ראובן ואורה רוזנבלט מקבלים את פניי בשלהי הסגר השלישי, כשהם רובצים מחויכים על כיסאות נוח בשמש, בחצר ביתם שבמושב כפר מימון בנגב. הדכדוך והחרדה מפני הקורונה לא הגיעו לכאן. האווירה כל כך רגועה, שאני לוקחת כיסא נוח ומצטרפת אליהם, מתמסרת לשמש החורפית המלטפת. אה, ראובן בן 85. אורה בת 81.
"אנחנו עוברים את התקופה הזאת בכיף", הוא מחייך אלי, עוד לפני שנשמנו כולנו לרווחה עם סיום הסגר. "מכל מה שנופל על האדם, יש לו שתי אופציות: או להסתובב מדוכא ולבכות, או לצחוק ולחפש את מה שטוב. אנחנו כבר אחרי החיסון השני, אז בקרוב ניפגש עם הנכדים והנינים, ונחזור גם לארח מטיילים בבוסתן שלנו, במסגרת אירועי פסטיבל דרום אדום, על פי תנאי התו הסגול כמובן".
הבוסתן שלהם, שנקרא "החצר של אורה", ניטע לפני 25 שנים וכולל עשרות זנים של עצי פרי. חלקם אקזוטיים ופחות נפוצים בארץ, כמו אמרולה, עץ השוקולד (ספוטה), שעועית הגלידה, אתרוג תימני, קטמבילה ואנונה. לצידם עצי הדר, שזיף, שסק ואבוקדו. באביב ובקיץ יכינו מהם ליקרים וריבות ביתיות, שיתווספו למלאי שנשאר להם משנת הקורונה נטולת המבקרים.
מאז תום הסגר כבר חזרו המטיילים לבוסתן הפורח, אבל עיקר גאוותם הוא דווקא עץ אחר, שניצב בכניסה לביתם. עץ יצוק מברזל שיצר עבורם הפסל הבינלאומי מתי אורלוב, שמתגורר במושב. "לפני 15 שנה ביקשתי ממנו לפסל עבורנו עץ משפחה, לכבוד יום הולדתה של אורה", מספר ראובן. "בראש הפסל קן של חסידה, ומהגזע יוצאים ענפים עם השמות של ששת הילדים שלנו, ובני ובנות זוגם. מכל ענף יוצאים ענפים נוספים, עבור 25 הנכדים שלנו, עם בני ובנות זוגם, ומהם ענפים נוספים עבור 30 הנינים שלנו, שהם בני חודשיים עד 16. בכל פעם שנולד נין חדש, אורלוב מוסיף את השם שלו לעץ. היום יש על העץ כ־80 שמות.
"העץ הזה הוא הנקמה הגדולה ביותר שלי בהיטלר", אומר ראובן, יליד לודז', שהיה בן 4 כשהנאצים כבשו את העיר, ומשם התגלגל לגטו בעיר פיוטרקוב, למחנה הריכוז ראוונסבריק שבגרמניה ולמחנה הריכוז ברגן בלזן. "בזכות ניסים רבים שעשה לנו הקב"ה הצלחנו לשרוד את התופת הזה, ומשפחתי ניצלה במלואה.
"הנקמה השנייה שלי בהיטלר היא חלקי ביישוב ארץ ישראל. בנעוריי הייתי חלק מגרעין צופי תל אביב, שנשלח להקים את קיבוץ כרם שלום, ובהמשך הייתי ממקימי גוש קטיף וכיהנתי כראש המועצה הראשון של המועצה האזורית חוף עזה".
ילדותה של אורה עברה עליה אלפי קילומטרים מאירופה של היטלר, וגם היא רצופת תלאות. היא נולדה ב־1940 בצפון תימן, הצעירה מבין שלושה ילדים. אביה, יחיא, היה רב, והאם עווידה עקרת בית. כשהיתה בת 3 יצאה המשפחה למסע רגלי של שלוש שנים במדבריות תימן, מצפון לדרום, כדי להגיע לעיר הנמל עדן, שממנה תכננו לעלות לישראל. ההורים לא שרדו את המסע ונפטרו בדרך. כשהגיעה לארץ, בגיל 6, הופרדה מאחיה סעדיה, שהגיע איתה ארצה, ונקלטה במוסד לבנות בבני ברק, ששימש אז בית יתומים.
