משפחה שכזאת: הפונדקאות חיברה זוג מצביעי מרצ לזוג מתנחלים מיו"ש

שישה ילדים קופצים יחד על טרמפולינה בחצר הבית. כולם יצאו מרחם אחד, אבל יש להם ארבעה הורים שונים. נשמע כמו חידת היגיון מורכבת? עבור משפחות ארנברג ואפרתי מדובר במציאות חיים פשוטה ומרגשת, גם אם רבת קצוות וניגודים.

שימו לב: נתנאל והילה ארנברג, מהיישוב שילה שבשומרון, הם ההורים של איתן (11), הדר (8), טליה (6) ושיראל (2). חגי וסהר אפרתי, מכפר הס, הם הוריהם של שירה ורונה, תאומות בנות 3. כל ששת הילדים צמחו ברחם אחד - רחמה של הילה, ששימשה גם האם הפונדקאית בהבאתן של שירה ורונה לעולם.

בכל תסריט שגרתי, שני הזוגות האלה לא היו אמורים להיות חברים בלב ובנפש, בטח שלא קשורים בדם וביצירת חיים. אחרי הכל, תהום אידיאולוגית פעורה ביניהם: חגי וסהר הם חילונים שלא שומרים שבת ולא צמים ביום כיפור. הם בעלי דעות שמאלניות שמצביעים מרצ ומשתדלים שלא לחצות את הקו הירוק מזרחה.

הילה ונתנאל, מנגד, הם דתיים - היא עם כיסוי ראש מלא, הוא עם כיפה בולטת וחלומות על מדינת הלכה. דעותיהם ימניות, בבחירות האחרונות הצביעו לבצלאל סמוטריץ', ואין צורך לומר שבחרו אידיאולוגית ליישב את יהודה ושומרון.

ולמרות כל השוני הזה, כמעט נגטיב הדדי, שני הזוגות נקשרו בעבותות של אהבה ויצאו לתהליך משותף ומרגש.

הכל החל מחלום פרוע שחלמה הילה ארנברג (35), מרפאה בעיסוק במקצועה. עיניה נוצצות כשהיא מדברת עליו: "הרבה זמן גלגלתי בראש את הרעיון להיות אם פונדקאית ולהעניק חיים לאישה אחרת שזה לא בא לה בקלות. שלושת ההריונות הקודמים שלי היו קלים, מעצימים וטובים. אני גרה בקהילה שיש בה הרבה חסד, אז חיפשתי את החסד שלי. הייתי צריכה להתבשל עם זה, עד שהעזתי לדבר עליו בקול רם עם נתנאל".

לנתנאל ארנברג (35), מנהל שיווק בערוץ התוכן ToV (שמציע סרטים וסדרות מסוננים ומבוקרים), לקח זמן לעכל את החלום של רעייתו. "בעיקר חששתי מהסיכון להילה. היריון הוא הליך שיכול להסתבך רפואית, אז זה קצת שיגעון להסתכן למען אחרים. גם הבנתי שהמשמעות היא לעכב את הרחבת המשפחה שלנו. היה ברור לנו שאנחנו רוצים עוד ילדים.

"בכל מקרה, רצינו קודם לקבל היתר הלכתי והסכמה רפואית. בהתחלה פנינו לרב שהמליץ לנו לוותר, אחרי שהבהיר שהסוגיה מורכבת מאוד מבחינה הלכתית".

כשהבין שהילה מתקשה לגנוז את חלומה, התקשר נתנאל לרב שלמה אבינר. "שאלתי מה דעתו על פונדקאות לאישה נשואה, והוא ענה מייד שאין שום מניעה הלכתית ושזה פשוט מותר. כשהוסרה השאלה ההלכתית מהשולחן, התייעצנו עם ידיד שהוא גם רופא, כדי להבין את המשמעות הרפואית של כל זה".

עם אישור הלכתי ורפואי יצאו לדרך, הילה עם אש בעיניים, נתנאל עם רגל מהססת על הברקס, אבל עם תמיכה עמוקה ברעייתו.

• • •

בתחילת הדרך חיפשו, באופן טבעי, זוג דתי. "פונדקאות היא גם ככה תהליך משוגע ופורץ דרך", מסביר נתנאל, "אז רצינו לפחות זוג שיהיה דומה לנו, שאם יעלו שאלות הלכתיות, נוכל לפתור אותן יחד".

הם מצאו זוג שכזה, וכבר הרגישו בחברתו בנוח, אבל התהליך מולו נגדע במהירות. "רופאת הנשים שלהם פסלה אותי, כי טליה שלנו נולדה בשבוע ה־35", משתפת הילה. "מבחינת הוועדה הרפואית זה עובר, אבל הרופאה פסלה. לא ידענו מה הלאה, עד שפונדקאית שהכרתי המליצה לי לפנות לאלירז מי־רב".

מי־רב (35), תושבת ינוב, מטפלת במוזיקה ודולה, היתה פונדקאית בעצמה, וכיום היא מלווה תהליכי פונדקאות, בדגש על תמיכה נפשית ורוחנית. היא שוקדת על מציאת "השידוך המדויק" בין פונדקאיות לבין זוגות שמשוועים לילדים ולא יכולים להביא אותם לעולם בעצמם.

הילה: "אלירז הפגישה אותנו עם זוג דתי, אבל לא הרגשתי בנוח איתם, והאופציה ירדה. ואז אלירז הציעה לנו להיפתח ולהסכים לפגוש זוג לא דתי. היא עזרה לנו לעכל את זה, ואז הפגישה אותנו עם סהר וחגי. והנה אנחנו פה היום, למרות שהם הזוג הכי רחוק מהעולם שלנו".

