סודות ההפלות היזומות בישראל - והקשר לשד העדתי

גם היום, 74 שנים אחרי, אורה שלום זוכרת את הזרועות שבקושי יכלו לזוז תחת שכבות הבגדים שאמא הלבישה אותה ואת האחים שלה בלילה שבו עזבו את הבית בכירכוכ שבצפון עיראק. זה היה ב־1951, והשלטונות הרשו ליהודים העוזבים את המדינה בדרך לישראל לקחת רק את מה שלגופם.

ברסיסי הזיכרון של ילדה בת 5 עוד אצור בית המידות שהשאירו מאחור, המדרגות שהובילו למרתף, שם נאפה הלחם לכל השנה, ועליית הגג שהדלת ממנה פנתה החוצה והיה צריך להיזהר שלא יקרה לה מה שקרה לאחותה שהתגלגלה במדרגות ונהרגה לפני שאורה באה לעולם.

היא זוכרת את הפחונים בהר־טוב, שהתחלפו בצריפי העץ באור יהודה, לשם עברו ארבע שנים מאוחר יותר. את הישיבה על המרפסת בחודשי הקיץ, את האוויר שליטף את הפנים. "אוויר טוב, לא כמו זה שישנו עכשיו", היא אומרת, ומשמחת הזיכרון שלה עולה "פשטות טובה, דלתות פתוחות, כי ממילא כל הרכוש נשאר בעיראק".

זוכרת את הריכולים שהתגלגלו בערבית, את עגלת הנפט, את החלבן, את מוכר הקרח ואת ההוא שהיה עובר בין הבתים להחליף בטריות. מסחר שלם שהתנהל בין הצריפים, על שבילי כורכר שחרץ הגשם.

את המכולת של סבא, שם אמא שלה קוששה כמה מילים בעברית, ואת יחזקאל היפה שהיה מוביל כדי חלב מגני יהודה. בגיל 14 כבר היתה מאוהבת בו מעל כל הראש. מתחננת לחברה שתלווה לה מכנסי ג'ינס, מפזרת את השיער והולכת לעשות רונדלים ליד הצריף של המשפחה שלו, מתפללת שייצא.

אבל יחזקאל, גם אם ראה לא הבין, ואורה, בת יחידה אחרי ארבעה בנים, שכולם כבר התחילו להתעסק במלאכת השידוכים, הלכה לאמא שלה שתזיז את העניינים. הכל היה נראה מבטיח עד שהתחוור שיחזקאל, עוד רגע בן 18, מסכים להתחתן אבל רק אחרי שישתחרר מהצבא. המשפחה שלו הציעה שיתארסו בינתיים, אבא של אורה לא הסכים בשום אופן, והיא עמדה שם נחרדת, רואה את רקמת האהבה שלה נפרמת.

אז הוא הלך לצבא והאחים שלה סידרו לה תחתיו בחור מחולון שהיה מגיע כל מוצאי שבת, והיא, שכל החיים הפה שלה אומר מה שהלב חושב, אמרה לו "חבל עליך. אתה בחור טוב. מגיעה לך אישה שתאהב אותך. תדע שרק באיומים אני יוצאת איתך. אם נתחתן, אתה תהיה אומלל ואני אהיה אומללה".

"כשאמא שלי ראתה את הסרט היא היתה בשוק, כאילו לא היתה מודעת בכלל לדברים האלה. אפילו שיהודי בבל נחשבו קצת יותר משאר עדות המזרח, הדיכוי היה פה מכל הכיוונים. היחס לנשות המזרח היה כאל אימהות פחותות ולילדים שלהן כאל פחות ראויים"

גם עם בורא עולם היתה מנהלת שיחות בגילוי לב, מתחננת בפניו שיעשה משהו לעצור את הדרך המקוללת לחופה. "הייתי מתפללת שיקרה משהו לי או לבחור, העיקר שייגמר הסיוט הזה. הוא לא היה בחור רע, אבל בשבילי הוא היה מלאך המוות". ואז הגיע מוצאי שבת והבחור לא בא, "ואין טלפונים ואין כלום, והוא גר בחולון", היא אומרת. כמה ימים אחרי, בין הצריפים, שמעה מחבר שהבחור נפל ממרפסת הבית שלו בקומה רביעית.

"לא באמת התכוונתי שיקרה לו משהו", היא אומרת, ואפשר לשמוע את חמיצות האשמה ואת הסוכר שהתפשט בגוף שלה, כי הבינה שאלוהים מקשיב לה, וכי הרוויחה עוד קצת זמן בתוך המילים שיחזקאל היה שולח לה מהצבא. מכתבים שעליהם חתם בשם אהובה, שחס וחלילה לא יתפסו אותה. "איזה כתב מסוגנן, איזה מילים. ישר ידעתי שזה לא הוא כתב", היא צוחקת, ויחזקאל מחייך. "היה איתי אחד בצבא, ראה איך אני כותב והציע לכתוב במקומי. אני חושב שהיום הוא עורך דין".

כשהיתה בת 17 באו בברית הנישואים. 11 חודשים אחרי זה נולדה תמי, הבכורה, ושנתיים ושמונה חודשים אחריה נולד הבן אמנון. "הטיפול בו היה קשה. הוא הקיא כל הזמן ולא עצמתי עין בלילות", היא נזכרת. "אחר כך לא רציתי עוד ילדים, אבל לא היו לי אמצעי מניעה ובכל פעם שאיחר לי המחזור רצתי בבהלה לשירותים לבדוק. כשהבנתי שאני בהיריון הודעתי ליחזקאל שאני עושה הפלה".

איך הוא הגיב?

"הוא לא רצה. אהב ילדים, מה אכפת לו? הוא לא גידל אותם".

צעק? אני שואלת. "מה פתאום", היא נשמעת כמעט מופתעת, "רק אמר שלא ייתן לי כסף. אמא שלו באה ולא מצא חן בעיניי שהוא עירב אותה, אבל אהבתי אותה, היא היתה אישה נהדרת. היא באה אלי בטוב, 'אל תעשי, כפרה עלייך', אבל עניתי לה 'לא יעזור לך, אני כבר החלטתי'".

"בסוף הלכתי לאמא שלי. היא הבינה אותי. מי אם לא אמא שלך תבין אותך?!" אורה אומרת כאילו ככה מתנהלות כל המשפחות, ומהמילים שלה מתבהר הכוח הזה שהצמיח אותה. מהגב המובן מאליו שקיבלה מאמא, כמו זה שהשכילה לתת לבנות שלה. "רק אמא מבינה את הקושי שלך. הביאה לי את הכסף".

"עד היום יש השתקה סביב ההפלות היזומות. חשבנו לעשות איזשהו קמפיין שיהדהד את המסרים באמצעות נשים ידועות, כאלה שיוכלו לדבר על זה. את עושה גוגל, מחפשת ברשתות, וכלום. נשים מדברות על הפלות טבעיות כי לזה יש אמפתיה"

להפלה הראשונה יחזקאל בא איתה. עשו את זה בדיזנגוף אצל רופא הנשים שלה. הוא חיכה בחוץ, היא החזיקה את הרגליים באוויר, נזהרת לא להזיז אפילו שכאב, משתדלת לא לצעוק, שלא ישמעו. "אני חושבת שהרבה רופאים חסכו אז על נשים, לא השתמשו בחומרי הרדמה טובים".

אחרי זה נולדה דולי ושש שנים אחריה באה אפרת, הקטנה. אחרי הלידה של אפרת אבא של אורה חלה בסרטן והיא היתה בטוחה שמהמתח היא לא מקבלת. הפעם, מנוסה בהרבה, הלכה לוועדה להפסקת היריון ואמרה להם שהילד לא מבעלה. את ההפלה השנייה עברה בהרדמה מלאה, בבית חולים, בלי ששילמה עליה פרוטה.

"בגיל 30 סיימתי ללדת ארבעה ילדים. בגיל שאפרת הפכה לאמא, אני סיימתי ללדת", היא אומרת, וכשאני שואלת את יחזקאל אם הרגיש בושה בזה שאורה רצתה לעשות הפלה, הוא עונה "לא בושה, אבל ברור שלא רציתי. אין לי ברירה, מה לעשות. הבנתי אותה בסוף, באמת עם הבן היה מאוד קשה".

"גזירה משמיים"

הסרט "הפלה חופשית" שיצרה אפרת, הבת שלהם, נפתח בסרטון שצולם במצלמת שמונה מילימטר בבת המצווה של תמי. על רקע אפרת, תינוקת יפה מוקפת חיוכים, עולה הקריינות של אורה.
"לא חשבתי שנועדתי בעיקר ללדת ילדים. שזה התפקיד העיקרי שלי בחיים. זה היה העולם. מתחתנים, מביאים ילדים, מגדלים אותם. הבעל עובד, האישה בבית. כאילו זו גזירה משמיים".

זה סרט שמגולל את ההיסטוריה של ההפלות בישראל באמצעות קטעי ארכיון, ראיונות עם חוקרות וסיפורים של נשים שעברו הפלות לאורך השנים. הוא מזמן צלילה מסעירה לתוך הסיפור ההיסטורי, לצד הבנת הקונטקסט של שימוש ברחם למטרות לאומיות, דמוגרפיות. קטעי הארכיון הולכים אחורה עד לשנות ה־30 של המאה שעברה, אז חוקי המנדט הבריטי אסרו הפלות לנשים, לא משנה מאיזו דת. החברה המוסלמית צייתה, בזמן שאלפי נשים בחברה היהודית עברו הפלות בקליניקות פרטיות ובבתים. הנתונים דיברו על שני ילדים בממוצע למשפחה יהודית, לעומת שמונה ילדים בחברה הערבית.

האיום הדמוגרפי החל מטיל צל גדול על ראשי היישוב, שהלך וגדל מול טראומת השואה שבה איבד העם היהודי 6 מיליון מבניו ומבנותיו. הארץ הצעירה, המשוועת לידיים עובדות ולחיילים להגנת המולדת, הפכה את העיסוק בילודה לעניין בעל חשיבות עליונה.

"העבודה על הסרט הזכירה לי בהרבה מובנים את הסיפור של הטרדות מיניות בתחילת הדרך, כשאף אחת לא דיברה על זה בפנים גלויות. ואני שואלת, למה בעצם? למה אישה לא יכולה להגיד 'בחרתי לא לשאת את ההיריון הזה וזכותי להפסיק אותו'"

ב־27 בפברואר 1944 שיגר פרופ' רוברטו בקי, הדמוגרף הלאומי, מכתב חסוי לבן־גוריון, שבו התריע שאם לא יינקטו פעולות, הרי בתוך 15 שנה יהפכו היהודים למיעוט קטן. "את התחרות יכריע לא רק מספר העולים, אלא כח ההתרבות של ישובינו", הוא חותם, ובן־גוריון לא נשאר אדיש.

מענקים כספיים מובטחים למי שתלד יותר מעשרה ילדים, וועדת ילודה מוקמת בניסיון להילחם בהפלות, בעיקר בקרב בנות אשכנז. בסוף שנות ה־60 מוציא פרופ' חיים שיבא מכתב שאותו הוא מפנה לראשת הממשלה הגב' גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין, ושבו הוא כותב כי "הפלות, בעיקר בקרב האוכלוסייה האשכנזית, נאמדות בכ־40 אלף לשנה מאז קום המדינה. אם נאמר רק כ־25 אלף, הרי לכם מיליון נוער שיכול היה להיות ואיננו".

אם מסתכלים על הילודה בשנים ההן, שעמדה על כ־60 אלף לידות בקרב האוכלוסייה היהודית כולה, נראה ששיבא הגזים, בדרכו להבהיל את נמעניו על אובדן החומר של בני אשכנז, שלשיטתו ממנו נולדים טייסים.

"עידוד הילודה בקרב נשים אשכנזיות, לצד צמצום הילודה במשפחות מזרחיות, הם משהו שעולה בצורה ברורה וגלויה מתיעודי ועדת הילודה", אומרת שלום דנון. "המסקנות שאליהן היא מגיעה מצביעות בפירוש על כך שאם יהיו יותר ילדים ממשפחות מזרחיות זה יכול להרוס את האומה, כי אלה ילדים שהם מתרבות נמוכה. כשאמא שלי ראתה את הסרט היא היתה בשוק, כאילו לא היתה מודעת בכלל לדברים האלה. אפילו שיהודי בבל נחשבו קצת יותר משאר בני עדות המזרח, הדיכוי היה פה מכל הכיוונים. היחס לנשות המזרח היה כאל אימהות פחותות ולילדים שלהן כאל פחות ראויים".

על פרופ' שיבא היא אומרת שהוא גזען בין גזענים, עם אובססיה בלתי נתפסת לעידוד ילודה. הוא פיתח שיטה להזריק מים לנשים שביקשו לעבור הפלה. "ילדי המים" נקראו התינוקות שנולדו מהתרמית שלו. "יש עוד דברים לגביו שלא נכנסו לסרט, דברים מטורפים כמו זה שהוא ניסה לפעול ביחד עם הצבא כדי לקחת חיילות שנכנסו להיריון לא רצוי, לעזור להן לשמור את התינוק, ואז למסור אותו לאימוץ למשפחות יהודיות בארה"ב. שיהיו עוד ילדים יהודים בעולם. אובססיביות ברמות מטורפות. לו, אגב, היה רק ילד אחד".

עשייתה הקולנועית של שלום דנון, שהחלה את דרכה כעיתונאית, ידועה בתחקירי העומק ובביסוס הנתונים שהיא מביאה לתוך הסיפורים בהם היא מתעמקת. היא החלה בסרט הדוקומנטרי "החולמות" שעסק בתעשיית הקולנוע של נשות המגזר החרדי.

ב־2019 יצא לאקרנים "חיים רגילים", שאותו יצרה ביחד עם בן זוגה ואבי שתי בנותיה גילי דנון. הסרט מתחקה אחרי שתי נשים שנמלטו ממולדתן ומבקשות מקלט, האחת בגרמניה והאחרת בישראל, ושהיו לפעילות חברתיות המסייעות לנשים במצבן ומנסות ליצור עתיד טוב יותר לדורות הבאים בקהילות שלהן.

"ברור שפסיה, אישה חרדית המשתתפת בסרט, חוותה דיכאון אחרי לידה, שהיה לה ברור שהיא לא יכלה לשאת עוד ילד. אני חושבת שנורא חזק לראות אותה, לראות את אמא שלי, ולהבין שיש כל כך הרבה דורות ביניהן, ועדיין יש פה סיפור של הסללה לילודה ודיכוי"

"הסללה לילודה"

בהפקה של "חיים רגילים" היתה שותפה אסנת טרבלסי, שעשיית הדוקו האמיצה שלה נוגעת במגוון נושאים שאף אחד אחר לא מעז לגעת בהם. היא שהפיקה את "הנבחרות", סדרת תעודה בת שלושה פרקים שהוקרנה בכאן 11 בשנת 2022 ושמגוללת את סיפורן של הנשים בפוליטיקה הישראלית, את עשייה שלהן ואת המחיר ששילמו, ועל סדרת ההמשך הן עובדות בימים אלה. שיתוף הפעולה בין השתיים הוא שהוליד את "הפלה חופשית", שזכה בפרס התחקיר בפסטיבל חיפה ויוקרן מחרתיים (מוצאי שבת, 08.03), יום האישה הבינלאומי, בכאן 11 (22:00).

