“נרדוף אתכם יום ולילה עד שכל החטופים יחזרו": זוגתו של מתן צנגאוקר במסר למקבלי ההחלטות

בין

הסיוטים שמלווים את לילותיה, לאילנה גריצ'ווסקי יש גם חלום אחד מתוק ואופטימי, החוזר על עצמו מדי שבוע ומספק לה כמה שניות של שכחה. בחלומה היא נמצאת בדירה שבה היא מתגוררת עם בן זוגה מתן צנגאוקר, החטוף בעזה כבר 476 ימים, ולידה יושבת אמה. השתיים מקפלות כביסה בשלווה, כשלפתע מתן נכנס פנימה וחיוך ענק מרוח על פניו.

"גם בחלום אני יודעת שהוא לא אמור להיות שם", היא אומרת והדמעות זולגות מעיניה השקדיות ללא שליטה. "אני מביטה בו בתדהמה ושואלת 'מאמי, מה אתה עושה כאן?' מתן עונה 'באתי להיות איתך ולהגיד לך שאני בסדר ושהכל טוב'. ואז הוא מחבק אותי ואני מרגישה את הידיים שלו סביבי.

"החלום הזה חוזר על עצמו כבר יותר משנה. הפעם הראשונה היתה ביום העשירי שלי בשבי בעזה, כשאגן הירכיים שלי היה שבור מהבעיטות של המחבלים, הלסת כאבה ממכות הרצח שנתנו לי עם קת הרובה והרגל צרבה מהכווייה שקיבלתי מהאגזוז של האופנוע של מי שחטף אותי מקיבוץ ניר עוז. כשהתעוררתי בכיתי את נשמתי, אבל אחר כך שכחתי מהכאב ומהמזרן המסריח בדירה המעופשת בחאן יונס. באותו רגע ידעתי שמתן חי ושהוא יחזור אלי, והתמלאתי תקווה".

אילנה שבה לישראל אחרי 55 ימים בשבי, בפעימה השביעית והאחרונה של עסקת החטופים הראשונה. מהגיהינום של עזה היא יצאה, ומאז היא חיה את הגיהנום כאן, בישראל. בלילות שנתה נודדת והיא מקיצה מהצעקות של עצמה. במהלך היום היא מתרוצצת בין טיפולים נפשיים לפיזיותרפיה, מרצה על תקופת השבי, מגיעה לכנסת, ובעיקר מתמודדת עם מצבי רוח קיצוניים.

"תיארתי לעצמי שמתן לא בסדר עדיפות גבוה כדי להיכנס לשלב א', כי הוא גבר צעיר ובריא. כל מה שאני רוצה לדעת זה שהוא חוזר, גם אם לא בשלבים הראשונים. אין לחטופים האלה עוד שנה במנהרות. הם לא ישרדו. גם המשפחות שלהם לא ישרדו"

במוצאי השבתות אילנה מגיעה לעצרות בדרך בגין בתל אביב, נבוכה מהמבטים הסקרניים ומהחיבוקים הספונטניים. על ראשה תמיד מונח כובע המצחייה של מתן, בידה האחת סיגריה בוערת, בידה האחרת כוס קפה חם.

את מדמיינת את הרגע שבו מתן יחזור?
"אני חושבת על זה כל הזמן. לדעתי אני אקפא ברגע שאראה אותו מולי, עומד על הרגליים ונושם. בטח אקרוס על הרצפה מרוב לחץ".

אילנה עוצרת לפתע את שטף דיבורה ועיניה ננעצות בהודעה שנשלחה אליה ומבשרת לה על שחרורן של רומי גונן, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי. לרגע היא מתנתקת מהמציאות וגופה רועד ללא שליטה. "ארבל יהוד לא משתחררת?" היא שואלת על חברת ניר עוז שנחטפה עם בן זוגה אריאל קוניו. "שיט, מתי אמור להיות השחרור שלה?"

מה עובר על שלוש החטופות ששבו בתחילת השבוע, ועל אלו שישובו מחר?
"הן בשיא ההתרגשות עכשיו, ולא יכולות לישון כי הן עוד לא התחילו לעבד את הטראומה ואת החזרה למדינה ולמשפחה. זה אדרנלין שאין כמוהו. אני חזרתי עם המון פחדים, כי ידעתי שהשארתי את מתן במנהרה ביחד עם חברים שלי מניר עוז.