סהר אלוני־אפרתי (47), שעוסקת בניהול ספורט, מתארת איך הכל התחיל מהצד שלהם: "חגי ואני התחתנו יחסית מאוחר. הייתי כמעט בת 40, ושנינו ידענו מייד שאנחנו רוצים ילדים. אחרי שנתיים וחצי של טיפולים והפלות, ואחרי בדיקות שלא מצאו סיבה להפלות האלה, הרופאה שלנו הציעה פונדקאות.

"היה הלם ראשוני, אבל החלטנו לצאת לדרך, בייחוד אחרי שחגי אמר לי שהוא לא מסוגל לראות אותי יותר בסבל הזה. בהתחלה חשבנו על פונדקאות בחו"ל. הרגשתי שיהיה משהו בריא בכך שההיריון יהיה רחוק מאיתנו. אבל אז חברה המליצה לנו על אלירז. היישוב ינוב מרוחק רבע שעה נסיעה מהבית שלנו, אז החלטנו שאין מה להפסיד והגענו אליה לפגישה בקליניקה שבביתה".

המפגש הראשון בקליניקה לא שינה את עמדת האפרתים, שדבקו בתוכנית המקורית - פונדקאות בחו"ל. רק אחרי שמי־רב הזמינה אותם למפגש חברי בביתה, השתנתה האווירה.

סהר: "ישבתי עם אלירז במרפסת, ופתאום היא הצליחה לפתוח אותי. זאת היתה הפעם הראשונה שבה בכיתי. לא התאבלתי קודם על ההפלות שלי. אני לא אדם ששוקע, אני מעשית. הבכי הזה חיבר אותי לאלירז ויצר בינינו אמון. לכן, כשהיא הציעה לנו לפגוש את הילה ונתי - הסכמנו למרות ההסתייגות".

ההסתייגות נבעה, כצפוי, מהפערים האידיאולוגיים שבין שני הזוגות. "התלבטנו אם מתאים לנו זוג מהשטחים", מסביר חגי (50), עורך דין במקצועו. "סהר גדלה בקיבוץ מזרע, אבל היא אדם מאוד לא פוליטי. דווקא אני, כדתל"ש שגדל בקבוצת יבנה, פעיל פוליטית. בעבר הייתי בתנועת דור שלום, וגם היום אני מתבטא פוליטית בפייסבוק".

האמנתם שאם תפקידו את ילדיכם לפונדקאית מעבר לקו הירוק, הם יהיו "תוצרת יו"ש"?

"אחת הפעמים היחידות שבהן סהר עברה את הקו הירוק היתה כשנסעו יחד לסיור עם 'מחסום ווטש', ושנינו יצאנו מזועזעים. כיוון שאני מכיר את ההתנחלויות, ובעבר גם הייתי מתארח בשבתות כרווק בקריית ארבע, ניסיתי להסביר לסהר שיש הבדל בין גוש עציון לבין שטחים אחרים. נתי והילה גרו אז בכרמי צור בגוש, ורק לאחרונה עברו לשומרון. זה קצת הרגיע אותה".

סהר: "אני לא מתעסקת כל כך בשאלות פוליטיות, והבעיה שלי לא היתה עצם המגורים של הילה ונתי מעבר לקו הירוק. אותי הטריד יותר הרעיון שאישה שעוד לא הכרתי הולכת לעשות עבורי את הדבר הכי מדהים בעולם - וזאת בזמן שלי עצמי יש ביקורת על אורח החיים שלה, כי אנחנו לא רואות עין בעין את סוגיית הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

"הרגשתי מין אי נוחות עם עצמי: איך אני יכולה לבוא אליה בביקורת, כשהיא מוכנה לעשות דבר כל כך נפלא עבורי? חשוב לי להדגיש שאף פעם לא היתה לי רתיעה ממתנחלים. הבעיה שלי היא עם המדיניות של התיישבות בשטחים כבושים, לא אישית עם התושבים שם".

• • •

לפני המפגש הראשון, שהיה אמור להיות מטבע הדברים טעון במיוחד, קיבלו שני הזוגות משימה ממי־רב - "לשחרר את המקום של הסטיגמות והסוגיות המצפוניות, ולהגיע נקיים, מתוך רצון להתחבר לאדם שמולם, באשר הוא".

הילה: "כשרק יצאנו לדרך, לא ידענו למה אנחנו נכנסים. חשבתי שזה העתק־הדבק ללידות הרגילות שחוויתי. לא שיערתי שזה יהיה מסע של שנתיים - עם טלטלות רגשיות, הורמונים, זריקות ולבסוף גם ניתוח קיסרי.

"נתי עבר מהסתייגות להתגייסות של 200 אחוז ברגע שזה התחיל לקרום עור גידים. בסופו של דבר, הוא היה השומר של ההיריון הזה ולקח על עצמו המון כדי שאני אנוח ושהכל יסתיים בשלום".

חגי וסהר נוהגים להתייצב לכל פגישה כמה דקות לפני המועד שנקבע. הילה ונתנאל, לעומתם, הם מאחרים כרוניים. רצה הגורל, ודווקא בפגישה הראשונה שלהם היוצרות התהפכו.

"פתאום אלירז מתקשרת ושואלת איפה אנחנו", משחזרת סהר. "אני חשבתי שהפגישה נקבעה לשעה מאוחרת יותר ממה שנקבע בפועל. עלינו מייד לרכב והגענו נבוכים. זה כל כך לא אנחנו, לאחר".

בדיעבד התברר שהתקלה הלא מתוכננת דווקא סייעה להפגת המתח באוויר, שכן מבוכת האיחור חיפתה על המבוכה במפגש עצמו. אחרי כמה רגעים, כשמבט פגש מבט, וכמיהה פגשה נכונות - המתחים והחששות התאדו.

