את תיכשלי. אני כבר אומרת לך. הבית שלך לא יהיה נקי ומסודר בעשרים השנים הקרובות. אחר כך, ובהדרגה, יעזבו אותו כל האנשים שמבלגנים אותו, ואת תתגעגעי לגרביים שלהם מתחת לספה ולמגבות שלהם על הרצפה באמבטיה. בינתיים את תצטרכי לקנות עוד גיגית לכביסה הלא מקופלת, אם את רוצה שיהיה לך איפה לישון בלילה.
בינתיים את גם פשוט תצטרכי להשלים עם המבוכה שאת מרגישה כשאנשים נכנסים אלייך הביתה ורואים שאת פחות מנגנת בפסנתר הזה ויותר משתמשת בו בתור מדף. נכון לעכשיו יש עליו דינוזאור צעצוע, קופסת פלסטיק שאת מתכוונת להחזיר לאמא מהגן כבר ארבעה חודשים ושקית עם חזיות שכבר לא טובות לך ואת לא יודעת למי למסור ולא מסוגלת לזרוק, כי השקית סופר הזאת שווה לפחות 4,000 שקל.
את תיכשלי. מה לעשות, הילדים שלך יאכלו קמח לבן וסוכר לבן ואוכל לבן, אבל רק אם טובלים אותו בקטשופ. את בטח שמעת שיש אימהות שמבשלות כל יום לילדים שלהן ארוחה חמה, מין יצור מיתולוגי נדיר בעל שלושה ראשים ושריון קשקשים שתמיד יש לו סיר עם קציצות, אבל גם תמיד הכיריים שלו נקיים.
את מנסה לעדכן את ההזמנה מהסופר, אבל מפחדת להיכנס למערכת כי לפעמים יש את הבאג הזה שדוחה לך את המשלוח בשלושה ימים, שבהם הם יחיו על טוסטים עם גבינה צהובה. גם בשגרה הם חיים על טוסטים עם גבינה צהובה, אבל לפחות יש אווירה של שפע.
הם גם לא יכינו שיעורים, לא יתקדמו בחומר כמו שאר הילדים בכיתה, לא יקראו מיוזמתם ספר, לא יבנו מיוזמתם בלגו, לא ישחקו בצעצועים שכבר יש להם, לא ייתנו לך לישון צהריים בשבת בלי להעיר אותך באמצע כדי להגיד לך שזה לא פייר שהקטן אכל שתי סוכריות גומי והם רק אחת וחצי.
את תיכשלי. אין אפשרות אחרת. ככל שתאהבי את העבודה שלך יותר, ככל שתרגישי שנולדת לעשות אותה, שרק שם את סוף־סוף שייכת, ששם את יכולה להצטיין - ככה תרגישי שאין לך זמן לעשות אותה, ובטח שלא להצטיין בה. לפעמים תחשבי על הימים הארוכים והמבוזבזים שלך בגיל 25, כשבמקום לעבוד קשה - סתם נהנית מהחיים כמו מטומטמת.
את תחליטי לישון פחות, להשקיע יותר, להראות לכולם שאת באמת הכי טובה, ושכל הזמן הזה הם פשוט לא קלטו עד כמה. זה יחזיק 12 שעות. כשסוף־סוף תצליחי ותגיעי להישגים בעבודה, את תיהני מזה ותהיי גאה בעצמך מאוד, אבל רק עד הנסיעה הביתה, כשתיזכרי שלקטן אין עדיין תחפושת לפורים ולא קבעת תור לרופא שיניים לגדולה.
לפעמים את תקלטי שהחברות שנשארו לך הן או קרייריסטיות שאין להן זמן אלייך, או אימהות במשרה מלאה שאין להן כוח אלייך. את תדעי, עמוק בלב שלך, שתיאורטית היית יכולה להיות מנכ"לית של משרד ממשלתי, אם רק היית בוחרת המון בחירות שונות לחלוטין במשך כל החיים שלך, אם רק היו לך המרפקים, ההשכלה והניסיון הנכונים, ואם רק היית בנאדם אחר לחלוטין. אבל מה לעשות, את לא. היי, תתנחמי בזה שאפילו נשים שיש להן את כל אלה הן לא מנכ"ליות של משרדי ממשלה.
