הימים הנוראים: הצביעות של יום הזיכרון לרבין

הימים הנוראים האמיתיים בישראל הם הימים שבין יום הזיכרון ליצחק רבין בתאריך העברי, לבין 4 בנובמבר, התאריך החקוק בלב האומה כיום הרצח. כמה שקרים, כמה זלזול, כמה תיעוב, כמה צביעות מפיקים מעצמם כל השחקנים במחזה השנתי הזה. אף אחד לא מתעלה. אם יום זיכרון מייצר ריב ללא שום ערך מוסף, מי צריך אותו בכלל?

אמירתו של שר החוץ יאיר לפיד על צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר שיושבים בכנסת היתה מיותרת. בשביל מה? זה שרבין נרצח לא נותן לך, יאיר, את הרשות להצית אש מריבה באמירה שעובדתית היא עלילה. בן גביר אינו יורש של יגאל עמיר. את יגאל עמיר יורש רק מי שלוחץ על ההדק, חלילה. בן גביר משחק בתוך המשחק הדמוקרטי, גם אם אינך מחבב את המשחק שלו. זכותו של בן גביר לעשות הכל כדי לסכל את רעיון שתי המדינות, שאתה מחזיר משום מה אל השולחן, בלי שתקרא לו יגאל. הוא לא יגאל, ואתה לא יצחק.

קפיצה 26 שנים לאחור. לא חיבבתי את רבין במיוחד. בעיניי הוא היה דווקא ימני מדי, חששן שלום, קטן אמונה, לא נותן לרוח השלום לשאת אותו אל העולם החדש, שהגו עבורנו אנשי אוסלו. רבין כל הזמן הערים קשיים, החמיץ פנים, וגם כשלחץ בסוף את ידו של ערפאת, היה מסויג.

לטמבל שהייתי אז זה הפריע. רציתי לבביות, חיבוקים, מילים חמות, לא התנהגות של מי שאינו שלם עם מעשיו. האמנתי שבא סוף למלחמות. שהנה הוא, איש המלחמות, זוכה לסיים את עידן המלחמה עוד בחייו.

בסוף התברר שההסתייגות היתה אולי אמירה של ליבו, שבישר לו רעות, ורבין לא הקשיב לו. הוא החליט לקפוץ למים, וכשהיה באוויר, גילה שהם רותחים. אני חושב ש"מורשת השלום" שלו, שהומצאה ומתוחזקת על ידי השמאל בהיעדר כל נכס רעיוני אחר, היתה משתנה מן הקצה אל הקצה לו חי עוד קצת והכיר בטעותו. ככה אני מעדיף לחשוב עליו. הוא היה מתפכח.

השיח בישראל חולה. גם אז, לפני 26 שנה, גם היום. כשהשיח חולה, קוראים לכל הבעת דעה "הסתה". כשהשיח חולה, עולבים בבני פלוגתא במקום לפרק את טיעוניהם לחתיכות. כשהשיח חולה, הורגים רעיונות בכדורים, במקום במילים. כדאי כבר עכשיו להתחיל לדבר אחד אל השני בכבוד, בקשב, בסבלנות, כי לא נוכל לשאת עוד יום זיכרון כזה בלוח השנה שלנו. זה יהרוג אותנו סופית.

אבא

תנחומיי מקרב לב על האונס האכזרי שעברה בתך בת ה־16, שסוקר אצל אילה חסון בשבוע שעבר. זה קורע אותך לחתיכות, אני מבין אותך. יש לי שלוש בנות. והשתתפותי בזעמך על שהמשטרה לא עוצרת אפילו את האנס בן הבליעל, למרות שהיא יודעת מי הוא, ולמרות שהוא גר קרוב אליכם.

ואני מקנא בך, שלקחת סכין והלכת לדקור את האנס. פעמים רבות אמרתי שזה בדיוק מה שהייתי עושה אם מישהו היה עושה לבת שלי מה שעשה לילדה שלך הזבל המהלך הזה. אמרתי, אבל ידעתי שברגע האחרון הייתי בטח חושב על עצמי, על שנים בכלא, על משפט, על לא לפגוש את בתי הפגועה במשך שנים. בסוף התועלתנות ושמירת החוק היו מכריעות את הכף, למרות שאם חוק לא שומר עלי, מה לי לשמור עליו?

אני מכבד את החלטתך לקחת את החוק לידיים, כי המשטרה איבדה את זה לגמרי, ואין מצב שאדם שעשה לילדה שלך מעשה כה חמור, שלקח ממנה את שמחתה, את אמונה בבני אדם, בגברים, את חדוות מיניותה, את נעוריה - יסתובב בשכונה חופשי ליד הבית שלכם. בעיניי אתה גיבור. בעיניי אתה גבר כמו שאני רוצה להיות - גבר שמגן על משפחתו, על בתו, גם במחיר חירותו.

דע לך, שהשבוע באמריקה אבא אחר שמע את בתו בת ה־5 זועקת לעזרה. הוא רץ ומצא גבר זר מתחיל לעשות בה מעשה זוועה, היכה אותו והרגו במקום. הרשויות קבעו מייד: לא יעמוד אפילו לדין. טוב שעשה מה שעשה, זכותו. אמריקה.