"אני בטוחה שדורון, רומי ואמילי החלו בטיפולים הרפואיים והנפשיים, וזה תהליך ארוך שילווה אותן כל החיים. בימים הראשונים הן בטח לא יאכלו הרבה, בגלל שבשבי לא היה כמעט אוכל, ואולי יאמצו את ההרגל שלא עוזב אותי עד היום, והוא לשמור עדיין מעט אוכל בצד".

אם היית פוגשת אותן עכשיו, מה היית אומרת להן?
"אגיד להן שכל העם איתנו ושאנחנו חזקות ונבנה את החיים שלנו בחזרה. אחרי שעברנו את החטיפה ואת עזה, שום דבר לא ישבור אותנו".

מילים של תקווה

במוצאי השבת שעברה ההתרגשות של אילנה בעצרת האמירה לשיאים חדשים בעקבות החתימה על עסקת החטופים השנייה. שערה האדום גלש על הסווטשירט השחור שעליו מודפסת תמונה שלה ושל מתן, המופיעה גם על שרשרת לב הצמודה אל חזה. היא מתכופפת לעבר צעירה על כיסא גלגלים ומודה לה שהגיעה לעצרת. לאחר מכן היא נעצרת לשיחה ארוכה בספרדית עם מפגין הלובש חולצה ועליה הכיתוב "לשחרר את כולם עכשיו".

מאחוריה נבנית מעין סוכה לבנה. אחד הפעילים קורא לה ונותן לה שבלונה בצורת לב. היא צובעת את הלב באדום, אולם מתבקשת לצייר לב נוסף, גבוה יותר, המחייב אותה לעלות על סולם. אילנה נעתרת לכל בקשה בסבלנות

אין־קץ ומטפסת לאט על השלבים, תוך שהיא מסתירה את הכאב החד באגן. כשהיא יורדת, מחבקים אותה הנוכחים מבלי לדעת שמאז השבי המגע הפיזי קשה לה. אחר כך היא עולה על הגשר ומביטה על אלפי האנשים.

במבטא דרום־אמריקני בולט היא נואמת בפניהם על התקווה. "יש עסקה, והלב כבר מתחיל לחלום על הרגע שבו נראה את החטופים שלנו חוזרים הביתה. מצד שני, יש גם פחד. פחד שהעסקה הזאת לא תימשך עד שכל החטופים והחטופות יחזרו.

"איך אפשר לשמוח באמת כשיש עדיין כאלה שנשארים שם, מעבר לגבול, ממתינים? איך אפשר להרגיש שלם, כשהלב עדיין שבור על כל אחד ואחת שעדיין לא חופשיים? אני לא שוכחת אף אחד מהם. לא את מתן שלי, לא את החברים שלנו מניר עוז, ולא את כל שאר היקרים והיקרות. אני מבטיחה להמשיך להילחם, להמשיך לדבר, להמשיך לעשות הכל עד שכולם יחזרו".

"תמיד רציתי לעלות לארץ, להתחתן עם ישראלי ולהקים משפחה יהודית. הביטחון במקסיקו הוא לא משהו. זו מדינה עם מספר חטיפות ילדים ונשים מאוד גבוה, ורציתי לברוח גם בגלל זה. מי היה מאמין שדווקא כאן יחטפו אותי"

אחד המפגינים קוטע את דבריה. "אילנה, את מדהימה", נשמעת הצעקה מבין ההמולה. אילנה מבליעה חיוך. "ראש הממשלה וכל מקבלי ההחלטות, אני מבטיחה לכם שאנחנו נרדוף אתכם יום ולילה עד שכל החטופים יחזרו. לא ניתן לכם לטרפד את העסקה, לא ניתן לכם להפקיר את המשפחות שלנו".

אין מרחק גדול יותר בין אילנה (31) הבוטחת שעל הבמה לבין הילדה המקסיקנית שנולדה בעיר הבירה מקסיקו סיטי למשפחה יהודית גאה. אביה עבד כמאבטח ואמה היתה מורה לאנגלית. כשהיתה בת 4 המשפחה עברה לעיר הנופש קנקון, אולם שנה לאחר מכן הוריה התגרשו והאב הקים משפחה חדשה ועלה לישראל. אמה פרנסה לבדה את אילנה ואת אחיה הגדול, חיים (37), והיו תקופות שבהן הילדים אכלו מקרטון על הרצפה בשל מצוקה כלכלית.

