בחזרה למירון: איבד את בנו ותלמידו באסון - ועולה להר "כדי לחזק את האמונה"

מירון, מוצאי השבת האחרונה. אחרי רגיעה קצרה מהשבת החורפית, הגשם מתחיל לרדת שוב. רחבת קברו של רבי שמעון בר יוחאי מלאה כעת מים, והאנשים הרבים שהגיעו לשאת תפילה או לקרוא פרק תהילים, מתכנסים במתחם הציון עצמו.

הרב אביגדור חיות, שאיבד באסון מירון את בנו הבכור ידידיה בן ה־13 ואת תלמידו, מוישי לוי, ובעצמו נפצע קשה, נכנס אל הציון עם בנו שמואל בן ה־11, שהיה איתו בערב ההוא וניצל. הוא מביט בהמונים שממלאים את המקום, ומייד יוצא החוצה מאחת היציאות הצדדיות, אל המבנה שממול. "תראה, לא למדו כלום", הוא לוחש לי, מבקש להיחלץ מהמקום הדחוס.

בחוץ, על אחת המחיצות המפרידות בין רחבת הגברים לרחבת הנשים, תלויה מודעה. "הודעה ואזהרה", נכתב שם באותיות אדומות, "מבקר/ת יקר/ה, הנך נכנס/ת כעת לאתר ללא כיסוי ביטוחי. בכניסתך למקום את/ה מודע/ת ומסכים/ה לכך שהאחריות בגין כל נזק תחול עליך בלבד". בשורה קטנה למטה נכתב עוד: "עקב מניעה/קושי משפטי - לא ניתן לסגור את האתר".

מודעה קטנה שמספרת את הסיפור כולו. בסוף אוקטובר פג תוקפה של פוליסת הביטוח שהיתה לאתר, ושום חברת ביטוח לא הסכימה לבטח אותו. ולמרות זאת, הדלתות פתוחות לרווחה. הרב חיות קורא את המודעה ומחייך במרירות.

אחר כך הוא חוזר אל הקבר ומשחזר את המסלול שעשה באותו ליל ל"ג בעומר, 30 באפריל, עם שני בניו ותלמידו. "הבטחתי לידידיה לקחת אותו למירון בל"ג בעומר, כי זאת היתה הבקשה שלו לאפיקומן בפסח, למרות שעד אז לא נסעתי למירון בתאריך הזה. מוישי שמע על כך וביקש להצטרף. מובן שביקשתי ממנו שאביו יאשר.

"נסענו ברכבת עד כרמיאל, ומשם לקחנו אוטובוס למירון. עלינו ברגל אל ראש ההר. ההר היה מלא, וידידיה כל כך נהנה לראות את הגוונים השונים בעם. הוא תמיד דיבר על אחדות. היה לו מחזיק מפתחות עם תמונות של רבנים מכל המגזרים".

הם היו בהר 51 דקות בדיוק. בפרק הזמן הזה הספיקו להיכנס לציון הרשב"י, לשאת תפילה קצרה בדוחק העצום במבנה הקבר ולצאת מייד החוצה. בעלייה להר, וגם בקבר עצמו ובהמשך, הקפיד הרב כל העת כי ארבעתם ייתנו ידיים זה לזה, שלא יאבדו בהמון הרב. הם יצאו מאותה יציאה צדדית שממנה יצא כעת, מול ארון הקודש במתחם.

"כשיצאנו מהקבר, הלכנו לשתות ולאכול משהו באחד מאוהלי הכנסת האורחים. אחר כך, ידידיה ביקש שנלך לאחת ההדלקות. לא ידעתי היכן יש הדלקה אחרי חצות, אבל ידידיה אמר שהוא רואה המון אנשים הולכים לכיוון אחד, וכנראה ששם מתקיימת הדלקה".

אנחנו פוסעים בשביל שבו הלכו. פונים שמאלה מהיציאה הצדדית, שמובילה למדרגות למטה. שם פונים ימינה, ואחרי כ־20 מטר ניצבים מול "מדרגות המוות". השביל חסום משני צידיו במחסומי ברזל רעועים, אבל בקלות ניתן להסיר אחד מהם ולעבור בו.

"בשביל הזה עלינו בתחילה למעלה, לכיוון הרחבה של חסידות תולדות אהרן, שקיימה את ההדלקה באותו הזמן. זו רחבה שבמשך השנה משמשת חניה. הגענו למעלה, והיה דוחק עצום. היינו שם לא יותר מעשר דקות, ואז אמרתי להם שחייבים לרדת למטה, אי אפשר היה להמשיך כך".

הם ירדו באותו שביל שממנו הגיעו, ושם, כשהם ממש במרכז השביל, בלי יכולת לעלות בחזרה או לרדת בגלל ההמון הרב שעטף אותם, אירעה המפולת האנושית, זאת שגרמה בתוך דקות ספורות ל־45 הרוגים.

• • •

מאז האסון, אביגדור (37) בא לכאן כמה וכמה פעמים. האחרונה שבהן היתה לפני חודש.

למה אתה בא שוב ושוב? זה לא קשה?

"להפך. דווקא כאן אני מחזק את האמונה שלי. כשאני מגיע, אני לא נכנס רק לקבר, אלא מגיע לכאן, למדרגות, ואומר פרק תהילים. בכל פעם אני רואה מחדש את חוסר ההיגיון במה שקרה, שדבר כזה מבחינה טכנית לא היה אמור לקרות בכלל, ומבין שיש פה מישהו שכיוון את הכל.

"כולם יודעים שיש בשמיים היכל מיוחד של רבי שמעון, ואני מאמין שהבן שלי והתלמיד שלי נמצאים שם, והוא ראש הישיבה שלהם. אני מתפלל, מבקש כוחות, בעיקר בשבילי ובשביל ארבעת הילדים שלי".

בביתם שבבני ברק מגדלים אביגדור ורעייתו מירה (38) את שמואל (11), אבישי (9), אביגיל (7), ואיתמר (3). "בשבת קלטתי את איתמר שואל פתאום, תוך כדי משחק: 'ידידיה, איפה אתה? אתה בשמיים?'"

לפני כחודש חגגו במשפחה את ה"חלאקה", טקס גזיזת השערות המסורתי בגיל 3. הם בחרו לקיים אותו במירון. "את השערות שלו גזרתי לא בתוך הציון, כנהוג, אלא כאן, במקום האסון. זה היה סמלי עבורנו, שבמקום שבו חיים נגמרו, שם הם ממשיכים הלאה".

אביגדור הוא מחנך בתלמוד תורה, מירה מורה לחינוך מיוחד. כל ילדיהם נולדו בוונצואלה, שם שהו 12 שנים לבקשת הקהילה החרדית המקומית, כשאביגדור ניהל תלמוד תורה בבירה קראקס. לפני שנתיים וחצי שבו ארצה.

"ההתאקלמות בארץ היתה לא פשוטה. הילדים לא הכירו את המנטליות הישראלית. למעשה, ההתאקלמות נמשכה עד לאותו ל"ג בעומר השנה, כשהחיים שלנו השתנו בבת אחת".

מהאסון יצא אביגדור עם פציעות לא פשוטות. "צלעות שבורות, קרסול מרוסק, קרעים בחגורת הכתפיים וברצועות הברכיים. חלק מהפציעות התגלו רק בהמשך, כי בהתחלה, אחרי האסון, חשבתי שאלה רק כאבים פסיכוסומטיים. יצאתי מבית החולים להלוויה, ואחר כך כבר לא חזרתי, נשארתי בבית לשבעה. את הקרעים בחגורת הכתפיים גיליתי אחרי שיצאתי מבית החולים.

"אני עדיין בשיקום גופני, פעמיים בשבוע, גם בקופת חולים וגם בארגון 'עזרה למרפא', ויש לפניי עוד המון עבודה. בשבת שעברה לא יצאתי מהבית מרוב כאבים ברגליים. אבל עם כל מה שקרה, אין אפשרות לעצור לרגע. עול הפרנסה ברובו עלי, ואני עובד מאוד קשה.

"אנחנו כבר שמונה חודשים אחרי, וכאילו כלום זמן עבר. יש ימים שאתה לא רוצה לקום, אבל ב־7 אתה כבר צריך להיות בתלמוד תורה, ואתה הולך, אין ברירה. אני מבין שידידיה לא היה רוצה שאשאר בבית ושאני אמור לעשות את העבודה, ושמה שקרה הוא דבר שאני אמור להתמודד איתו, והישארות בבית היא לא הדרך.