"בעבודה על הנבחרות נחשפתי להמון חומרי ארכיון, שלא כולם נכנסו לסדרה. ביניהם היו חומרים על המאבק הפמיניסטי של מאשה פרידמן ושולמית אלוני בשנות ה־70 להפלות חופשיות, ואמרתי לאסנת שיש פה סיפור ששווה להעמיק בו. אבל זה כן התחיל מתוך איזה מקום של הפצע האישי של אמא שלי, כי שמעתי על מה שעברה והבנתי את הכאב סביב הדבר הזה, סביב ההסללה לילודה".

"כשאני באה לעשות סרטים, הלב שלי זה העניין הפמיניסטי. הרצון להשמיע קולות של נשים. היה לי ברור שהסרט הזה בא מהמקום האישי, מהדיכוי שאמא שלי עברה. אני חושבת שבאיזשהו מקום אני נושאת את הפצע הזה איתי, ובהרבה מובנים אני מרגישה שכאילו אני מביאה אותו ליצירה, משם מגיע הרצון להשמיע סיפורים של נשים מושתקות, או לא מושתקות, או מופלות.

"בהתחלה לא הייתי בטוחה שאני רוצה לראיין את אמא שלי לסרט, אבל בתוך העשייה זה הרגיש לא הגיוני, מה גם שבניגוד להרבה נשים אחרות, אמא דיברה על הפלות בצורה פתוחה וגלויה. היא רוצה להשמיע את עצמה. אני מרגישה שבסרט הזה כאילו הכל מתחבר, כי פתאום אמא שלי היא חלק מהסיפור, מושמעת ובקדמת הבמה".

"כשאני באה לעשות סרטים, הלב שלי זה העניין הפמיניסטי. הרצון להשמיע קולות של נשים. היה לי ברור שהסרט הזה בא מהמקום האישי, מהדיכוי שאמא שלי עברה. אני חושבת שבאיזשהו מקום אני נושאת את הפצע הזה איתי"

פסיפס הנשים המופיעות בסרט ושעברו הפלה חוצה גילים ומגזרים ומצליח להפתיע בכל פעם מחדש. חרדיות, עולות חדשות, קיבוצניקיות, צעירות, כולן שם, מדברות בפנים גלויות. שלום דנון אומרת שזה היה תנאי הכרחי מבחינתה. נשים שחשיפה יכולה לסכן אותן נשארו מחוץ לסרט, זו גם הסיבה שהוא חף מייצוג ערבי או אתיופי.

"את לא מבינה איזו השתקה יש סביב נושא ההפלות היזומות, עד היום. חשבנו לעשות איזשהו קמפיין שיהדהד את המסרים באמצעות נשים ידועות, כאלה שיוכלו לדבר על זה. את עושה גוגל, מחפשת ברשתות, וכלום. נשים מדברות על הפלות טבעיות כי לזה יש אמפתיה. בעיניי הכי חשוב היה בסרט הזה זה באמת לאוורר את הנושא הזה, שנשים ירגישו בנוח לדבר עליו", היא אומרת - ואני צוחקת. אומרת לה שחבל שלא פנו אלי. שהייתי מספרת על ההפלות שעברתי כי התמדה בלקיחת גלולות לא היתה הפורטה שלי. על הבכי שליווה כל פעם שבה התעוררתי מהרדמה. על הרהורי החרטה שלפעמים לוחשים אלי לפני השינה.

אפרת מקשיבה וממשיכה לפסיה, מרואיינת שבאה מהחברה החרדית. "ברור שהיא חוותה דיכאון אחרי לידה, שהיה לה ברור שהיא לא יכלה לשאת עוד ילד. אני חושבת שנורא חזק לראות אותה, לראות את אמא שלי, ולהבין שיש כל כך הרבה דורות ביניהן, ועדיין יש פה סיפור של הסללה לילודה ודיכוי.

"העבודה על הסרט הזכירה לי בהרבה מובנים את הסיפור של הטרדות מיניות בתחילת הדרך, כשאף אחת לא דיברה על זה בפנים גלויות. הרגשתי שזה נושא שהוא סוג של טאבו, או כמו שנורית האחות מרמב"ם אומרת בסרט 'את רוצה ללדת ילדים ולתת להם הכל, כולם עוטפים אותך, אבל ברגע שאת רוצה לעשות הפלה את נשארת עם זה לבד'. ואני שואלת למה בעצם? למה אישה לא יכולה להגיד 'בחרתי לא לשאת את ההיריון הזה וזכותי להפסיק אותו. זה הגוף שלי ואלה החיים שלי'. למה שהכל לא יתיישר לפי זה בעצם?!".

ישראל היא שיאנית הילודה בעולם המערבי, ועד 1977 חל בה איסור מוחלט על ביצוע הפלות. מאז, החוק מאלץ כל אישה לעבור ועדה ציבורית כדי לקבל אישור להפלה, שתאושר אם האישה עומדת באחד מארבעת התנאים המפורטים בחוק: גיל - מתחת ל־17 או מעל 40; היריון שנובע מאונס, מיחסי עריות, או מחוץ לנישואים; מום בעובר; וסכנה בריאותית, פיזית או נפשית לאישה ההרה.

בעולם שבו מדינות רבות אוסרות הפלה, לא משנה מה הנסיבות, ישראל נחשבת דווקא למובילה בעולם ההפלות. לרוב הנשים ניתנת הזכות המלאה להפסקת היריון ללא צורך לנמק או להצדיק את בחירתן, גם אם הן קטינות, ויותר מ־99 אחוזים מהפניות להפסקת היריון - מאושרות.

הנגישות להפסקת היריון היא גדולה, ואולי זו הסיבה לקולות הטוענים שעדיף לא לגעת בנושא. לא להעיר מתים.

שלום דנון מודעת לקולות האלה, אומרת שעדיין יש פערים גדולים בין החברות. "למרות שרוב הנשים 'כאילו' מקבלות היתרים לעשות הפלה, עדיין דיברתי עם נשים צעירות שלמרות שידעו שהן רווקות ולפי הקריטריונים יקבלו אישור, נכנסו לחרדות מטורפות. כאילו מעצם זה שמישהו יחליט אם את יכולה או לא יכולה לעשות הפלה.

"כשהתחלתי לעבוד על הסרט הממשלה הנוכחית בדיוק עלתה, ואז ארגוני הנשים פחדו נורא. אני בהחלט חושבת שאם לא היתה המלחמה זה לגמרי נושא שהיה עולה על הפרק. סמוטריץ', שידוע בהתנגדותו להפלות, רואה עין בעין עם האוונגליסטים באמריקה.

"אלה רעיונות שמאוד מנסים להכניס לפה, מזרימים המון כספים להחדרה שלהם. אני זוכרת שישבתי בפגישה של קואליציית ארגוני הנשים ולא דיברו שם על אם יהיה שינוי, אלא על מתי.

"באקלים הפוליטי המטורף הזה, בעולם כולו, לא רק בישראל, היו לי מחשבות שאולי תמים לבוא עכשיו ולהגיד זכות האישה על גופה ונדרוש שזה יהיה כאן במלואו, ולא רק, את יודעת, פירורים כאלה של תקבלו אחרי שתעברו ועדה. אני אומרת - לא! יש איזו מחויבות לילדות שלנו, להגיד שאנחנו עדיין דורשות שוויון. אנחנו עדיין דורשות דברים שנראים כאילו מופרכים עכשיו, כמו זכותנו להחליט על גופנו".

תוך כדי עשיית הסרט ניסתה אפרת לברר עם אמה אורה אם גם אותה רצתה להפיל. "כשגדלתי היו הרבה שנים שבהן שמעתי שהיא לא רצתה גם את ההיריון שלי. שאלתי אותה את זה כי רציתי לשמוע, זאת אומרת שהיא כן תדבר על זה שהיא רצתה להפיל גם אותי. אמא, כנות צרופה שהיא, סירבה בתוקף להגיד 'רציתי להפיל גם אותך'.

"היא כאילו מכחישה את זה. 'אם הייתי רוצה להפיל אותך, הייתי הולכת ומפילה אותך כמו את האחרים', היא אמרה, אבל אחר כך גם סיפרה לי סיפורים לא פשוטים. למשל, שאחרי הלידה שלי בבית החולים היא כיסתה את הראש עם השמיכה ובכתה. אבא שלי התבאס מזה שנולדתי בת".
אחר כך, כשאשאל את אורה, היא תגיד שזה היה רגע קשה. "היינו שמונה בחדר ויחזקאל הגיע והיה מאוד מאוכזב שיש לו בת, אז כיסיתי את הפנים ובכיתי. אלה דברים שצרובים, את לא שוכחת".

"את זה אני דווקא לא זוכר", מוסיף יחזקאל, כשאורה ממשיכה: "אבל אני לא מאשימה אותו. זו המנטליות שהיתה אז. אצל העיראקים יותר טוב שיבוא חתול ולא בת. אבל אחרי זה היא היתה המלכה של הבית".

"קיבלנו מאמא המון מסרים סותרים בעניין הזה של ילדים", אומרת אפרת. "מצד אחד אימהות יהודיות רוצות ילדים, מצד שני כל הזמן היה 'אבל'. האבל הזה, שכאילו לא בטוח שלעשות ילדים זה כזה דבר טוב. היה שם איזה סוג של דיכאון לאורך השנים, ואני חושבת שזה גם עורר אצלי הרבה שאלות על אימהות. אצלי ההחלטה להיכנס להיריון היתה מאוד רציונלית. הכרתי את גילי ומייד היה ברור לי שמצאתי את הבית. התחתנו בגיל 29 וקיבלתי החלטה מודעת ללדת".

"לא חשבתי לצלם את אבא שלי לסרט, ואז הגעתי לצילום השלמה ושאלתי איך הוא מרגיש עם זה שאמא נחשפת? 'אני לא רואה אותך מדליקה את המצלמה', הוא ענה, 'תדליקי אותה ואדבר'. גברים הם חלק מהסיפור ובשביל לייצר שינוי צריך אותם איתנו"

"לעזור לנשים אחרות"

צוות נשי הוא שיצר את הסרט, שהייצוג הגברי בו שמור לקטעי הארכיון. לרופא המחטט בחיי האהבה של איזו צעירה, לבעל שאיבד את אשתו בהפלה לא חוקית, נשאר אלמן עם ארבעה ילדים ו"לכל הפחות מכבודם שיחזירו לי את ה־450 לירות ששילמתי להם", לרופאים שביצעו הפלות בלי הרדמה ראויה, לגברים שישבו בוועדות לקבל אחריות ולגברים המנהיגים את הארץ.

יוצא דופן הוא יחזקאל שלום. "לא חשבתי לצלם אותו לסרט, חשבתי להישאר רק עם אמא", אומרת אפרת, "ואז הגעתי לצילום השלמה ושאלתי איך הוא מרגיש עם זה שאמא נחשפת בסרט ומספרת על ההפלה שלה. 'אני לא רואה אותך מדליקה את המצלמה', הוא ענה, 'תדליקי אותה ואדבר'. הוא ממש תבע את המקום שלו, והמעטפת הזאת נורא נכונה לסרט, כי בסופו של דבר זה גם המסר. גברים הם חלק מהסיפור ובשביל לייצר שינוי צריך אותם איתנו".

"קיבלנו מאמא המון מסרים סותרים בעניין הזה של ילדים. מצד אחד אימהות יהודיות רוצות ילדים, מצד שני כל הזמן היה 'אבל'. היה שם איזה סוג של דיכאון לאורך השנים, ואני חושבת שזה גם עורר אצלי הרבה שאלות על אימהות"

כשאני שואלת את אורה אם היתה בה חרטה על ההפלות שעשתה לאורך השנים, היא אומרת שלא. "אגיד לך למה לא", היא מסבירה. "ראיתי את הסרט ואת הנשים מספרות שראו אולטרסאונד ושמעו דופק. לנו לא היה את זה, וזה עזר מאוד לעבור את התהליך. מבחינתי זה היה עול על הכתפיים שלי, חבילות, וזה לא התאים לי. יכול להיות שאם הייתי שומעת דופק או רואה את העובר, זה היה מרגיש אחרת.

"אני אוהבת את החיים שלי, אבל נלחמתי בשביל לקבל אותם, ואם לא היה קורה מה שקרה עם אותו בחור הייתי נשואה לו היום וזה היה ממש נורא. היום, שאני מאושרת כל כך עם בעלי, נסעו לטייל בחצי עולם, יש לנו ארבעה ילדים, 11 נכדים וחמישה ילדים, אני חושבת לעצמי מה היה קורה לי אם הייתי מתחתנת איתו. אבל יש הרבה דברים אחרים שרציתי ולא היו לי. זה היה מזל גדול".

כמו להתגייס, למשל?

"על זה בכלל לא העזתי לחשוב, אבל ללמוד מאוד רציתי. אהבתי לקרוא. שנתיים למדתי תפירה ורציתי להמשיך. היו לי חברות שלמדו בגבעת וושינגטון בתנאי פנימייה, אבל אבא שלי לא היה נותן לי ללכת לפנימייה. זה כאילו הוא מוציא אותי לזנות. המנהל אמר לי 'חבל עלייך, יש לך כישרון' והציע לדבר עם אבא, אבל אמרתי לו שחבל על הזמן, לא יעזור לו. אז גם התחילו הצעות נישואים בלי סוף".

לא היה רגע שאמרת לעצמך "וואו, איזה כיף שכולם רוצים אותי?"

"את לא מבינה, זה לא שמציעים לך חברות ואת יוצאת איתו ומחליטה. מדובר על אירוסים עם טבעת ונשף, ואז אם את נפרדת את מסתובבת עם כתם. זה לא כמו הבנות שלי שדחפתי אותן ללמוד וללמוד. בדור של ההורים שלי בת לא היתה צריכה ללמוד אלא להתחתן וללדת ילדים. זה הייעוד של האישה. הגבר עובד, ואת בבית עם תינוק על הידיים וביד הפנויה עוזרת לילדים להכין שיעורי בית".

הצפייה הראשונה של אורה בסרט היתה בבית של אפרת וגילי. היה לה קשה, בעיקר לראות את עצמה מצולמת. אחרי זה, בהקרנה שאפרת עשתה לכל המשפחה, כבר היה יותר קל. בפסטיבל חיפה כבר ראתה את הסרט על מסך גדול, וכשעלתה על הבמה ביחד עם כל המרואיינות, היא זהרה. כאילו כל החיים עמדה ככה גבוה מול קהל. אפשר היה לראות במבט שלה את הגאווה על הבת ואת הגאווה שלה בעצמה.

"את לא מבינה איזו משמעות יש לסרט הזה", היא אומרת כשאני אוכלת יופי של קובה שהכינה. "אפרת לקחה נושא שלא דיברו עליו, אפילו לא בין אימהות ובנות, ושמה אותו על המזבח שכולם יראו וישמעו. זאת הסיבה שהסכמתי. תקשיבי, נחשפתי פה וזה לא פשוט, אבל לא אכפת לי. קודם כל אני לא מתביישת במה שעשיתי, ושנית, אם אני יכולה לעזור לנשים אחרות - דיינו".