"ברגע שראינו את הילה, את המבט שלה בעיניים, עוד לפני שהיא אמרה מילה - ידענו שזה זה", משחזר חגי. "הבנו מייד שיש לפנינו אישה שכל המטרה שלה היא לעשות טוב, בלי שום התחשבנות.
"זה היה כמו קסם. קלטתי שלנתנאל זה מורכב יותר, שהוא חושש. יכולתי להזדהות עם המקום הזה שלו. מבחינתנו, כבר בפגישה הראשונה כל הדיון הזה של שטחים־לא־שטחים איבד כל משמעות. הקליפות נמסו, ראינו מולנו בני אדם שמוכנים להתגייס כדי לעשות עבורנו את הדבר הכי גדול בעולם".

עד מהרה התברר שהתחושה היתה הדדית. גם הילה זיהתה, מצידה, מייד "שאנחנו משדרים על אותו הגל, שיש הבנה וכבוד. פשוט הרגשתי נוח, לא כמו שהיה לי עם זוג קודם שאיתו ניסינו. הזרימה היא הדבר הכי חשוב כדי שהתהליך יצליח.

"בעיניי, המדהימים פה היו סהר וחגי. הם אנשים מיוחדים שהצליחו לתת לנו את ההרגשה שמבחינתם זה לכתחילה. כלומר, כאילו זאת הדרך הנכונה להביא תינוקות לעולם".

ובכל זאת, בתום הפגישה לחשה סהר לאלירז שהילה נראית לה "עדינה", כמעט שברירית לתהליך המאתגר. "אני כבר הכרתי מה זה הורמונים והפריות, ידעתי כמה זה קשה", היא מסבירה. "הרגשתי שהילה לא יודעת למה היא נכנסת. פתאום היה בי רצון לגונן עליה".

מי־רב הרגיעה את סהר, והבטיחה לה שהילה חזקה מכפי שהיא נראית על פני השטח, וש"יש בה עוצמות שעוד תכירו".

הפגישה השנייה בין שני הזוגות נסבה כבר סביב חתימת החוזה, שעליו עמלו עורכי הדין של הצדדים בסיועה של מי־רב. בישראל מותרת פונדקאות בחוק כמעשה התנדבותי, אך האם הנושאת זכאית לכיסוי הוצאות ולפיצוי כספי. הסכום אינו קבוע בחוק, אלא מוגדר כ"כל פיצוי סביר", אך הוא חייב להיכתב מראש בחוזה שצריך לעבור אישור בוועדה של משרד הבריאות.

תשלום הפיצוי המקובל עבור פונדקאות בישראל נע בין 165 אלף שקלים להליך רגיל, לבין כ־200 אלף שקלים כשמדובר ביותר מעובר אחד, או כשיש סיבוכים שונים בתהליך.

"החוזה הוא החלק הכי מלוכלך בתהליך הטהור הזה", אומר חגי. "זה כמובן שלב הכרחי, אבל מעיק. לא מצד שאלת הכסף, זה בכלל לא היה אישיו, אלא בגלל הצורך לעגן בחוזה את כל הבעיות שעלולות לצוץ".

לקראת פגישת החתימה עלו לדיון כמה נושאים שטרם נסגרו. למשל, כמה עוברים יוחזרו בכל סבב לרחמה של הילה. "יופקדו", מתקנת הילה את המינוח שלי. "פונדקאיות לא אומרות 'החזרות' של עוברים, כמו שאומרים בהפריה חוץ־גופית רגילה. עובר שאינו שלי רק מופקד אצלי - על מנת להחזירו להוריו".

נתנאל התעקש על הפקדה של עובר אחד בכל פעם. "הילה, מבחינתה, היתה מוכנה גם שיפקידו חמישה עוברים", הוא מחייך. "התווכחנו על זה בינינו בבית במשך שבועיים. אני מכיר את הילה בלידות פעילות, שמחות וטובות. היא מסוג הנשים שמחייכות גם בצירים. אבל אלה היו הריונות עם שק אחד. חששתי מתאומים".

סהר וחגי, לעומת זאת, דווקא רצו מאוד תאומים. בסוף הצליחה מי־רב להביא את הצדדים להסכמה שבניסיון הראשון יופקד עובר אחד - ורק בניסיונות הבאים יופקדו שניים.

נושא נוסף שעלה לדיון היה אם חגי וסהר יוכלו לנסוע לחו"ל תוך כדי התהליך, סוגיה שבהמשך הובילה ל"פיצוץ הגדול", כפי שמגדיר זאת נתנאל.

• • •

למרבה הצער, ניסיון ההפקדה הראשון נכשל. מי שקיבלו את הבשורה בהלם היו דווקא הילה ונתנאל, שמעולם לא הכירו מקרוב קודם לכן קשיי פוריות. חגי וסהר למודי הניסיון לא אמרו נואש, גם אחרי שהניסיון השני לא צלח. לדבריהם, הם תלו תקוות רבות בניסיון השלישי.

"בניסיון הזה העוברים נוצרו מביציות שסהר הקפיאה בגיל צעיר יותר, עוד לפני שהכרנו", מסביר חגי. "לכן היינו מאוד אופטימיים ומלאי אמונה שהפעם זה יקרה. ההפקדה השלישית נעשתה, ואז, אולי כדי להשתחרר מכל המתח, הזמנו כרטיסי טיסה לרומא לחופשה של שבוע, סהר ואני".

