שחור ומעט מאובק הוא מוטל על הרצפה, בפינת המחשב, מחובר בכבל אל מוחו. כבר כמה שנים הוא פה, מאחסן בחן במרחביו העצומים את כל מה שדורש מקום אחסון גדול: תמונות וסרטונים. הכירו את מוצר החובה לכל אגרן דיגיטלי: דיסק קשיח חיצוני מכני.
שני טרה בייט משקלו. אמין וחזק, אפילו יותר מרעהו ה־SSD, אבל איטי ממנו עשרת מונים וגם סובל מעוד בעיה, שולית אמנם אבל קריטית: יום אחד הוא מת. זה נגרם כתוצאה ממכה, שבר, הוצאה לא בטוחה, חיבור ממושך מדי (זה המקרה שלי, כנראה) - ואז הוא מת.
התגובה הראשונה היא היסטרית מעט. תפקידו של הבחור הזה, דווקא בגלל שהוא כה אמין, היה לאגור את אינספור התמונות והסרטונים שאסף בעליו לאורך השנים ולרכז אותם במכמניו הכבירים. מאחר שעיקרה של הפעולה נועד לפנות מקום בהתקנים ובמכשירים אחרים, הוא פשוט כלל אינסוף חומר שקיים חשש, למרות המוני הכרטיסים שבסביבה ולמרות האחסון בענן, שהוא לא נמצא בשום מקום אחר.
מה יהיה עכשיו? הפעולה הבאה היתה חיפוש מהיר של אפשרויות שחזור, מה שנראה במחשבה ראשונה כדבר זמין ונגיש מאוד. הן אחסון חומר הוא עניין יומיומי, ותקלות טכניות גם הן עניין יומיומי, בטח גם הפעולה הזו, של שחזור חומר מהתקן תקול, היא מהשכיחות והזמינות ביותר.
7,000 שקל. זה גובה ההצעה הראשונה שקיבלתי. בלי לגמגם, בלי למצמץ. חנות טובה, אמינה ומכובדת במרכז ירושלים. הוא חיבר את הדיסק, האזין לרשרוש/תקתוק שעלה ממנו, הסתכל עלי במבט של "מקווה שיש במשפחה נכס נקי משעבוד", ואמר את הסכום. אני בתגובה אמרתי, נשבע: "פחחחחח". באמת. אני לא כזה, אבל פשוט יצא. זה קול שיוצא מבן אדם שהגם שאין לו מושג קלוש בתחום השירות שלו הוא נזקק הוא מרגיש בכל תא מתאי גופו שגונבים אותו.
ברוכים הבאים לג'ונגל. למערב הפרוע של עולמות המחשב וההייטק. אל המקום שבו עליונות החנון פוגשת את בורות הלקוח, ובעיקר את מצוקתו, ומזהה הזדמנות. ההצעות הבאות היו יקרות יותר. אחת היתה זולה יותר, אבל מרוחקת. ככל שהלכו ההצעות ועלו, הלך הלחץ שלי וגבר, עד שברגע מסוים שאלתי את עצמי פתאום: רגע, למה אני בעצם צריך את זה?
אתגבר על הבושה ואספר מה יש בתוך הדיסק: בין 20 ל־30 אלף תמונות וסרטונים. בכולם רואים אותי. במהלך חיי, בעבודתי, בהופעותיי. תמונות המשפחה מאוחסנות בכרטיס אחר, גדול שבעתיים. שם הכמות כמעט משולשת. כל תמונה מופיעה, כמובן, באינספור וריאציות. כשצולמו 20 טייקים לתמונה אחת, כולן מופיעות. ושמורות. אני עושה כמובן ניסיונות למיין ולסדר, אבל הם עולים בתוהו.
אני אתן דוגמה, אבל ממש מבקש שלא תצחקו עלי: נגיד ניפיתי את כל מאגר התמונות בגלריה ומיינתי אותן כראוי, לפי שנה. העברתי מכל מקבץ של 20 תמונות זהות לחלוטין את השתיים המועדפות לתיקייה של השנה הרלוונטית. עכשיו, כשאני בא, כעבור שבוע, לנקות את הגלריה מעודפים, ושוב נתקל במקבץ הזה, מי לידי יתקע שהמועדפות אכן שמורות בתיקיית השנה? ואולי כדאי לשמור גם את התמונה הזו, היותר מוארת? בשלב הזה אני בדרך כלל נרדם (ברוב הלילות הדבר האחרון שאני רואה מול עיניי הוא אני בעצמי), וחוזר חלילה מחר.
