נאיל זועבי מתקרב בצעדי ענק לראיון ה־500 שלו מאז טבח שמיני עצרת. מאז אותו יום ארור הוא התראיין בכל רשת דוברת ערבית שתוכלו להעלות בדעתכם, מסביר ברהיטות את מדיניות ישראל. כתושב הגליל וכאזרח ישראלי גאה הוא תוקע סיכה בהנחות היסוד שמובילות את העולם הערבי בעמדותיו המסורתיות כלפינו.
זועבי מתראיין כבר מיומה הראשון של המלחמה. מקץ שבועיים הדביקו לו מראייניו את התארים "המומחה" ו"החוקר" לענייני ישראל. נדיר שהמראיינים, וגם האורחים הנוספים בפאנלים שבהם השתתף, תומכים בעמדתו הבלתי מתפשרת, ופעמים רבות הם מציבים אותו בסיטואציות בלתי אפשריות, כמותקף מכל צד. בסופו של כל ראיון הוא בטוח שזה האחרון בערוץ הזה, אבל הבקשות אליו לא מפסיקות לזרום, והוא שב ונעתר פעם אחר פעם, למרות ההתמודדויות הלא פשוטות והמחיר האישי שהראיונות הללו גובים ממנו.
"תמיד הצגתי את עצמי כערבי מוסלמי ישראלי גאה, שישראל היא ביתו ושאין לו מדינה אחרת", הוא אומר. "מראיינים ומרואיינים אחרים קטעו, ועדיין קוטעים אותי, כל הזמן. לפעמים גם איימו עלי".
ובאמת, צפייה בחלק מהראיונות שבהם השתתף זועבי מגלה שלל אמירות קשות שהופנו כלפיו. כינו אותו "בוגד" ו"טרוריסט", אמרו שאין בו יראת האל, שהוא "מעודד רוצחים", שהוא רוצח בעצמו, אפילו "רוצח ילדים". מראיין אחד שאל אותו: "אתם, הישראלים, מייצרים לעצמכם שונאים חדשים. כמה עוד תהרגו?". אחר טען באוזניו ש"אפילו דובר צה"ל לא מדבר בצורה מסולפת כמוך".
ולמרות כל זאת, זועבי מקפיד להתראיין ולשמור על איפוק מכובד. "אתמול היה לי ראיון מול קצין בכיר בדרגת אלוף ברשות הפלשתינית. האסטרטגיה שלי היא להגיע לאולפן רגוע, לקרוא לו 'מכובדי האלוף' - ואז להציף אותו בעובדות. בסוף הראיון אותו בכיר פלשתיני אמר שהוא מתפעל מהסבלנות שלי. הוא אמר: 'לא ראיתי ערבי שמגן על ישראל כמו נאיל זועבי'.
"איך אני עושה את זה? אני יודע שאם אני נסחף לעניין האישי, כשקוראים לי 'בוגד' למשל, ואם אני מתעצבן - אז איבדנו למעשה את המסר. אני מגיע עם עובדות. אז לא אכפת לי מי מולי: אם זה פת"ח, שיעי, לבנוני, מצרי, חמאס, אונר"א. אני לא נכנס לעניינים אישיים. אני הערבי הכי ישראלי, כמו שבן־דרור ימיני אמר עלי פעם".
"תמיד הצגתי את עצמי כערבי מוסלמי ישראלי גאה, שישראל היא ביתו ושאין לו מדינה אחרת. מראיינים ומרואיינים אחרים קטעו, ועדיין קוטעים אותי, כל הזמן. לפעמים גם איימו עלי. בכיר פלשתיני אמר שהוא מתפעל מהסבלנות שלי"
בשלב מסוים אנחנו נאלצים לקטוע את הראיון לזמן מה, כי ה־BBC בערבית מבקש להעלות את זועבי לשידור, והוא חייב להתכונן. איך מתכוננים? עם עובדות, כמובן.
"תמיד היו אורחים מולי בראיונות, מכל העולם הערבי, מסודאן עד ביירות. מעולם לא הלכתי ראש בראש, הייתי מתייחס לכולם בכבוד ומסביר להם בסבלנות שמה שהוביל את הפלשתינים למצב שהם נמצאים בו כיום - זה הם, והם בלבד. ועדת פיל, מי סירב? 1947, מי התנגד ומי הסכים? 1948, מי התנגד ומי הסכים? וכן הלאה. לכל ראיון אני מגיע עם ארבע או חמש עובדות שאני מעלה. אני לא סתם מדבר מתוך תחושות בטן.
"נדהמתי בכל פעם מהבורות שקיימת בעולם הערבי בנוגע לישראל. למשל, בכל הנוגע לדמוקרטיה ולחופש הפולחן כאן, או לעובדה שיש ערבים ישראלים שהם מפקדים בצבא, במשטרה, שופטים בבית המשפט המחוזי, אפילו בעליון, מנהלי בתי חולים... איך יותר מ־75 שנה אף אחד לא דאג להסביר את זה?!
"יותר מזה: חשבתי שרק ערביי ישראל לא מכירים בזיקה שיש בין היהדות לבין ארץ ישראל. אבל מתברר שגם בעולם הערבי כולו לא מבינים את הזיקה הזאת, למרות שזה כתוב מאוד ברור בקוראן. עד שלא נכיר בזיקה, היהודים תמיד יצטיירו ככובשים וכרוצחים. לאורך כל הזמן הזה שמדינת ישראל קיימת לא יכלו להסביר לעולם הערבי את הקשר? הרי יש מאחורי זה סיפור היסטורי שמופיע שחור על גבי לבן בקוראן".
"לא ממשפחת האדם"
בבוקר שבת 7 באוקטובר התעורר זועבי (54) משנתו, הבין מה קורה - והיה המום כמו כולנו. אך בשונה מאזרחי המדינה היהודים, לתחושות שלו נוסף גם רגש בושה. הוא נדהם ונפגע מכך שכל המעשים הזוועתיים שקרו באותו יום נעשו כביכול בשם אותו אל שבו הוא מאמין בעצמו. בשם אותה הדת.
"בעולם הערבי מסתכלים עלינו בזכוכית מגדלת. דברים פעוטים שאנחנו לא מתייחסים אליהם - שם עושים מהם חגיגה. מציגים את ההפגנות בעניין שחרור החטופים כאנרכיה, כפיצול של הצבא הישראלי. אם נדע כשככה מסתכלים עלינו, ניזהר יותר בהתנהלות"
"7 באוקטובר נפל עלי כמו על אחרים. היה לי חבר, משה אוחיון ז"ל, שהמשכתי להתכתב איתו באותו היום ושבשלב מסוים התרגזתי למה הוא כבר לא עונה לי. בסוף התברר שהוא והבן שלו נרצחו. הוא היה מחנך גדול וחבר קרוב".
הבקשות לראיונות מצד העולם הערבי הגיעו אל זועבי עד מהרה. "בראיונות הראשונים דיברתי בעיקר על האכזריות ועל איך שמחבלי הנוח'בה פגעו בקדושת הקוראן. בקוראן כתוב במפורש שאסור לרצוח. מי שיביא לי פסוק אחד משם שמצדיק רצח - זה שקר. בקוראן כתוב גם בדיוק איך מתייחסים לאסיר. אמרתי שמעשיהם של מחבלי חמאס הם פגיעה בי, כמוסלמי.
"בשבוע השני של המלחמה התחלנו להתמודד עם אתגרים אחרים. כבר אז היו קולות בעולם הערבי שאמרו כי ישראל המציאה את 7 באוקטובר. אפילו אתמול ראיינו אותי על זה. יש טענה עקשנית שלפיה כל האירוע היה תכנון של ישראל, ונותנים לכך ארבע סיבות: הראשונה - ישראל נזקקה לתירוץ להשמיד את הפלשתינים. השנייה - היא רצתה להסיט את תשומת הלב ממה שקרה בתוכה (המאבק על הרפורמה המשפטית; ק"א). התירוץ השלישי - כך ישראל תוכל לבצע טרנספר. והתירוץ הרביעי - זה נעשה כדי שממשלת נתניהו תוכל לשרוד.
"לטענות האלה תמיד הייתי עונה: זה הבל הבלים. ראשית, יום לפני 7 באוקטובר כתבנו ודיברנו כולנו על שלום במזרח התיכון, ושרים בכירים צילמו את עצמם בביקורים במדינות ערב. שנית, אם ישראל היתה רוצה להבריח את העזתים, היא לא היתה סוגרת את הגבולות סביב עזה, אלא להפך, פותחת אותם ומעודדת הגירה. שלישית, ישראל עצמה עזרה לעזתים, ורק אחר כך הבינה שהיא עוזרת בעצם לחמאס.
