חג האסיף: האנשים שחיים עם וינטג' ישראלי

כלי הקרמיקה של מפעלי "לפיד", "בית היוצר" או "חרסה", כיסאות הנוח המתקפלים עם הבד המפוספס של חברת "ע˙נג", פינות האוכל מצופות הפורמייקה של רהיטי "פרימה" ושידות העץ בעלות השיק הסקנדינבי של קיבוץ "הזורע" - האוסף האקלקטי הזה, או חלק ממנו, נכח בכל בית בעשורים הראשונים של המדינה.

אלא שעם השנים, הגלובליזציה, עייפות החומר וכוחות השוק, התעשיות האלה נמחקו כמעט לחלוטין. חלק מהמפעלים פשטו רגל, אחרים נרכשו על ידי תאגידים גדולים או התמזגו עם חברות אחרות. הישראלים ויתרו בשמחה על "הטעם הישראלי" שנתפס כארכאי, וקנו יותר ויותר "תוצרת חוץ", שנתפסה כ"יוקרתית".

אלא שדווקא בשנים האחרונות חווים רהיטי הווינטג' והאקססוריז פריחה מחודשת, ולא רק בקרב אספנים מושבעים. הרבה ישראלים, ובהם גם צעירים, שמפעם לפעם נתקפים בפרצי נוסטלגיה, מחפשים פריטים "מפעם", עם "סיפור" ועם "אופי". הגעגוע לבית של סבא וסבתא, הרצון בייחודיות, הכיוון הירוק שאליו הולך העולם וגם האפשרות לקנות הכל - גם וינטג' ועתיקות - אונליין, גורמים להם להתפשר על פריטים משומשים, ובלבד שהבית שלהם לא ייראה כמו הבית של השכן.

"יש מי שעבורם וינטג' הוא אך ורק פריטי עיצוב של מעצבים ושל חברות בינלאומיות ידועות מאמצע המאה הקודמת", מסביר גיל פנטו, אספן ובעל מוזיאון לנוסטלגיה ישראלית ביפו. "מדובר בעיקר בחברות עיצוב דניות, ובמעצבים בלגים והולנדים, ואם הפריט לא חתום - הם לא יכניסו אותו הביתה.

"אבל יש כאלה שעבורם הכמיהה לווינטג', ובעיקר וינטג' ישראלי, מגיעה מתוך געגוע לילדות, לתקופה שהיתה תמימה יותר, והם מרהטים את הבית בפריטים שיוצרו בישראל. מאחר שהפריטים האלה הולכים ונעלמים, פשוט כי הדור הרלוונטי הולך ונעלם, ולא לכל היורשים שלהם היתה מודעות לשמר את הפריטים, מדובר הרבה פעמים ב־ONE PIECE, משהו שאין לאף אחד אחר.

"גם האיכות של ריהוט ואקססוריז שיוצרו בעבר היא אחרת, הרבה פעמים טובה יותר, כי המחשבה אז לא היתה עסקית. אז היו מייצרים פריטים שיחזיקו להרבה שנים.

"תחום נוסף שפורח הוא הריהוט התעשייתי שיוצר בשנות ה־50 עד ה־70 והיה פופולרי במפעלים, בבתי מרקחת, במספרות. לפעמים שילוב של פריט תעשייתי ישן בעיצוב הבית עושה את כל ההבדל".

איך זה מתבטא במחירים?

"המחירים של מעצבים ופירמות ידועות תמיד שומרים על רמה גבוהה, וטרנדים לעיתים מקפיצים את המחירים של תחום מסוים, כמו לדוגמה הקרמיקה הישראלית.

"פריטים של 'חרסה' או 'לפיד', שעד לפני כשנתיים לא היה להם שוק ער במיוחד, העלו לאחרונה את המחירים שלהם מאוד. סדרות מסוימות של 'לפיד', 'חרסה' או 'בית היוצר' יכולות להגיע לאלפי שקלים לפריט".

מה שעוד מסייע לפריחה המחודשת של הווינטג' הוא כמובן הרשתות החברתיות. "כמו כל תחום מסחרי אחר בעולם, גם תחומי האספנות והווינטג' עוברים לדיגיטל", מסביר דמיטרי שרף, מייסד אתר "האספן", והמנהל של 24 קבוצות פייסבוק לאספנות, שמונות ביחד כ־80 אלף חברים.