מערכות המשפט והמשטרה דוחפות אותנו, האזרחים הטובים, שומרי החוק, לפינה. האכזריים שבעבריינים מצליחים לחמוק מעונש, ונפגעיהם צריכים לחיות עם הידיעה שכל יום תיתכן פגישה ברמזור, בסופר, בכיתה, עם מי שלקח את תמימותם. אנשים מתחילים לקחת את החוק לידיים, וזה יקרה יותר ויותר. אנשים יעשו דין לעצמם, ומכיוון שאין להם עורכי דין משתפי פעולה, ולא כספים להגנה, הם ילכו לכלא במקום מי שצריכים לשבת בו.

וכך, בסוף, יתחלפו האוכלוסיות. בכלא יישבו האזרחים ההגונים שנקלעו לצרה, ובחוץ יהלכו הפושעים, העבריינים, האנסים, הפדופילים, כל הטינופות. איזו מדינה מיוחדת במינה.

איפה השינוי שהובטח לנו? הממשלה הנוכחית לא מתווה כיוון חדש באכיפה, עדיין משווים בין עבריין לקורבן. איפה המפכ"ל, איפה השר בר־לב, איפה ראש הממשלה? תתעוררו כבר, זה ייגמר בבכי.

אבא יקר, אני איתך. אתה בתפילותיי, בליבי, במחשבתי. רק שלא אדרש לעשות מה שעשית אתה, אני פשוט פחדן.

בדמינטון

בחצר בית הדיור המוגן שאמי גרה בו משחקים שני פיליפינים בדמינטון. הוא והיא. מתמסרים בכדור הנוצה המיוחד של הספורט הזה, מעיפים אותו גבוה וצופים בו כשהוא נוחת בחדות. אני מתבונן וחושב שאופן תנועתו של כדור הנוצה כה סמלי לחייהם כאן: לא משנה כמה חזק יחבטו בו, כמה גבוה יעוף, מייד ישנה מסלולו וינחת בצלילה חופשית מטה, כמו החלומות שהיו להם לפני שהיו לעובדים סיעודיים בשירות ותיקי עם ישראל, לפני ששעבדו עצמם לגמרי לשנים ארוכות לרצונותיו ולצרכיו ולגחמותיו של אדם שלא הכירו קודם, ושהם המשרתים האישיים שלו/ה ללא הפוגה, ללא מנוחה, ללא חופשה. פה ושם שעה של בדמינטון על הדשא, עד שיקראו להם.

אין מצב שאפילו ישראלי אחד היום יסכים לעבודה הזאת. זו עבודה שהשאלה "ומה איתי?" לא נשאלת בה כלל. אין "אני". יש רק "הוא" או "היא". תחשבו איזו רמה של ביטול עצמי נדרשת כדי לגור ולחיות עם אדם מוגבל ולשמש אותו בכל אחת מפעולותיו. זה כמו להיות הצל של האדם, כמו הדמויות לובשות השחורים שמפעילות בובות בתיאטרון. זה לשים עצמך לגמרי בצד לשנים ארוכות.

אנחנו יצאנו מבית עבדים, וכבר לא יכולים לדמיין את עצמנו חוזרים אליו. אצלנו אין התמסרות מוחלטת, אין ניתוק ממשפחה לשנים ארוכות. אין דבר כזה להעביר ילדים לטיפול הסבתא ולהיות בשבילם רק תמונה בטלפון שמדברת איתם בכל יום. אנחנו שונים מאוד, עד כדי חוסר יכולת להבין איך חיים ככה, ולהודות על כל יום שאיננו צריכים לקבל החלטות כאלה על החיים שלנו. דמיינו אתכם סועדים קשיש בפיליפינים, ובין האכלה לניגוב חוטפים כמה דקות בשיחת וידאו עם הילדים בישראל.

השנים הכי יפות מוקדשות לעבודה הזאת. הכסף נוסע למולדת, בתים נבנים, ילדים לומדים, הורים מפורנסים, אבל העובדים הזרים האומללים משלמים על כל זה בחייהם.

ויש להם שמחות קטנות, וארוחות עם קולגות שגם באו מהמולדת הרחוקה, ושומעים מוזיקה, ואוכלים מאכל שאין כאן, ויוצאים לסופשבוע חופש, לנשום שנייה אוויר של בני חורין. אבל קשה להם מאוד. כל יום, כל היום.

אני מציע לייסד את יום העובד הסיעודי, וביום הזה לערוך להם אירוע ממלכתי עם אמנים ממדינותיהם, ופרסים, וטקסים, וארוחות כמנהגם, שיוכנו בידי שפים, וזרי פרחים לצוואריהם, ומתנות יפות, שיבטאו איך בלעדיהם החברה שלנו היתה קורסת בשנייה. יש רק בעיה אחת בכל העניין: מי יחליף אותם ביום הזה אצל המטופלים?

avrigilad@gmail.com