"בתפיסה שלי, מאז אותה שבת ארורה מי שלא בחר צד - בחר צד. מי שדיבר בגמגום - אנחנו מבינים מה הוא אומר ובמי הוא מצדד. מי שלא קם ואמר שמדובר בפושעים שמביישים את האסלאם - בחר צד. אני ציפיתי שהיום ההוא יהיה מעל לכל פוליטיקה, שיהיה יום של אחדות. שנגיד בקול ברור שאנחנו מפסיקים להיות 'ערבים' כל עוד החטופים לא חוזרים.
"אבל המנהיגים שלנו לא עשו את זה. אפילו איימן עודה, שעוד היו ממנו ציפיות, פרסם פוסט שבו אמר כי הוא שמח שהחטופים שוחררו - וגם האסירים. כאילו שניתן להשוות בין רוצחים לבין אזרחים תמימים שנחטפו מהמיטות שלהם ושעונו בשבי.
"אז לא רק שהם לא אמרו דברים ברורים, הם גם קשרו את זה לכיבוש או לא כיבוש. יש דברים שהם מעל לפוליטיקה, מעל למדינת ישראל ומעל לסכסוך הישראלי־ערבי. הדברים האלה הם הרוח האנושית והאנושיות הבסיסית שהם פספסו. מותר להתווכח, מותר לריב על גבולות, על מים טריטוריאליים, על זכויות, על מענקים, על בנייה. אבל בנקודה הזאת - אין כאן שאלה. מי שלא התנגד בבירור - לא שייך למשפחת האדם".
"אם אני אסחף בשידור לעניין האישי, למשל כשקוראים לי 'בוגד', ואם אתעצבן - אז איבדנו למעשה את המסר. אני מגיע עם עובדות, אז לא אכפת לי מי מולי - פת"ח, שיעי, לבנוני, מצרי, חמאס, אונר"א. אני הערבי הכי ישראלי, כמו שמישהו אמר עלי פעם"
מה קרה בחברה הערבית בישראל בעקבות 7 באוקטובר?
"זאת התקופה שהכי חיברה בין אזרחי המדינה הערבים והיהודים מאז קום המדינה. רק מצער אותי מאוד שאלה הנסיבות. הערבים גילו אמפתיה, סימפתיה והבנה לשכנים היהודים ולמדינה. למה לא משמיעים את הקולות האלה, הקולות של האחווה, ומשמיעים רק את הקולות הפרובוקטיביים?
"7 באוקטובר היה אירוע ייחודי מאז מלחמת העולם השנייה. גודל הזעזוע הגיע לכל מקום, גם למגזר הערבי. חמאס חטפו ילדים וטבחו ואנסו אוכלוסייה חפה מפשע. לא פלוגה מול פלוגה, אלא טרוריסטים מול אזרחים. והם גם טבחו בערבים בדרום הארץ. זה היה המוקד של הזעזוע".
איך אתה מסביר את העובדה שהקולות שאתה מייצג לא הגיעו אל דעת הקהל בישראל?
"זה לא מפתיע, כי בתקשורת הישראלית לא שומעים טוב את החברה הערבית ואת רחשי ליבה. אנחנו מקבלים את המידע מחברי הכנסת הבדלנים. 7 באוקטובר לא היה דומה לכל מעשה טרור, הוא היה הרבה יותר נורא. אין לו אח ורע. היתה התעוררות מסוימת בחברה הערבית, והיתה תזוזה לכיוון השני. צריך להבין ולהכיר שהרוב המוחלט של הציבור הערבי תומך במדינה ומתנגד לטרור".
איך אתה יכול להגיד דבר כזה בלב שלם, אחרי הפרעות שנעשו בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות?
"אחרי המהומות בערים המעורבות בדקתי מחקרים, ומתברר שרק 4% מקרב ערביי ישראל היו שותפים מקרוב או מרחוק באירועי טרור. כלומר, 96% הם נורמטיבים שמתנגדים לטרור. את יכולה לראות את זה גם במעשים, לא רק במילים: אבא שלי (עבד אל־כרים זועבי; ק"א), למשל, כראש מועצה לשעבר, קרא באופן פתוח ומובהק למשפחות מהעוטף ואמר להן שאנחנו פותחים את הבתים בכפר שלנו, ומוכנים לקלוט 50 משפחות".
"אדם הזוי ולא שפוי"
אנחנו נפגשים בביתו של זועבי בכפר נין שבוואדי ערה. כפר קטן וציורי. מסיבוב קצר עולה עד כמה נאיל אהוב בין שכניו. הוא ואשתו, יסמין, מארחים אותנו כיד המלך בבית, שבו גר גם בנו הצעיר. שלושת הילדים הבוגרים כבר פרחו מהקן, אחרי שהשלימו שירות לאומי או צבאי.
נאיל עצמו עבד במשך 30 שנה במערכת החינוך, ב־16 מהן ניהל בית ספר. כיום הוא מרצה, עוסק בבקרה על תוכניות חינוך וכותב מאמרי דעה - שחלקם התפרסמו גם ב"ישראל היום". כשכיהן כמנהל, הגיע ראש הממשלה אז, נפתלי בנט, לפתיחת שנת הלימודים בבית הספר שלו. זועבי מתגאה לספר שהתלמידים, המורים וההורים קיבלו את בנט בחום, ובידיהם דגלי ישראל.
"המשפחה תמיד תמכה בי. לבד לא הייתי יכול להמשיך את מה שאני עושה. הלכתי בדרכם של אבי ודודיי. דוד שלי היה יועץ של שרים, ואבא שלי היה ראש מועצה. הסבים שלי היו מוכתרים בכפרים, והם ידעו לקשור את גורלם עם אחיהם היהודים עוד לפני קום המדינה. טובת מדינת ישראל היא טובתנו, ורעתה היא רעתנו. אנחנו מגלמים את זה הלכה למעשה".
אני בטוחה שהמקום הזה, של ערבי שמצדד בישראל בעיצומה של מלחמה, הוא לא נוח. למה אתה עושה את זה?
"אני רואה שני דברים שגורמים לי להיות מסור להסברה מאז 7 באוקטובר. הדבר הראשון הוא טיב היחסים בין הערבים ליהודים במדינת ישראל, שהוא דבר קדוש בעיניי. הדבר השני הוא שאני מכיר בזיקה שקיימת בין היהדות לבין מדינת ישראל.
"הכי קשים באולפנים הם המצרים, מהם יצאו האמירות הכי קשות. הם גידפו אותי, צעקו וגרמו לי להזיע. אבל האורחים שבאמת הכי גרועים בפאנלים, אלה שגרמו לי ממש להתבייש, הם היהודים הישראלים. עמדתם נגד ישראל איומה. הם גורמים נזק"
"התנועות הפוליטיות שלנו עושות לנו נזק, אבל ככל שאנחנו ננכיח את המדינה בקרב החברה הערבית, כך נחליש את התנועות הרדיקליות הבדלניות. מפלגות אלה לא מביאות לחיבור בין ממשלות ישראל לבין הציבור הערבי־ישראלי אלא לנתק. הדוגמאות רבות. למשל, הנהגה מפלגתית שהפגינה נגד פתיחת תחנות משטרה במגזר הערבי, או שהצביעה נגד הסכמי שלום עם מדינות ערב. מי עושה את זה? רק אדם הזוי ולא שפוי".
כאילו לפי הזמנה, בדיוק בנקודה הזו קורא המואזין לתפילה. זועבי מתנצל שהוא נאלץ להפסיק לכמה דקות, פורש שטיח תפילה שבנו הביא לו - ומתחיל להתפלל. כשהוא מסיים, הוא חוזר לראיון בדיוק היכן שהופסק. "הערבים במדינת ישראל צריכים להתנהל ולהתנהג כאזרחים לכל דבר. הם מנסים להשמיע קול, אבל ההנהגה שלנו לא נותנת להם. אני ערבי גאה, ועץ היוחסין שלי מגיע עד הנביא מוחמד, עליו השלום, ואני מתפלל. אבל זה לא סותר את זה שאני אזרח נאמן למדינת ישראל.