חגי התקשר לעדכן את נתנאל בטיסה הצפויה בעוד שבועות אחדים, ובתגובה העלה נתנאל, בתמימות, את החשש שאם הניסיון השלישי ייכשל, שהותם של חגי וסהר בחו"ל עלולה לגרום להם להפסד של חודש ולעיכוב בניסיון רביעי אפשרי. "דיברתי ברמה הכי טכנית, כי היה לנו חשוב לא למרוח את התהליך", נזכר נתנאל. "אבל התברר שהמשפטים שלי יצרו פיצוץ גדול".

חגי, מצידו, היה המום לשמוע שדנים איתו על ניסיון רביעי - בזמן שהתהליך נמצא בשיאו של הניסיון השלישי. "קיבלנו את זה בשוֹק. באותו זמן היינו מלאי אמונה, ופתאום הם שידרו לנו איזה רפיון. איך אפשר להצליח בלי אמונה? התקשרתי לאלירז ואמרתי לה, 'מה נסגר איתם?' היינו שבורים".

סהר: "מצד שני, הבנו גם את הצד שלהם. הם לא רצו לאבד זמן. מבחינתם זאת היתה שאלה הגיונית, אבל אנחנו לקחנו את זה קשה. הרי לא היתה בעיה שהילה תתחיל לקחת הורמונים, גם כשאנחנו לא נמצאים בארץ".

המתח בין שני הזוגות גאה והגיע לסף משבר. בשלב מסוים התקשר חגי לנתנאל וביקש שלא ייצור איתו או עם סהר קשר עד לסוף השבוע, "כי אנחנו זקוקים לאוויר".

נתנאל, שחשש מהבאות, התקשר מייד למי־רב. "זאת היתה דרמה שלא אשכח", הוא מתאר. "אני בסך הכל אמרתי משהו טכני, ולצערי הם נפגעו. הרמתי ידיים ואמרתי לאלירז שאני משאיר לה לנהל את המשבר הזה".

מי־רב הצליחה להסביר לארנברגים את נבכי המקום הרגשי שבו נתונים האפרתים. הרחיבה בעניין המשמעות של כמיהה לילדים ושל ציפייה מתוחה לתוצאות בדיקת היריון.

הילה: "דרך המשבר הזה, שנוצר למעשה בגלל אי־הבנה, הבנו לעומק מה עובר על חגי וסהר. הרי אף פעם לא חווינו משהו כזה בעצמו".

חגי: "כל התהליך הזה בנוי מאיזון עדין בין הרצונות, הקשיים והחששות של כל צד. לאלירז היה תפקיד מאוד גדול לסנכרן בין הרצונות השונים ולעיתים הסותרים. בסופו של דבר, זה מפגש שהמטרה שלו היא לעשות טוב ולהביא משהו ענק לעולם, וכל אחד מהצדדים בא עם רצון טוב. פונדקאות היא תהליך מדהים שאין שום דבר בעולם שמשתווה לו".

ההדורים יושרו, ועד שהמתח התפוגג, כבר הגיעה בשורה: הילה עשתה בדיקת היריון ביתית, שתוצאותיה הראו שני פסים ורודים. למרות ההתרגשות, בבית ארנברג החליטו שלא לספר לשותפים לדרך, עד לקבלת תוצאות בדיקת הדם הוודאית והסופית. גם בדיקה זו אישרה שההיריון נקלט, אולי אפילו עם תאומים.

האפרתים, שקיבלו את הידיעה בסיפוק גדול, המתינו לבדיקת האולטרה־סאונד הראשונה. בדופק עוברי ניתן להבחין החל מהשבוע השישי להיריון - בדיוק השבוע שבו תכננו הילה וסער לטוס לנפוש בחו"ל.

"בהתייעצות עם הרופא קבענו שנעשה את האולטרה־סאונד הראשון בשבוע השביעי, אחרי שנחזור", נזכרת סהר. "אבל אז התפתח דימום אצל הילה, ונלחצנו. החלטנו ללכת בכל זאת לאולטרה־סאונד מוקדם יותר. זה היה בשבוע החמישי ועוד חמישה ימים. הבאנו בחשבון שעדיין לא יראו דופק".

רגע לפני הכניסה לבדיקה נדרשו שני הזוגות לפתור דילמה נוספת. בחוזה ביניהם סוכם שסהר תהיה נוכחת בכל הבדיקות הרפואיות שתעבור הילה. השאלה אם חגי יוכל גם הוא להיכנס - לא נדונה. בכל זאת, גבר זר בבדיקה רפואית־אינטימית של אישה נשואה, ועוד דתייה.

"הייתי בלחץ אדיר, והיה לי מאוד חשוב שחגי ייכנס לבדיקה, אבל לא העזנו בכלל לשאול", משחזרת סהר. "הילה ונתי נכנסו לחדר ראשונים, התארגנו - ואז הילה התכסתה. מתברר שהיה לה ברור לגמרי שחגי כן ייכנס".

כל הארבעה הרימו עיניים למסך שבו ריצדו שני שקי היריון פועמים. "זה היה רגע מטורף ובלתי נשכח. ישבנו אחר כך יחד בבית קפה, ולא הצלחנו להיפרד. הרשיתי לעצמי להיות כמה שעות בהיי", מתארת סהר.

לחופשה ברומא יצאו סהר וחגי נרגשים מהבשורות הטובות - אבל גם החששות טסו איתם ולא הרפו. הם כבר ידעו היטב, מניסיונם, שהיריון פועם ומלא בתקווה עלול להסתיים בלב דואב ובמפח נפש. במהלך החופשה שוחחו הילה וסהר ביניהן בטלפון. סהר זרקה להילה משפט ש"אולי זאת הפעם האחרונה שלנו בחו"ל בסטטוס הזה. בפעם הבאה כבר נהיה הורים".