"ההיבט הפיזי של תחום האספנות הולך ונכחד", הוא מוסיף בצער. "פעם, למשל, היו פה מועדונים ותערוכות, והיום זה לאט לאט נעלם, בעיקר בקרב הדור הצעיר. את הצעירים מעניין רק למכור את הירושה של ההורים או הסבים, ולהיפטר מחפצים. אבל היכולת לקנות פריטי אספנות ברשת, וגם למצוא מומחים שיודעים להעריך את האותנטיות ואת השווי שלהם בלי לצאת מהבית, נתנה פוש לכל הנושא.

"מה שעוד עזר לזה בשנתיים האחרונות היא כמובן הקורונה. אנשים ישבו בבית, חיפשו תחומי עניין - ואת ההתעוררות רואים היטב בתנועה באתר ובביקוש בקבוצות". 

"עם העיסוק בווינטג', הגיע הרבה ידע על טכניקות ייצור, סגנונות עיצוביים והשפעות תרבותיות"

מור פפו (37) מתגוררת ביפו עם בן זוגה מורן והכלב אגוזי. עוסקת בייעוץ ארגוני ופיתוח למידה, ולומדת עיצוב פנים.

למה וינטג'? "קשה לי לשים את האצבע על מתי החלה האהבה שלי לווינטג'", מספרת מור. "כבר כנערה אהבתי דברים 'מפעם'. האסתטיקה של דברים שנוצרו לפני קסמה לי.

"באמצע שנות ה־20 שלי עברתי לת"א ושם גיליתי חנויות יד שנייה לבגדים. אני פאשניסטה רצינית, וכמעט הפסקתי לקנות בגדים חדשים. מהאהבה לאופנה זה המשיך לאהבה לפריטים בבית, וכשעברתי ליפו, לפני ארבע שנים, העיסוק הזה קיבל את כל הבמה. עם ההתעסקות הגיע גם הרבה ידע על טכניקות ייצור, סגנונות עיצוביים אופייניים לעשורים השונים, השפעות תרבותיות. זה הפך ממש לעיסוק היסטורי שאני מסתקרנת ממנו. לכל זה הצטרף בשנים האחרונות גם המרכיב הערכי של שמירה על הסביבה והפחתה בצריכה".

מה יש בבית? "היום, למעט מוצרי חשמל ומזרן, כל מה שיש לי בבית הוא וינטג'. הסלון הוא של חברת שמרת הזורע והיה שייך להוריי; פינת האוכל היא מדנמרק, מאמצע המאה הקודמת, וגם שידות הלילה הן 'דייניש'; הפריט הכי בולט בבית הוא מזנון עם בר משקאות מתחילת שנות ה־60 שתכנן האדריכל שבנה את הדירה; שולחן העבודה שלי הוא וינטג' ישראלי עם בולי מס קנייה, וגם כלי האוכל כולם של נעמן, לפיד, ארקופל ואחרים".

מה אומר בן הזוג? "הוא לא מתערב לי בעיצוב, והאמת היא שהוא גם עיוור צבעים", היא צוחקת. "הוא אמנם לא שותף להתלהבות שלי שלי, אבל שמח לראות את הברק בעיניים שלי כשאני שמחה".

מה הפריט הכי מיוחד שלך? "כנראה שאלה פריטים שהתאמצתי להביא אותם מחו"ל. יש לי רדיו משנות ה־40 שהבאתי מפריז, ושקניתי עבורו מזוודה נפרדת. ומברלין הבאתי מראה גדולה, שאפילו שליש ממנה לא נכנס למזוודה, ובסוף הצמדתי אותה אליי לגוף והיא עלתה איתי למטוס".

מה הפריט הכי יקר? "פינת האוכל הדנית, שעלתה כמה אלפי שקלים".

מה הכי ישראלי בעינייך בבית? "קיבוץ הגלויות הוא הדבר הכי ישראלי בעיניי, והוא טמון בשורשים שלנו. לכן האקלקטיות של הפריטים, השילוב בין ישן לחדש ובין סגנונות ועשורים".

"כבר כילדה חלמתי שיהיו לי מיטת אפיריון ומכתבה"

אדר אשכנזי (42) מנס ציונה, נשואה ואם לשני בנים. גננת בהכשרתה, כיום עוסקת בהום סטיילינג.

למה וינטג'? "מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי דברים של פעם", מספרת אדר. "כילדה, למשל, חלמתי שיהיו לי מיטת אפיריון ומכתבה. תמיד היו לי בבית פריטי וינטג', אבל אחרי שהתחתנתי נתתי לזה דרור, ומאז זה הולך ו'מחמיר'.

"לאורך השנים אספתי הרבה דברים. כל פריט כזה אני בטוחה שיהיה לי קשה לשחרר, ומרגש אותי מאוד למצוא פריטים שלא ראיתי במקום אחר. הסברתי את זה פעם לבעלי, אמרתי לו, 'זה כמו שאתה מרגיש בהיי כשהקבוצה שלך מבקיעה גול'".