בשנת 54', בגיל 14, עברה לגרעין דתי של יוצאי תימן בקיבוץ שדה אליהו, וכעבור שנתיים יצאה עם חבריה לגרעין להקים היאחזות נח"ל על גבול מצרים. שם, בכרם אבשלום - לימים, קיבוץ כרם שלום - ניצת סיפור האהבה בינה לבין ראובן, שנמשך כבר 65 שנים.
* * *
בתם הבכורה, יהודית (61), היא אשת חינוך שמתגוררת עם בעלה ביישוב יד בנימין, אם לשמונה ילדים וסבתא ל־25 נכדים. הבן שאול (59) עוסק בתחום הביטחון, ומתגורר עם אשתו ברעננה, הם הורים לשלושה וסבים לנכדה אחת. חבצלת (57) גרה ביישוב שדמות מחולה שבבקעת הירדן, נשואה ואם לחמישה, סבתא לשלושה, ועוסקת בקדרות. סיגלית (52), גם היא אשת חינוך, נשואה ואם לשניים, ומתגוררת בבת ים. יוני (51) הוא מכונאי, נשוי ואב לארבעה, ומתגורר בבאר גנים. וצעיר הילדים, דוד (50), הוא איש מחשבים בכיר המתגורר ביישוב נס הרים, נשוי ואב לשלושה.
קירות חדר המגורים בבית הצנוע שלהם גדושים בתמונות משפחתיות. בולטת במיוחד תמונה גדולה של חתן וכלה צעירים, ראובן ואורה ביום נישואיהם, ב־1959. את התמונה מסגר ראובן לכבוד יום הולדתה ה־70 של אורה, ובהקדשה כתב: "עברו 50 שנה, והאהבה רק גברה".
את היום שבו הכירו הם זוכרים כאילו היה אתמול. "היתה לנו עמדה בהיאחזות, מתחת לאחד השיחים, שממנה תצפתנו על חיילי הצבא המצרי", מספר ראובן. "באחד הימים, בשעת צהריים, ראיתי חיילת יפהפייה נושאת מגש אוכל וכד מים על ראשה, מתקרבת לעברנו. פתאום נורו יריות. חייל מצרי ניסה לפגוע בה, והחטיא. היא מיהרה לעבר העמדה שלנו והסתתרה בה למשך שש שעות, עד שירדה החשכה.
"כדי להעביר את הזמן, כל אחד מאיתנו סיפר את סיפור חייו. אני סיפרתי לה על זיכרונותיי מהשואה והיא סיפרה על המסע המפרך שעברה בתימן. אחרי הלילה הזה המשכנו להיפגש, והפכנו לזוג.
"כשהוחלט על פיצול הגרעינים, בשנת 59', אורה היתה אמורה לחזור לשדה אליהו, ואני הייתי אמור לחזור לתל אביב. אבל הרגשתי שאני לא יכול להיפרד ממנה, והצעתי לה נישואים".
איך הגיבו המשפחות להחלטה שלכם להתחתן?
אורה: "האחים הגדולים שלי הופתעו, אבל השלימו עם זה, ואפילו שמחו. היה לי רק דוד אחד שאמר לי בתימנית: 'לא יכולת למצוא אחד משלנו?' עניתי לו, שגם אם הייתי מוצאת, הוא לא היה כמו ראובן".
ראובן מחייך. "גם אצלי אחד הדודים אמר 'אין לך מושג לאיזה אסון אתה הולך. זאת תרבות אחרת, זה אוכל אחר, אתה תתגרש אחרי חודשיים'. אבל ההורים שלי אהבו אותה מהרגע הראשון וקיבלו אותה כמו בת".
החתונה התקיימה בצריף של הוועד למען החייל על חוף הים, במקום שבו שוכן היום מלון דן בתל אביב.
ראובן: "לא היה לנו הרבה כסף, אז פנינו לוועד למען החייל שסייע לחיילים משוחררים להינשא שם תמורת סכומים קטנים. שילמתי 1,500 לירות, מחצית מכספי הפיצויים שקיבלתי מגרמניה. במחצית השנייה רכשנו מקרר, מה שהיה אז מאוד לא טריוויאלי. הוריי רכשו עבור אורה את שמלת הכלה, והחתונה היתה צנועה מאוד. היו לנו 150 אורחים, שכללו בעיקר את המשפחות ואת החברים שלנו מהגרעינים".
הזוג הצעיר התגורר תחילה בבית הוריו של ראובן בתל אביב, אך כבר באותה שנה בחר להקים את ביתו במושב הדתי כפר מימון שממערב לנתיבות, מתוך כוונה לקחת חלק ביישוב הנגב.
אורה: "היינו בין המייסדים. קיבלנו מהסוכנות משק ולול, סוס עם עגלה, וכלים לחרוש את האדמה. התפרנסנו מחקלאות. בהמשך ראובן מונה למזכיר היישוב, ואחר כך לסגן ראש המועצה המקומית שדות נגב, שאז נקראה עזתה. במקביל, הרחבנו את המשפחה".
נתקלתם בתגובות גזעניות?
אורה: "בוודאי. בתקופה ההיא הזוגיות שלנו נחשבה חריגה, אם לא מוזרה ממש. פולני ותימנייה, את יודעת מה זה היה אז?"
ראובן: "כשעבדתי כמזכיר היישוב, בא אלי הביתה פקיד מהסוכנות לשיחה בענייני עבודה. הייתי בחצר, ואורה פתחה לו את הדלת. הוא שאל אותה: 'אוכל בינתיים לדבר עם אשתו?' הוא הניח שאורה היתה העוזרת. היא אמרה לו: 'אני אשתו', והוא היה כל כך נבוך, שהעדיף ללכת".
אורה: "או שפעם, בקופת חולים, המזכירה קראה בתורי בשם 'גברת רוזנבלט'. כשהגעתי, היא התבוננה עלי ואמרה: 'זה לא תורך, קראתי לגברת רוזנבלט'. אמרתי לה: 'מה לעשות, אני גברת רוזנבלט'.
"והיתה גם הפעם שהלכנו יד ביד בתל אביב, ראובן האשכנזי ואני התימנייה, בהיריון הראשון. אנשים ממש לטשו אלינו מבטים כדי לפענח את ה'תופעה'".
הילדים סבלו מגילויי גזענות?
ראובן: "היה מקרה אחד שבו אחת הבנות שלנו הלכה לבית ספר אשכנזי, וקראו לה 'אשכנזייה מלוכלכת', כלומר, אשכנזייה ש'לוכלכה במזרחיות'. היא צחקה מזה, וכשחזרה הביתה סיפרה לאורה. גם אורה צחקה ואמרה לה: 'נכון, את אשכנזייה, ואני לכלכתי אותך בתימניות שלי'".
אורה: "מה היה עוזר לי לבכות? ומה אני צריכה לעשות מהפכה על שטות כזאת? היום גם הילדים וגם הנכדים שלנו נשואים לבני זוג מכל העדות, אשכנזים ומזרחים בערבוביה, כך שלכולם יש ילדים 'מעורבים'".
* * *
ראובן נולד בשנת 1935 למשה אהרון, רופא שיניים, ובינה מלכה, מורה לבלט. אח צעיר ליוסי, שנולד שנה וחצי לפניו. כשהיה בן 4 וחצי פלשו הגרמנים לפולין.
"התמונה הראשונה שזכורה לי מאז היא כיפת הזהב של בית הכנסת הראשי של העיר, כשהיא עולה בלהבות, עד שהמגן דוד שהיה עליה נפל. ראיתי את זה מחלון החדר שלי. חצי שנה לאחר מכן כבר החלו לסגור את היהודים בגטאות, ואנחנו עברנו בסתר לעיירה פיוטרקוב, שבה התגוררו קרובי משפחה של אבי, מתוך מחשבה ששם נהיה יותר בטוחים.