"מאז החטיפה והרצח של שלושת הנערים (בפיגוע חמאס ב־2014; ק"א) אני מנסה להגיע לכל המשפחות השכולות ולהשמיע באוזניהן מה הם הערכים האמיתיים של האסלאם. אבל המנהיגים שלנו מייצגים כל הזמן את הבעיה הפלשתינית, יותר מאבו מאזן עצמו, במקום לדבר על האתגרים של החברה הערבית. אני מצפה שתהיה מנהיגות שתדבר על חיבור בינינו ושתדאג באמת לחברה הערבית. איך אומרים אצלכם? עניי עירך קודמים. קודם תטפל בבית שלך, ולא בפלשתין, או שתיפגש עם קדאפי ועם הקצב אסד".
אחרי כל כך הרבה ראיונות שהענקת, אתה יכול למפות את זירת הקרב התקשורתית בעולם הערבי?
"כל ערוץ הוא שונה, ובתוך הערוצים - כל מראיין הוא שונה. ויש עניין נוסף: האווירה והיחס משתנים לפי הנושא שבו דנים. למשל, כשהמראיינים מדברים איתי על עזה הם יותר נסערים, יותר תוקפניים אפילו. אם אני מקדים ואומר משהו, לפני שאני עונה הם אומרים שאני 'לא הבנתי את השאלה', או לוחצים אותי לפינה ואפילו מביכים אותי לפעמים. אבל כשנושא הדיון הוא המלחמה בלבנון, הרוחות יותר רגועות. רואים את זה בהתייחסות שלהם לנושא, בהבעות הפנים שלהם.
"לערוצים הגדולים בעולם, כמו BBC, יש גם ערוץ בערבית, והם מגיעים לכל בית ערבי, מסודאן ועד לבנון. יש להם אינטרסים בעולם הערבי, והם מודעים לחשיבות העולם הזה, שאנחנו, בישראל, לא כל כך מודעים לה. מבחינת האג'נדה של הערוצים, ושל המגישים שעובדים אצלם - כולם אנטי־ישראלים באותה מידה.
"יש מרכיב נוסף שמשפיע על הדיון, והוא כבר לא קשור לפלטפורמה הספציפית: האורחים הנוספים שמרואיינים איתי. מהבחינה הזאת אני יכול לומר בביטחון שהכי גרועים הם המצרים, בין שהם גברים ובין שאלו נשים, מוסלמים או נוצרים. מהם יצאו האמירות הכי קשות נגד ישראל. הם גידפו אותי וצעקו עלי וגרמו לי להזיע. אמרו לי: 'אתה בן של משפחה מיוחסת, איך אתה עושה את זה?', ועניתי שבדיוק בגלל זה אני עושה, ושכמו שאני מצפה מכם להיות לויאליים למצרים, ככה הדברים בשבילי.
"אבל האורחים שבאמת הכי גרועים בפאנלים, אלה שגרמו לי ממש להתבייש, הם היהודים הישראלים. העמדה שלהם נגד ישראל היא איומה. למשל, הם טוענים שהחטופים חזרו בדרך שחזרו כי מדינת ישראל לא רצתה לעצור את המלחמה. זה מבייש אותי כישראלי, אני ממש נבוך מול אמירות כאלה.
"כל ערוץ וכל מראיין הם שונים. גם האווירה והיחס משתנים לפי הנושא. כשמדברים איתי על עזה, המראיינים יותר נסערים ותוקפניים, לוחצים אותי לפינה ואפילו מביכים אותי לפעמים. אבל כשהנושא הוא המלחמה בלבנון, הרוחות יותר רגועות"
"פעם דוקטור יהודי ישראלי דיבר על 'אפרטהייד' בישראל והסביר שהממשלה רוצה להאריך ימים, ובגלל זה נתניהו ממשיך את המלחמה. האמירה הזאת גררה שאלה שהופנתה כמובן אלי: ביקשו ממני להסביר 'איך החברים שלי רוצחים ילדים בשביל לשמור על הכיסא' בשלטון. אחרי השידור התקשרתי לדוקטור ההוא ואמרתי לו שהוא צריך להתבייש. היהודים האלה גורמים נזק איום".
אם היהודים הכי גרועים, מי הכי סימפטיים?