"בקנקון לא היו הרבה יהודים, ואחי ואני היינו הראשונים שחגגנו בר מצווה ובת מצווה", היא מספרת. "יום אחד הגיע שגריר ישראל לשבט הצופים שבו הדרכתי וסיפר לנו על תוכנית נעל"ה, שמאפשרת לבני נוער יהודים מכל העולם ללמוד בתיכונים בישראל ולקבל תעודת בגרות.

"התלהבתי כי תמיד רציתי לעלות לארץ, למרות שלא חווינו אנטישמיות. כל החברים שלי היו נוצרים, ורציתי להתחתן עם ישראלי ולהקים משפחה יהודית. גם הביטחון במקסיקו הוא לא משהו. זו מדינה עם מספר חטיפות ילדים ונשים מאוד גבוה, ורציתי לברוח גם בגלל זה. מי היה מאמין שדווקא כאן יחטפו אותי".

אילנה עלתה לישראל ב־2009, כשהיתה בת 16, והגיעה לפנימייה בכפר רופין. שם זכתה להורים מאמצים, עידית ונדב ברכיהו. כשסיימה את כיתה י"ב ניתנה לה האפשרות להחליט אם היא חוזרת למקסיקו או עולה ארצה ומתגייסת לצה"ל. "לא היתה לי שפה, המנהגים היו שונים, ובסך הכל הייתי ילדה. אבל כשהאופציה להתגייס עלתה - ידעתי שלא אוותר עליה.

"שלחו אותי לשרת כתצפיתנית וסירבתי, בין היתר בגלל שהעברית שלי לא היתה טובה. חששתי שלא יבינו אותי בקשר בגלל המבטא. הפכתי לנהגת מבצעית על האמרים וג'יפים ממוגנים, ומשם עברתי לתאג"ד כנהגת אמבולנס וכחובשת. את עזה ראיתי לראשונה מהגבול במהלך מבצע צוק איתן. מעולם לא חלמתי שכמעט עשור אחר כך אחזור לשם בנסיבות מחרידות".

לאחר שחרורה ב־2015 עבדה באילת בכמה עבודות, ובין היתר עבדה באבטחה. בהמשך עברה עם כמה מחבריה לעבוד בחברת הקנאביס קנדוק וניהלה את המשתלה בניר עוז. במקביל עסקה בקונדיטאות והקימה מדירתה בקיבוץ עסק פרטי.

"ברוכה הבאה לעזה"

מתן (25), שהתגורר באופקים, מוכר לכל עם ישראל בעקבות המאבק הבלתי מתפשר לשחרורו מעזה שמובילה אמו, עינב, לצידה של אילנה. בני הזוג הכירו במהלך עבודתם בקנדוק. "הוא היה בחממה אחרת, שנקראת הפרחה טבעית, ונפגשנו מדי פעם כשיצאנו לעשן. בהתחלה התגוררתי בשדרות, אבל כשעברתי לקיבוץ הייתי צריכה עזרה בהרכבת ארונות ופניתי למתן. שם התפתחה האהבה. היינו חברים במשך שנה ושלושה חודשים, והקשר בינינו היה רציני".

ביום שישי, 6 באוקטובר, שניהם התמודדו עם אבל. מתן היה בשבעה של משפחתו לאחר שסבתא רבתא שלו נפטרה, ואילנה חזרה שלושה ימים קודם לכן משהות בת חודשיים במקסיקו בעקבות מותו של דודה הקרוב.

"לקראת ארוחת שישי אצל עינב, אפיתי בבוקר עוגת שוקולד שהיא אוהבת וגם פחזניות וחלות. הכל נראה בסדר, ולא היו לי תחושות מקדימות. בערב מתן אסף אותי לאופקים והתלבטנו אם להישאר לישון שם. החלטנו לחזור לקיבוץ, כי למחרת היינו אמורים להתארגן לטיול בירושלים עם חברים. אם רק היינו נשארים אצל עינב, הסיפור שלנו היה אחר לגמרי.