איזה טירוף. איזו אינפלציה. זוכרים את מדף האלבומים בבית של ההורים? זוכרים את קופסאות הנעליים מלאות התמונות? זה רק אני, או שגם לכם המילה "המגפר" מזכירה ערימת תמונות? זוכרים איך הכרנו כל תמונה ותמונה, ואיך היא לחצה לנו תמיד על אותו כפתור בדיוק?
בואו נאמר את האמת: הנה עוד פריט מתוק כל כך שלי היה ולילדים שלי לא יהיה. אין לנו באמת תמונות, וגם לא סרטונים. רק את הישנים. החדשים לא באמת קיימים. בתיקייה "1985" יש לי חמש תמונות: כולן מהבר־מצווה שלי ועוד אחת מהבר־מצווה של בן דוד שלי. אני מכיר כל אחת מהן עד לרזולוציה מקסימלית ברמת שחורים באף (ויש). ראיתי אותן אלפי פעמים. יש גם את הקרע הקטן בצד שמאל, שגם אותו ראיתי אלפי פעמים, ואני אפילו זוכר במדויק מתי ואיך הוא נגרם.
בתיקייה "2004" יש 240 תמונות. מטיול, מעוד טיול, מטקס חלוקת תארים של בת משפחה, מהופעה ב"יתוש בראש", מלונדון וקירשנבאום. מפסח, מסוכות, מפורים. גם אותן אני מכיר לא רע. בתיקייה "2021", לעומת זאת, יש 2,150 תמונות. האמת? אין לי באמת מושג מה יש בה. זה גם לא לגמרי מעניין. אני יכול, עקרונית, לדפדף ביניהן וליהנות משחזור נעים של חוויות 2021, אבל לא באמת.
כשאתה מדפדף ב־80 תמונות עוקבות של אותו פריים בדיוק, החל מהתמונה השישית אתה כבר לא רואה כלום. אתה רואה כתמי רורשאך. תמונה אחת שווה אלף מילים. אבל אלף תמונות לא שוות מיליון מילים. הן לא שוות כלום. אני מנסה שוב ושוב לשלות מהן תמונות ולמיין: "מועדפות 2021", ואז שוב מצטברת עוד תיקייה של כמה מאות (כי אני לא מעביר, אני רק מעתיק! שהמקור יישאר!), ואז אני נרדם, כאמור. צריך גם לישון, הבן אדם שבתמונה.
ופתאום הבנתי: אם אין צורך בתמונות אלא רק בביטחון שהן ישנן, אז למה לבזבז אפילו שקל אחד כדי לשחזר אותן? הן הרי שרירות וקיימות! רק שהן מקודדות כך שלא ניתן לראות אותן. אבל הרי ממילא אני לא רואה אותן. אי אפשר לראות כמות כזו. עדיף בהרבה לחכות לשבעה שלי. בעצם לשלושים. לא?
מישהו מהנותרים פה, שאהב/ה אותי כל כך, ימחה דמעה ויפתח ביד רועדת מגירה. יהיה בה דיסק קשיח שחור שעליו מדבקה: תקול – יש לשחזר. עוד באותו ערב הם ישרפו הון מכספי הירושה רק כדי לקבל כעבור כמה ימים את תמונתו של המנוח עם מיקרופון במתנ"ס בנימינה, ואז אותו מנוח עם אותו מיקרופון (אני עובד עם מגביר קבוע) בהיכל התרבות דרום השרון, ואז עם אוזניות ואז סלפי עם דני רובס. 50 גרסאות של כל אחת מהן. זה באמת היה כל כך חשוב. כל כך חשוב.
אבל אז הצגתי את מצוקתי בשידור רדיו, ובעקבות זאת יצר איתי קשר איש הגון אחד ומסר בידי מספר של איש הגון אחר. ההגון האחר נטל את גופת הדיסק ונתן הצעה לשחזור כל החומר שבתוכו במחיר שגם אם אינו אפסי (שלוש ספרות), הוא סביר והגיוני, ואני לא עמדתי בפיתוי, כמובן. מתברר שיש עוד כמה פרצופים הגונים בסביבה הזו, ואתם מוזמנים להתחקות אחריהם ולהשתמש בהם.
הנני לבשר בגאווה ובשמחה לבני ביתי שחסכתי לעיזבון הוצאה בטוחה וגם הותרתי להם עוד כ־25,000 תמונות מיותרות להפליא של המנוח, שהיה לדעתי אדם יפה תואר. חבל שלא השאיר תמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו