קם הדבר ונהיה. נוכח מי שאמר לי "לא תצליחי". מול מרפי הידיים, המקשים, המכשילים. לנגד מי שלקח ממני. יש לי. הוא קיים. זקוף. בגדו שלמת בטון ומלט. חלום שנרקם מבלוקים ונארג בטיח. ארבע שנים וחצי אחרי שקניתי חורבה בת 30 מטרים, שלוש שנים אחרי שישבתי בפעם הראשונה במשרד האדריכל, שנה אחרי שקיבלתי היתר עירייה לשיפוץ, בתום מסלול חרדות, תקלות וייאוש - קם הדבר ונהיה.
ארבע שנים וחצי אנחנו גרים בדירה שכורה, "זמנית" - איך הזמני הופך לקבוע, אה? - קטנה מאוד וישנה מאוד. ארבע שנים וחצי מאז שנפרדתי מאבי ילדיי וצברתי קילומטראז' ריצה במנהרות חשוכות, עם ילדים קטנים על הידיים וחלום. ארבע שנים וחצי שאני מחזיקה חזק בציור. שתהיה לי ולילדים פינה משלנו.
זה היה בתחומי הבלתי אפשרי. אבא של הבלתי אפשרי. מעל הפופיק, מעל היכולת, מעל הקו הכי גבוה שיכולתי לקפוץ באוויר, מעל הדמיון, מעל ההיגיון. כסף לשיפוץ לא היה לי. החורבה שקניתי כבר היתה ממושכנת עד העצמות. יועצים כלכליים הסתכלו עלי כמשוגעת. יועצי משכנתאות פקפקו. החברים אמרו לסגת. בן הזוג חשב שזה מטורף, שמתישהו אתקע בקיר.
אבל ציירתי חלום מדויק וסגרתי עליו באצבעות. והלכתי ממקום למקום, וחצבתי בארות במדבר, ושכנעתי את הבנק, והמצאתי סדנאות כתיבה, ולקחתי עוד משכנתא נוראית, נוראית, שאותה אשלם עד שייצאו לי אניצים אפורים בסנטר, והלוואות מכל מקום אפשרי, ועכשיו על עמוד השדרה הרעוע שלי יש התחייבות ל־30 שנה ששותה לי את האוויר. אבל זהו, קם הדבר ונהיה.
זו היתה שנה מטורפת. מסע. שום דבר לא הגיע בזמן. הקורונה סגרה לי על הפרנסה. העניינים הלא צפויים בדרך היו מסיפורים של אחרים. נפלתי על בעלי מקצוע מתוקים וישרים, וגם על שלל שקרנים, טיפשים ורמאים. תפלצות ביורוקרטיה עירוניות ואחרות גנבו לי שעות שינה. כשניסיתי לחסוך כסף, יצא ששילמתי כפול. אף אחד מבעלי המקצוע שטיילו בבית לא האמין לי שאני עושה את זה לבד. בעיניים שלהם ראיתי איך הם מחפשים את הגבר מאחוריי, זה שחותם על הצ'קים.
יש דברים שאישה עושה והם בונים בתוכה שלדה מברזל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל. אחרי הלידות הרגשתי באגן שלי איך אין דבר שלא אוכל לעשותו. אני יכולה ללדת לבד מתחת לעץ שיטה במדבר ואני יכולה לחצות את האוקיינוס על רפסודה. שבוע לפני קביעת מזוזה בבית משלי, זו אותה הרגשה. הפעם היא בידיים. בעשר אצבעות עשיתי את זה, באלו הידיים.
הילדים שלי לא צריכים הרצאות על פמיניזם ומה אישה מסוגלת. המבנה הזה הוא מונומנט של העצמה שסיורים של ויצו ונעמת צריכים לבקר בו. את זה המעון בנתה אישה בתבונת כפיה. עם פחד, אבל עם אמונה חזקה. ותפילה: גדול יהיה הבית הזה מן הראשון. ויהי הבית הזה ביתי האחרון.
התקציב שעמד לרשותי היה מינימלי. התפשרתי. התפשרתי על נוחות, על איכות, על עיצוב. היו דברים שלא יכולתי לממן למרות שהלב רצה. יש בזה שיעור גדול. אין מושלם. לא יהיה. תמיד יהיה מה להשלים. לקנות את החסר, להחליף את הזמני.