מה יש בבית? "הריהוט שלנו ברובו וינטג', כולל המיטות ושולחנות הכתיבה של הילדים. הכורסאות בסלון הן וינטג' ישראלי, המזנון הוא וינטג' רוסי, פינת אוכל שהיא וינטג' סקנדינבי, ויש לי כיסא נדנדה מתקפל שהוא וינטג' יפני, של המעצב טאקאשי, משנות ה־60.

"יש לי גם אוסף של קופסאות תכשיטים ופדיקור של חברת רוזנפלד עם רקמה של משכית. גם כלי האוכל שבשימוש יומיומי אצלנו הם וינטג', ויש לי אפילו מסחטת מיץ תפוזים 'מיצומטיק' מבית אמקור, משנות ה־60, שאנחנו משתמשים בה. היא הכי ישראלית שיש, אבל מצאתי אותה בכלל בשוק פשפשים באוסטריה".

מה אומרת המשפחה? "בהתחלה הם לא זרמו איתי, כי בעצם מדובר בסוג של אגרנות. אבל לאט לאט הם מבינים. בעלי הפתיע אותי לאחרונה עם מנורת קשת שהוא ידע שאני רוצה, והילדים אפילו באים איתי לשוקי פשפשים ובוחרים לעצמם 'אוצר'. הם אפילו שולחים לי תמונות של מציאות שהם נתקלים בהן ברחוב".

מה הפריט הכי מיוחד שלך? "ללא ספק כיסא הנדנדה של טאקאשי. ראיתי אחד כזה בשוק פשפשים בארץ, המוכר עצמו ישב עליו, ומייד רציתי אותו אבל הוא נמכר. מאז הפכתי עולמות כדי למצוא אחד כזה, וזה לקח לי כמה שנים. מצאתי אותו במקרה במרקטפלייס של פייסבוק. המוכר היה בבידוד ונאלצתי לחכות לו ולהבטיח לי אותו. בווינטג', כשמפספסים פריט, קשה לשחזר את ההזדמנות".

מה הכי ישראלי בעינייך בבית? "כמעט הכל, כי גם מה שלא ישראלי הגיע, בסופו של דבר, עם האנשים שעלו לארץ מכל רחבי העולם, וקיבל מעין 'חותם' ישראלי.

"אבל אם להתייחס לפריט ספציפי, אלה כנראה האטלסים - אוסף של מפות של כל מדינות העולם שפורסמו לפני הרבה שנים באחד העיתונים, ונשים נהגו לאסוף אותם ולאגד אותם. אני יושבת איתם עם הילדים, וככה אנחנו לומדים גם גיאוגרפיה וגם היסטוריה. בכלל, אני אוהבת להתחקות אחרי המקור של הפריטים שאני אוספת, אני לומדת וחוקרת הרבה".

"פסל של 'שרוליק', שעלה לי 13 שקלים, שווה היום 3,000 שקלים"

חיה גולדמן (53) ממודיעין, נשואה בשנית ואם לארבעה. גדלה בבלגיה, ועלתה לארץ בגיל 21. מזכירה רפואית בעברה, וכיום בעלת עסק לווינטג' ויד שנייה.

למה וינטג'? "אספנות, בעיניי, היא הרצון לשמר. אני נותנת כבוד לחפצים, לא חושבת שצריך לזרוק כל דבר ישן. גם ההורים שלי אספנים, וסבא שלי היה מוכר אלטע זאכן בפריז לפני המלחמה, אז אולי זה בכלל משהו תורשתי", היא מחייכת.

מה יש בבית? "הסלון שלנו הוא סלון עור וינטג' צרפתי, שולחן האוכל של שמרת הזורע, כלי האוכל של לפיד, אהילי קרמיקה של בית היוצר, והאוסף שאנחנו הכי אוהבים הוא של כלי קרמיקה ישראלית שנמצא מסביב על הקירות.

"אנחנו לא קונים חדש, אנחנו מקבלים חפצים ומשפצים אותם, זה יותר מרגש אותנו. למשל, יש לנו מכשיר לייבוש שיער של מספרות, שהסבנו למנורה".

מה אומרת המשפחה? "בעלי לגמרי בעניין. אנחנו אוהבים שוקי פשפשים בארץ ובעולם, אוהבים את החפצים ההיסטוריים והנוסטלגיים שמעלים זיכרונות. הילדים מקבלים את זה בהבנה. לא בטוח שהם מתחברים לעניין, אבל הם מכבדים ומבינים שיש בבית פיסות היסטוריה".

מה הפריט כי מיוחד שלך? "זה הפריט שהתחיל את כל האוסף, כד קרמיקה של בית היוצר. מצאתי אותו בשוק הפשפשים ביפו, עוד לפני שנכנסתי חזק לכל העניינים. הוא מצא חן בעיניי, הפכתי אותו, ומאחור היה כתוב 'בית היוצר צבי'. קניתי את הכד, הסתקרנתי והתחלתי לחקור, וגיליתי שאותו צבי היה כנראה צבי בן אמיתי, אחד המעצבים הראשיים של בית היוצר - ושם החל כל האטרף".

מה הפריט הכי יקר? "פסל קרמיקה של 'שרוליק' שעיצב דוש ויוצר במפעל לפיד. נכנסתי לחנות והוא פשוט ישב שם. המוכרת לא ידעה מהו, והוא עלה לי 13 שקלים. בבית עשיתי עליו מחקר קטן, והיום הוא שווה בערך 3,000 שקלים".

מה הכי ישראלי בעינייך בבית? "יש לי אוסף של בובות ישראליות, שמציגות סצנות מחיי היומיום - זוג תימני רוקד, רב מתפלל, כל אחד מהם הוא סיפור, וביחד הם ממש קיבוץ גלויות".

"אשתי לא מסכימה שאכניס כל דבר הביתה"

נטע שפיגלר (53) מקיבוץ שמיר, נשוי ואב לשניים. אחראי על הנדל"ן והתשתיות בקיבוץ.

למה וינטג'? "תמיד אהבתי את הפריטים הישנים ואת האסתטיקה שלהם. משהו בעיצוב, בקווים, בצבעים ובקומפוזיציה של הכלים הישנים קופץ לי לעין ואהוב עלי. זה פשוט ממלא אותי שמחה.

"הייתי אומר שאני אספן וינטג' רציני כבר 15 שנה. במסגרת התפקיד שלי בקיבוץ יוצא לי להגיע להרבה בתים של אנשים מבוגרים, ושם אני מוצא חלק מהדברים. בנוסף, אני מוצא פריטים גם בשווקים בארץ, בחיפה, בתל אביב. האוסף שלי יחסית קטן, אבל מיוחד. אני לא קונה כל דבר, וגם אשתי לא מסכימה שאכניס כל דבר הביתה".

מה יש בבית? "כלי אוכל, ריהוט, קרמיקה. יש לנו כונניות, מדפים, כיסאות ושולחן אוכל של הזורע. את הכל ריפדנו ושיפצנו, ואנחנו חיים איתם בבית. יש לנו וילונות בד משנות ה־70, עם דוגמה צבעונית של קוביות, שאני חושב שנתפרו במתפרת הקיבוץ.

"כל כלי האוכל והקרמיקה - אני מת על קרמיקה - הם של החברות הישראליות משנות ה־50, ה־60 וה־70, חברות כמו חרסה, קידר, לפיד, נעמן, בית היוצר, מיטב השמות. בכל הכלים האלה אנחנו משתמשים. הם לא עומדים כאבן שאין לה הופכין.

"יש לי גם נישה ייחודית של צלחות עם סמלילים, למשל מקיבוצים. בהרבה קיבוצים היו נוהגים לקנות צלחות לבנות של נעמן מעוטרות בסמליל של הקיבוץ. יש לי לא מעט כאלה, של קיבוץ דן, קיבוץ נאות מרדכי, וכמובן של קיבוץ שמיר. יש לי גם כלי אוכל מרשות השידור ברוממה, שהשגתי כשפירקו את המבנה שם, וכלי אוכל מאיזו שגרירות, מעוטרים בסמל מדינת ישראל".

מה הפריט הכי מיוחד שלך? "יש לנו סט כוסות קפה מאוד מיוחד ויפה של קידר, שאנחנו משתמשים בו המון ומאוד אוהבים אותו. יש גם אגרטל מעניין של בית היוצר, וממש לאחרונה גיליתי שיש לי צלחת מיוחדת ונדירה של לפיד שבכלל לא ידעתי שהיא כזו".