הילה: "היה לי מאוד מרגש לשמוע את המשפט הזה מהפה של סהר. כל הזמן ניסיתי למשש את 'הדופק' שלה, להבין איפה היא נמצאת רגשית בתהליך. יש נשים שנמצאות עמוק בתוך האבל על ההפלות שעברו, והן משליכות חרדות לתוך היריון הפונדקאות. היה לי חשוב לראות שסהר בסדר".

הדאגה הזאת נמשכה לאורך כל ההיריון. בתחילה, סהר היתה קופצת בבהלה בכל פעם שהילה התקשרה. עם הזמן למדה שהילה מתקשרת פעמיים בשבוע סתם כדי לפטפט.

"בהתחלה שאלתי את עצמי, על מה שתינו נדבר, מה יש לי משותף איתה? היא אמא ואני לא. העולמות שלנו כל כך שונים. אבל תמיד השיחות היו מרתקות. הבנתי שחשוב להילה שאהיה שותפה, ואולי היא גם רוצה להעביר חלק מנטל האחריות אלי, להרגיש שהיא לא לבד במסע".

קשר החברות בין סהר להילה הלך והתהדק ככל שנקפו הימים והשבועות. במקביל, גם השיחות בין חגי ונתנאל גלשו מההיבט הטכני לדיונים ערכיים יותר, על העולם והחיים, לצד שיחות חולין.

כמוסכם, שני הזוגות התייצבו לכל הבדיקות הרפואיות. הסיכום הראשוני היה שבדיקות שגרתיות ייערכו בסמוך למקום מגוריהם של הילה ונתנאל, אבל ברגע שהתברר שההיריון נושא תאומים, עברו לבצע את כל הבדיקות בצוותא, אצל רופא פרטי ברמת החייל בתל אביב.

"זה הפך להיות היריון של רביעייה", בלשונה של הילה.

איך נראות בדיקות היריון ברביעייה?

סהר: "הילה שוכבת על הכיסא, אני לא נושמת, ושני אלה (מצביעה על נתנאל וחגי) לא מפסיקים לדבר, לעשות רעש ולהריץ קטעים, לחפור לרופא שהשתגע שם. אני הצטרפתי לחגיגה שלהם רק אחרי שהרופא אמר שהכל בסדר".

בתום כל בדיקה נשארו יחד למפגש ספונטני, פעם במסעדה, פעם רק לגלידה.

נתנאל: "מרוב התרגשות ושמחה שהכל בסדר, לא יכולנו להיפרד. כל בדיקה תקינה היתה אנחת רווחה. אחד מרגעי השיא היה בסקירת המערכות השנייה, שעברנו בהדסה הר הצופים בירושלים, כשראו שם פנים, ידיים, רגליים. זה היה רגע גדול, לראות בעיניים את מה שעבדנו עליו שנה וחצי מתהווה ומקבל צורה".

• • •

עם קבלת הצורה, והבטן שהחלה לצוץ בגופה של הילה, החליטו נתנאל והילה לשתף את ילדיהם לראשונה בתהליך. הם יצאו לטיול משותף עם סהר וחגי, והסבירו לילדים ש"מדובר בחברים". אחר כך קבעו עוד מפגש פיקניק משותף, כשלתקרובת היתה אחראית משפחת ארנברג - מטעמי כשרות.

כששבו הביתה סיפרו לילדים על ההיריון והפונדקאות. איתן, הבכור, ניחש מייד שמדובר בחברים החדשים והמוזרים של ההורים. תגובתו לבשורה שמדובר בתאומים היתה משעשעת. "הוא הציע, בשם הצדק החלוקתי, שאחד מהם יישאר אצלנו ואחד יימסר להורים הביולוגיים", צוחקת הילה.

"בהמשך, כשנודע לו שמדובר בתאומות בנות, הוא ויתר על הרעיון והסכים שנחזיר את שתיהן. ככה זה בן עם שלוש אחיות שמשתוקק דווקא לאח".

בהמשך הדרך צצו ועלו שאלות רבות מצד איתן, על סהר וחגי. כילד שגדל בתוך חממת היישוב הדתי, הוא לא פגש עד אז חילונים. "הילה התקשרה אלי ואמרה שלאיתן יש הרבה שאלות, וביקשה לברר אם יהיה בסדר שהוא ישאל אותנו. אמרתי לה שאין שום בעיה. במפגש הבא שלנו, איתן שאל אם אנחנו יהודים. הסברתי שיש יהודים שהם חילונים".

הילה: "סהר סיפרה לו איך היא גדלה כילדה בקיבוץ, וענתה בנחת על כל השאלות שלו. מאוד שמחתי על השיח הפתוח. אני חושבת שאיתן למד מזה המון. וגם אנחנו. בדיעבד, אני מאוד שמחה שעשינו את כל התהליך הזה דווקא עם זוג לא דתי, זה הרחיב את העולם שלנו".

גם העולם של חגי וסהר התרחב. "היה לנו ברור שאנחנו משאירים את העקרונות בצד, ושנבקר בבית משפחת ארנברג במהלך כל ההיריון - וגם אחריו".

איך ההורים שלכם הגיבו לכל התהליך?

נתנאל: "סיפרנו להורים כבר משלב ההכנות. ישבתי עם ההורים שלי באחד הערבים במסעדה ואמרתי להם שאני רוצה לספר להם משהו חשוב ולא שגרתי. הם נזהרו מאוד לא להתערב לנו בחיים, אבל היתה דאגה הורית על פניהם. בהמשך נוצר קשר מעניין בין ההורים שלי, שהם אנשים מאוד חמים, לבין סהר וחגי. הם התארחו אצלם שלוש פעמים, כולל בארוחת חג בראש השנה כשהבנות היו בפגייה".

הילה: "אני סיפרתי להורים שלי בערב יום כיפור. באתי מאוד בשלה, לא להתייעץ אלא לשתף. אמא שלי מאוד כיבדה את זה וגם סייעה במהלך ההיריון. מבחינה רגשית אני חושבת שעד הלידה היה לה קשה מאוד. בייחוד היה לה קשה בלידה עצמה. הניתוח מאוד הלחיץ אותה".

• • •

ואז, אחרי כל החששות, המשברים־לרגע, החברות שנרקמה, המפגשים התכופים וההליכים הביורוקרטיים, הגיע סוף־סוף היום המיוחל. הילה נכנסה לחדר הלידה, כדי להביא לעולם את תאומותיה של סהר.

המסע לחדר הלידה עצמו החל דווקא באופן פתאומי, בצירים לא צפויים שתקפו את הילה בשבוע ה־31. בשל מצב החירום מיהרו נתנאל והילה לבית החולים שערי צדק בירושלים ולא ללניאדו בנתניה, כפי שסוכם בחוזה. הילה קיבלה זריקה להבשלת ריאות העובר. במקביל להתעצמות הצירים, דאג נתנאל להזעיק גם סהר וחגי לחדר הלידה. הללו הגיעו מהר ככל שרק יכלו.

חגי: "כל התהליך שעברנו היה מפל שלם של רגשות, אבל הרגע הכי מרגש מבחינתי היה כשהתקשרתי לאבא שלי מחדר הלידה ובישרתי שזה עוד רגע קורה, שאני אהפוך לאב - והוא לסבא של התאומות שלי. יש בינינו קשר עמוק ומיוחד, למרות שמרדתי בחינוך הדתי שקיבלתי ממנו. אבי הוא אדם משכיל שיודע תמיד מה לעשות בכל מצב. ההורים שלי היו בדרכם לחופשה כשהתקשרתי - והסתובבו כמובן מייד".

"האווירה בחדר הלידה לא היתה כמו שציפינו שתהיה, כי זה היה בניתוח, ועם המון אנשים סביבנו, פחות אינטימי מכפי שתכננו", מספרת הילה בגילוי לב. המון האנשים שעליהם היא מדברת כלל את אלירז (הפעם גם על תקן הדולה), נתנאל, סהר, אמה של הילה, וכמובן הצוות הרפואי של מיילדות ורופאים.

הדרמה החלה בעצם עוד קודם, כשהצוות המליץ על ביצוע לידה בניתוח - דבר שנתנאל נלחם למנוע. סהר וחגי, מצידם, העדיפו הליך של ניתוח, שיסכן פחות את הפגות שבדרך, אבל לא לחצו בקול. "מאוד הערכתי את תעצומות הנפש שלהם", אומרת על כך הילה כיום. ובינתיים, כרגיל, אלירז היתה זאת שניסתה לסנכרן שוב בין הרצונות הסותרים.

"היו שם רגעים לא פשוטים", משתף נתנאל. "ההצעה לניתוח יצרה סערות פנימיות בתוכי. חששתי גם מהסכנה להילה, וגם מכך שניתוח עלול לעכב מאוד את הרצון שלנו בהרחבת המשפחה שלנו. היה רגע בתוך כל הטירוף הזה, שהסתכלתי בעיניים של הילה, ואז היא אמרה לי: 'הכל טוב, נתי, תשחרר. אני בסדר, נלך על ניתוח'. אני הייתי עם אדרנלין בשמיים והיא שמרה על רוגע ושלווה. מדהימה".

הילה: "הסכמתי לניתוח כי רציתי להיכנס בשליטה לתהליך ולא לנסות לידה רגילה שעלולה להסתבך, ולסיים בניתוח חירום. בסוף המטרה היתה שהן יגיעו בריאות ושלמות להורים שלהן".
בניתוח לידת תאומים פגים אסורה הכניסה למי שאינו חלק מהצוות הרפואי. המשא ומתן הקשוח שניהל נתנאל על הניתוח עצמו גרם לצוות להבין את מורכבות העניין, והם החליטו לאפשר באופן חריג כניסה של מלווה אחד.

"הרופא בא להודיע לי שיש אישור חריג להכניס אדם אחד", מספר נתנאל. "הוא היה בטוח שאקפוץ מייד לחדר הניתוח, כבעלה של היולדת, אבל לי היה ברור שסהר היא שצריכה להיכנס".

סהר נכנסה, בזמן שהפמליה נותרה לכסוס ציפורניים בחוץ. "בשלב מסוים ראינו שמטיסים את התאומות לפגייה, ואז סהר יצאה עם חיוך ענק ואמרה שכולם בסדר", מתאר נתנאל. "אני הייתי בשלב הזה שרוע על הרצפה, ממש פיזית, גמור מכל הלחצים לפני הניתוח, ואז חגי חיבק את סהר - זה היה השיא".

הילה: "הרגע שבו ראינו את סהר וחגי מחזיקים את הבנות שלהם, שיצאו מהרחם שלי, היה היי־לייט מטורף. זה היה רגע השיא שבשבילו יצאנו מלכתחילה למסע.

"רגע מרגש נוסף היה כשהתאומות השתחררו אחרי שבעה שבועות מהפגייה. לי היו כל הזמן מחשבות - מה יכולתי לעשות אחרת כדי למנוע את הלידה המוקדמת ואת השהות בפגייה. כשהן הגיעו הביתה בריאות ושלמות, הרגשתי שהאחריות הכבדה ירדה ממני".

סהר: "נתי והילה הרגישו לא בנוח שהבנות נולדו פגות ואושפזו בירושלים. אנחנו, בדיעבד, מבינים שזאת היתה ברכה גדולה. מעבר לזה שמדובר בפגייה מדהימה, התקופה הזאת נתנה לנו את האפשרות להתאמן בלהיות הורים. כמו סוג של היריון שלא חוויתי.

"פתאום את צריכה להתרגל לבנות שלא היו מחוברות אלייך לדם. דווקא הניתוק מהבית העניק לנו סוג של שקט ללמוד את ההורות. הילה ונתי כמובן המשיכו לעטוף אותנו, הגיעו לביקורים והרעיפו עלינו אוכל. יחד איתם היו הרבה ירושלמים נפלאים שדאגו לנו".

הילה: "האמת היא שחששתי שכעת הקשר בין המשפחות יתנתק. העובדה שהתאומות היו בפגייה בירושלים גרמה לפרידה להיות הדרגתית יותר. נפגשנו הרבה בתקופה הזאת".

• • •

לעיתים, דווקא אחרי לידת פונדקאות מעדיפים ההורים הביולוגיים להתרחק ככל האפשר מהאם הפונדקאית. הסיבות לכך רבות ומגוונות: תגובה מאוחרת למתחים שליוו את ההיריון, או סתם רצון טבעי של ההורים הטריים לחוש שהילדים שנולדו הם "רק שלהם" - ו"לשכוח" את הדרך שבה הגיעו לעולם.

למרבה השמחה, זה לא קרה לסהר, חגי, הילה ונתנאל. על אף הפער הפוליטי־אידיאולוגי ביניהן, ממשיכות המשפחות לשמור על קשר קרוב, גם שלוש שנים אחרי. הארבעה מדברים בטלפון בכל שבוע, ממשיכים להתכתב ולשלוח סרטונים בקבוצת הווטסאפ שהקימו, "מסע חיים", וגם מרבים להיפגש ולהתארח אלה בביתם של אלה.

ובינתיים כבר פיתחו מסורת אישית קטנה: בכל בחירות לכנסת, והיו לא מעט כאלה, הם יוצאים יחד לטיולים ברחבי הארץ.

למה, בעצם, אתם מקפידים להישאר בקשר?

חגי: "כעורך דין שעוסק כיום בליווי זוגות פונדקאות, השאלה הזאת נתונה לבחירת הצדדים. פה היה לנו כל כך ברור שיישמר קשר חזק. הכרת התודה שלנו עמוקה. אנחנו רק מחפשים הזדמנויות להתראות. אין בפגישות האלה מאמץ או אילוץ. זה פשוט תענוג".

נתנאל: "אנחנו לא יכולים לקבל את השבת בלי לראות תמונה של שירה ורונה, ובלי להחליף כמה מילים עם סהר וחגי".

מבחינת התאומות שנולדו, נתנאל והילה היו עד היום סוג של "דודים". לקראת הראיון לכתבה, הוריהם לקחו אותן לשיחת הכנה. "אתמול אמרנו לבנות שהילה שמרה לנו אותן בבטן שלה", מספר חגי. "זה סקרן אותן. ראינו שהמוח שלהן עובד ושהן מעכלות".

סהר מחייכת: "זה היה מצחיק. שירה הסתכלה עלינו מוזר והתחילה לעשות פרצופים חמודים".

חגי: "התהליך כולו היה משוך בחוט של חסד. התאומות כאילו מבינות את זה. הן באו לעולם בשמחה ובאהבה, ומקרינות את זה החוצה. הן גם מגיבות באופן מדהים לנתנאל, להילה ולילדיהם. שירה ורונה משוכות בחוט של חסד".

הילה, איך מגיבה הסביבה הדתית שלכם? אחרי הכל, היא לא מורגלת לפגוש נשים דתיות ונשואות שמשמשות פונדקאיות.

"כשסיפרנו על התאומות, גם לחברים הקרובים שידעו שזה החלום שלי, התגובה היתה 'משוגעת'. מה יכולתי לענות לזה? צחקתי. אני מבינה שזה לא מתאים לכל אחת".

נתנאל מחייך: "הם צודקים, הילה, יש בזה בהחלט מן השיגעון".

הילה: "והיום אתה שמח שזרמת עם השיגעון הזה. ומובן שהיה צריך להתמודד עם התגובות ממעגלים רחבים יותר, כי זה לא כמו תרומת כליה שאפשר לעשות בשקט. זה מוחצן, את הבטן לא היה אפשר להסתיר, זה תהליך שצריך לדברר. בסופו של דבר, זאת היתה החלטה משפחתית שעשתה לנו מאוד טוב, לזוגיות ולילדים, לכן השאלה של 'מה יגידו' הפכה לשולית".

נתנאל: "בכל פעם שסיפרתי למכר, זיהיתי את ההלם הראשוני על הפרצוף, את הנשימה שנעצרת. 'גם פונקדאות וגם תאומים? וואו'. לקח זמן עד שזה שקע, אבל תמיד ראיתי אחר כך איזה סוג של התרחבות נפש, של חיוך. זה היה נחמד לצאת לעולם, אחרי תקופה ארוכה שבה זה היה סוד של שנינו, ולקבל המון אהבה".

הילה: "ברור שהסביבה היתה צריכה לעכל את זה, אבל בסוף כולם פרגנו, עודדו ותמכו. לאנשים יש המון שאלות. אחת שחזרה תמיד היתה 'לא היה לך קשה למסור אותן?'"

ומה את עונה? התאומות גדלו בתוכך, מדמך. היה קושי בפרידה או דווקא הקלה למסור?