"זמן קצר לאחר מכן החליטו להקים בעיירה גטו. לקחו רובע של בתים עתיקים, שהיה מאוכלס על ידי יהודים, וגידרו אותו בגדר חשמלית. מדי יום הגיעו משאיות עמוסות ביהודים, ובכל דירה שיכנו כמה משפחות. משני צידי הגטו בנו שני מפעלי תעשייה, שבהם עבדו ילדים מגיל 7. האחרים נחשבו מיותרים. לכן אמי דיווחה שאני בן 7 ושאחי בן 9, והלכנו לעבוד שם. כך, מגיל 5, עבדתי בנגרייה ששירתה את הצבא הגרמני. אחי היה מנסר פלטות עץ לקוביות, ואני הייתי מכניס אותן לשקים. גם אמי עבדה איתנו וגם אבי.
"הנס הראשון קרה לנו כמה שבועות אחרי שהגענו לגטו, כשאבי התבקש לסייע במרפאת שיניים שבה עבד חבר נוצרי שלו, שטיפל בגנרלים גרמנים. הגרמנים באו כל יום לקחת את אבא שלי מהגטו למרפאה, ובגלל שהיו מרוצים מעבודתו, הוא קיבל אישור להביא לנו בסוף כל יום עבודה כיכר לחם לבן ופירות וירקות בשפע. זה הספיק לנו ולעוד כמה משפחות.
"אחרי כמה חודשים התחילה בגטו סלקציה. עוד לא ידענו אז שמי שקוראים בשמו במסדר הבוקר נלקח למחנות השמדה, אמרו לנו שהם נשלחים לפלשתינה. כשהבנו שזה בלוף, הורים רבים החביאו את הילדים שלהם.
"אותי ואת אחי החביאו בכל יום למשך כמה שעות בארון קיר, שכוסה בארון נוסף. בוקר אחד הוריי החביאו איתנו בארון בת של חברים, שהיתה בגילי. שמה היה קאיה. הוריה לא חזרו מאותו מסדר בוקר, והוריי אימצו אותה.
"באחד הימים הוסתרנו בארון שעות רבות, ואף אחד לא בא לקחת אותנו. נבהלנו, לא הבנו מה קורה. בלילה ההורים פתחו את הארון וקפצו עלינו בחיבוקים. התברר שבמסדר הבוקר קראו בשמם, והם הובלו לבית הכנסת בעיר כדי לחכות לטרנספורט. מי שהציל אותם היה אח של אבי, שהיה קאפו (שוטר במשטרה היהודית, ס"ס). הוא התנהג כאילו הוא עובד עבור הגרמנים, אבל למעשה דאג להציל יהודים רבים. באותו יום הוא שיחד קצין גרמני כדי שיוציא את הוריי מהרשימה. זה היה הנס השני".
* * *
ארבע שנים וחצי חייתה המשפחה בגטו. "נשארו 150 יהודים מתוך עשרות אלפים", אומר ראובן. "באחד הימים גם השמות שלנו עלו במפקד. במסדר הבוקר הפרידו את הגברים מהנשים. אמי ואבי החליטו ערב לפני כן שאני וקאיה נלך עם אמי, ואחי ילך עם אבי. אבי, שהיה איש עסקים ממולח, הצליח להחביא שקית של מטבעות זהב אמריקניים, והעביר מחצית ממנה לאמי.
"אמי, אני וקאיה הוכנסנו לקרונות עץ להובלת בקר, בלי ספסלים או חלונות. כך נסענו במשך שלושה ימים מפולין לגרמניה, בקרון חשוך, בעמידה, בלי אוכל ומים. רבים מתו בנסיעה הזאת. כשהגענו למחנה הריכוז ראוונסבריק, הגרמנים כפו עלינו לפנות את המתים מהקרונות. הייתי ילד קטן, וסייעתי להוציא מהקרונות גופות של אנשים שהכרתי.
"במחנה הובילו אותנו לצריף גדול עם דרגשי עץ צפופים, בלי מזרנים או שמיכות. המבוגרים נדרשו להוריד את התרמילים ולהתפשט, ואמי נאלצה להיפרד מהמטבעות שאבי החביא לה בתרמיל. היא הולבשה בכתונת פסים. כשהלכתי לעברה, זיהיתי על הקרקע את אחד המטבעות שנפל והרמתי אותו. אמי החביאה אותו בתוך קשר שעשתה בצעיף שלי, והמטבע הזה הציל אותנו בהמשך".
הנשים במחנה עבדו במתפרה של מדים עבור הצבא הגרמני או כממלאות אבק שריפה, והילדים עבדו באריזה מבוקר עד ערב. "רק בסוף היום קיבלנו פרוסת לחם ומרק מקליפות של ירקות. עד היום אני אוכל תפוח אדמה על קליפתו, ומתענג מכך שיש לי גם תפוח אדמה מתחת לקליפה".
כך הצליחו לשרוד במשך כמה חודשים, עד ששמותיהם שוב עלו בסלקציה. "נלקחנו לתחנת רכבת, ומשם הסיעו אותנו לברגן בלזן, שהיה מחולק למחנות רבים. בכל מחנה היו כמה אלפי יהודים. הפעם כבר ישנו בצריפים על אדמה חשופה. הלכנו לעבודה מדי יום, רק שהארוחה שקיבלנו היתה פרוסת לחם דקה יותר ומים רותחים. בכל יום מתו עשרות אנשים מעבודה קשה ומרעב, חלקם בצריף שלנו.
"יום אחד אישה יהודייה מהצריף לידנו זיהתה את אמי וסיפרה לה שאחי יוסי נמצא גם הוא במחנה. מתברר שהוא היה בין הילדים הבודדים שזכו לתנאים טובים, כדי שישמשו את הגרמנים לצורכי תעמולה בביקורות של הצלב האדום. אותם ילדים קיבלו שלוש ארוחות ביום, מיטות חמות, מקלחות ובגדים נקיים.
"כשזה נודע לנו, אמי ואני התגנבנו בלילה לגדר המחנה וביקשנו מהילדים במחנה השני לקרוא לאחי. הוא לא זיהה אותנו בהתחלה, כי היינו שלדי אדם. מאותו יום הוא נהג להחביא את ארוחת הערב שלו, ובערבים היה זורק לאמי מעבר לגדר לחם, מלפפון ועגבנייה. אמי היתה נותנת את האוכל לי ולקאיה.
"הגרמנים חשדו שמשהו קורה, והציבו שמירה סביב הגדר. אמי לקחה את מטבע הזהב שנותר לה ושיחדה באמצעותו את השומרת הרוסייה של צריף שהיה קרוב יותר לגדר, כדי שתיתן לה לעבור אליו.
"בתחילת 1945 הגרמנים סגרו את המחנה הרמטית והחליטו להרעיב את כולם למוות. אני זוכר את אמי, שהיתה חלשה מאוד, מתחננת אלינו שנחזיק מעמד. אחי כבר הצטרף אלינו, ובאוויר היתה תחושה כבדה של סוף.
"ואז, באפריל, כשכבר הייתי בשארית כוחותיי, ראיתי טנקים רבים מתקרבים לגדר. בחזית הטנק הראשון התנוסס דגל עם מגן דוד ענק. זה היה טנק בריטי, שהמפקד שלו היה יהודי. השומרת הרוסייה החזירה לאמי את מטבע הזהב שקיבלה ממנה כשוחד, ואמרה לה שלמרות שהיא נוצרייה, היא עזרה בסתר ליהודים".
ראובן שולף את המטבע מהכיס ומראה לי אותו. אורה מספרת שלפני חתונתם אמו של ראובן נתנה לה את המטבע ואמרה לה להפוך אותו לתליון לשרשרת. "אמרתי לראובן: 'שמור את המטבע אצלך, אני לא עושה ממנו שום תכשיט'".
* * *
עם השחרור נלקח ראובן לבית חולים צבאי. "הייתי בן 10 וחצי ושקלתי 15 ק"ג. אמי ואחי היו במצב טוב יותר, אז הם נשארו במחנה, שהוסב בינתיים למקום שבו התנהלו חיים נורמליים. כשהתחזקתי, הצטרפתי אליהם. בהמשך הגיעה למחנה משלחת של הג'וינט לקחת ילדים יתומים, והם לקחו את קאיה לאמריקה. אני, אמי ואחי עברנו למחנות שיקום בשבדיה.
"מדי פעם היו באים אלינו נציגים של הצלב האדום עם רשימות של ניצולים, ואמי חיפשה בהן את השם של אבי. אחרי שנה היא מצאה אותו. הוא נשלח למחנה בוכנוולד בגרמניה, ואחרי השחרור השתלט עם חבר על וילה נטושה. מייד כשקיבל את הידיעה שאנחנו בחיים הוא הגיע אלינו, והתאחדנו שוב. זה היה יום של בכי גדול והתרגשות - ונס נוסף.