את תיכשלי. אף אחת לא מצליחה לעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע, אלא אם היא רווקה ו/או מובטלת ו/או בפנסיה ו/או בעצמה מדריכת פילאטיס. וזה לא שיש לך שאיפות להיראות בת 25, אבל את במרוץ נגד רצפת האגן שלך והשאיפות העצמאיות שלה, ודווקא המרוץ הזה לא שורף קלוריות בכלל. אם היית רצינית, היית עושה פעמיים בשבוע אימוני כוח, פעם בשבוע יוגה, ואוספת את הילדים כל יום על אופניים. אבל את לא רצינית. את כל כך רחוקה מלהיות רצינית, שכדאי להתחיל להתאמן גם בריצה, כדי אולי יום אחד לסגור את הפער.
את תיכשלי. אנשים סביבך יצטרכו אותך, ואת תהיי עסוקה או עצבנית או מותשת מכדי לראות. את אולי תכיני סיר לידה לשכנה, אבל תשכחי את היום הולדת של אמא שלך. את תתנדבי להיות הורה מלווה בטיול, אבל תשכחי לעשות לילדה טיפול כינים. את תשלחי התנצלות ארוכה ומרגשת לאחיך שנעלב ממך, אבל תשכחי לשאול את בעלך מה שלומו ואשכרה להקשיב לתשובה.
להקשיב זה הכי קשה, כי צריך לעצור על אמת את מסכי הלד שרצים בתוך הראש שלך ומקרינים בצבעים זרחניים את המשימות שהכי מטרידות אותך עכשיו, ללא קשר לחשיבות האמיתית שלהן בעולם. דין טסט לאוטו כדין תור לצפיפות עצם כדין מבצע על סט כלים לפסח.
את תיכשלי. פעם חשבת שמבין שניכם, את החזקה יותר ואת כן יכולה להיות גם אשתו וגם החברה הכי טובה שלו וגם המנקה. שאת יכולה להיות בצד שלו. שאת יכולה לחיות איתו בלי להפוך לאמא שלך, בלי להסתובב בבית ולמלמל לעצמך כמו חולת נפש, בלי לתקוע איזה עלבון "בצחוק" ליד אנשים אחרים. את תתנשאי עליו למרות כל הפעמים שראית שהוא הורה יותר טוב ממך. את תרצי שהוא יהיה יותר עם הילדים וגם יביא יותר כסף וגם יעזוב הכל וירוץ אלייך כשאת עצובה. הוא לא מצליח, אבל לפחות הוא לא ממורמר כמוך כשהוא מנסה.
העוזרת שלך (אם יש לך עוזרת) תשפוט אותך. נשים אחרות ישפטו אותך. הילדים שלך ישפטו אותך. אז נכון, במרכז תל אביב כבר לא מתרגשים מאבות שבאים לפעילות בגן ואוספים מבית הספר. חלק מהם אפילו מציעים הצעות מטומטמות בקבוצת הווטסאפ של הגן, שזה נחמד. לא ההצעות, אבל כן המעורבות.
אבל אל דאגה, במרכז תל אביב עדיין ישפטו אותך, לא על השעה שבה את חוזרת מהעבודה, אבל כן על איך שאת נראית, מה שאת לובשת, מה שאת אוכלת, ההישגים המקצועיים שלך, הפעילות הפוליטית שלך, כמה את צועקת על הילדים שלך ואם הם מנויים לתיאטרון גשר או הולכים כמו עלובים להצגות במתנ"ס.
את תיכשלי ותמשיכי לחשוב שאת אמורה להצליח, למרות שאת נכשלת רצוף כבר שנים. למרות שאמא שלך נכשלה. למרות שכל הנשים מסביבך גם נכשלות והנשים היחידות שלא נכשלות הן כל מיני פקאצות באינסטגרם שתכלס בטוח נכשלות, פשוט לא מתעדות את זה.
את תיכשלי ותמשיכי לחשוב שאם רק היית קצת יותר - - -, את לא בטוחה מה בדיוק, הכל היה סוף־סוף מסתדר. את תיכשלי וזה יצרוב, כי זה על הכתפיים שלך, ואת כל מה שאת לא מצליחה את רואה בשפתיים שלהם, שננשכות בעלבון. בכתפיים שלהם, כשהם מתאכזבים והולכים לחדר השני.
ולא יעזרו כל הקרמים וכל הקורסים, מפגשי העצמה וסטיילינג אישי, בסוף את תמיד נשמטת החוצה דרך הסדקים. אלוהים יודע שכולנו, כל הזמן, ממשיכות להיכשל, ומשום מה ממשיכות לנסות. גם אני כזאת. גם את כזאת. קצת סתומות אולי, אבל לפחות אנחנו לא לבד. יום האישה שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו