אלוף: הלוחם שנפצע בצוק איתן הפך ל"חצי איש הברזל"

ביום חמישי שעבר, בלילה שלפני תחרות "חצי איש הברזל" של המותג העולמי "איירון מן", אלי סופר התקשה להירדם. שוב ושוב הריץ במוחו את מסלולי השחייה, הרכיבה והריצה שמחכים לו, וניסה לעבור על כל תרחיש אפשרי. מה יקרה אם במהלך השחייה יתחיל לבלוע מים? מה אם יתכווצו השרירים ברגליו? ובאיזו מהירות יוכל להחליף גלגל באופניים, במקרה של פנצ'ר?

הוא לקח נשימה עמוקה, שינן לעצמו את המנטרה "פוקוס", נישק את מאי, בת זוגו, ורק אז הצליח סוף־סוף להירדם לכמה שעות.

ביום שישי שעבר, בשעה 6 בבוקר, התייצב אלי (28), לבוש בבגדי השחייה, על קו הזינוק בחוף גיא שבכנרת, כשעל בגדיו המספר 757. כשנשמעה יריית הפתיחה, זינק למים ביחד עם 2,500 משתתפים, למקצה באורך 1.9 קילומטר. אחריו חיכו לו עוד 90 ק"מ של רכיבה על אופניים, ו־21 ק"מ של ריצת חצי מרתון. חמש שעות ושמונה דקות אחר הזינוק, הוא חצה את קו הסיום.

רק כשצוללים לסיפור חייו, אפשר להבין את גודל ההישג. הוא חוזר בשאלה, שעזב את ביתו בגיל 13 וגר כמה שנים ברחוב. אחרי שנה במכינה קדם־צבאית לנוער בסיכון, הצליח להתגייס לשירות קרבי והגיע ליחידת העילית מגלן. במהלך מבצע צוק איתן נפצע קשה, כשצרור יריות ריסק את ברכו השמאלית והותיר אותו עם 63 אחוזי נכות ופוסט־טראומה.

הוא עבר מסע שיקום יוצא דופן בעזרת אנשים טובים שפגש אחרי הפציעה ושמקיפים אותו גם היום. בגיל 21 למד קרוא וכתוב, השלים בגרויות, ומסיים עכשיו תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. עכשיו הוא הוסיף לרזומה גם את התואר "איש הברזל".

"רק לפני שנה למדתי לשחות, ואפשר לומר שרק לפני חודש למדתי לשחות באופן מקצועי", הוא מספר בחיוך של מנצחים, "אז השחייה היתה החלק שהכי פחדתי ממנו. הכנרת היתה סוערת, כך שגם לשחיינים המצטיינים לא היה פשוט בכלל.

"כבר בהתחלה חטפתי בטעות בעיטה בעורף מאחד השחיינים, הרגשתי שאני מסתחרר והתחלתי לבלוע מים. הקיאקים שליוו אותנו קלטו את המצוקה שלי ורצו להוציא אותי, אבל לא הסכמתי. נשמתי עמוק, הרגעתי את עצמי ונכנסתי לפוקוס, בדיוק כמו שדמיינתי ערב קודם וכמו שלמדתי בשירות הצבאי. והמשכתי".

• • •

אנחנו נפגשים 24 שעות אחרי התחרות. אלי מגיע עם חברתו מאי, לבוש מכנסי ריצה, נעלי ספורט וחולצת טריקו שעליה מתנוסס בגאווה הכיתוב IRON MAN.

"מעכשיו החולצה הזאת לא יורדת לך מהגוף", אני אומרת, והוא מחייך חיוך כובש ומסביר בחצי התנצלות שהחליף חולצה בדרך, אחרי שזו שלבש התלכלכה. "אחרי התחרות ישנתי מ־8 בערב עד 7 בבוקר. עדיין לא התאוששתי, אבל אני כבר מתחיל להתכונן לתחרות הבאה".

כבר? תיהנה טיפה מההישג.

"אני מאוד תחרותי כלפי עצמי ומנסה כל הזמן לראות איך אני יכול להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, בכל תחום. כשמתחיל להיות קשה, אני מרגיש שטוב לי".

חששת שלא תסיים את התחרות?

"לא היה מצב כזה. גם לפני התחרות וגם תוך כדי, כל הזמן, דמיינתי את עצמי חוצה את קו הסיום. אחרי שהתעכבתי במים, גם בגלל המכה שחטפתי וגם בגלל שאני עוד לא יודע לשחות כל כך טוב, רציתי לצמצם את הפערים בחלק של רכיבת האופניים, שבו אני חזק. כנראה לחצתי יותר מדי, אז התכווצו לי שרירי התאומים ברגליים.

"גם בשלב הזה, לרגע לא חשבתי שלא אסיים. לקחתי כדורי מלח והרגעתי את עצמי, עד שהתגברתי על הכאבים מההתכווצות ומהפציעה בברך, שליוו אותי לכל אורך התחרות. בסופו של דבר, בתחרות הזאת חשוב להיות חזקים מנטלית".

איך בכלל הגעת להתחרות בטריאתלון?

"לפני שנה, חבר שלי שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו למסע אופניים של שלושה ימים מלטרון לים המלח. החלטתי להצטרף. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שרכבתי 450 ק"מ, אבל צלחתי אותה בקלות יחסית. כשסיימנו, הוא אמר לי שאני חייב לעשות טריאתלון ואיש הברזל, שזה מתאים לי בול.

"לא ידעתי בכלל מה זה. נסעתי לאילת, בדיוק בזמן שבו התקיימה שם תחרות 'ישראמן', והכרתי שם את סימון פרבשטיין, ראש עמותת 'תקוות', שמסייעת לנכי צה"ל לעסוק בפעילויות ספורט. בזכות העמותה והתרומות שגייסה עבורי הצלחתי להתאמן ולהתחרות, כי מדובר בספורט יקר, עם הרבה ציוד ואימונים אישיים".

• • •

הוא נולד ב־1993, הילד ה־11 מתוך 12 ילדיהם של זוג חרדים מירושלים, שעלו מארה"ב. הוריו משתייכים לזרם הליטאי. היום הוא בקשר רק עם אחיו יהודה, שגדול ממנו בחמש שנים ומתגורר במיאמי.

"למדתי בבית הספר החסידי קמיניץ בירושלים, שנחשב ליוקרתי ולומדים בו ביידיש. קשה להתקבל אליו, אני היחיד מהמשפחה שלי שלמד שם, אבל הרגשתי שזה לא נכון לי. בעקבות מציאות חיים מורכבת בבית, קצת לפני גיל 11 התחלתי לברוח מהלימודים. בהתחלה, במקום ללכת ללמוד, הייתי מסתובב בשכונה או ביער שליד בית הספר עד סוף יום הלימודים, ואז חוזר הביתה.

"בהמשך כבר הייתי בורח מהבית לכמה ימים, מסתובב ברחובות וישן על ספסלים. כשרציתי לאכול הייתי מבקש מאנשים כסף לאוטובוס, וקונה אוכל.

"היתה תקופה שבה הייתי בורח לחנות חיות ברמת אשכול, כדי להיות עם בעלי החיים. בעל החנות היה שואל אותי למה אני לא בבית הספר, והייתי אומר לו שיש לנו חופש. באחת הפעמים לקחתי מהחנות כרטיס ביקור ושכחתי אותו בכיס המכנסיים. אמא שלי מצאה אותו והתקשרה לבעל החנות, ומהבושה שנתפסתי, לא חזרתי לשם יותר".

בגיל 13 עזב את הבית לצמיתות והתגלגל למרכז העיר, לכיכר ציון ולכיכר החתולות, הידועים כמקומות שבהם מסתובבים בני נוער חסרי בית. שנתיים שלמות חי כהומלס, מנסה לשרוד את המציאות הקשה.

"ליד העיר העתיקה היה בניין נטוש עם הרבה הומלסים, ושם תמיד יכולתי להשיג שמיכות להתכסות בהן. אוכל הייתי אוסף בעיקר מהפחים, ומהר מאוד זו הפכה להיות שגרת החיים שלי.

"היו איתי עוד ילדים שברחו מהבית, אבל לא סמכתי על אף אחד. נחשפתי להרבה אלימות ופשע. סמים היו סביבי כל הזמן, ואפילו אונס. אלה מראות שילד לא אמור לראות. רבים לא מצליחים לשרוד ונופלים לסמים, אבל אני תמיד ידעתי שאני לא שייך לשם. ידעתי שלא אתן לעצמי ליפול למקומות האלה".

בגיל 15 התחיל לעבוד בבר, כמפנה שולחנות. בתוך זמן קצר קידם אותו הבעלים להיות אחראי על המלצרים, ואף העניק לו קורת גג בדירה שמעל הבר, ביחד עם עובדים נוספים של הבר.

בעבודה הזאת התוודע אלי, לראשונה, לאוכלוסייה חילונית נורמטיבית. "בסופי שבוע היו באים הרבה חיילים, וזו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי על הצבא. היה קצין מדובדבן שהגיע הרבה לבר והרעיל אותי על הצבא עם הסיפורים שלו. הסיפורים האלה עניינו אותי, אבל לא ממקום של תרומה למדינה, אלא מתוך רצון להגיע למקום שיש בו מסגרת שבה אוכל להשתלב. ידעתי שהסיכויים שלי להתקבל לצבא ולעשות משהו משמעותי נמוכים מאוד, הרי מגיל 13 אני לא לומד, וידעתי קרוא וכתוב ברמה של ילד בכיתה א'".

במשך שלוש שנים שימש הבר הירושלמי מעין משפחה, שהעניקה לו יציבות, פרנסה וקורת גג. עד שקיבל הצעה שהתקשה לסרב לה.

"באחד הערבים נכנס לבר בחור בשם שי, וסיפר שהוא מדריך במכינה הקדם־צבאית שסטף ורטהיימר הקים בגליל, 'צור שלם'. המכינה רק נפתחה, ושי הסביר שהיא מיועדת לנערים בסיכון כמוני, ושהיא יכולה לסייע לי להתגייס לשירות קרבי. הוא הציע לי להצטרף למחזור הראשון.

"הבוס שלי בבר ועוד אנשים מהסביבה אמרו לי, 'עזוב אותך צבא, מה לך ולזה'. אבל הרעיון קסם לי. היתה לי תחושה שככה אוכל להתקדם בחיים".

• • •

בשנת 2011, כשהיה בן 18, עבר אלי את הראיונות האישיים והתקבל למכינה. אחרי שנים שבהן חי לבד, ללא מסגרת וחוקים, הוא נאלץ להתאים את עצמו לחוקי המקום וללמוד להסתדר עם 50 נערים בני גילו, שכל אחד מהם מגיע מרקע שונה, עם סיפור חיים לא קל. בסופי שבוע, כשהיה יוצא מהמכינה, הדירה שמעל הבר בירושלים המשיכה לשמש לו כבית.

"הכי קשה היה כשאמרו לי מה לעשות", הוא אומר. "אבל כל מה שראיתי לנגד עיניי היה הגיוס הקרבי. במכינה גיליתי שאני מאוד פתוח ללמוד דברים חדשים, שממש יש בי צמא לזה. הצלחתי להסתיר את העובדה שאני לא יודע קרוא וכתוב. הייתי לומד עם כולם ומשתתף בכל החלקים שהם בעל פה, אבל כשהיה מגיע המבחן הייתי מבריז בכל מיני תירוצים, וככה מתחמק מהכתיבה.

"מלבד החומר העיוני שלמדנו - למשל, על המדינה, על מורשת קרב ועל החילות בצבא, עסקנו בהרבה פעילויות של כושר קרבי, שיכינו אותנו למאמץ שיידרש בשירות. מהר מאוד גיליתי שאני רץ מהר ולא מתעייף, וגם בסחיבת אלונקות ובסחיבת פצוע הייתי לא רע.

"כשנודע לי שכל מי שמסיים את המכינה מתגייס לנח"ל, התחלתי להפעיל לחץ כדי שייתנו לי להתגייס לשייטת או לדובדבן. זה היה החלום שלי. לא רציתי להגיע לנח"ל, והכי פחדתי להגיע לנח"ל החרדי, כי מאז שעזבתי את הבית לא היה לי שום קשר לדת.

"היה חשוב לי להראות לאנשים במכינה שיש לי מוטיבציה ושכדאי להם לעזור לי להתגייס, והשתמשתי ביתרון שלי בספורט כדי לבלוט חברתית. אם כולם היו קמים ב־7 - אני הייתי קם ב־5, ממלא את התרמיל באבנים ומתחיל לרוץ. במכינה, שזה היה המחזור הראשון שלה, פחדו שאם יאפשרו לי לא ללכת לנח"ל, כולם ילכו אחריי. אבל מהר מאוד הבינו את המחויבות שלי ותמכו בי".

את חלום השייטת נאלץ אלי לגנוז, כשגילה שיום הגיבושים מתקיים ביום האחרון של המכינה, שבו היה חייב להיות נוכח. במקומו הוא ניגש לגיבוש צנחנים, שבו סיים כל מקטע במקום הראשון. בעקבות זאת, הופנה לגיבוש ליחידות החטיבתיות (יח"טיות צנחנים), שמי שעובר אותו משתלב ביחידות כמו סיירת צנחנים או מגלן.

"הגיבוש הראשוני לצנחנים היה קשה, אבל הגיבוש השני היה קשוח פי כמה", הוא נזכר. "זה גיבוש של כמה ימים, שבהם כמעט לא ישנים ויש הרבה ריצות, זחילות ותיזוזים. קובעים זמנים שמראש אין סיכוי לעמוד בהם, רק כדי לראות מה סף השבירה והתסכול.

"באחד הלילות היינו צריכים לזחול על שדה קוצים לכיוון אחד, לרוץ בחזרה, לזחול שוב וחוזר חלילה. אני לא יודע כמה פעמים עשינו את זה. בשלב מסוים אני זוכר את עצמי רץ, זוחל, ותוך כדי מקיא, אבל לא נשבר.

"כשאתה מסיים, כולך מלא קוצים ושריטות, מושיבים אותך לאכול מקופסאות שימורים, ובוחנים מי לוקח מהר לעצמו ומי מחכה לשאר חברי הצוות. גם את הגיבוש הזה עברתי בהצלחה, והודיעו לי שאני מיועד למגלן. בהתחלה מאוד התבאסתי, כי רציתי דובדבן. בהמשך נודע לי שממש התנהל עלי קרב בין שתי היחידות".

• • •

במארס 2012 הוא ארז תיק, נפרד מהחבר'ה בבר ונסע לבדו ללשכת הגיוס בתל השומר. "שאלתי חברים מה צריך לקנות ליום הגיוס, וככה הגעתי מוכן".

לא פחדת לעבור את הגיוס לבד?