"אחרי יומיים במחנה אבא שלי מצא עבודה כרופא שיניים בשטוקהולם. חיינו שם שלוש שנים. בינתיים, החלו להגיע אלינו מהארץ מכתבים מאחותו של אבי, דורה. היא היתה ספורטאית, הצליחה להגיע לארץ ב־1935 עם משלחת של המכביה, נשארה פה והקימה משפחה.
"היא גילתה דרך הצלב האדום שאנחנו בשבדיה, ושלחה לנו מכתבים שבהם תיארה את התנאים הקשים בארץ. למרות זאת, אבא שלי חשב שמקומם של יהודים הוא בארץ ישראל, והחליט לעלות לארץ.
"וכך, בוקר אחד בשנת 1949 נסענו לצרפת, ושם עלינו על האונייה 'קדמה' של צים עם עוד מאות ניצולי שואה. הגענו לנמל חיפה, ואחרי יום אחד במעברה הגיעה דורה ולקחה אותנו לדירתה בתל אביב. במשך תקופה קצרה גרנו אצלה, עד שאבי רכש דירה בדמי מפתח ופתח בה מרפאת שיניים. אני הייתי בן 13, ולמדתי בבית הספר צייטלין. בסוף השמינית התגייסתי לנח"ל".
הקשר בין ראובן לאחותו המאומצת קאיה ניתק, "עד שלפני ארבע שנים התקשרה אלי אישה ואמרה לי בעברית: 'היי, זאת קאיה'. לא הבנתי, ועניתי 'תודה, אני לא זקוק למכונית'. היא צחקה: 'ראובן, זאת קאיה! אתה לא מזהה אותי?' כמעט נפלתי מהכיסא.
"התברר שהיא הפכה לפרופסורית באוניברסיטה בארה"ב. היא לא נישאה ולא הביאה לעולם ילדים. כיום אין בינינו קשר, הרגשתי שהיא לא מעוניינת בזה".
אחיו יוסי מתגורר כיום בחולון. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לארבעה. הוריהם נפטרו בשיבה טובה.
* * *
בעת שראובן שהה בגטו ובמחנות הריכוז, צעדה אורה בת ה־3 עם משפחתה במדבריות תימן. "נולדתי למשפחת שוּכּר בעיר ברט שבצפון תימן. בני המשפחה שלי היו מעורבים מאוד בקהילה. הם בחרו לעלות ארצה אך ורק מתוך ציונות, והליכה ברגל היתה האפשרות היחידה להגיע לעדן. מכוניות לא היו.
"יצאנו עם המשפחה המורחבת, עם האחים והאחיות של הוריי, כ־40 איש עם חמור אחד, שעליו העמסנו קמח ושמן לדרך. כל משפחה לקחה איתה את הכסף והתכשיטים שלה. כולם הלכו ברגל, גם הילדים, וכשהתעייפנו, נשאו אותנו על הכתפיים או הושיבו אותנו בתורות על החמור. מדי פעם היינו עוצרים, וההורים היו מכינים מהקמח ומהשמן קובנה ולחוח, שאפו על פחים ומדורות.
"בדרך ארבו שודדים ורוצחים, ולכן ההורים החליטו להתפצל לשתי קבוצות, כדי שאם חלילה יקרה משהו לאחת מהן, השנייה תינצל. כל קבוצה הובלה על ידי מורה דרך מוסלמי. גם המשפחה שלי התחלקה בין הקבוצות: אני הלכתי עם אבי, עם אחי האמצעי סעדיה, שהיה גדול ממני בעשר שנים, ועם המשפחה מצד אבי. אחי הבכור שלמה, שהיה מבוגר ממני ב־18 שנה, הלך עם אמי ומשפחתה.
"חצינו את תימן מצפון לדרום. מורה הדרך הערבי הוביל אותנו דרך יישובים שגרו בהם יהודים, והם אירחו אותנו מאוד יפה. מכיוון שערבים נהגו אז לחטוף ילדים יהודים ולאסלם אותם, בכל פעם שעברו לידנו ערבים, המבוגרים היו מחביאים אותנו בבורות שחפרו.