"לפני חודשיים הרגשתי שאני כבר לא מסוגל יותר. נסעתי לרבי דוד אבוחצירא מנהריה להתייעץ איתו. הוא אמר לי: 'סע קצת לחו"ל, לטייל'. אמרתי לו, לא מעניין אותי כלום בחו"ל. אני לא אסע לשווייץ עם אשתי כדי להסתכל ביחד על הנוף ולבכות.

"הוא הציע לי להיענות להצעה שקיבלתי מקהילות בדרום אמריקה, לבוא למסור שם שיעורי תורה. אמר לי, 'אתה חייב את זה לעצמך'. הצעתי לאשתי שניסע ביחד עם הילדים, אבל היא העדיפה להישאר בבית. נסעתי לשבועיים לפנמה ולוונצואלה, ומסרתי שם שיעורים. בקראקס חזרתי אל הבית שבו גרנו, אף אחד עדיין לא גר בו, והכל נשאר כמו שהיה. נכנסתי לחדר של ידידיה, עם המיטה שנשארה כמו שעזבנו אותה. נקרע לי הלב שוב".

ברגע שהוא מסיים את המשפט, הטלפון שלו מצלצל. על הקו מנהלת סמינר לבנות של חסידות גור. הבנות נמצאות כעת בחופשת חורף באזור הצפון, והיא מבקשת מחיות שיבוא למסור להן הרצאה. הוא שואל אותה על התאריך המדויק והמקום, ומבטיח לחזור עם תשובה. שיחת הטלפון הזו היא רק אחת מני רבות שהוא מקבל. מאז האסון, הוא מקדיש כמעט כל רגע פנוי שלו להרצות ולדבר על המקרה האישי שחווה - בכל סוגי הקהלים: ישיבות חסידיות, סמינרים לבנות, שידורי רדיו בתחנות החרדיות, פאנלים שונים ומול קהל חילוני.

"אני משתדל להיענות בחיוב לכל פנייה, ואני עושה את זה מתוך אידיאולוגיה ברורה. אני מרגיש שנשארתי בחיים בשביל מטרה מסוימת, ואם יש אנשים שהדברים שלי יכולים לחזק אותם, ועל הדרך לחזק גם אותי - אני שם. הייתי בהרבה מאוד מקומות: בסיסי צה"ל, מסדר כנפיים בבסיס חיל האוויר בפלמחים, קורס צוערים של משרד החוץ, הרצאות בזום לשירות בתי הסוהר, ועוד ועוד, הרצאות שבהן משתתפים חבר'ה שרחוקים מאוד מתפיסת העולם שלי ומהצורה שלי. בשבעה, אצלנו בבית, יכולת למצוא אדמו"רים לצד מפקדים, אברכים לצד טייסים בכירים, ימנים, שמאלנים, דתיים וחילונים - רבים מהם לא הכירו אותי לפני כן.

"הבנתי שהקב"ה רוצה ממני משהו. הם באו אלי כי יש לי מסר שאנשים רוצים לשמוע. את המסר אמרתי כבר בהלוויה של ידידיה, והוא יצא לי בלי שום הכנה, כי באתי להלוויה באמבולנס, מבית החולים זיו בצפת לבני ברק. דיברתי מעומק הלב, וקראתי לאחדות בעם ישראל. אמרתי 'חבר'ה, די. מספיק. הגענו לבית משוגעים, בואו נתאפס על עצמנו, ומהר'. יש לי שליחות, ואני הולך לעשות אותה, חד וחלק".

• • •

הגשם על ההר נחלש. מכיוון החניה מגיע אל המדרגות רס"ל רמי עלואן (24), השוטר שהציל באותו לילה את חייו של שמואל, וסייע בחילוצם של אביגדור ושל אנשים נוספים. זו הפעם הראשונה שהוא כאן מאז האסון.

הוא בן הכפר הדרוזי סמיע שבגליל, משרת בתחנת חיפה. באותו לילה הגיע כתגבור לשוטרים המקומיים, ולא חלם שיסיים את המשמרת בהצלת אנשים משביל המוות. כשאביגדור רואה אותו מתקרב, הוא ממהר אליו, והם מתחבקים ארוכות. גם שמואל מחבק את רמי, נרגש.