האם אפשר לעצור, לנשום פנימה את ריח הצבע, להתבונן על הכל ולרגע אחד להגיד "כי טוב"? לקבל את התוצאה? כמו הבורא בסוף שישה ימים של עבודה, שהתבונן על מה שיצא לו, וירא אלוהים כי טוב? האם תהיה בי השלווה לקבל את הקיר והרצפה כמו שאוהבים ילד, בזרועות פרושות?
ריבוע אחד יישאר לא מטויח, זכר לעולם שמחוץ לדלת, שרחוק מלהיות שלם.
* * *
הבית שלי הוא לא בית מרקחת, לא מוזיאון, לא תמונה למגזין עיצוב. הוא מרחב שחיים בו, משתוללים בו, מארחים ואוכלים המון. מבין כל הכדורים שאני מחזיקה באוויר, אם אני חייבת להפיל אחד - שיהיה זה תחזוקת הבית כפרת עוונות. אם אני צריכה לבחור בין טאקי עם הבן שלי לבין שטיפת כלים, ברור לי מה נופל. השקעה בלתי אקונומית באקונומיקה באה על חשבון דברים אחרים. אני פה לזמן קצר. מבקשת להגשים את הענן שלי, ליצור, לפרנס, לגדל ילדים נראים, לראות את הילדים. אז יש אבק על המדף של הפמוטים. אז מה. בית צריך להיות מספיק נקי כדי שנהיה בריאים ומספיק מלוכלך כדי שנהיה שמחים.
אבל המצב הגיע לקצה הקיצים. בימים אלו אני חיה בארעיות מוגזמת בין ערימת שמיכות וחלקי ארון, מכבסת בבתים אחרים כמו קוקייה, רודפת בחוץ אחרי קרטונים לאריזה שלא נרטבו מגשם, מחפשת את ספר הפלסטלינה בין הארגזים החתומים כי הילד קיבל להכין דגם בתורה, וכמובן שהוא התחבא בארגז האחרון.
בגלל שרשרת השלכות הכרוכות ומסוללות זו בזו, נאלצתי להעביר חלק ממטלטליי שבועיים לפני שגופי עובר אל הבית. מדרגות שצריכות להיבנות תלויות בטייח שתלוי באיש דלתות שתלוי בחשמלאי, או להפך, והמעקה חייב לבוא אחרי המדרגות שחייבות לבוא לפני הנגר, ואחרי שיותקן המעקה יישאר מעבר צר ויהיה קשה להעביר חפצים גדולים, כך שמצאתי את עצמי בדירה הישנה בלי פינת אוכל ובלי מיטות ובלי מכונת כביסה.
"את הולכת לכתוב על זה טור", אמר מתבגר מספר 2 כשאכלנו ארוחת ערב על השולחן המתקפל של סוכות. "את לא הולכת לכתוב על זה שום טור", ציין מתבגר מספר 1 כשהעברתי מזרנים לחדר השינה. "זה ככה אצל כולם. גם מי שממש נקייה, לא נקי אצלה מאחורי מכונת הכביסה", אמר המוביל.
זה היה ערב מסובך. התחייבתי להעביר סדנת כתיבה בזום. כשהבנתי שהמובילים יבלו אצלי באותן שעות, שריינתי בית של חברה. שנייה לפני שיצאתי מהבית, משאירה את המובילים עם אחי והם מזיזים את מכונת הכביסה - פרץ זרם שמח של מים מהברז שמאחורי המכונה, שהתברר כנטול מָגוֹף. אני עם מחשב נייד בדלת, והבית שוקע לתוך מפל. חמש שניות של הלם, עוד עשר שניות למצוא את השיבר הראשי ולסגור אותו, בינתיים המים עלו כמו במבול, ובדיוק כמו במבול - בתוך שנייה נוספת גם לא היה חשמל.
בלילה ההוא ישנתי על מזרן, על רצפה רטובה, בלי חשמל ועם מים מנותקים. אבל הייתי שמחה.
* * *
תסלחו לי, צריך לדבר על עוקץ הסופגניות הגדול. הסופגנייה הפכה להיות לחמנייה. המילויים לא נמצאים בתוכה אלא קישוט חיצוני, כובע עם בובו. פריקסה היא סופגנייה ממולאת. קובה הוא סופגנייה ממולאת. בסופגניות הבוטיק אין שום מילוי! אנחנו רוצים מילוי, כמו בכריך. רוצים לנגוס, ושנוזל יטפטף על פרק כף היד. רוצים לקחת ביס, ושטעם מפתיע יקלח אל הפה. איפה ריבת התות של הימים היחפים ההם. המלך הוא עירום וגם הסופגנייה.