"בערך באמצע הדרך, שנה וחצי אחרי שהתחלנו את המסע, אבא שלי חלה. אני זוכרת שלקחו אותי ואת אחי סעדיה להיפרד ממנו. הוא נישק אותנו ואמר לנו 'שלום' ו'תהיו בריאים'. יותר לא ראינו אותו. קברו אותו שם. המשכנו את המסע עם הדודים, ואחותו של אבא שלי לקחה אותי תחת חסותה".
הם הגיעו לעדן ב־1946, פגשו את נציגי הסוכנות היהודית ונשלחו לאונייה שתיקח אותם לאלכסנדריה. משם המשיכו הילדים ברכבת המנדטורית לחיפה.
"כשהגענו לארץ, חולקנו ליישובים. אותי שלחו לפנימייה הדתית אורה בבני ברק, שם למדתי עד סוף היסודי. את אחי סעדיה לקחו לקיבוץ. ב־1949 הגיע לארץ אחי הבכור שלמה במבצע מרבד הקסמים. רק כשנפגשנו, נודע לי שגם אמא שלי חלתה ולא שרדה את המסע".
בחטיבת הביניים עברה אורה, ביוזמת עליית הנוער והתנועה הקיבוצית, לקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן, שקלט ילדי תימן יתומים. "חברי הקיבוץ היו ממוצא גרמני, איטלקי וצרפתי. חלקם התייחסו אלינו מאוד יפה, אבל לא כולם. בגיל 16 נשלחנו להקים את כרם שלום. שני האחים שלי התגוררו בקריית עקרון, התחתנו והקימו משפחות. לצערי, שניהם כבר אינם בחיים".
בשנת 1979 סגרה אורה מעגל, כשלכפר מימון הגיעו 40 נערים, שעלו בעלייה הראשונה מאתיופיה. "הם הלכו ברגל חודשים ארוכים במדבריות סודאן, ומאחר שהיה ידוע במושב שגם אני עליתי באותה דרך מתימן, מוניתי לאם הבית שלהם. הפכתי בשבילם לסוג של אמא".
בשנת 1978 מונה ראובן לראש המועצה האזורית חוף עזה, והחל לפעול להקמת יישובי גוש קטיף: "המועצה האזורית חוף עזה מנתה אז רק 20 משפחות, שהתגוררו ביישוב נצר חזני, שהיה מוקף דיונות חול ובהיאחזויות צבאיות. חוץ מלטפל במשפחות, החלטתי לקדם בנייה של יישובים נוספים על הדיונות. מוניתי לתפקיד על ידי שר הפנים, ד"ר אברהם בורג, ובמשך עשר שנים בניתי 16 יישובים".
כשסיים את תפקידו, בשנת 1988, מונה למשנה למזכ"ל איגוד המושבים והמשיך ללוות יישובים חדשים בגוש קטיף, בגוש עציון וברמת הגולן. כעבור שבע שנים מונה ליו"ר מועצת הירקות במשרד החקלאות, תפקיד שבו החזיק עד שנת 1997.
בעת פינוי גוש קטיף קיבל אישור מיוחד מהצבא להיות נוכח. בתו יהודית התגוררה במושב גן־אור, והוא פגש אותה כשהיתה בין המפונים. "היא ראתה שאני שבור והזכירה לי את מה שלימדתי אותה ואת אחיה כל החיים: להרים את הראש ולהמשיך".
* * *
איך אתם מסכמים 65 שנים של זוגיות?
אורה: "האהבה משתנה עם השנים. בגיל הטיפש־עשרה זו היתה אהבה בוערת. היום זאת אהבה אחרת, שמבוססת על משפחה, בית, השקפה פוליטית ודאגה לבריאות. זאת אותה האהבה, רק שקטה יותר".
ראובן: "היום יש המון גירושים, כי הרבה צעירים שמתחתנים מפנטזים איך יהיה לכל אחד מהם טוב. החשיבה היא יותר אגואיסטית, בזמן שזוגיות טובה אמורה להיבנות הפוך - שכל בן זוג ינסה לראות איך האחר רוצה לחיות, וינסה ללכת לקראתו. כך בדיוק נבנתה המשפחה שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