אנחנו עומדים על המדרגות, ורמי משחזר את אירועי הערב ההוא. "פתאום התחילו צעקות מכל עבר. רצנו לכיוון המדרגות, ושם ראינו כמויות של אנשים, שוכבים אחד על השני. לא הבנו מה קרה, אבל התחלנו מייד לחלץ אנשים.

"בצד השביל היתה איסכורית, פירקנו אותה, ודרכה התחלנו לחלץ אנשים לשביל. עלינו וירדנו מדרגות שוב ושוב, מנסים לחלץ כמה שיותר אנשים. אתה פשוט מגיע לאנשים בערימה ומנסה למשוך אותם החוצה, כדי להגיע לאלה שנמחצו מתחת ולא יכולים לזוז.

"אני זוכר שעמדתי פה, באמצע המדרגות, הגעתי לאביגדור וניסיתי להוציא אותו מתוך הערימה, אבל הוא התנגד ממש, עם הידיים. בהתחלה לא הבנתי למה, והתחלתי לדבר איתו בצעקות, כי הכל היה מלא לחץ ורעש. ואז הוא אמר לי: 'תציל את הבן שלי קודם!'

"לקח לי כמה שניות עד שהבנתי במה מדובר, כי בקושי שמעתי אותו. הסתכלתי הצידה וראיתי את שמואל. עם כל הלחץ הצלחתי להגיע אליו וניסיתי לשלוף אותו החוצה. הוא היה בתחתית הערימה, כשמעליו אנשים שחלקם לא בחיים וחלקם במצב קשה. מכל כיוון שמעתי קריאות: 'תציל אותי, תציל אותי'.

"הראש שלך מנסה בשברירי שניות לחשב את מי הכי קל להוציא ולהציל, כך שתוכל לחזור במהירות ולהציל עוד. בסוף הצלחתי לשלוף את שמואל החוצה, הנפתי אותו למעלה באוויר והעברתי אותו לאיש מד"א שעמד בצמוד לשביל.

"בשלב הזה היה לי קשה עם המראות הנוראיים, והלכתי הצידה לכמה שניות. הקאתי את נשמתי. מייד אחר כך חזרתי אל המדרגות ומצאתי את אביגדור, שהיה כבר באפיסת כוחות. הוצאתי גם אותו, בסיוע שוטר נוסף".

אביגדור: "בזמן הזה היינו מוטלים כאן בערימה על הרצפה, עם הפנים כלפי מעלה, בקושי רואים מה שסביבנו. שמואל היה לצידי, במרחק ראייה. את ידידיה ואת מוישי לא ראיתי, למרות שהם היו מטר או שניים ממני. המפולת והדוחק הרחיקו אותם.

"אני זוכר את רמי מרים את שמואל, מעמיד אותו ודואג שיעבור לשביל, ואז ראיתי אותו בזווית העין הולך לצד ומקיא. הייתי בהכרה מלאה, שמעתי הכל. ואחרי זה, רמי הגיע אלי עם עוד שוטר, והם חילצו אותי.

"זה לא ייאמן: הוא כבר קרס, ובכל זאת אמר, 'אני נלחם. אני חוזר לשם ועושה הכל כדי להציל כמה שיותר אנשים, ולא משנה איך אני נראה ומה המצב שלי'. היו לו כל הסיבות לזוז הצידה, הוא לא היה השוטר היחיד שם, אבל הוא בכל זאת הלך עד הסוף והמשיך להציל עוד ועוד אנשים. זה מעשה אצילי. הוא ממש נלחם עלי, כי כדי לשלוף אותי החוצה היה צריך לפרק את כל הקונסטרוקציה האנושית שם, את כל האנשים שהיו מעלי, שרובם כבר היו ללא רוח חיים".

אביגדור הובהל לבית החולים זיו בצפת. בנו ידידיה ותלמידו מוישי עדיין הוגדרו נעדרים באותן שעות, והוא פנה בתקשורת בתחינה נואשת לכל מי שנתקל בהם אחרי האסון ויכול למסור מידע על גורלם.