מה הפריט הכי יקר? "שאלה קשה", הוא מהרהר. "אף פעם לא תמחרתי את הפריטים האלה, אבל אני לא חושב שיש לי משהו ששווה אלפי שקלים. יש פריט אחד שקרוב ללבי, שהבאתי דווקא מניו יורק, שם גרתי קצת כשהייתי צעיר. מדובר בקופה רושמת, שגם מצלצלת והכל, משנות ה־50. היא שימשה במכולת של בחור איטלקי בברוקלין שגרתי מעליה, וכשהוא סגר את המכולת אמרתי לו, 'טוני, אני רוצה אותה'. סחבתי אותה מניו יורק לשמיר, והיום היא עומדת מחוץ לבית שלנו. היא אולי לא הכי יקרה מבחינה כספית אבל היא יקרה ללבי.

"יש עוד פריט שמאוד יקר לי, וזו כוס קצת חבוטה, משנות ה־60, ששימשה את אמא שלי שנפטרה כשהייתי צעיר מאוד. זו כוס אדומה ומעוצבת שיש לה מקום של כבוד אצלי בלב - ועל המדפים".

מה הכי ישראלי בעיניך בבית? "הקרמיקה מהשנים המוקדמות של המדינה, עם העיצובים המיוחדים, זה הכי ישראלי שיש".

"כל עניין העתיקות והווינטג' נהיה יותר מדי ביזנס"

סנדרה גלזר (63) מקיבוץ גבעת עוז. אם לחמישה וסבתא לשבעה ("השמיני בדרך") נכדים, עובדת במערכת החינוך של הקיבוץ.

למה וינטג'? "מאז שהייתי ילדה אני אוספת שמונצעס, יש לי עדיין מפיות בד מהימים שהייתי ילדה. נולדתי בארגנטינה ועליתי לארץ עם משפחתי בגיל 5 וחצי. כילדה אספתי דברים קטנים, אבל רק כשהתבגרתי התחלתי לאסוף יותר ברצינות, ואני גם אוהבת לשפץ רהיטים.

"אני מוצאת המון דברים בפחי זבל ומשפצת אותם. אנשים זורקים אוצרות ממש. לפעמים אני גם קונה, אבל לא הרבה. פעם נסעתי לעפולה לקנות שעון לבן שלי שהתגייס לצה"ל, וראיתי אצל השען שעון עתיק. ישבתי אצלו שעתיים עד שהוא מכר לי אותו. חצי שנה לאחר מכן באתי אליו שוב, הוא זכר אותי ואמר שהוא משפץ את החנות ונתן לי במתנה המון פריטים. שאלתי אותו למה הוא לא נותן לילדים שלו, והוא ענה שהם לא יעריכו את זה כמוני. והכל בזכות העקשנות שלי על אותו שעון עתיק".

מה יש בבית? "כל הריהוט שלי עתיק. יש לי ארונות ישנים שלקחתי ממזכירות הקיבוץ, כיסא מחדר הטבע של המוסד החינוכי 'שומריה', מבתי הספר המיתולוגיים של השומר הצעיר. הוא מלפני 70 שנה ועדיין כתוב עליו 'חדר טבע שומריה'. יש לי גם ספה, כיסאות ושולחן של הזורע שקניתי ממשפחה שעזבה את הקיבוץ. היום הוא כבר בן 60 ומחזיק מצוין. בקושי נגעתי בו, רק צבעתי.

"יש לי גם המון כלי מטבח שאני עדיין משתמשת בהם. אני חיה עם הפריטים והריהוט שלי, זה לא אוסף שסתם עומד".

מה הפריט הכי מיוחד שלך? "כנראה השעונים העתיקים שלי. אחד מהם הוא שעון קוקייה משנת 1850 שקיבלתי במתנה מאותו שען בעפולה. יש לי גם רדיו גדול ועתיק שקיבלתי פעם מהקיבוץ, ויש לי גם חיבה מיוחדת למנורות. אני מחזיקה המון מנורות קרמיקה מתוצרת הארץ, גם על התקרה וגם כאלה שעומדות על הרצפה או על השולחן".

מה הפריט הכי יקר? "אף פעם לא בדקתי מה השווי של הפריטים שלי, למרות שאני מאמינה שיש לי דברים יקרים. אני לא בעד הסחר־מכר שנהיה עם כל העתיקות ופריטי הווינטג'. זה נהיה יותר מדי ביזנס. אני בעד שמי שאוהב, שיאסוף וישפץ לעצמו".

מה הכי ישראלי בעינייך בבית? "יש לי גם מטרפת ביצים, ישנה כזו עם הקפיץ, אם כי אני לא יודעת אם היא מתוצרת הארץ. היא פשוט מתחברת אצלי למשהו מאוד ישראלי, כי כשעלינו מארגנטינה היתה לנו כזו בצריף הראשון שגרנו בו, בשנת 1963, ואני זוכרת שעזרתי לאמא שלי להקציף איתה ביצים לעוגה".