"הדברים שבן גביר אמר מכעיסים. אם זה היה תלוי בו, גם אני לא הייתי כאן אלא נשארת בעזה. העם איתנו, ולא ניתן לפוליטיקאים להשאיר חטופים מאחור. מי שנגד עסקאות - שיידע שהאחריות למוות של חטופים היא עליו"

"בשבת בבוקר התעוררתי מוקדם, כשמתן עדיין ישן. הכנתי קפה ותכננתי לצאת עם הכלב שלנו, נוני. פתאום שמעתי את האזעקות. נשארתי בסלון עם הקפה והסיגריות, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שמדובר במשהו לא רגיל. נכנסתי לממ"ד והערתי את מתן. שמענו יריות, אז סגרנו את כל החלונות והדלתות. בווטסאפ ראיתי שהמחבלים נמצאים בכל הקיבוץ והייתי בטוחה שצה"ל מגיע בעוד רגע. ואז היריות התקרבו ושמעתי צעקות בערבית. הייתי בטוחה שבאותו יום אני מסיימת את החיים שלי".

נפרדת ממתן?
"לא הצלחתי. מילים כאלה הופכות את המצב למציאות".

כמה שעות ישבתם בממ"ד עד שהמחבלים נכנסו?
"אחרי שלוש שעות פרצו אלינו לבית. הם ירו מסביב ושברו חפצים. מתן החזיק את ידית הדלת ואמר לי לקפוץ מהחלון. נוני קפץ אחריי ונעלם, ואחריו מתן. המחבלים נשארו בבית. בהתחלה נכנסנו לסוכה של השכנים, אבל הבנו שיראו אותנו אז הסתתרנו מאחורי שיח. הפחד היה משתק. כל הקיבוץ היה מלא מחבלים.

"פתאום מתן אמר לי 'בואי' ורץ לכיוון הבית. נשארתי משותקת במקום. הוא רץ בפיג'מה ובגרביים והיה לו מבט חסר אונים. ליוויתי אותו במבט שלי עד שנעלם. ככה נפרדנו. עזבתי את השיח התחבאתי מאחורי ארונית קטנה במרפסת של השכנים. שמתי מעלי שמיכה והתפללתי 'שמע ישראל'. שמעתי רעש של נעליים על עלים יבשים, ובתוך שנייה הקיפו אותי כמה מחבלים ומשכו אותי החוצה בשערות".

את זוכרת איך הם נראו?
"אחד מהם היה גבוה, רזה, עם זקן וחצ'קונים, ולבש שכפ"ץ עם רימונים. המחבלים בעטו לי בבטן והיכו אותי בפנים בקת הנשק. הרמתי ידיים ואמרתי שאני מקסיקנית שעובדת בקיבוץ. הם המשיכו להכות אותי, הפילו אותי לרצפה ואחר כך העלו אותי על אופנוע. הם שמו בד ניילון על הפנים שלי וכמעט נחנקתי. המחבלים המשיכו להרביץ לי בראש, והרגל נשרפה לי מהאגזוז. בשלב מסוים התעלפתי.

"התעוררתי כשאני שוכבת על רצפה, 20 חמאסניקים סביבי ואני חצי עירומה. החולצה היתה מורמת והמכנסיים קצת מופשלים. הם שמו בושם ליד האף שלי כדי שאתעורר ונתנו לי כאפות. הייתי בטוחה שהם הולכים לאנוס אותי. הסתכלתי על הבית ההרוס ומישהו זרק לעברי חיג'אב כדי שאלבש אותו. הוא אמר לי משפט אחד שהבהיר את הכל: "Welcome to Gaza to your new life".

בחזרה אל הבית

השבוע, בין שתי עסקאות החטופים, אילנה הגיעה לדירתה בניר עוז. שער העץ חרק מעט כשהיא צעדה פנימה לתוך ההרס שהותירו מחבלי חמאס. על הקיר בסלון נתלתה תמונתו של מתן, ולצידה כתבה אילנה מכתבים גלויים על הסיד. "אני רוצה שתדע שאתה תמיד בליבי ובמחשבותיי. הכאב שלי הוא יומיומי. אני מאמינה בך ובכוח שלך לעבור את הכל". ליד לב אדום הוסיפה: "החזרה שלך היא התקווה שלי. אוהבת אותך".

הדרך הקצרה מהסלון לממ"ד ממחישה את מה שעברו השניים בשבת השחורה. קשה לפספס את סימני הירי לאורך הקירות. גם בתוך החדר אילנה כתבה מסרים דומים למתן, חלקם מעינב ומשתי אחיותיו, נטלי ושני.