"בני המשפחה קיבלו את ההודעה על מותו של ידידיה לפניי, ביום שישי בבוקר. הם לא רצו לספר לי מייד מה קרה, אבל במהלך אחת השיחות עם מירה, שמעתי ברקע את הרמקול שמודיע על ההלוויה של מוישי. ביקשתי מקרובי המשפחה לספר לי מה קרה לידידיה, וככה נודע לי. התעלפתי".

• • •

בימי השבעה הגיע רמי עלואן לנחם את חיות באוהל האבלים בבני ברק, כשהוא מלווה באביו, גם הוא שוטר. "אחרי כל האירוע אתה יושב עם עצמך לבד, ומתחיל לחשוב: מה כן ומה לא עשיתי, איך עשיתי, ומה המשמעות של המעשה שעשיתי", אומר רמי. "בהתחלה אתה לא מעכל כלום, כי כשוטרים אנחנו פועלים על אוטומט. חתירה למגע והצלת חיי אדם, אלו הערכים שנטמעים בנו מתחילת הליך הגיוס. אבל ברגע שאתה מבין שאדם אחר נושם בזכות מה שעשית, זה נותן לך תחושה אדירה. ורציתי לבוא לראות את שמואל וגם לנחם את המשפחה".

חיות: "כשרמי הגיע, אמרתי לו 'הצלת לי את הילד, ואני חייב לך הכל'. תחשוב, שמואל הוא ילד קטן ורמי ראה כאן כזאת כמות של אנשים שנראה היה בלתי אפשרי בכלל לחלץ ממנה משהו. ואני מאמין שעוד ממש מעט זמן, לא שמואל ולא אני כבר היינו בין החיים. ולבוא ולשים את ה'אני' בצד, ללכת ולעשות הכל כדי להציל חיים, אין מילים על כך".

רמי, איך עברו עליך הימים אחרי האסון?

"יש לי סיוטים לפעמים בלילות ועד היום הקולות משם מלווים אותי לפעמים, במיוחד בעבודה ובאירועים שהם קצת דומים למה שהיה במירון. ישר קופצים לי הקולות בראש וכל התסריט שהיה פה, וזה לא קל. צריך להתגבר על זה".

אביגדור מספר שמאז האסון, רמי שומר איתם על קשר חם. "הוא מתקשר פעם בחודש, שואל מה נשמע איתי, עם שמואל, מתעניין. הוא אדם מיוחד".

"אני מרגיש שיש לי קשר דם איתם", אומר רמי, "הם חיים בזכות העובדה שהייתי שם באותה שנייה והתעקשתי להישאר, למרות כל הקשיים בזירה".

אביגדור: "בביקור שלו אצלנו בשבעה, נתנו לו מזכרת שיש לה הרבה משמעות: גלובוס מזהב שעליו מופיע המשפט 'כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא'". רגע לפני סיום המפגש הם מצטלמים שוב בסלולרי, למזכרת. "בעזרת ה' שניפגש מעכשיו רק בשמחות", אומר אביגדור.

• • •

אחד הדברים הראשונים שביקש אביגדור לעשות ביום ראשון, למחרת ההלוויה של בנו ידידיה, היה לפגוש את דוד לוי, אביו של מוישי. "נסעתי עם אמבולנס מהבית, כשאני פצוע, לבית של משפחת לוי. ברגע שהגעתי, התחלתי לבכות. מוישי נכנס לי לנשמה מהיום הראשון שהתחלתי ללמד אותו. הוא היה ילד ג'ינג'י חמוד ומתוק שלא דיבר הרבה, והבקשה שלו להצטרף אלינו לנסיעה למירון היתה כרוכה במאמץ מצידו. תלמיד מאוד מיוחד עם נשמה טובה, שמאוד אהבתי.

"כשפגשתי את אבא שלו, אמרתי לו בדמעות: 'רבי דוד, עשיתי כל מה שיכולתי, אני מבטיח לך!' והוא אמר: 'אתה לא יודע כמה אני חייב לך. אתה היית השליח הטוב'. אמרתי: 'בטח שליח טוב, שליח לשלוח אותו לשמיים'. והוא גער בי: 'אני מודיע לך חד וחלק - מוישי וידידיה היו נהרגים גם אם זה היה פה, בתאונת דרכים ליד הבית. אתה היית השליח שזה יקרה בקדושה ובטהרה, ביום גדול ובמקום גדול'. עניתי לו: 'מהיום יש לנו קשר של דם'.