"הופתעתי מאורח מתימן שהיה אמור להתעמת איתי. לפני הראיון הייתי קצת לחוץ, אבל זה היה 'מאכזב' לטובה. שאלתי אם ישראל כבשה או פגעה בריבונות של תימן, והוא ענה שבכלל לא. הוא לא חלק עלי כמעט בשום דבר. בראיון הוא הודה שאין לו ויכוח איתי. הצהרתי שאין מלחמה בין תימן לבין ישראל, אלא רק מול החות'ים - וזה היה חשוב להגיד.
"גם הסורים וגם הלבנונים צריכים לשמוע את זה, והם נרגעים מהמסר: ישראל לא נלחמת נגד הלבנונים, הם לא האויב שלה, אלא חיזבאללה. אמרתי לאורח התימני שאיראן רוצה לכבוש את תימן ולהשתמש באוצרות הטבע שלה, שהיא מפלגת את המדינה ומשתמשת בשדה התעופה שלה. אז ישראל לא יוצאת נגד תימן, אלא נגד החות'ים, שהם פרוקסי של איראן.
"זה דבר עקרוני: אסור בשום אופן למנהיגים שלנו להגיד 'אנחנו נלחמים בערבים' או 'אנחנו נלחמים בסורים'. זה פיגוע תקשורתי. צריך להגיד 'אנחנו נלחמים בחיזבאללה, כי הוא כבש את לבנון והתחבא בתוך האוכלוסייה האזרחית'. ישראל לא נלחמת נגד הלבנונים או הסורים, אפילו לא נגד השיעים, אלא נגד חיזבאללה.
"לדעתי, מדינת ישראל צריכה לקום בכל בוקר ולחלק דף מסרים לאנשים שיתראיינו בערבית. שיהיו מאות אנשים כאלה, ושזה יהיה התפקיד שלהם - לדברר את המדינה בכל מדיום אפשרי".
"נגעתי ללב המראיין"
מה אנחנו, הישראלים, לא מבינים על העולם הערבי?
"הרבה. אנחנו לא יודעים כמה תדמיתה של מדינת ישראל גרועה. מסתכלים עלינו משם בזכוכית מגדלת. דברים פעוטים שאנחנו לא מתייחסים אליהם - שם עושים מכל דבר חגיגה. אנחנו לא יודעים עד כמה מציגים את ההפגנות בעד החטופים כאנרכיה, כהתפצלות של הצבא הישראלי בגלל עניין החטופים. אם היינו יודעים שככה מסתכלים עלינו בעולם הערבי - היינו נזהרים. הרבה דיונים בנוגע לחטופים היו צריכים להיעשות הרחק מהעין הציבורית, בחשאיות גמורה, רק בגלל איך שזה מתפרש בעולם הערבי".
יש דברים שאתה לא מוכן להתראיין לגביהם?
"ב־7 באוקטובר קבעתי לעצמי כלל - אני לא מתערב בפוליטיקה הישראלית. כשמדובר בפוליטיקה הפנימית בארץ, השיח בעולם הערבי הוא שהם לא רואים את החיובי בריבוי הדעות שיש אצלנו, אלא כל הזמן אומרים שאופוזיציה היא הקדמה להפיכה שלטונית. כשיש הפגנה או התבטאות חריפה בארץ - זה ישר הולך לשם.
"הייתי מצפה מהמנהיגים שלנו להתנהג אחרת, וגם מהעם - שיידע שהעולם הערבי רואה הכל. אנחנו, החברה ומנהיגיה, חייבים לאגור קצת סבלנות ולהמעיט בדיבור עד שנעבור את זה. כאמור, ההפגנות ברחוב נראות בעיניים של העולם הערבי כאילו עוד רגע יש כאן הפיכה נגד השלטון. מבחינתי, אני לא מוכן להיות חלק מהשיח הזה. המחלוקת בין גלנט לנתניהו - מעולם לא לקחתי חלק בזה. בערוץ 'רוסיה היום' בערבית היה דיון על גנץ, סמוטריץ' ונתניהו. כשפנו אלי משם שאלתי על מה הדיון - ולא הסכמתי להתראיין על זה".
"בתפיסה שלי, מאז אותה שבת ארורה, מי שלא קם ואמר שמדובר בפושעים שמביישים את האסלאם – בחר צד. אני ציפיתי שהיום ההוא יהיה מעל לכל פוליטיקה, יום של אחדות. שנגיד בקול ברור שאנחנו מפסיקים להיות 'ערבים' כל עוד החטופים לא חוזרים"
קיים ערוץ שאתה מחרים כליל ולא תסכים להתראיין בו?
