחדים המתחלפים: כשאויב מסתורי ובלתי נראה מכחיד מיליון וחצי בני אדם - הפחדים הישנים נראים כמו תמונות בשחור־לבן. ביקרתי השבוע חברה שמאושפזת בבית חולים בלי קשר לקורונה. בכניסה לבית החולים השתרך תור. מרווח של שני מטרים, מסיכות, אלכוג'ל וכל הג'אז של 2020. אלא שהתור מגיע לדלפק האבטחה, ושם יש מופע אנכרוניסטי מוזר שלוקח זמן להיזכר בתוחלתו. המגנומטר לא מציג את חום גופי. מה יש לאיש במדים לחפש לי בתיק (אולי הצהרת בריאות). גם השלום עם מדינות המפרץ והפיכתן ליעד תיירות מתעתע בהרגלי החרדות שלנו, באויבים הישנים, דורשים אתחול של מנגנוני הפחד. האם הפחד שלנו היום יתחלף בפחד אחר?
* * *
הונאת הפרצוף הגדולה: מתברר שלא צריך פרצוף שלם בשביל תקשורת בינאישית! המסיכות ביטלו את השפתיים. למעט לקויי שמיעה, המחצית התחתונה של הפנים לא כזאת חשובה. התרגלנו. למדנו לראות חיוך בעיניים, לזהות מרמור מהטיית ראש, לקלוט זלזול מהמצח, ולהבין שהיד על המסיכה מבטאת הפתעה למרות שלא רואים פה נפער.
ובכל זאת, שפתיים צריך כדי לדבר. השבוע חיפשתי את מְתַקֵּן האופניים שמגיע אל הבית כדי שיסדר לסיני את השרשרת התקולה. הוא לא ענה לטלפון וחשבתי שאולי ירד מהארץ או סגר את העסק, אבל אחרי כמה ימים דפק בדלת.
ראה את הטלפונים ממני, אבל לא הצליח לענות כי איבד את הקול. לגמרי. יש לו מכשיר טלפון כשר, בלי הודעות בכלל, כך שלא יכול היה לכתוב לי. הדרך היחידה לתת שירות היתה להיזכר איפה גרה הלקוחה ולהגיע אל סף דלתי. בשבע בבוקר, עם תנועות ידיים מתנצלות. בהיעדר מסיכה - גם תנועות שפתיים לא אפשריות. ישבנו לצד שולחן המטבח, עם הפירורים של הלחמניות, שנינו במסיכות, אני דיברתי והוא ענה בפתקים. דרך חלון המטבח נכנס אור תכלכל וחשבתי: אם כך נראית אפוקליפסה, אז בסדר.
ימות המשיח: עוד לא סיפרתי על סיר המרק שנשפך לי באוטו בדרך למפגש חברים, עונש מובהק בידי שמיים על הפרת ההנחיות, והתגלית שמרק גריסים על ריפוד מכונית מריח לאחר יממה כמו חתול שמת משחייה בביוב. העונש השמימי נראה לי מידתי, כי כמו הריח במכונית, גם קורונה לא עוברת כל כך מהר.
זה היה שבוע אחד בבית משפחת עמרוסי. סיטקום ימי קורונה. רואים את הסוף.