"והקשר ההדוק שלנו נמשך עד היום. אחרי השבעה נסענו ביחד למירון, שתי המשפחות. לפעמים, כשקשה לנו, אנחנו מתקשרים אחד לשני. הוא האדם היחיד שיכול להבין אותי".

אתה מרגיש אשם שמוישי נהרג?

"אין בי רגש של אשמה, אבל רגש של אחריות ודאי שיש, זה דבר שאי אפשר למחוק אותו, ואני לא יכול להתכחש לזה. זה יושב לי על הלב. אני מאמין שהכל משמיים, אבל זה לא פשוט. לכן אני חייב הכרת הטוב אמיתית וענקית לאבא שלו, שידע לומר לי את המילים הנכונות. כי היתה לו זכות מלאה להגיב אחרת, להגיד הכל. הוא הרי לא היה שם, הוא לא יודע כמה דאגתי לבנו.

"היה אפילו שלב, כשהיינו בתוך המבנה של ציון הרשב"י, שבו הרמתי את מוישי כמו תינוק. אמרתי לו: 'אתה אמנם בחור גדול, אבל אל תתבייש. צפוף פה, ואני מרים אותך'".

• • •

בזמן השבעה בא אל בית משפחת חיות בחור חרדי עם דמעות בעיניים. "הוא הזכיר לי שפגש אותנו באותו לילה ברחבת ההדלקה", מספר אביגדור. "כשראה אותנו על ההר, שאל אם זו הפעם הראשונה שלנו שם בל"ג בעומר. השבתי בחיוב ושאלתי למה הוא שואל. הוא הסביר שמתחם ההדלקה לא מתאים לילדים, בגלל הצפיפות הרבה. הוא זה שהמליץ לנו לרדת בחזרה דרך השביל שממנו באנו, וגם פילס לנו את הדרך בהתחלה.

"הוא התפרק אצלי בבית, לא הפסיק לבכות. הרגעתי אותו שהכל כתוב מלמעלה, שהוא לא אשם ושאין לו שום חלק במה שקרה".

בשבעה ניסית לשדר חוזק. הנפילה באה אחר כך?

"לגמרי. עד היום אני משלם מחיר על כך שלא היה לי את הזמן הפרטי לשבת ולהתאבל על הבן שלי שנהרג. אבל זה לא משנה כלום מההחלטה שקיבלתי, לקחת את האסון הזה ולמנף אותו. באחד מימי השבעה אמרתי לאשתי: 'היו אצלנו אינספור הורים שכולים, והמכנה המשותף כמעט לכולם הוא שהם נראים כמו מצבות מהלכות. אנחנו לא הולכים להיראות ככה'. היא שאלה: 'מה, לא תבכה?' אמרתי: 'בוודאי שכן, אבל אני הולך לקחת את זה למקום אחר לגמרי, לעשייה'. זה לא מקהה את מה שקרה, אבל נותן לי את הכלים להתמודד.

"בהרצאות שלי אני מעביר שני מסרים עיקריים: האחד, שאני רואה כמשימת חיי - מסר של אחדות ואהבת ישראל. לדעת להכיל את האחר, על אף השוני שלו. והשני - מסר של אמונה. להבין שיש פה מישהו שמנהל את העניינים. הרי חמש דקות קודם המדרגות לא היו סואנות, ואם היינו עוברים שם חמש דקות קודם, לא היינו באסון. כל פרק הזמן מהרגע שהגענו ועד האסון היה 51 דקות בלבד, שזה כלום. בזמן הזה הספקנו לטפס למעלה, להיכנס אל הציון, להספיק הכל ולהיקלע לאסון.

"אין תשובות על השאלה 'למה', וגם לא יהיו. כי אם מחפשים תשובות, אז יש לי עוד שאלות: למה זה שהיה מימיני נהרג, ולמה הצעיר שהיה מעל שמואל נהרג, ואנחנו לא? אני יודע דבר אחד: אני בידיים של הקב"ה.

"אבל לחזק את האמונה צריך כל הזמן, ואם בשביל זה צריך לנסוע למירון, אז נוסעים למירון. את החלאקה לאיתמר הקטן עשינו במירון, ויותר מזה - נסענו לאדמו"ר מתולדות אהרן (שבזמן ההדלקה שלו אירע האסון; ח"ב), שיגזור שערות וייתן ברכה. האדמו"ר הוא אדם שאני חייב לו הכרת הטוב בלי גבול".