"אם אנחנו מחרימים - ישראל מפסידה. אני מבין את מי שמחרים, כי להתראיין יכול להיות מאוד לא נוח. יש דמויות שמדברות מדם ליבן בראיונות למדיה הערבית. ערבייה ישראלית, למשל, התראיינה ל־BBC בערבית, וכשהמראיין הגיב בצורה ארסית היא שאלה אותו אם הוא דובר חמאס. מאז לא הזמינו אותה לראיונות נוספים שם. מי הפסיד מזה? אנחנו הפסדנו, מדינת ישראל הפסידה.
"גם אותי החרימו. באחד הראיונות אורח אמר שאני 'רוצח', ומאוד נפגעתי. אמרתי שרוצח זה מי שעשה את 7 באוקטובר, ופירטתי את מה שעשו. אמרתי שאלה הרוצחים האמיתיים. הערוץ לא אהב את זה, ולכן הוחרמתי. איך אני יודע? כי זמן ממושך אחר כך הם לא התקשרו אלי ולא הזמינו אותי. אבל אחרי כמה חודשים הם דווקא חזרו להתקשר. נראה שהם עדיין רוצים לשמוע את העמדה הישראלית".
כל אלה ערוצים מערביים שיש להם גם ערוץ בשפה הערבית. מה בנוגע לערוצים ערביים מובהקים, דוגמת "אל־ג'זירה"?
"באל־ג'זירה מעולם לא רצו לשמוע אותי. הם שמעו עלי, ידעו על קיומי והכירו את עמדותיי, אבל התרחקו ממני כמו מאש. כל זה התהפך בזמן הפעולה הישראלית בלבנון ובסוריה, שבוע לפני נפילת משטר בשאר אסד. דיבר איתי הדמות התקשורתית מספר אחת בעולם הערבי, ד"ר פייסל אל־קאסם, שהוא כמובן אנטי־ישראלי באופן מובהק. הוא מגיש את אחת התוכניות עם הרייטינג הכי גבוה באל־ג'זירה - 'אל־איתג'ה אל־מואקס', שמשמעותה 'הכיוון ההפוך'.
"הוא והתחקירן שלו רצו לראיין אותי. אמרתי לו שהוא יודע מה הדעות שלי, אז למה הוא מזמין אותי - לעשות לי אמבוש? לנזוף בי? הוא ענה לי שבכלל לא, ושהוא שמע אותי מתראיין וגילה שדווקא יש בינינו שלוש נקודות ממשק: האיראנית, הלבנונית והסורית. הוא חושב כמוני בנקודות האלה, ומתקומם גם הוא נגד פעולותיה של איראן במרחב. כל זה מתקשר לסיפור האישי שלו, כי הוא סורי שהוגלה ממדינתו.
"מה המסקנה מכל זה? שאסור להסתכל על העולם הערבי כעל מקשה אחת. לכל אחד יש אינטרסים משלו. ועד כמה שהמראיין הזה קשוח מאוד, בתוכו הוא נשאר בן אדם. הוא שמע איך אני מדבר על הסורים שגנבו את החירות של יתר בני עמם, איך איראן מסתכלת על סוריה כעל מחוז שלה, איך היא רואה בה פשוט דרך ללבנון. ומה שהוא שמע שאמרתי פשוט נגע לליבו".
איך ישראל נראית בעולם הערבי כעת? מה חושבים עלינו נכון להיום?
"שבועיים אחרי הטבח התחלתי להרגיש עד כמה התדמית של ישראל גרועה בעולם הערבי, ומה שהכי הרגיז אותי זה שאנחנו לא מצליחים לספק תגובה ראויה לגל של האנטישמיות והאנטי־ישראליות. בעולם הערבי מייחסים לישראל אכזריות גדולה, אומרים שהיא חסרת לב ושמבחינתה כל האמצעים מקדשים את המטרה. השוו אותנו לנאצים. נציג פלשתיני איחל לי שגם אני אעבור את השואה, כלומר שישראל תעבור שואה - ואני בתוכה. זה הדהים אותי. אפילו המראיין המצרי הגיב לו ואמר שהשואה היא קו אדום".