"בעזה היה סיוט שקשה לתאר אותו", היא אומרת בשקט. "מעבר לחטיפה ולחרדה העצומה, התמודדתי שם עם אגן שבור שמנע ממני ללכת או לשבת. הלסת היתה מרוסקת, ומאז אני גם לא שומעת באוזן אחת בגלל שפוצצו רימון קרוב אלי. אני סובלת מקוליטיס, ובלי התרופות לא הפסקתי להקיא שם ולהתעלף.

"העבירו אותי מבית לבית, ובהתחלה הייתי בטוחה שאני היחידה שנחטפה. באחד המקומות ישבתי על ספה ואחד המחבלים התיישב לידי. הוא חיבק וליטף אותי, אמר שאני יפה, שאנחנו עומדים להתחתן ושנביא יחד ילדים לעולם כי אני נשארת בעזה לנצח. רעדתי בכל הגוף ובכיתי. האמנתי לו. הוא הראה לי את הנשק שלו וחשבתי איך אני חוטפת אותו ותוקעת לעצמי כדור בראש".

כעבור יומיים הצטרפה לאילנה גם ליאת אצילי מניר עוז. רק אז הבינה שהיא לא החטופה היחידה. "בהתחלה היה קצת אוכל, כמו פיתה אחת עם גבינה, אבל זה הלך והידלדל, והיה יום שאכלתי בו רק תפוז. אחרי שבוע הודיעו לנו שצה"ל הולך לפוצץ את הבית וצריך לעזוב. יצאנו ברגל באמצע הלילה, כשאני יחפה ובקושי הולכת בגלל הכאבים. המחבל החזיק לי את היד כאילו אני אשתו.

פתאום הוא דחף אותי חזק אל קיר וחשבתי שאני מתה מכאב. טיל התפוצץ לידנו. בסוף הגענו לבית הרוס ומלא ג'וקים. לא תמיד היו מים לשירותים או כדי לשתות. במשך 40 יום לא התקלחתי. ישבתי עם ליאת על הרצפה ושיחקנו בדומינו או בנחשים וסולמות".

"אני בוחרת להיות אופטימית עכשיו. השלב הראשון של העסקה ממלא אותי תקווה. אני מרגישה שכולם יחזרו, גם אם זה ייקח זמן. חייבים לעצור את המלחמה. כמה חיים של חיילים אפשר עוד להקריב?"

שמעת משהו על מתן בזמן השבי בעזה?
"כל הזמן שאלתי את השובים שלנו עליו, והם אמרו שהוא מת, כדי לגרום לי לבכות. הם המשיכו להגיד שאני אשאר שם כמה שנים, ושאחד מהם יתחתן איתי. זו היתה התעללות נפשית. הלכתי לישון בוכה וקמתי בוכה. פעם אחת נעלתי את עצמי בשירותים כי נמאס לי מהמבטים המרושעים שלהם. חשבתי לדפוק את הראש בברז או לקפוץ מהחלון כדי שיירו בי. הייתי בובה שלהם. מריונטה. בעזה כל שנייה נדמית כנצח".

עסקת החטופים הראשונה החלה ב־24 בנובמבר 2023. אילנה הביטה בעיניים כלות במשתחררות ושמעה מהשומרים שלה שהיא נשארת מאחור. "הם עשו לי טרור פסיכולוגי. לא הפסקתי לבכות. פתאום הגיע מישהו והודיע שליאת ואני משתחררות. העבירו אותנו לביה"ח 'נאצר' ולאחר מכן למנהרה. כיסו לי את העיניים בבד שניקו איתו דלק, והעור צרב לי. היו שם גם ריח חזק של טחב, קור מקפיא ולחות נוראית.

"שאלתי את אחד המחבלים שלא הכרתי על מתן, והתברר שהוא נמצא שם לא רחוק ממני. בכיתי התחננתי לראות אותו, אבל המחבלים סירבו. ניקיתי את המטבח במנהרה וסידרתי את מה שיכולתי רק כדי לרצות אותם. ידעתי שמתן נמצא במרחק נגיעה ממני. למחרת שוחררתי, מבלי לראות אותו ומבלי שיכולנו לחזק זה את זה".

עם שובה ארצה אילנה התגוררה בכפר המכביה, ולאחר מכן בדירה בתל אביב. כיום היא נמצאת עם קהילת ניר עוז בשכונת כרמי גת בקריית גת. לפני שלושה חודשים אמה עלתה לישראל, והן מתגוררות יחד עם הכלב נוני, שאותו מצאו ימים ספורים לאחר הטבח.