למה?

"כי כמה אנשים אתה מכיר שזוכים להגיד כזה 'שמע ישראל' לפני שהם מתים? הבן שלי זכה, בזכות האדמו"ר, שערך בזמן ההדלקה קבלת עול מלכות שמיים המונית, עם 'שמע ישראל'".

• • •

בסוף אוגוסט, אחרי סאגה ארוכה, החלה לפעול ועדת החקירה הממלכתית לאסון במירון. חיות מספר שהוא עוקב אחר הנעשה בוועדה, "אבל בשלב מסוים כבר לא יכולתי לשמוע הכל, זה מוציא אותך מהדעת. התחלתי לשמוע רק ראשי פרקים. אתה מגלה שם את ההתעלמות הצועקת לשמיים מהכתובת שהיתה על הקיר.

"הייתי מהראשונים לתמוך בהקמת הוועדה למרות כל הלחצים, כדי למנוע את האסון הבא. כי בקלות יכול לקרות דבר כזה שוב, ולא רק במירון. חייב להיות שינוי תודעתי. מי אשם? זה לא מעניין. יש 45 מצבות שנכתבו בדם, ושום שם שייזרק באוויר כבר לא יגרום לבן שלי לצאת מהקבר. כואב לי לשמוע שם אנשים מוערכים, בעלי תפקידים, מתבטאים באמירות מקוממות. אני מורט את השערות כשאני שומע מה הלך שם כל השנים".

תיסע לשם שוב בל"ג בעומר?

"רק אם יהיה שינוי. אחרת לא. ואמליץ לכולם לא לנסוע אם לא יהיה שינוי".

נותרתם בקשר מאז המקרה, כל משפחות האסון?

"יש קבוצת ווטסאפ שמאגדת את נציגי כל המשפחות, וגם יצא לנו כבר כמה פעמים להיפגש, אבל להיות בקשר כל הזמן לא שייך. המשפחות שונות זו מזו. כל אחת מקהילה אחרת, כל אחת מתמודדת בצורה אחרת".

אתה מרשה לעצמך להתפרק?

"כן, בזמנים קשים. תופס פינה, ונמצא קצת עם עצמי. אני יודע שאם אדחיק את זה, זה יתפרץ אחר כך באופן הרבה יותר חמור. אתה יודע מה זה החגים בלי ידידיה? זאת קטסטרופה עלי אדמות. בחנוכה, החג הכי משפחתי שיש, לא היה יום אחד שהדלקתי נרות בזמן, פשוט כי לא הייתי מסוגל. הייתי לוקח את הרכב ומסתובב, כי קשה לי. זאת הדרך שלי להתמודד".

חיות ממשיך ללמד את כיתה ח', אבל ביקש מהנהלת בית הספר שתחליף חדר. לא היה מסוגל להמשיך באותו חדר שבו לימד את בנו ואת תלמידו משה לוי.

"אני מלמד כל יום עד שבע בערב, ולא מבחירה. אני משלם בכל חודש 8,400 שקלים על טיפולים לי, לאשתי ולילדים. המדינה לא משתתפת בכלום. מהמדינה קיבלתי רק את תעודת הפטירה של ידידיה, ואת ההודעה שנפסיק לקבל עליו קצבת ילדים מהביטוח הלאומי.

"בסוף יוני, נציג משרד האוצר הבטיח בכנסת שבתוך שלושה שבועות יוצג מתווה פיצויים, אבל עד עכשיו לא קרה דבר. כעת אומרים שעד שוועדת החקירה לא תיתן את מסקנותיה, אי אפשר להעביר את חוק הפיצויים, אבל יו"ר הוועדה, השופטת מרים נאור, אמרה שהם בכלל לא ידונו על הפיצויים.

"עזוב את ההשתייכות המגזרית שלי. אני אזרח ישראל. לא עשינו פשע שהלכנו למירון, אז למה מתנהגים אלינו כך? ואני לא יכול לחכות. אני חייב לתת למשפחה שלי את הטיפולים האלה, גם אם זה אומר לעבוד כמו חמור".

chananibl2@gmail.com