"פונדקאיות לא אומרות 'למסור' אלא 'להחזיר'", היא מדייקת שוב את המונחים. "הן מחזירות את מה שהופקד בידיהן. מה שהחזיק אותי באכזבות ובקשיים בתהליך עצמו, ומה שמשמח אותי בחיי היומיום, זה הילדים שלי.

"חגי וסהר הם אנשים שאני כל כך מעריכה ואוהבת, לכן רציתי שגם להם יהיה את זה. הרגע הזה, של הנתינה, הוא לא קשה, הוא מעצים. כל שלב שעוברים זה התרגשות ענקית, מהחתימה בוועדה, הרגע שגילינו ששני העוברים נקלטו, וכמובן הלידה".

במפגשים ביניכם היום, אתם מדברים פוליטיקה?

"המון", אומר חגי.

"אתם מדברים", מדייקת סהר ומצביעה על האגף הגברי בחבורה. היא והילה מחליפות ביניהן הנהון של הסכמה מחויכת.

נתנאל: "נוצרה בינינו היכולת לנהל שיח פוליטי בין קצוות. אנחנו הצבענו 'ציונות דתית' והם מרצ. לצערנו, הרבה פעמים ויכוח פוליטי יורד למקומות נמוכים ולרמות אישיות, ואז אנשים נפגעים אחד מהשני. היתרון שלנו הוא שאנחנו יכולים לנהל שיח בלי לחשוש שיקרה משהו בינינו.

"בגלל שעשינו את החיים עצמם, הוויכוח הפוליטי לא יכול לגעת בקשר ולפגוע בעומק של החיבור בינינו. זה רווח אדיר. זה מלמד על החברה הישראלית, שיש בה הרבה רבדים שלא רואים אותם בתקשורת. זה דבר ענק שאי אפשר להגדיר במילים".

חגי: "אנחנו מדברים המון על שותפות הערכים. שמה שאנחנו רוצים מהפוליטיקאים שלנו זה שמילה תהיה מילה, שהם יפעלו לשפר את המציאות, מתוך אהבה ואחדות. שנינו מוטרפים מהלכלוך, מהשנאה ומהפילוג".

סהר: "באמת כיף לראות את חגי ונתנאל מקשיבים אחד לשני ומוצאים המון דברים שהם מסכימים עליהם".

נתנאל: "אנחנו אכן מסכימים על המון דברים. אחד הדברים שהבנתי מאז ההיכרות בינינו, זה שאי אפשר לעשות דברים בהנחתה. נכון שאני חולם על מדינת הלכה, מושג שלדעתי התקשורת ממש השחירה. אבל היום ברור לי שזה צריך לעשות באמצעות שיח מכבד, בהסכמה".

חגי: "בסופו של דבר, הם דתיים, והעולם התורני מאוד חשוב להם. אנחנו חילונים, והעולם החילוני החופשי מאוד חשוב לנו. אבל יש בינינו הסכמה על הליבה: כולנו רוצים שתהיה פה מדינה טובה, שיהיו בה אחווה ושלום. אלה לא קלישאות, אמיתי.

"אנחנו אנשים שבאים משדרות חיים שונות לחלוטין, ואנחנו מסוגלים להסתדר בצורה מעולה. ובאמת, כשאתה עושה משהו גדול, אז כל הדברים האחרים שאוהבים לצעוק עליהם, מתגמדים".

• • •

בגלל הניתוח הקיסרי, הילה ונתנאל האמינו שהם יידרשו להמתין עם הבאה לעולם של ילד נוסף משלהם, אבל הרופא שלהם הבהיר להם שאם ההחלמה מהניתוח תקינה, אין סיבה לחכות.

וכך, בתום חופשת לידה של ארבעה חודשים, כפי שמעניק החוק לפונדקאית תאומים, כבר היתה הילה בהיריון ספונטני משלה. תשעה חודשים אחר כך נולדה שיראל, בתם הרביעית של הארנברגים. כשהתאוששה מהלידה, צץ רעיון חדש בראשה של הילה: יחד עם סהר היא החלה להרצות בפני נשים על התהליך המשותף שעברו.

"זה התחיל לפני הקורונה, ולצערנו המגיפה קצת קטעה את רצף ההרצאות", מספרת סהר. "מבחינתי, הילה היא הגיבורה. בזמן שהיא דיברה בהרצאה הראשונה, ישבתי מחויכת והסתכלתי עליה בהערצה. בסוף ההרצאה ההיא המון נשים דומעות ניגשו גם אלי. הופתעתי. מי אני בסיפור הזה? רק אישה שרצתה ילדים וקיבלה".

בכל זאת, עברת תקופה טיפולים והפלות קשה.

סהר: "זה היה קשה, אבל חשבנו קדימה. לא ישבנו ובכינו על מר גורלנו. מה שהיה הכי קשה זה אובדן השליטה על תכנון החיים שלי. כמנהלת ספורט אני משתתפת במשלחות לאולימפיאדה. לפני חמש שנים הייתי אמורה לטוס לריו והודעתי שאני לא נוסעת כי נכנסתי להיריון. אבל אז ההיריון לא התפתח, וכן טסתי. גם למשלחת האולימפית לטוקיו הצטרפתי, כשחגי נשאר לטפל בקטנות, ואני נאבקתי בגעגועים לחזור".

איך אתם מסכמים את כל המסע הארוך שעברתם יחד, שני הזוגות?

סהר: "לא בוחרים בפונדקאות מלכתחילה, אבל בדיעבד זה תהליך מדהים. מעבר לילדות שזכינו בהן, זכינו למתנה עוצמתית נוספת: להתחבר לאנשים שלא הכרנו. הסיפור שלנו הוא אולי הסיפור של החברה הישראלית כולה: מבחוץ קיטוב, אבל בפנים המון אנשים טובים".

yifater1@gmail.com