באישור הפסיכולוג, איה כורם נפרדת מהמציאות

אז מה שלומי? בסדר גמור, ממש בסדר. אפילו לא רע. היום הכינו לי קפה טעים ושתיתי אותו בשמש. מה זאת אומרת "איך אני באמת"? ככה אני באמת! מה זאת אומרת "כל מה שקורה"? קורה משהו? אה, אתם מתכוונים למציאות! איזו מהן? אה, המציאות הזאת? לא, אנחנו לא בקשר. אני לא נוגעת במציאות, יפה שלי.

זה לא היה קל. אחרי הכל, אנחנו כן מסתובבות באותם החוגים, לפעמים זה נדמה שהמציאות ממש מתעקשת להגיע לכל מקום שאני נמצאת בו - וזה ממש לא עוזר שכל החברים שלי עדיין בקשר איתה.

זו היתה מערכת יחסים אינטנסיבית מאוד. עברנו לא מעט, במיוחד בחמש השנים האחרונות. נשארנו יחד בקורונה, במהפכה המשפטית, ב־7 באוקטובר. אי אפשר להגיד שלא נתתי לה צ'אנס. בשנה האחרונה החברים שלי התגייסו, השתחררו ושוב התגייסו למילואים, עברנו שתי מתקפות מאיראן ופיגוע מתחת לבית, חשבנו שהממשלה תתפרק, ואז לא ואז כן ואז לא ואז כן ואז לא. רציתי לקחת קצת חופש ממנה, אבל ביטלו את כל הטיסות.

ב־1 בספטמבר נערכה מסיבת הפרידה. לא היה נאום, לא עוגה. לא קניתי לה כוס שכתוב עליה "המציאות הכי טובה" או שוברים של BUYME. היה קצת מוזר בהתחלה, לא אכחיש. בכל זאת, את מיטב שנותיי בילינו ביחד. אבל לכל דבר טוב יש סוף, וגם לדברים לא טובים בכלל, כמו הקשר שלי עם המציאות, ישראל 2024.

הדחק את המציאות מייד - שאל אותי כיצד: הכי חשוב זה לתרגל את המבט המשתתף. ככה, כשאנשים אחרים נורא כועסים או חרדים לידי, אני נראית כאילו אני גם מרגישה ככה. זו טכניקה שלמדתי פעם מחבר שחקן - צריך לחשוב על רגש דומה שפעם התעורר בנו, וככה זה נראה אותנטי. ובכן, גם אני עד לא מזמן הייתי כועסת וחרדה, אז זה נראה אמין.

אסור לצפות בחדשות, וממילא אין סיבה. דווקא הייתי שמחה לדעת איך מתקדמת המלחמה, אבל אף אחד לא יודע להגיד לי. בלוח השידורים קוראים לזה "חדשות", אבל השיחה באולפן היתה נשמעת בדיוק אותו דבר אם היו נותנים לפאנל השופטים של "הכוכב הבא" לנהל אותה. אם דחוף לי להתעדכן, אני מאזינה לפודקאסטים מחו"ל על המלחמה בישראל - וכן, זה מוזר מאוד. תארו לכם דיווח חדשותי שלא כולל את המילים "מירי", "רגב" ו"אמרה".

צריך להקפיד עד כמה שאפשר ולהימנע מכל מה שעלול לטרגר. אסרתי על בן הזוג לשחק בפלייסטיישן במשחקים עם סאונדים של קרבות. אני לא מתקרבת לסרטים עם יריות או אלימות או מוות, לסדרות על פשע, על מלחמה או על יתומים, לספרים עצובים מדי, לכל דבר על השואה. כששואלים אותי מה יהיה, אני משמיעה קול לא ברור.

כשמתחילים לדבר איתי על גיוס חרדים, אני נאנחת כל כך חזק שהבן אדם השני חושב שאולי יש לי בעיה רפואית.

כששואלים אם ראיתי את התחקיר על איתמר בן גביר, אני אומרת שלא הספקתי, למרות שדווקא כן הספקתי להחליף לילדים לארון חורף, לנקות את החריצים של המיקסר בקיסם שיניים ולהכין חמש צנצנות של כרוב כבוש.

כששאלו אותי מי אני רוצה שינצח בבחירות בארה"ב, אמרתי "מהדק נייר". הבחירה היתה קשה מדי בין אדם שהקונספט של "להפסיד בבחירות" פחות מדבר אליו לבין אישה שאמנם נראית נורמטיבית, אבל איכשהו לא מצליחה להוציא מהפה את המילים "זה לא ג'נוסייד יא חבורה של מופרעים, לכו תמצאו תחביב". השבוע דונלד טראמפ באמת מינה מהדק נייר לתפקיד השגריר באו"ם, אז היי, אולי כן מקשיבים לי.

אם דוחקים בי, אני אומרת שבטוח יהיה בסדר, רק לא ברור מתי. בינתיים אני מנסה להיאחז במעט החדשות הטובות (עדן חסון, אני עדיין בטוחה שיום אחד אתה תעשה אישה אחת מאושרת מאוד, היא פשוט תהיה חמותך).

בינתיים, אני מנסה להתרכז בספר שלי. הוא לא איזה יצירת מופת, אבל לא קופצות לי נוטיפיקציות תוך כדי, וגם לא רואים מה השעה. יכול להיות שהשעה עשר בבוקר ולא בזבזתי את כל היום. יכול להיות שהשעה שבע בערב, שנת 2018.

בינתיים, אני מנסה להיות קצת יותר נחמדה מהרגיל אל בן הזוג, אל אמא שלי, אל הילדים, אל הילדים של אחרים(!). כי הילדים של קריית שמונה עוד לא חזרו הביתה. הילדים בנהריה אמנם בבית, אבל לא הולכים לבית הספר. יש כמה ילדים שאף אחד לא יודע איפה הם בכלל.

הפסיכולוג שלי אומר שזה בסדר לחשוב על עצמי. אה, כן, חזרתי לפסיכולוג, ובפגישות שלנו אני עוד מדברת עליה הרבה. עדיין קצת קשה לי לשחרר. ימים יגידו אם זה לתמיד או שזו רק פרידה זמנית. אתם תקראו לי חלשה, אבל מדי פעם אנחנו בכל זאת מבלות לילה ביחד. בשאר הזמן מלחמה היא משחק קלפים. חיילים הם כלים בדמקה. שלום תקווה זה שם של כדורגלן.