"פחד ולחץ מעולם לא הרתיעו אותי. להפך, הפחד תמיד הניע אותי לפעולה. בתקופה ההיא הייתי מאוד קיצוני בהתנהלות. לא היה לי אמצע, הייתי הולך על הקצה ומשיג את מה שאני רוצה. אני כן זוכר תחושה של התרגשות חיובית. ידעתי שאני הולך לקראת משהו שאני מאוד מחכה לו".

הטירונות ארכה שבעה חודשים. בסופי שבוע היה אלי יוצא לדירה שלו מעל הבר בירושלים, שעליה שילם שכר דירה, ועובד בבר במשך כל סוף השבוע. "בימי ראשון בלילה, הצוות שלי היה היחיד שקיבל שבע שעות שינה", הוא מחייך. "המפקד שלי ידע שאני עובד בסופ"ש ושאין לי מתי לנוח, אז הוא בא לקראתי.

"רק אחרי הטירונות הוכרתי כחייל בודד. עברתי להתגורר בדירה בירושלים עם עוד ארבעה חיילים בודדים. כל חודש הייתי מקבל מהצבא משכורת של 1,200 שקלים, שהיתה אמורה להספיק לי לאוכל, לתשלום חשבונות ולביגוד.

"היו תקופות שבהן הרגשתי לבד. במיוחד בטקסים כמו סיום טירונות, או בשבתות, כשהורים היו באים לבסיס ופותחים שולחן. תמיד הייתי נדחף להם... כשהרגשתי חנוק, הייתי לוקח את עצמי לריצה ושם מתפרק רגשית, וגם בוכה לפעמים. אחרי התפרקות כזאת הייתי חוזר כמו חדש, עם כוחות להמשיך".

בצבא ידעו שאתה לא יודע קרוא וכתוב?

"עד השחרור אף אחד לא ידע כלום. תמיד ידעתי לשים את החוזקות שלי על השולחן ולהעלים את החולשות. אם היו שואלים אותי משהו, הייתי מתחמק, מעביר נושא, או אומר להם - 'לא רלוונטי, בואו נתקדם'.

"לשמחתי, היה אצלי פוקוס גדול על הספורט. אפילו שברתי שיא צה"לי בבוחן מסלול (שבו צריך לעבור מקטע של ריצה, קיר, מכשולים וטיפוס על חבל; מ"י). סיימתי את הבוחן בשש דקות ועשר שניות. בפעם האחרונה שבדקתי, עדיין לא שברו את השיא שלי.

"שברתי שיא גם בבוחן ימי בווינגייט, שהוא דומה לבוחן מסלול, אבל הרבה יותר קשה, כי הוא כולל גם הליכה בתוך מים עמוקים בים וריצה בעלייה הקשה ביותר בווינגייט, שנקראת 'אסון טבע'. שם סיימתי ב־7:45 דקות".

• • •

בסיום הטירונות התחיל אלי שנה וחצי של הכשרת מסלול כלוחם במגלן. את המסלול סיים באפריל 2014. לאחר חטיפת שלושת הנערים, ב־12 ביוני 2014, השתתפה הפלגה של אלי בחיפושים.

"זו היתה תקופה קשה מאוד. הוקפצנו המון למעצרים של מחבלים והיתה כל הזמן תחושה שכשימצאו את הנערים, יתחיל מבצע בעזה. הצוות שלי הוא זה שמצא את הגופות שלהם, ב־30 ביוני. המראה היה מזעזע".

מייד אחר כך יצאה הפלגה שלו לכיוון עוטף עזה, והתמקמה סמוך לגדר. שגרת יומם התאפיינה בהקפצות רבות, עקב התראות לחדירת מחבלים ליישובים, ובמקביל, התכוננו לקראת כניסה אפשרית לרצועה.

פחדת?

"לא היתה לי שום תחושת פחד. כל השירות לימדו אותנו לשים את הרגשות בצד, לפעול כמו רובוטים. מעבר לזה, לא היה לי מה להפסיד: הייתי לבד בעולם, כל מה שהיה לי בחיים הם חברי הצוות שלי, שעליהם סמכתי בעיניים עצומות. אגב, כשעצמתי עיניים, יכולתי לזהות כל אחד מהם רק לפי הריח שלו. כשראיתי צללית של אחד מהם, ידעתי מייד במי מדובר.

"כל מה שעניין אותי זה להיכנס פנימה, לעשות את העבודה ולחזור עם כל הצוות שלם".

מתחילת המבצע, ב־8 ביולי, עסקו אלי וחבריו במשימות באזור חאן יונס. אחרי שבועיים מתישים בתוך הרצועה, בבוקר ה־22 ביולי, נכנס הצוות לטהר שלושה בתים, שהמעבר ביניהם היה באמצעות מסדרון צר. המטרה היתה למנוע מהמחבלים להניח מטענים נגד חיילי צה"ל על הציר שצמוד לבתים.

"לפני כניסה לבית יש הליך טיהור שצריך לבצע. ההנחיות הן לא להיכנס מהחלון או מהדלת, אלא מתוך קיר, שפוערים בו חור על ידי פיצוץ יזום. אחרי שנפער החור זורקים רימון לחלל הבית, ורק אז נכנסים פנימה.

"ברגע שאחד הקצינים התכוון לזרוק את הרימון, ראינו שכל חלל החדר מלא בבלוני גז. ירינו לנקודות שבהן לא היו בלונים, וכשהבנו שהחלל פנוי, נכנסנו לסריקה של שאר המבנה. עד היום אני מצטמרר כשאני חושב מה היה יכול לקרות אם הרימון הזה היה נזרק.

"אחרי שנכנסנו לבית, ראינו שהקיר שפונה אל הכביש לא קיים, ושאם נישאר שם, נהיה חשופים. התקדמנו דרך המסדרון שמחבר בין הבתים לעבר הבית השני. שם מצאנו על השטיח מטעני חבלה ואמצעי לחימה, שהונחו על ידי אנשי חמאס.

"עלי ועל חבר שלי הוטל לקחת את המטענים ולהוציא אותם מהבית, לכיוון מטע זיתים סמוך. זה היה שלב שבו הרגשתי פחד מטורף. הרגשתי שההליכה הזאת נמשכת נצח. כשהיינו בדרך חזרה, נשמע פיצוץ אדיר. רצנו לכיוון הבית והבנו שהצוות שלנו, שטיהר את הקומה העליונה, עלה על מטען. היה להם מזל, רק שלושה חבר'ה נפצעו קל, מרסיסים.

"במקביל התחיל ירי מאסיבי מבחוץ. נכנסנו לנוהל קרב. אני וחבר שלי שמרנו בקצה המסדרון על הפתח שפונה לכביש, כשההנחיה היא לירות על כל מי שמתקרב. פחדו שישלחו אנשים עם חגורות נפץ להתפוצץ עלינו.

"כשהסתובבתי לרגע לראות מה מצב החברים שלי, ששמרו על הפתח השני של המסדרון, קלטתי שהם על הרצפה אחרי שחטפו צרור ונפצעו מהרסיסים. זה היה השלב שבו הבנתי שאני חייב לתפוס מחסה, כי המסדרון לא מוגן. יצאתי, התיישבתי על המדרגות שליד המסדרון, הפניתי את הנשק לפתח המסדרון בלי להסתכל, ויריתי.

"אחרי שסיימתי את הירי, ניסיתי לקום ולא הצלחתי. נגעתי לעצמי ברגליים, והרגשתי שהכל רטוב. כשהסתכלתי על הרגליים, הבנתי שחטפתי כדור בברך, ושכל העצם שלי בחוץ. צעקתי: 'מחבל, נפצעתי!'. חברים באו לסייע לי ושמו לי חוסם עורקים על הרגל כדי לעצור את הדימום".

פינו אותך תחת אש?

"בשלב הזה חיל האוויר כבר נתן לנו סיוע, והטנקים המחלצים חיכו לנו ליד הבית. לא יכולתי לדרוך על הרגל, אז רצו לפנות אותי באלונקה, אבל לא הסכמתי. עשיתי חשבון פשוט שכדי לחלץ אותי צריך ארבעה חיילים, שיש סכנה שייפצעו או שייהרגו תוך כדי. לכן העדפתי לקפוץ על רגל אחת, כשרק שני חיילים תומכים בי מכל צד. עשיתי חישוב קר של ניהול סיכונים.

"תוך כדי קפיצה לטנק, ראיתי את הרגל שלי מתנדנדת כאילו היא לא מחוברת לגוף. כל מה שעבר לי בראש הוא שאיבדתי את הרגל, ושלא אוכל יותר לעשות ספורט".

הטנק פינה את אלי לרכבי הניוד, תחת אש, ומשם הוא הועבר לשטח ישראל. מסוק שחיכה שם הטיס אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע.

"הייתי בהכרה לאורך כל הדרך, והכאבים היו איומים", הוא משחזר, "עם המזל שלי לא קיבלתי מורפיום, לא בטנק ולא במסוק, כי לא נשאר".

רגע לפני הנחיתה בסורוקה הוא התבקש למסור את מספר הטלפון של הוריו, כדי שנציגי הצבא יודיעו להם. "אמרתי שאני חייל בודד ונתתי את מספר הטלפון של אחי יהודה, שנמצא בארה"ב. אין לי מושג איך זכרתי את כל המספר.

"בתוך 12 שעות יהודה כבר התייצב ליד המיטה שלי. הוא נשאר איתי במשך חודשיים".

• • •

עם הגיעו לבית החולים הובהל אלי לחדר הניתוח. הרופאים תיקנו את מפרק הברך שלו, לקחו עור מהאגן כדי לסגור את החור שנפער ברגלו וקיבעו את הברך עם ברזלים כדי לנסות להגיע לריפוי מיטבי. זה היה הניתוח הראשון מתוך חמישה שהוא יעבור במשך שבועיים.

ביציאה מחדר הניתוח נכנס עובר אורח לחדרו של אלי ושאל אותו למה הוא לבד. אלי, שהיה עדיין חצי מעורפל, תחת השפעת משככי הכאבים, סיפר שהוא חייל בודד. האיש צילם אותו והעלה את התמונה לפייסבוק: "שמו של החייל הזה הוא אלי סופר. הוא נמצא בבית חולים סורוקה בבאר שבע, בחדר 3 במחלקה האורתופדית. אף אחד לא בא לבקר אותו, והוא זקוק לדברים בסיסיים כמו נעלי בית, כלי גילוח וכו'. בבקשה שתפו".

הפוסט הוויראלי גרם לחדרו של אלי להתמלא בהמוני עם ישראל, שנהרו לבית החולים עם ארגזים מלאים מזון וציוד. "לא הצלחתי להכיל את המוני האנשים שהגיעו", הוא מחייך. "זה הציף אותי בכל דקה מהיום. מצד אחד, מאוד שימח אותי לראות את כל עם ישראל נרתם כדי לסייע. מצד שני, לא היתה לי דקה של שקט, ולא הצלחתי לאסוף כוחות לשיקום. שכבתי בחדר בלי יכולת לזוז.

"אחרי הניתוח החמישי, אחי דאג שיעבירו אותי בשקט לבית החולים שיבא. גם לשם הגיעו אנשים רבים, כולל מפורסמים שרצו לשמח אותי, כמו עידן חביב, בר רפאלי, אדיר מילר, אביב אלוש, שלום מיכאלשווילי, רשף לוי ועמוס תמם".

באחד הימים, קצת אחרי שהגיע לתל השומר, לקחו ממנו אנשי הצוות הרפואי את הטלפון הנייד, ולא הביאו לחדרו עיתונים. "לא הבנתי למה הם לא נותנים לי את הטלפון, אבל הייתי מפוצץ במשככי כאבים, שלא ממש השפיעו עלי. סבלתי מאוד.

"אחרי כמה ימים, נכנס לחדר פסיכיאטר של בית החולים. הוא סיפר לי ששלושה מהחברים שלי לפלגה - סמ"ר עומר חי ניניו, סמ"ר מתן גוטליב וסמ"ר גיא אלגרנטי - נהרגו ממטען שהופעל בבית שבו אותר פיר של מנהרה. זה שבר אותי. אני לא בן אדם שבוכה או מראה רגשות, אבל שם התפרקתי בבכי".

שלושה חודשים שהה אלי בשיקום בתל השומר. ההמונים שפקדו את חדרו החלו להתמעט, וגם אחיו, שלא זז ממיטתו במשך חודשיים, נאלץ לחזור לארה"ב. כשהגיע הרגע שבו יכול היה לצאת בסופי השבוע מבית החולים לחופשה בבית, לא היה לו לאן לצאת.

"הייתי בכיסא גלגלים, ונזקקתי לעזרה בהכנת אוכל, במקלחות, אפילו בהתלבשות. בשלב הזה הגיעו אלי דורון אמיר, אביו של המפקד שלי יובל, שליווה אותי, ושלוש אימהות - עידית, אורנית ויהודית, שהכירו אותי כשבאו לבקר פצועים במהלך צוק איתן. הן פינקו אותי עם מאכלים ביתיים, ועד היום הן עוזרות לי. יהודית אפילו ליוותה אותי בתחרות.

"היו גם שתי אחיות ששירתו ביחידה שלי, מאיה ויובל רימוני, שבאו לבקר אותי עם ההורים שלהן, דני ומיקי, והביאו לי אוכל. הן סיפרו להורים שאני לא יכול לצאת לחופש בסופי שבוע כי אין לי איפה לגור ואין מי שיסייע לי, וההורים מייד הסכימו לארח אותי".

אפשר להניח שלא קל לאדם עצמאי כמוך להיות תלוי באחרים.

"זה היה קשה מנשוא. אבל דני ומיקי הם אנשים מדהימים, שעד היום אני לומד מהם על חוסנה של משפחה חמה ואוהבת. הם אנשי עסקים צנועים מאוד, שהרעיפו עלי אהבה בתקופה הכי קשה של החיים שלי.

"הגעתי אליהם בכיסא גלגלים, וחדר המקלחת הטוב יותר היה בקומה השנייה. בכל סוף שבוע שהייתי אצלם, דני היה מרים אותי עם כיסא הגלגלים לקומה השנייה, כדי שאתקלח. הם מעולם לא התלוננו, וכל החיים אכיר להם תודה על מה שהם עשו בשבילי.

"לצערי לא יכולתי להישאר שם, כי נזקקתי לעזרה ולסיוע על בסיס יומי, ובמהלך השבוע הם היו בעבודה והבית היה ריק. בדיוק באותה עת, הבת הבכורה של דרורית ויאיר ניצני, עינב, שהיתה בת כיתה של סמ"ר עומר חי ניניו ז"ל, שמעה במהלך ה'שבעה' על חייל בודד שמחפשים עבורו בית. היא שיתפה את הוריה, ועם השחרור מתל השומר, שלושה חודשים לאחר הפציעה, המשפחה שלהם פשוט אימצה אותי".

• • •

"כשהבת שלי סיפרה לי על החייל הבודד שצריך מקום לגור בו, מייד אמרתי כן", מספרת דרורית ניצני. "בהתחלה חשבתי שמדובר בעולה מחו"ל, שניתן לו חדר ונארח אותו בסופי שבוע ובחגים. פתאום הגיע בחור ישראלי, שהיה מלווה באבא של הקצין שלו. זאת היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעובדה שיש חיילים בודדים ישראלים חסרי עורף משפחתי.

"אלי נכנס לגור איתנו בבית עם שלוש בנות, ובהתחלה היה בכלל לא קל. הוא אמנם כבר לא ישב בכיסא גלגלים, אבל סבל מפוסט־טראומה ומחרדות, והיה צורח בלילות ומתעורר בבכי. לא ידעתי מה לעשות או למי לפנות כדי שיסייע לי בטיפול בו".

איך בכל זאת הכלתם את הסיטואציה?

"פניתי לציקי אוד, שעומד בראש המרכז לסיוע לחיילים בודדים ע"ש סמ"ר מייקל לוין ז"ל, והוא סייע לנו. מעבר לטיפולים הפסיכולוגיים שאלי הלך אליהם, ניסינו לחשוב ביחד מה יסייע לו לשקם את חייו. החלטנו שכדי שיהיה לו בעתיד אופק תעסוקתי, הדבר הראשון שהוא צריך זה להשלים 12 שנות לימוד.

"בשלב הזה גיליתי שהוא לא יודע קרוא וכתוב, ושיש לו פערים בהרבה תחומים בחיים. הוא הכיר קצת את האלף־בית, כי עד גיל 11 עוד למד באופן מסודר, אבל לא ידע להרכיב משפט בכתב".

אלי: "למשל, לא ידעתי מה זו דמוקרטיה, או איך הממשלה עובדת. לא הכרתי ספרים או שירים. עד היום אני לא מכיר את סיפור סינדרלה, לדוגמה. דרורית כל הזמן אומרת לי שאני חייב לקרוא אותו, אבל עוד לא הגעתי לזה. כשדורון, אבא של המפקד שלי, אמר לי שאני הולך לגור אצל יאיר ניצני, הקירח מלהקת תיסלם, לא הבנתי על מה מדובר".

כדי לעזור לאלי, החליטו דרורית ויאיר לגייס לעזרתם את כל תושבי השכונה שבה הם מתגוררים בסביון. אחד לימד אותו לקרוא ולכתוב, אחד תרם שיעורי נהיגה, אחד לימד אותו מתמטיקה. שכן נוסף לימד אותו אזרחות, ואחרת אנגלית. אחרי כשנה, כשאלי הגיע לרמה טובה של ידע, רשמה אותו דרורית ללימודי תעודת גמר תיכון (תג"ת) בתל אביב, במסגרת הזכות להשלמת השכלה, שהגיעה לו כחייל משוחרר. הוא סיים בהצלחה, וקיבל תעודת 12 שנות לימוד.

יאיר: "מעבר לפערים בידע, אלי לא ידע מה המשמעות של מגורים עם משפחה. אפילו איך יושבים לאכול ליד השולחן ואיך מנהלים דיאלוג בלי להתפרץ לדברים של מי שמדבר. זה היה מסע של עקב בצד אגודל. אחד הדברים שהדהימו אותי בו, זה שהוא היה צמא ללמוד דברים חדשים, להשתפר ולהתקדם, והוא עשה את זה באפס זמן. הוא הדביק פערים של 15 שנה בפחות משש שנים. זה בלתי נתפס".

דרורית: "היום אני יכולה להגיד לך שבזכות אלי, החיים שלנו השתנו מן הקצה אל הקצה. אני זנחתי את עיצוב האופנה שבו עסקתי, וייסדתי תוכנית לטיפול בחיילים בודדים ישראלים ללא עורף משפחתי במרכז לזכר מייקל לוין. גם הבנות שלי עוסקות בפעילת התנדבותית. אין לי ספק שאלי הוא סיפור שהשפיע על כולנו".

• • •

התיאבון של אלי לכבוש את העולם ולהצטיין בכל מעשיו הוביל אותו ב־2015 להצטרף לטיול שחרור בהודו, שאותו יזם עדי שטראוס, שבשנים האחרונות מכהן כיו"ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל. "עדי לקח נכי צה"ל שלא עשו טיול שחרור. זו היתה הפעם הראשונה שעליתי על מטוס. הטיול הזה, שהיה גם מסע, גרם לי להבין שכדי להתקדם עם החיים שלי, אני חייב ללכת ללמוד".

שטראוס: "אלי הוא סיפור הצלחה מעורר השראה. אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל תומכת ביותר מ־50 אלף פצועי ופצועות צה"ל מעוררי השראה, בדרכם לשוב לחיים מלאים בחברה הישראלית".

אחרי שבועיים בהימלאיה, חזר אלי לארץ ונרשם ללימודים בני שלוש שנים, שבהם השלים בגרויות. במקביל, המשיך לעסוק בספורט. בשנת 2017, כשרגלו עדיין בתוך מתקן תמיכה, השתתף בתוכנית "נינג'ה ישראל".

"אני וחבר התאמנו לנינג'ה אוסטרליה, וכששמענו שזה מגיע לישראל, החלטנו להירשם לתחרות בארץ", הוא מספר. "נפלתי מייד בהתחלה בגלל שטות, השרוך של הנעל שלי נגע במים".

בשנת 2018 נרשם גם לעונה השנייה של התוכנית, אבל גם הפעם לא צלח את המסלול ("בערך באמצע הסתבכתי עם הידיים במעבר של אחד המכשולים, ונפלתי למים"). באותה שנה החל לימודי תואר ראשון במינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה.

בעקבות האימונים לנינג'ה התוודע אלי לספורט הטיפוס. הוא מתאמן בקיר הטיפוס בבית הלוחם, שם הגיע לרמה גבוהה, ובשנה שעברה אף קטף את המקום הראשון באליפות ישראל בקטגוריית נכים. "הפעילות הספורטיבית מסייעת לי להתמודד מנטלית עם הפציעה ועם הפוסט־טראומה שלי. בזכות הספורט והאימונים אני כבר לא זקוק לכדורים פסיכיאטריים".

בזכות הפציעה אתה מי שאתה היום?

"אין לי ספק בכלל. הפציעה הצילה אותי ודחפה אותי קדימה, הכריחה אותי לחשב מסלול מחדש. בלעדיה, סביר להניח שהייתי חוזר לירושלים לעבוד בבר. בכלל, השינויים הקיצוניים בחיים מגיעים אחרי מכות קשות שניחתות עלינו, אבל משם צומחים ומתפתחים.

"אני מעביר היום הרבה הרצאות על הסיפור שלי. מרצה בפני חיילים, תלמידים, אנשי עסקים, כל מי שרוצה ללמוד איך צומחים מתוך משבר.

"אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים היה לעזוב את הבית של משפחת ניצני, אחרי שנתיים שבהן גרתי שם. זו היתה חממה שלא בא לך לעזוב. דרורית היתה מכינה לי שוקו וחביתה כל בוקר, והרגשתי הכי עטוף והכי מוגן בעולם.

"אבל דורון אמיר, שמלווה אותי עד היום, דחף אותי להתחיל דרך עצמאית. הוא ידע כבר אז את מה שאני יודע היום - שרק ככה אתפתח ואשתפר. היום אני רוצה לתרום לקהילה ולהחזיר קצת מהטוב שקיבלתי. לפני כמה ימים הלכתי לתל השומר לבקר חיילים פצועים שלא תשמעו עליהם בחדשות, כי הם לא נפצעו בקרב, אבל גם הם זקוקים ליחס, מבט חם ויד מלטפת.

"בשבוע הבא ייפתחו אירועי חודש נובמבר לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וחשוב לי להגיד לעם ישראל: אל תחכו רק לאירועים גדולים, למלחמות או למבצעים, כדי להתגייס לעזור ולחבק. תעשו את זה לאורך כל השנה".

• • •

מאז שעזב את בית משפחת ניצני התגורר אלי בדירת שותפים בתל אביב. בעוד שבועיים הוא יעבור להתגורר בפתח תקווה עם בת זוגו מאי אבני (26), העובדת כמתמחה במשרד עורכי דין שמייצג נכי צה"ל.

"נפגשנו על הדשא בבינתחומי לפני שנה וחצי", היא מספרת בחיוך מבויש. "אני התחלתי איתו, אבל בהמשך הוא גם חיזר אחריי".

אלי: "בהתחלה לא סיפרתי לה על העבר שלי. אני אדם מאוד סגור שקשה לו לחשוף רגשות. סיפרתי לה רק אחרי כמה חודשים, כשהרגשתי יותר בטוח. היא מאוד רגישה ומכילה, ולא סתם היא למדה פסיכולוגיה. היא עזרה לי להיפתח ולהביע רגשות, והיום אני אפילו מסוגל לבכות בסרטים. בזכותה אני מסכים היום לחגוג ימי הולדת, ואפילו נהנה מהם. בעבר כל זה לא היה קיים".

הבית והמשפחה לא חסרים לך?

"גם כשהייתי צעיר, וגם היום, אני לא מתעכב על רגעים קשים או על זיכרונות, אלא חושב תמיד על המחר. על איך אני מקדם את עצמי. הרי יצאתי לרחוב כי לא מצאתי את עצמי בבית. מבחינתי, הרחוב היה מקום מפלט".

לפני כחודש התחיל אלי לעבוד כמנהל בפרויקט של משגיחי הבטיחות בתהליך החשמול של רכבת ישראל. בין העבודה להרצאות הוא כבר מתאמן במרץ לקראת תחרות ישראמן, שתתקיים באילת. "בגלל תנאי מזג האויר ותוואי השטח, הכולל עליות רבות, היא תהיה מאתגרת יותר מתחרות 'חצי איש הברזל'. ומשם הכל פתוח. אין לי ספק שאמשיך לחפש כל הזמן איך לאתגר את עצמי עוד ועוד".

michali100@gmail.com