החיים לצד הטראומה

כחודש לאחר שחזרה מעזה, אילנה ועינב החליטו להקים אוהל מחאה מול הקריה. "חסמנו שם את דרכם של קצינים בכירים ודרשנו שיחזירו את החטופים. פעם אחת חסמתי גם את ראש המוסד דדי ברנע.

"ההתעסקות בעצרות ובמתן מחזקת אותי. איך אפשר שלא לקום בבוקר כשיש עוד 94 חטופים, שחלקם נלחמים כל דקה לשרוד שם? במקביל אני מפחדת מהעתיד. עד 7 באוקטובר מתן ואני היינו יחד שנה ושלושה חודשים, והנה עברה בדיוק אותה תקופה, שבה אני כאן והוא בעזה. ניאלץ לבנות חיים חדשים לצד הטראומה מעזה. ביחד נתחיל הכל מההתחלה, ביחד נתמודד עם הסיוטים בלילות, ביחד נצעק באמצע הלילה".

למעט טענתו של המחבל כי מתן נמצא במנהרה, לאילנה ולעינב צנגאוקר לא הגיע כל אות חיים ממנו. ב־7 בדצמבר 2024, בדיוק 14 חודשים לאחר הטבח, חמאס פרסם סרטון ראשון של מתן שבו הוא פונה לראש הממשלה בנימין נתניהו ומבקש ממנו לשחרר את החטופים. "אני וחבריי חוששים מאוד לחיינו", אמר, "אנחנו מתים בכל יום אלף פעמים. אנחנו עדיין חיים ואנחנו רוצים לחזור בשלום לפני שנשתגע. הבידוד הורג והחושך מפחיד. בכל יום אני מת עוד קצת ועוד קצת".

איך הגבת כשראית אותו?
"הופתעתי. הייתי באוטו עם עינב בדרך לעצרת ועצרנו באמצע הכביש כדי להסתכל על הסרטון. רציתי להיכנס לתוך הטלפון ולחבק אותו. זו היתה הוכחה שמתן חי. ככל שעבר הזמן ככה גבר החשש שלי. אולי הוא נפגע מההפגזות של צה"ל? אולי לאחד המחבלים נמאס לשמור עליו והוא החליט להיפטר ממנו?"

קיווית שמתן יהיה בשלב הראשון של העסקה הנוכחית?
"תיארתי לי שהוא לא בסדר עדיפות גבוה, כי הוא גבר צעיר ובריא. כל מה שאני רוצה לדעת זה שהוא חוזר, גם אם לא בשלבים הראשונים. אין לחטופים האלה עוד שנה במנהרות. הם לא ישרדו. גם המשפחות שלהם לא ישרדו".

איך תגיבי אם מתן לא ייכלל בשלב ב' של העסקה?
"אני בוחרת להיות אופטימית. השלב הראשון של העסקה ממלא אותי תקווה. אני מרגישה שכולם יחזרו, גם אם זה ייקח זמן. חייבים לעצור את המלחמה. כמה חיים של חיילים אפשר עוד להקריב?"

מה חשבת על דבריו של השר לשעבר איתמר בן גביר, שהתגאה בכך שהצליח לעצור עסקאות קודמות?
"זה מכעיס. אם זה היה תלוי בו, גם אני לא הייתי כאן אלא נשארת בעזה. העם איתנו, ולא ניתן לפוליטיקאים להשאיר חטופים מאחור. מי שנגד עסקאות - שיידע שהאחריות למוות של חטופים היא עליו".

תחזרי לגור בניר עוז?
"אני לא יודעת מה אעשה מחר בבוקר, אז קשה לי לחשוב רחוק כל כך. כל בוקר נפתח אצלי בבכי וככה נסגר כל יום. אני בישראל עכשיו, אבל הנשמה שלי עדיין בעזה. אף אחד לא אמר לי שהטראומה תהיה כל כך עמוקה, והחטיפה עדיין רודפת אותי. ברחוב אני תמיד מסתכלת לאחור מחשש שמישהו רודף אחריי, וקשה לי לשמוע מישהו מדבר בערבית. אטפל בכל כשמתן יגיע. כל החלטה עתידית שלי תהיה איתו, ולא בלעדיו".

TalA@IsraelHayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו